רדיפת הכבוד וגנותו - חלק ב'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום, ליאורא בת פנינה, תזכה לאושר, שמחה.

יישוב הדעת, שפע ברוחניות וגשמיות.

כל משארות לבית גשמו לטובה.

בניה, בעזרת השם ינברך.

בן.

יזכו לזיווג הגון משרש נשמתו.

מה זה בניה?

שבנה, בעזרת השם.

אמן.

רדיפת הכבוד וגנותו חלק ב'.

יצר כבוד שולט

בכל אדם

ללא קשר לגדולה רוחנית.

סבא מקלם, זכר צדיק ברכה,

אמר, אזהרה נאמרה בנביא מיכה,

ואצנע לכת

עם אלוהיך.

פנייה זו לכולם,

כי התורה מכירה את החומר הטבעי

של המין האנושי,

שאפילו אדם גדול במעלה יכול להמיר כבוד רוחני ושמימי,

משכר נצחי,

שמגיע לו

על התורה והמצוות שלו,

בעבור כבוד מדומה,

יעניקו לו נשים וכלי דעת.

כשם שמידת רדיפת הכבוד שולטת

בכולם

בלי קשר למעלה רוחנית,

היא מצויה גם בכל גיל,

ואפילו אדם זקן

הגיע לגבורות,

אם לא זיכך מידותיו, ימשיך לרדוף אחר כבוד.

מעשה עם הגאון רבי יהודה ליב חסמן, זכר צדיק לברכה.

התקיימה אספת גדולי תורה בביתו להכריע בעניין חשוב על הפרק.

נחלקו הדעות.

לא הגיעו להם הכשווה.

קם זקן נשאו פנים והכריז.

דעו נא רבותיי,

הן כבר זקנתי

ואין פניי לרדיפת הכבוד

על כן קבלו את דעתי

כי היא האמת הטהורה מכל רבב.

הרב חסמן קם על רגליו ואמר, אני מוחה

על דברי הרב אל-לז,

שאמר שזקנו ובטלה ממנו טעמת הכבוד.

נהפוך הוא,

מי שרודף אחר הכבוד בנעוריו מעט,

ירדוף בזקנותו אחריו הרבה.

כי ידוע, כשנחלש אצל האדם אחד מן החושים,

מתחזקים בו שאר החושים.

אכן,

לעת זקנה שיש רפיון ברצונות ותעבוד,

ממילא תתגבר, תתחזק, רדיפת הכבוד.

בספר שם שמואל מובא

בשם הסבא שלו,

רבי מנחם מנדל מקוצק, זכר צדיק וברכה,

לעת זקנותו של אדם,

כאשר מסתלקים ממנו כבר כל התאוות,

עיקר מלחמתו של היצר עליו הוא בעניין הכבוד והגאווה.

לכן הם כועסים מאוד הזקנים מכל דבר.

ילדים מרעישים,

מטריף אותם,

לא שומעים בקולם, הורג אותם.

למה? זה פוגע להם בכבוד. אני כזה מבוגר, כזה חכם, כל כך למדתי, והם מזלזלים, לא מקשיבים, לא זה, לא מתייחסים, לא...

טוב.

בהתבוננות בהיסטוריה רואים שרבים,

גדולים וטובים, ירדו לבאר שעה אחת

מפני רדיפת הכבוד.

מי לנו יותר מאשר ירבעם בן נבט,

סנהדרין קב,

אמר רבי אבא,

אחרי שתפס אותו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו ואמר לו, חזור בך,

ואני ואתה

ובן ישי נטייל בגן עדן,

אמר לו, מי בראש?

ענה לו, בן ישי בראש.

יהיה אחר לא בעיניים, ככה אני לא רוצה לטייל איתך בגן עדן.

הוא אמר לו, אני ואתה ובן ישי.

אז מה אתה שואל מי בראש?

אה, אם אתה כבר שואל,

אז בן ישי בראש.

אז אם ככה, אני לא מעוניין.

מה העניין לשאול,

הרי שהוא שומע ברור, אני ואתה ובן ישי, מה העניין לשאול מי בראש?

בעלי המוסר מבארים.

רדיפת הכבוד בערה בו כל כך,

שהוא רצה לשמוע שוב ושוב את הדברים בצורה ברורה ביותר.

ובעקבות זה טעה ועשה את שטות חייו.

ויתר על טיול עם הקדוש ברוך הוא בגן עדן.

עונג שלא ניתן לתאר.

למה?

בגלל שהוא לא יכול לשאת בתוכו מחשבה שהוא נחשב פחות מזולתו.

זאת אומרת, הוא רצה לשמוע עוד פעם,

לפי בעלי המוסר,

שהוא אומר לו,

שאני ואתה.

אז הוא שאל, מי בראש? הוא אומר, אתה. כאילו, הוא יגיד לו, אתה. אוי, עוד פעם, אני שומע שאני גם כן.

הולך בראש.

ויש כאלה אומרים שהוא שאל, מי בראש? זאת אומרת, לא, לא, אני לא רוצה שאתה ואני

ובני שאני רוצה להיות בראש,

גם לפני הקדוש ברוך הוא.

לא יאומן כי יסופר.

לא יאומן כי יסופר.

קורח היה פיקח גדול.

רוח הקודש. ונאבד הוא בכל עדתו 250 ראשי סנהדרין מפני כבוד.

פיקח היה. מה ראה נשטות זו?

עינו התעתו.

הוא ראה ברוח קודשו שלשלת גדולה עומדת ממנו.

שאול,

שמואל,

שמואל הנביא ששקול כמשה ואהרון.

משה ואהרון

בכהניו ושמואל בקורא שמו.

24 משמרות עומדות מבני בניו

שכולם מתנבאים ברוח הקודש.

וכתוב דברי הימים כפי עליהם.

כל אלה בנים.

להימן.

אמר קורח, אפשר הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אשתוק, אני אדום?

משה ממנה את מי שהוא רוצה?

מה זה? ובדרך כלל זה מבני משפחתו?

מה זה?

זה ממש כמו היום.

ואז הוא מפטר את זה, ומפטר את זה, ומפטר את זה, ורוצה למנות את זה, ולמנות את זה, ולמנות את זה. מה זה?

מה זה?

אז חייבים לקרוא לו בוגד, בוגד, בוגד,

ולתלות אותו בכיכר העיר,

ולראות עליו זיקוקי תאורה,

ולקרוא למרי.

קנאה,

כבוד,

אין להם סיכוי לחזור לשלטון,

אז הם מוכנים לפרק את העם הזה.

הם מדברים אפילו על מלחמת אזרחים ממש, אין ברירה.

רק ככה נציל את הדמוקרטיה.

את הדיקטטורה שלהם, הרי בלי לשלוט הם דיקטטורים.

הם רוצים להשליט את העם

כשהם לא נבחרו בכלל.

והנבחרים שנבחרו,

הם גורניש וגורניש בעיניהם.

לא יאומן גיסופר, איזה דמוקרטיה זאת.

לעשות הפיכה זה דמוקרטיה?

הם קוראים לזה להציל את הדמוקרטיה, אתה מבין?

המן ההגגי

שלו הוא שם.

גם החבר שלו, אין לו חבר, קראו לו פרעה ראשון.

לומדים את הקלקול הגדול שנגרם מאחרי רדיפה של כבוד.

כתוב בתורה ויקום,

מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף.

תנחומא אומר,

מדובר הרי בפרעה.

אלא אמרו לו המצרים, בואו נזדווג לאומה זו.

אבל הם שותים?

עד עכשיו אנחנו חיים משלהם.

איך נסדבג לאומה זו?

אם יוסף לא היה בחיים,

נו.

אבל עכשיו שיוסף עדיין חי, אתם רוצים שאנחנו נתנכל לעם שפרנס אותנו, וזן אותנו, והציל אותנו משנות רעב?

לא שמע עליהם, הורידו אותו מהכיסא שלושה חודשים.

עד שאמר להם, כל מה שאתם עושים אני עמכם.

חזר בו.

כמו בנט.

מה פתאום שהוא ייקח מפלגה ערבית?

ובסוף,

הקים מפלגה עם ערבים.

שיוכלו למנוע את הפעולות בעזה ובכל מקום.

המדרש מלמד דבר מפתיע שאינו ידוע.

פרעה מצד אחד,

היו לו תכונות של יושר והכרת הטוב כלפי עם ישראל.

והוא אומר מפורש,

אם לא היה יוסף, לא היה לנו חיים בכלל.

מצד שני,

אחרי שהורידו אותו מהכיסא שלושה חודשים,

עזר בו והסכים לעשות כל מה שיורו לו

נגד צו מצפונו.

ולא רק זה, אלא השתגע עד כדי כך שהתחיל להשליך זכרים ליאור,

משיקה נולדים בחומות,

כאילו זה לבנים.

ושחט מאות ילדי ישראל לטבול בדמם,

בצרעתו.

והגיע לכפירה גמורה ואמר, לא ידעתי את השם.

מה השתנה בפרעה תוך שלושה חודשים?

והתהפך מקצה לקצה.

אז בספר לבבי ישיחא מבאר באופן זה,

כתוב בפרשת מקץ,

פרעה אמר ליוסף הצדיק, אתה תהיה על ביתי ועל פיך אישה כל עמי,

רק הכיסא אגדל ממך.

ויש לבאר מדוע היה לו צורך לומר רק הכיסא אגדל ממך.

וכי מדוע יעלה על דעת

אמי

שיוסף יחליף אותו כמלך?

מאוד קשה בהמשך.

ויאמר פרעה ליוסף, אני פרעה.

מה, יוסף לא ידע שהוא מדבר עם פרעה, שהוא צריך להשכיל לו שאני פרעה?

אלא יסוד גדול מונח כאן.

מידת הכבוד טבועה עמוק בדמו ובנפשו של פרעה.

ולכן הדגיש, רק הכיסא אגדל ממך.

אני פרעה.

וכך נביא.

אפילו שהיה לו שכל והיגיון,

וגם מידת יושר,

והיא ידעה להכיר טובה וגדולה ליוסף,

אבל כל זה עד שלקחו לו את הכבוד והורידו אותו מהכיסא.

ולכן שאמר לעמו, שותים אתם.

אם לא היה יוסף, לא היינו בחיים.

וכשנגעו הדברים לכבודו,

לא הורידו אותו מהכיסא ולא כיבדו אותו, הוא יצא לחלוטין משיווי משקל.

וכבר לא היה לו מידת היושר ולא הכרת הטוב,

אלא מידת הכבוד שלטה עליו והנהיגה אותו,

ובזה הוא הפך להיות פרעה הרשע.

תמיד שמזכירים פרעה בתוספת הרשע.

זה כוחה של מידת רדיפת הכבוד שעלולה להשפיע על האדם עד לעיבוד השכל ושאר תכונות הנפש.

משנה מפורסמת באבות.

רבי אלעזר הכפר אומר,

הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם.

כמה פירשו שהמשנה הסותמת

מוציאים את האדם מן העולם.

נראה שהמכוון בזה לומר

שמי שרדוף במידות אלה, קנאת אהבה וכבוד,

יוצא הוא גם מן העולם הזה וגם מן העולם הבא.

וכך מפורש באבות דרבי נתן,

וכך פירשוה יעבץ,

והרשבם, זכר צדיק וברכות.

עכשיו נביא כמה מעשים.

סבא מקלם אומר, מי שמבקש אחר כבוד,

אז הוא נצרך לבריות,

ואין לך עניות גדולה מזו.

מה ההפרש בין אדם שמבקש כסף בשביל לחיות

למי שמבקש כבוד בשביל לחיות?

שניהם עניים.

מי שמצפה ומייחל לכבוד מהסובבים אותו,

כל ימיו מכאובים, כי אף פעם הוא לא יבוא לידי סיפוקו.

תמיד יהיו כאן אנשים שיתעלמו ממנו ולא יחשיבו אותו ולא יגידו לו.

ואם אתה תלוי באחרים,

כתוב המצפה לשולחנם של אחרים, אין חייו חיים.

אם אדם מצפה,

לשולחן של החברים, שיזמינו אותו לאכול, שיזמינו אותו לאכול, שיזמינו אותו לאכול, שיזמינו אותו לאכול,

מצפה לשולחן של אחרים,

אין חייו חיים, כי אם לא מזמינים אותו, אין חייו חיים.

אז אם בן אדם מצפה שיכבדו אותו, יכבדו אותו, יכבדו אותו, ואף פעם לא יכולים לכבד אותו כמו שהוא חושב, אין חייו חיים.

תלמיד חכם גדול הלך לבקר את הגאון רבי ישראל סלנטר.

עמדו בהיכן הישיבה וכל התלמידים עמדו לכבודו של האורח החשוב

והביע את הצער שלו ואמר אוי

כמה דוקר הוא הכבוד.

ענה לו רבי ישראל

אם לא היו קמים לכבודך

היה דוקר לך עוד יותר.

אתה אומר שאחרי שקמו לכבודך זה דוקר, הכבוד דוקר.

לא תירגע.

אם לא היו קמים

היה דוקר לך יותר.

הגמרא בגיטין נ״ז מספרת

כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה.

רב יהודה אמר זו אישה ושבעה בניה.

כי עליך הורגנו

כל היום נחשבנו כצאן טבחה. כשהגויים טובחים ביהודים

על מי נאמר הפסוק.

הפסוק נאמר

על

חנה ושבעת בניה.

הביאו את הבן הראשון לפני הקיסר, אמרו לו,

תשתחווה לעבודה זרה, אמר להם, כתוב בתורה, נוכי אדוני אלוהיך.

הוציאו אותו והרגו.

בן שני,

תשתחווה לעבודה זרה,

אמר להם, כתוב בתורה, לא יהיה לך אלוהים אחרים.

הרגו.

ככה עשו לכולם.

הביאו את הבן השביעי האחרון, אמר לו הקיסר, אני אזרוק

את החותם שלי,

ואתה תתכופף לקחת אותו,

ורשי אומר, כדי שייראה משתחווה לה.

ויאמרו שהוא קיבל מרות של המלך.

אמר לו התינוק, חמל עליך קיסר,

חמל עליך קיסר,

אם על כבוד עצמך כך,

על כבוד הקדוש ברוך הוא, על אחת כמה וכמה.

אם אתה טמבל כזה מבקש כבוד,

ואתה הורג אנשים שלא נותנים לך כבוד,

אז כמה אנחנו צריכים

להרג לכבוד השם יתברך?

הוא נתן לנו הכל, מה אתה נתת לנו? גזרות? מה נתת?

אז הוציאו אותו והרגו אותו.

מי שמסתכל בזה רואה,

הקיסר ידע את האמת,

שגם הבן הזה לא יתכופף,

ולפחות שיעשה כאילו שהוא מכבד אותו ומקבל מרות,

בזה שהוא ירים את הטבעת עם החותם.

אז זה כבוד שקרי, הוא מוכן לקבל כבוד שקרי, אבל כבוד.

שכל הצופים

יראו שהילד הזה, ילד, תינוק,

נותן כבוד לטמבל הגדול הזה.

אתה יודע מה הוא מבקש את זה?

משום שהוא התבזה שהאחים שלו הקודמים פגמו

בכבודו ואיבד את שיקול דעתו

עד שנכנס לפנטזיה של כבוד, שלפחות האחרון

יכבד אותו.

לא באמת,

רק כאילו.

הגאון רבי יזר זלמן מלצר, זכר צדיק ברוך, אמר, אמר,

כאשר מנדאו ניסה לפייס אותו על כך שלא כיבד אותו לשמש כמסדר קידושין.

הוא היה ראש ישיבה חשוב,

וקרה,

שבדרך כלל ראש הישיבה מסדר קידושין לתלמידים שלו,

וכשקרה,

כשמישהו

ניסה לפייס אותו, למה לא כיבד אותו לסדר את הקידושין?

אז הוא אמר, אין אני שונא את הכבוד

מחמת פרונקייט,

אלא מחמת קרונקייט.

שנאת הכבוד לא נובעת אצלי מפני שאני ירא שמיים,

אלא בגלל שהיא עקומה, המידה הזאת.

לכן אני שונא אותה.

מה לי בלמידה עקומה?

מה אני צריך אותה?

אם כן,

אין לך מי שיש לו צער גדול ותחושה עזה של חיסרון יותר ממי שמחפש ודואג כבוד תמיד.

לכן, הגדולים האמיתיים ברחו תמיד מהכבוד.

סבא מקלם, זכר צדיק ברכה,

דאג מכל דבר שלא יבוא לידי גבא.

כשנכנס לבית המדרש,

לקח ספר תחת חיקו,

שאם יקומו מפניו, זה יהיה מפני הספר.

כשביקש מבני ביתו שלא יקומו מלפניו,

השתמש בביטוי אל תערגוני.

ובמכתמים התחנן שלא יתארו אותו בתארים של כבוד כלשהם.

ובזיידל אפשטיין, זכר צדיק ברכה.

בכל עת שנראה

שהוא עלול לזכות לכבוד ברבים,

דאג לעשות מעשים משונים,

שיסתכלו עליו בתמיהה

ולא יפגינו שום כבוד.

בשנים האחרונות

התהלך לכל מקום

עם שקית מהמכולת ביד.

איזה תלמיד אחרון, איך עם שקית, עם מכולת, עם גבינות?

זה בשביל שלא יכבדו אותו.

וגם כשהזמינו אותו לסדר קידושין הוא בא עם השקית של המכולת

וביקש שיחזיקו לו עד שהוא יגמור לשדה.

כשהזמינו אותו לחופה ביום גשום,

וביקשו ממנו לתת ברכה,

אז ביקשו ממנו שיסיר מעליו את הכיסוי פלסטיק מהכובע,

ויפשוט

את מעיל הגשם,

שיראה מכובד,

הוא סרב, נשאר עם הכובע, עם הפלסטיק.

שלא יהרגו אותם, שלא יהרגו אותם, זה הורג אותם.

הכבוד מוביל את הבעלים עד למיתה ממש.

מסופר על עשיר שירד מנכסיו ונתרושש עד כדי פת לחם,

ולבסוף נפטר.

האנשים אמרו שהוא מת מרעב.

שמע זאת הגאון רבי ישראל סלנטר והעיר, הוא לא מת מרעיו אלא מכבוד.

אם היה מסתגל למצב אליו נקלע,

ומבין שהוא מוכרח לבקש צדקה להתקיים, לא היה מת מרעיו.

בזמן הקורונה היו כמה משפחות שהרגו אחת את השני בגלל הבושה שהיו צריכים להזדקק לבריאות.

הם לא יכלו לצאת לעבוד, סגר, כל הדברים האלה. אין משפחה, אין קרובים, אין כלום.

הרבי מקוצק אמר אמרה חריפה.

הגמרא בעירובין אומרת, כל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו.

וכל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו.

שאלה?

אם שניהם לא זוכים לכבוד,

אחד מפני שהכבוד בורח ממנו,

השני מפני שהוא בעצמו בורח מן הכבוד,

אז מה החילוק בין הבורח לרודף?

שניהם אין להם כבוד.

התשובה, רודף אחר הכבוד,

לא ינחל כבוד לעולם.

אבל הבורח מן הכבוד,

כל זמן שהוא חי,

הוא מצליח לברוח.

אבל בפטירה מן העולם,

כשהוא יפסיק לברוח מן הכבוד,

כבוד גדול יעשו לו במותו.

היה פעם מישהו שאמר, אני כל הזמן בורח מן הכבוד,

ואני לא רואה שהכבוד רודף אחריי.

אז אמרו לו, כן, כי אתה כל פעם מסתכל אחורה לראות

אם הוא רודף אחריך, כשהוא רואה אותך ככה הוא בורח.

כי כל הרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו.

ומי שבורח מן הכבוד, כבוד רודף אחריו.

בסוף זה לא רודף אחריו, אני בורח ממנו והוא לא רודף אחריו.

כי אתה מסתכל כל פעם, מפחיד אותו, שאתה כאילו מתכוון לרודף אחריו.

המסילת ישרים,

אין אפשרות להיות עבד נאמן לקדוש ברוך הוא כל זמן שאדם חס על כבוד עצמו

ומעריך לבאר,

כי מי ששוחרר לכבוד

לא יהיה קץ בסוף לכל עמלו,

תמיד ישתדל עוד ועוד להשיג את מבוקשו.

והחסיד יעבד זכר צדיק וברכה.

כתב שהרודף אחר כבוד נפסית שכרו בעולם הבא,

מידה כנגד מידה.

הוא עשה תפל עיקר,

רדף אחר כבוד מדומה בעולם הזה,

בפרוזדור.

שהוא הכנה לטרקלין העולם הבא,

וכיוון שהוא לא מכיר בכך שעיקר החיים הם בעולם הבא, הוא נענש ולא יזכה לזה.

חוץ מזה, יגידו לו, כבר קיבלת שכר, זה מה שרצית, לא? רדפת הכל אחרי כבוד, כל מה שעשית בשביל כבוד.

קיבלת?

נו, קיבלת שכר, מה אתה רוצה?

לא נשאר שכר לעולם הבא.

ואלה שבוחרים ברבנות בשביל לקבל כבוד,

קיבלו את שכרם בעולם הזה.

השפת אמת, זכר צדיק וברכה, הגיעה פעם לעיר ורשה,

והתאכסן בבית אחד הנגידים.

כמובן שהרבא היה שקדן,

היה ממעט בנסיעות,

כל נסיעה שלו זה היה מאורע נדיר,

ולכן כשהוא הגיע כבר התאספו עם רב לקבל את פניו ולכבד אותו.

וגם בעל האכסניה הכין כיבוד

הראוי לאורח שכזה.

השפת אמת

הודיעה לו שהוא מוותר על הכיבוד.

בעל הבית אמר לו,

רבים צפונם בברסה אמרו כל משהו.

אומר לך, בעל הבית, עשה,

חוץ מצא.

איך אתה אומר לי שאתה מבטר על הכיבוד?

עונה לו במתק לשון,

היא הנותנת.

החמים אמרו, חוץ מצא.

כלומר, אם בעל הבית תובע ממך דבר שהוא בגדר צא,

אינך מחויב לציית לו.

ושנינו.

שלושה דברים מוציאים את האדם מן העולם.

אחד מהם זה הכבוד.

אתה רוצה להוציא אותי מן העולם? אני לא חייב לשמוע לך.

איך אתה עובר על דברי חכמים?

כל שיאמר לך בעל הבית, עשה, חוץ מצא, הוא מנוס את זה בדיוק. מסיבה זו אני לא רוצה את הכבוד.

בספר חסידים כתב דברים נוראים.

אל תשמח

אם יכבדוך,

כי לפי הכבוד וההנאה שיש לאדם בעולם הזה על מעשיו, מנקים זכויותיו בעולם.

כותב הגאון רבי חיים מוולוז'ין, זכר צדיק וברכה,

כבוד המדומה זו מידה רעה.

ואינו דומה הניקיון בעולם הבא עבור הנאה גולמית של מעדנים מהניקיון עבור כבוד שהוא הנאה רוחנית.

אדם נהנה. כל מה שאתה נהנה פה זה על חשבון העולם הבא.

אז אם אתה אוכל מעדנים, בסדר, ינקו לך קצת שמה. כמה זה כבר מעדנים?

אבל על כבוד מנקים לך המון, כי זו הנאה רוחנית.

שם זה עולם רוחני,

אז מנקים, אבל בשביל מעדן וזה, כמה כבר יורידו לך? אז היום מורידים, אבל לא הרבה.

הביאור בזה הוא פשוט.

אם נהנה אדם מעונג רוחני כמו כבוד,

אז בדין שינקו לו מהשכר הרוחני השמור לו בעולם הבא.

אבל מי שנהנה מהנאה הגשמית,

זה לא מן הדין לנקות לו משכר רוחני שהוא נהנה מדבר גשמית.

בכתר ראש כתוב, אמר מורי,

זה רבי חיים מבולוז'ין,

אמר מורי הגאון,

לא ייתכן שינקו עולם הבא בשביל טורנגולת שאני אוכל,

שזה גשמי.

זה רוחני.

אבל אני אראה שינוכה לי בעבור הכבוד שיש לי, שזה גם כן נוכה לי.

מסופר על החופש חיים, שהוא הצליח פעם לנסוע למוסקבה,

לסדר נושא בקשר לישיבת ראדין.

לפני הנסיעה שלח מכתב לאחד ממכריו

שיפגוש אותו בבית הנתיבות,

והפציר בו שלא יפרסם

את יום בואו שלא יתאספו לקבל את פניו.

כשהגיע חופש חיים למוסקבה, שאל אותו מקורבו,

מה כל כך רע אם יבואו לקבל את פניו לחלוק לתלמיד חכם כמותו כבוד הראוי לו?

ענה חופש חיים עם בבת צחוק.

אין לי ספק

שכבודו אוכל קוגל בשבת.

אך אם מתאווה לאכול קוגל ביום שישי,

מן הסתם בעלת הבית תיאחץ לך לאכול מאכל אחר,

כי קוגל אוכלים רק בשבת.

ואם אוכלים את זה ביום שישי,

לא יישאר לשבת.

אתה רוצה לאכול את הקוגל?

ממתי עושים קוגל באמצע השבוע? עושים את זה לשבת.

אתה רוצה לאכול אותו קודם, לא יישאר לשבת.

אם תאכל את ההנאות של הכבוד בעולם הזה,

לא תקבל כבוד לעולם הבא, כי אכלת אותו כבר. זה הקוגל.

עכשיו, נגיד כמה עצות,

איך נתמודד במצבים

בהם אדם זוכה לכבוד,

והוא לא רוצה שהכבוד יעביר אותו על דעתו.

כשמנחילים לאדם כבוד,

יעמוד מול ארון ספרים,

יביט על מסכת כלשהי,

יפתח ויעיין בה מעט,

ואז יראה כמה ידיעות חסרות לו,

ויבין שהכבוד שהוא מקבל מדומה.

עצה נוספת מביא רבנו בחייה בחובת הלבבות.

יחשוב האדם איזה תועלת כבר יכולה להיגרם לו מהשבחים

ומהשם הטוב להם הוא זוכר. סוף סוף

הם לא יכולים להועיל לו במאומה ולא לדחות שום נזק ממנו.

למה?

כי הכל בגזירת עליון.

הכל בגזירת עליון.

לא בגלל שמכבדים אותך זה יהיה לך ככה, ולא בגלל שלא מכבדים אותך יהיה לך ככה.

הכל בגזירת עליון.

כי אין זה כתב בספר פלא יועץ.

ועל כל מידה רעה

שיצרו של אדם מתאווה ומחמד,

צריך להתחזק ברבעות ובתעצומות,

במחשבות טהורות להתרחק מהן.

כי קשה עונשן של המידות רעות, כמו שאמר הרמב״ם,

ובפרט מהדברים המוציאים את האדם מן העולם.

ונחשוב,

מה אני עם החיי?

טיפס רוחה, עפר באפר, רימה ותולעה.

מה ייתן ומה יוסיף אם יכבדו אנשים כמותי או יבזו אותי?

אני בהם הבל הבלים.

ואם אני מכובד לפני מלך הכבוד,

מה אכפת לי מהכבוד המדומה של בני אדם?

ואם אני נבזה ונמאץ לפני מלך הכבוד

בכל צבא מרום,

למה לי חיים?

ולמה לי כבוד מבני אדם?

יאבד יום, ייוולד בו.

בקרוב הדבר שאני חוטא ונבזה למעלה.

שאם הייתי ראוי לכבוד, היו זוכים לי מן השמיים לכבוד.

אלא ודאי שאני חוטא וחטאתי,

ולכן מונעים את הכבוד ממני.

אם מכבדים אדם לשבת במזרח,

ראוי שדברי הגמרא בתענית כא' יעמדו לנגד עיניו.

ננא, רבי יוסי אומר,

לא מקומו של אדם מכבדו,

אלא אדם מכבד את מקומו.

לא איפה שאתה יושב מכבד אותך.

אם אתה ראוי, אתה מכבד את המקום.

למה? מצינו בהר סיני.

כל זמן שהשכינה שרויה עליו,

אמרה התורה, גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא.

מרגע שנסתלקה שכינה ממנו, מה אמרה התורה?

במשוך היובל המה יעלו בהר.

אין לו שום קדושה, כלום, שום דבר.

אז מי שיודע זאת לא מייחס חשיבות לעובדה שהושיבו

אותו במזרח היא לא מזרח מעניק לו את הכבוד.

וכבר הראה מעשה עם הגאון רבי יעקב קמינצקי, זכר צדיק ירוחך, שהוא הגיע לאירוע והפצירו בו להתיישב במזרח.

הוא סירב.

והצביע על המקום שהוא החליט לשבת, ואומר, כאן זה המזרח.

כי אדם מכבד את מקומו, ולא המקום מכבד את האדם.

וכותב לסיום המשגיח,

הרב וולבה בעלי שור, חלק ב' רל״ג.

אם נאזין פעם מן הצד לשיחה של הבריות,

נשים לב שהמילה השולטת בשיחה היא אני.

אני בן אדם כזה, אני אומר לך,

אני חושב,

אני ראיתי, אני שמעתי.

למה הוא חוזר על המילה אני?

כשאתה אומר, שמעתי, ראיתי, מדובר עליך, לא?

אז למה אני ראיתי?

ראיתי, זה אני. למה אני צריך להגיד אני?

זו בקשה שתכבד אותי על זה.

שתדע, זה אני.

אז אני רוצה כבוד.

בשביל זה אני אומר לך, שאני ראיתי, אני גיליתי, אני שמעתי,

אני, אני, אני, אני.

אתה מבין מי עומד לפניך?

אני!

אז הוא מתחנן לכבוד עם כל ה-אני-ני.

אמרנו פעם על זה וורט.

אני זה גם אותיות עין.

ואני זה גם סמך אלף.

שישים מאחד.

אם אתה אומר אני, אז אתה סמך אלף, סטרה אחריו.

אבל אם אתה עין,

אז אתה נותן מקום לאין-סוף.

א', סמך הוא סמך אלף.

כמו אני ועין.

כשאתה עין,

אז אתה לא תופס מקום.

אם אתה לא תופס מקום, אז יש מקום לאין-סוף ברוחו.

אבל אם אתה אומר אני, אני, אתה תופס מקום, אז אתה סטרה אחריו.

על כן יאמרו המושלים ברוחם

השואפים לברוח מן הכבוד,

לקחת שעה ביום,

למשל בזמן הארוחה שאדם אוכל,

ולא יזכירו את המילה אני.

זאת

בכוונה לעקור מן

את השורש, את המידה המגונה של חיפוש הכבוד ויהיימה.

נו, השם יעזור לנו.

ויעלה בידינו לחשוב, להתבונן בדברים,

וכך נראה שכל תאוות העולם הבל המלים,

ושלא נתדמה להמן אפילו בקצת.

הוא אמר אפילו שכל העולם משתחווה לו,

כל זה איננו שווה לי

בגלל אחד.

ואנחנו נגיד שאפילו אם אחד יכבד אותנו, כל זה איננו שווה לי, כי מפסידים את העולם הבא.

אז אם לא נהיה להוטים אחרי כבוד,

יש לנו סיכוי שיישאר משהו למעלה,

ונזכה לנחול שני עולמות.

פה לא נצטרך ולא נהיה עניים מחזרים על הפתחים,

שכל אחד יגיד לנו

איזה מילה טובה,

נחפש, שיעריך אותנו, וכו'.

זה יעשה לנו חיים קלים.

וגם עולם הבא.

אם אתה עושה תורה ומצוות ולא נחלת כבוד בעולם הזה, כל הכבוד, יחכה לך בעולם הבא.

מי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי

נכנס אדר, מי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי

שמרי שמרי שמרי שבת עונג שבת היא

במלאכותך שמרי שמרי שמרי שמרי שבת ענג מקדשי מקדשי מקדשי שבת

מקדשי מקדשי מקדשי שבת הרי אני מכוון כי הם יצאו חכמים בהוראי את המשפט.

ויעד את עמיך ואת אימך בהוראי את המשפט.

וביחד אני אומר כשהוא אומר עושה כל כך ברור וכל כך ברור.