קדושת הפה

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום,

בזכות קבוצת שערי תשובה נציב 86 לעילוי נשמת ברק בן עובדיה,

זיכרונו לחיי העולם הבא,

כל משפחתו יזכו לחזור בתשובה שלמה במהרה בימינו.

אמן.

רפואה שלמה למאיה מרים בת סטיאלה סטרה,

ואלה הצלחת קהילות פז במהרה,

אמן.

נציב יום

לרפואה שלמה מהרה צילה בת איריס,

בכלל חולי עמו ישראל מהרה,

אמן.

יואב בן זכריה,

הוא ואשתו וכל הילדים יזכו לבריאות איתנה, פרנסה טובה,

והשם ימציא להם דירה טובה במהרה, אמן.

שני בת כוכבית תזכה לרפואה שלמה בנפש ובגוף, ללא טיפולים,

תחזור לאיתנה ראשון מהרה,

ויתקיים בה הכתוב אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך,

בניך כשתיני זיתים סביב לשולחניך,

ויזכו לבנים ובנות שיגדלו לתורה מצוות ומעשים טובים,

אמן.

קדושת הפה.

וידבר משה אל ראשי המטות

לבני ישראל לאמור.

מדוע נאמרה

רק לראשי המטות הנשיאים

הפרשה הזאת שלא יחל דברו

יותר מכלל ישראל.

רבי זלמן סורוצקין,

זכר צדיק וברכה, בספרו אוזניים לתורה אומר, ידוע ומפורסם,

נבחרי הציבור מבטיחים לציבור ערים וגבעות רק שיבחרו בהם,

ולאחר הבחירה

תוקפת אותם שכחה

והם מתרשלים לקיים מוצא שפתיהם,

ונמצא שיושבים על כיסאם במרמה.

לפיכך נצטוו באופן מיוחד

הללא יחל דברו,

כי כל היוצא מפיו יעשה.

אז כל היוצא מפיו לפני הבחירות

יעשה לאחר הבחירות.

דובר אמת בלבבו.

עניין קדושת הפה והזהירות בדיבורים

שאדם מוציא מפיו נושא כאוב וקשה.

בנוהג שבעולם

אדם אומר דברים

ורוב הפעמים לא מתכוון למה שהוא אומר.

למשל,

כתוב בהזמנה לחתונה שתתקיים בשעה שש בערב.

לעולם היא לא תתחיל בשעה הזו.

בכל זאת, יש שהם מתייצבים בשעה נקובה

ונאלצים להמתין

עד שהמלצרים יפתחו את האולם ויסיימו לערוך את השולחנות,

ואז נזכה למבטים תמהים מצד המחותנים שיגיעו,

כמובן, אחריו.

אמנם גדולי עולם נהגו אחרת לגמרי,

לא זו בלבד שנזהרו בכל מילה שהוציאו מפיהם,

אלא גם במחשבות שעלו בראשם.

הפסוק אומר,

בדובר אמת בלבבו,

אומרת הגמרא במכות ע'

וכד',

כגון רב ספרא,

רש״י מביא מעשה מופלא

המובא בשאילתו דרב אחא

בפרשת ויחי, שאילתה ל״ו,

רב ספרא היה לו חפץ אחד למכור,

בא אדם לפניו

בשעה שהוא קורא קריאת שמע.

אמר לו, תן לי את החפץ בכך וכך דמים.

לא ענה הוא, מפני שהיה קורא קריאת שמע.

סבור היה שלא רוצה ליתן לו בדמים שהוא נקב.

הוסיף,

אמר, אז תן לי אותו בכך וכך.

אחר שסיים קריאת שמע,

עמל אותו לחפץ בדמים שאמרת בראשונה,

כי באותם דמים היה דעתי לתינם לך,

זה דובר אמת בלבבו.

אם בלב הוא הסכים לתת לו במחיר הראשון שהוא נקב,

הוא לא משנה בגלל שההוא הוסיף אחר כך כי חשב שהוא לא רוצה להתרצות למחיר.

זה נקרא דובר אמת בלבבו.

הבטחות יש לקיים.

בתשובות הגאונים שערי תשובה כעי ח.

רב

נהג עשר הנהגות של חסידות.

ותלמידיו

אימצו אחר פטירתו חלק מהם.

בין ההנהגות

היה נוהג ללכת כשראשו למטה

לא מביט לצדדים, לא לפנים,

מעולם לא הסתכל גם על מי שדיבר איתו,

גם לא תלמידיו.

כמו באיגרת הרמב״ן, שאומר לבן שלו, שישפיל תמיד את עיניו.

רב יוסף ורב ששת תלמידיו

נהגו כך אחרי פטירתו, לא להביט חוץ לארבע אמות שלהם.

אבל לא היו מסוגלים לעמוד בהנהגה הזו,

ולכן סימאו את עיניהם.

שני גדולי עולם

מקבלים על עצמם הנהגה לא להסתכל,

לא לצדדים, לא לפנים, רק על האדמה.

אתם לא יכולים לעמוד בקבלה שקיבלתם?

תתירו את הנדר.

למה לסמא את העיניים?

מה הם מבקשים מהקדוש ברוך הוא? שיסמא עיניהם

כדי לקיים את ההבטחה שלהם במסירות נפש ובמחיר הכבד ביותר. כי הם אמרו,

זהו, הם לא משנים בדיבורם.

אז הם צריכים עד סוף ימיהם לקיים את מה שהם אמרו.

יש מוצא

להתיר נדר,

לא, הם מעדיפים שיסתמאו עיניהם ויעמדו בדיבורם.

לא יאומן כי יסופר.

ככה נוהגים אנשים גדולים ביותר.

ושנבין, כמובן, כשלא רואים, אז לומדים פחות לכאורה, נכון? לא קוראים, לא...

מה זה?

שיהיה עד כדי כך.

תחשבו על זה קצת.

מי ששומר את פיו, כל היוצא מפיו יקוים.

כותב החידה בחומת ענך.

מלבד הפשט שעל אדם להיזהה, לא לחלל מוצא שפתיו,

ולקיים ככל היוצא מפיו,

יש גם רמז בפסוק.

אם אדם נוהג בדרך

שלא יחל דברו,

שומר את הפה מדיבורים אסורים,

מדיבורים בטלים,

מקדש את הפה, לא יחל,

זה לא רק לא ימיר את הדברים לדבר אחר,

לא יחלל,

לא יעשה אותם חולין.

אז אומר, אם הוא לא יחלל,

יחל מלשון לחלל בדיבורים אסורים.

בדברים בטלים והוא יקדש את הפה שלו

אז יש פה רמז

ככל היוצא מפיו

יעשה

מה שהוא יגיד

מתקיים גם בלי תפילה

כמו רבי חנינא בן דוסא

זה מי שמשמר את פיו מלחללו בדברים אסורים או דברים בטלים

שאלו פעם את רבי אלחונן וסרמן זכר צדיק לברכה

השם ינקום דמו

מה היה סוד כוחו של החפץ חיים שכל מלה שיצאה מפיו התקיימה

אמר להם לשון האדם היא כמו חרב חדה

דשונם חרב חדו

ונאמר אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי

מה מתרגם מונקלוס?

בצלותי ובבעותי, בתפילתי ובקשתי זאת אומרת חרבי זה תפילה

זה דיבור

הדיבור של האדם נחשב חרב

אמר שלמה המלך מוות וחיים ביד הלשון

לכן אדם ששומע לשונו לא לדבר דברים בטלים

דוגמת רכילות ולשון הרע וכדומה

כל מה שיוצאים מפיו יתקיים

החפץ חיים מעולם לא יוצאים מפיו דברים בטלים או לשון הרע

רק דברי תורה וחסד

לכן אומר רבי אלחונן וסרמן זה היה כוחו

שכל מילה שהוציאים מפיו יתקיימה

יהודי עבר תאונת דרכים קשה בארצות הברית

ובא לבית החולים

הצוות הרפואי לא ידע מיהו

החלו לחפש על גופו מסמכי זיהוי

מצאו מספר טלפון של אחותו וביקשו שתגיע למקום

והרופאים אמרו המצב אנוש מציעים שתיכנסו להיפרד

עניין של כמה שעות.

הבת פונה לאבא ואומרת

אומרים שהוא לא יחזיק מעמד

אולי כדאי שניכנס להיפרד ממנו

אמר לה הוא יהיה בריא

אבא

הרופאים אומרים שהמצב קשה

מפניין הביטחון הגדול שהוא יהיה בריא?

כשהייתי ילד קטן, גדלתי בראדין.

באותו הזמן כתב החופץ חיים את ספרו משנה ברורה.

כל יום אסף כמה אנשים ולימד אותם את מה שהוא כתב באותו היום,

ובדק אם הדברים מובנים להם.

כעבור זמן,

ביקשתי ממנו שייתן לי ברכה.

דרך אותי שאזכה לאריכות ימים ושנים,

וכעת אני בסך הכל בן 76.

זה לא אריכות ימים.

אבל אבא, אני מדברת,

אני לא מדברת עליך, אני מדברת

על דודי.

סבלנות.

עדיין לא סיימתי.

חלפה עוד שנה,

שוב ניגשתי לחפץ חיים שיברך אותי,

וברך אותי שלא ימותו בניך בחייך.

כדי שהדברים שלא יתקיימו,

צריכים להתקיים שני דברים.

שאני אמות קודם ואחריי,

דודי,

ולא יכול להיות שימות עכשיו,

משום שעדיין לא זכיתי לאריכות ימים.

וכך היה.

אחר מספר שבועות,

הפצוע האנוש קם מן המיטה

וחזר לחייו, לתדהמת הרופאים.

בספר הקהילה של וילנה מסופר

פעם ישב ילד קטן ליד הגאון מווילנה בזמן התפילה.

לאחר התפילה קם הגאון ממקומו

והבחין שהילד יושב לו על הטלית.

אמר הגאון לילד,

תחיה מאה שנה, רק תשחרר לי את הטלית.

אבא של הילד

ראה שהגאון אומר דבר מה לבנו,

שאלת, בן, מה אמר לך הגאון?

שיחיה מאה שנה, רק ששחרר לו את הטלית.

אם זה מה שאמר לך הגאון,

נעשה סעודה בשבת בבית הכנסת.

הגיע אותו יהודי לגיל 98. בפעם ראשונה בחייו

חלה בדלקת ריאות.

בימים ההם זו מחלה קטלנית.

רופא העיירה אמר לו, תתחיל להיפרד מכולם.

אמר לו היהודי, דוקטור,

אתה טועה בגדול,

יש לי עוד שנתיים לחיות.

הגאון הבטיח לי עד מאה וכך יהיה,

וכך באמת יהיה.

זו הבטחה מפה קדוש.

אם לא יחיל דברו,

אז ככל היוצא מפיו יעשה.

מה זה מטה?

וידבר משה ראשי המטות לבני ישראל לאמור.

ראשי המטות

אלו נשיאי שבטי בני ישראל,

מה עניינם של ראשי המטות כאן?

למה לא ראשי השבטים?

וכי עם ישראל מחולק למטות או לשבטים?

במילה מטה שתי משמעויות.

משמעות אחת

זה גוף מנהל, כמו מטה הבחירות,

מטה השב״כ.

דהיינו, הגוף שמנהל.

משמעות שנייה,

זה מקל.

ואת המטה הזה תיקח בידך.

משה פונה לראשי המטות.

ושתי המשמעויות בפנייה.

הוא פונה אל ראשי מטה הארגון

של כל שבט בבני ישראל,

אבל גם בדברים הבאים, שנבער את המשמעות.

אם מתבוננים במקרא,

גדולי אבותינו היו עם מטה בידם.

כמו הרבס,

מטה.

אצל יעקב אבינו מצינו

שהחזיק בידו מקל,

כי במקלי עברתי את הירדן הזה.

אצל משה רבנו,

כשהתגלה אליו השם בסנא,

ויאמר אליו אדוני, מה זה בידיך?

ויאמר מטה.

ואצל אלישען נביא,

מיישם את המשען?

על פני הנער.

אפילו מלאכים

שמגיעים בשליחות לעולם הזה,

באים בלבוש אדם עם מקל.

וישלח מלאך אדוני את קצה המשענת אשר בידו.

אז אם אתם תיתקלו עם מישהו עם מקל,

תבדקו אם הוא משלן או משלהם.

כמו כן הצטווינו בקורבן פסח

לאכול עם מקל ביד

וככה תאכלו אותו.

מותניכם חגורים,

נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם.

מקל מוזכר גם בהקשר של חוכמה.

עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו.

וכן, בהקשר של זקנה,

עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים,

ואיש משענתו בידו מרוב ימים.

בדורות התנאים מצינו שדרכם לאחוז במקל.

גמרא בראש השנה כה,

מסופר שרבן גמליאל שלח לרבי יהושע ואמר לו,

גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך.

בירושלמי נדרים פרק ט' הלכה א',

אמרו מקלו של רבי מאיר הייתה בידי והיא מלמדת לי דעה.

רבי מאיר בעל הנס הייתה לו משענת.

נשען עליה ומסתכל בה בעת שהיה מתבודד ומחשב כוונות קדושות הידועות לו,

כדי להמשיך על עצמו רוח הקודש.

המשענת גם קלטה רוח קדושה מאור פניו הקדושים.

זה על קצה המזלג.

יש עוד

מקורות רבים שדרכם של נביאי ישראל וגדולי האומה לאחוז מטה בידם.

אם אלה פני הדברים, נשאלת השאלה,

מה מונח במטה הזה שכולם מייחסים לו חשיבות?

כהקדמה לתשובה נעסוק קצת יותר בעניין המטה.

במדרשי החכמים,

עם זיכרונם לברכה

המטה של משה לא היה סתם מקל של זקן או עובר דרכים

אלא מטה חשיבות וגדולה

וטמונים בו סודות עליונים

לא סתם נברא המטה של משה

בין עשרה דברים

בבריאת העולם ערב שבת בין השמשות

ובתורה הוא מוזכר מטה האלוהים

ולעיתים מטה אהרון.

האם זה אותו מטה?

נחלקו ריבותינו.

הפסוק אומר ואת המטה הזה תיקח בידיך אשר תעשה בו את האותות.

אומר המדרש, כשעשה בו אהרון ניסים

נקרא על שמו מטה אהרון.

ובזמן שעשיתי אני בו ניסים נקרא על שמי מטה משה.

ובזמן שהקדוש ברוך הוא עושה בו ניסים נקרא על שמו מטה האלוהים.

בזוהר בפרשת בשלח

אמר רבי יוסף שתי מטות היו

אחת של משה

ואחת של הקדוש ברוך הוא.

ונחלקו עוד הרבה מפרשים האם זה אותו מטה

או כל אחד עם מטה אחר.

במדרש על הפסוק ומטה אהרון

מובא שהמטה המוזכר בדרך כלל בתורה היה של יהודה בנו של יעקב אבינו.

היכן מצינו שהיה לו מטה?

במעשה יהודה ותמר כתוב

שאת המטה הזה נתן את תמר כלתו לערמון.

ממשיך המדרש

אומר שמטה זה עתיד לשמש את משיח צדקנו

שנאמר בתהילים כף יוד

מטה עוזיך ישלח אדוני מציון

רדה בקרב אויביך.

מזה יצא הנוהג שכל נשיא ומלך בישראל אוחז מטה בידו

לרמוז כי מטה אלוהים בידו והוא צריך למשול ביראת השם.

נמצאנו למדים.

המטה שנברא בערב שבת

זה המטה שעבר ניהודה,

זה המטה של משה,

זה המטה של אהרון,

שנתקנה גם בשם מטה האלוהים,

וזה המטה שעתיד להגיע איתו משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

מה התפקידים של המטה?

למטה יש משמעות של משענת,

דבר שאפשר לסמוך עליו, להסתמך עליו.

הגמרא בסנהדרין ח',

משה רבנו אמר ליהושע בציווי

מאת השם, טול מקל

והך על קודקודם.

כלומר, המטה מבטא על עמידה על המשמר.

בכתובות סד' מובא בעניין אישה

הרוצה שיהיו לה בנים,

שאומרת בה אינה חוטרא לידה.

זאת אומרת, היא רוצה עץ, שתישען עליו לעץ זקנתה.

זאת אומרת, אם היא תלד בנים,

הם יהיו משענת לעזור לה כשהיא תהיה זקנה.

ומצינו אצל יעקב אבינו,

שקרא לבנו בנימין,

ואבים קרא לו בנימין.

המושב זקנים מבאר.

למה קרא לו כך? על שם בן ימין.

לפי שבזקנותו נשען עליו.

נעים זמירות ישראל בתהילים כג,

גם כי ילך בגד צלמוות לא ירא רע כי אתה עימדי.

שבטך ומשענתך המה ינחמוני.

משענת זה מטה.

מבטא בכך גדולה וחשיבות

שעליו יכול ההולך בגד צלמוות לסמוך.

מלבד המשמעויות של המטה,

מצאנו שיש קשר בין מטה לשבט.

בפרשת בנות צלבחד נאמר

והיו לאחד מבני שבטי בני ישראל לנשים

ונגרעה נחלתן מנחלת אבותינו

ונוסף על נחלת המטה

אשר תהיינה להם.

ביהושע נאמר

ויתן משה לחצי שבט מנשה

ויהי לחצי מטה

ונה מנשה למשפחותיו.

ביחזקאל נאמר יוטט

ויהיו לה מטות עוז

אל שבטי מושלים.

רואים כאן ששבט,

הכוונה מטה

ומטה

הכוונה שבט.

ואלה דברי הנביא ישעיה יוד

הוי אשור שבט אפי ומטהו וידם זעמי.

שבט ומטה.

לכן

גם שבטי ישראל מכונים במקומות רבים במקרא בשם מטות.

הפרשה קרויה בשם מטות.

לומר לנו שכל מטה ומטה

של כל שבט ושבט

מסמל את התכונות האישיות של אותו ראש שבט,

כי השימוש במטה

לאות כבוד ולתפארת

כמלך שמחזיק שרביטו בידו.

והמשענת שהיא המטה

מבטאת את החוזק של אותו אדם

עד כדי כך שאפילו הולך בגץ על מוות.

ולכן כשפונה משה רבנו אל ראשי המטות,

הכוונה אל כל תכונה ואישיות של כל ראש שבט ושבט.

כי ראשי השבטים הם ראשי המטות

המחזיקים בידיהם את הכוח להנהיג את השבט

ואחראים להובלתם

למלחמות

ולחלוק את הנחלות בארץ ישראל

וגם עבודת השם הפרטית

של כל אחד ואחד מבני השבט.

ובמקרה כזה, לפני שיוצאים לדרך,

פונה אליהם משה כראשי המטות,

לא כראשי שבטים,

כי בהנהגה טובה צריך קודם לבחון את האישיות והתכונות של המנהיג.

עוד נקודה,

חכמים היזהרו בדברכם.

המפרשים עמדו על השאלה,

מה השתנתה פרשת נדרים שנאמרה דווקא ראשי המטות?

חתם סופר הקדוש,

זכר צדיק ברכה, מתרץ,

אצל בני אדם קורה שהם מבטיחים ולא מקיימים,

אבל אצל מנהיגי העם מצוי הדבר שבעתיים,

משחררים הבטחות שווא,

שיפעלו וישנו,

ולא עושים מאומה.

יש לי מה להגיד בזה.

לכן כשעוסקים בחובה לשמור על הדיבור,

הראשונים שצריך לצוות עליהם זה המנהיגים האחראים על הכלל.

כמה פעמים הבטיח להם?

עשרים שנה.

מבטיח להם חוק גיוס ביבי?

עשרים שנה.

זה לא מקיים.

עשרים שנה, פשוט.

כל פעם, כן, רגע, עכשיו יש ככה, עכשיו ככה, ככה, ככה, ככה.

תכף, בזה, בזה, בזה. עשרים שנה.

ואלה פתאים, שומעים לו,

זה לא יאומן כי סופר.

חשיבותם של המנהיגים היא,

כולם לומדים מהם.

אם אנשים רואים רבנים

שהם מרבים לנדור, ילמדו מהם לנדור.

בשונה

מהרבנים שמקיימים דיבורם,

שאר בני האדם אינם זהירים כל כך.

ולכן נאמר חכמים, היזהרו בדבריכם.

משל, האדם מסתובב בהרצליה פיתוח,

ראה וילה יוקרתית,

באחד החלונות, במקום זגוגית,

דיקטי מעץ.

ומהחניון יוצא רכם מפואר,

והנהג

לבוש בלוי סחבות.

אם יש לו וילה,

למה הוא לא מתחזק אותה?

ואם יש לו רכם,

רכב מפואר?

למה הוא לבוש סחבות?

השיבו לו

הווילה והרכב הוא ירש מהוריו

אבל הוא אין לו פרוטה

ממילא כשהוא זקוק לתחזק את הבית

או להחליף את הלבוש

אז הוא צריך לאלתר

במקום חלון הוא שם דיקט

במקום בגדים בלויי סחבות

וכך נראה נזם זהב באף

הונג'רי

הנמשל

אומר הגאון מווילנה

יש בני אדם רואים הנהגה גבוהה

או סלסול קדושה אצל אדם גדול

והם מחקים אותו

חיקוי

אבל הם לא יודעים שאותו אדם גדול

זה כמו אדם עשיר שמחזיק ארמון

ויש לו משאבים ויכולת לתחזק את המדרגה הרוחנית שלו

אבל המעתיקים אותו הם עניים

לא יכולים לתחזק את הארמון

ולא יכולים לנהוג בהנהגות של האדם הגדול

אז זה כמו אלה שרואים את הרבה שלהם שהוא מתנועע ומוחא כפיים

וגם הם עושים ככה

אבל הוא מכוון והם רק עושים תנועה

משה רבנו לימד את ראשי המטות את הכוח העצום של הדיבור

עד שכתב בעל הטורים נדרים בגילמטריה רוצח

הנודר

חשוב כרוצח אם אינו משלם

כי בעוון נדרים בנים מתים

יהודי פרסי

בשם אדון משיח

עלה מפורס לירושלים

עם הרבה כסף

קנה ברחוב המלך ג'ורג'

חלקת אדמה גדולה

בנה בית רחב ידיים עם חנויות רבות

הסתיימה הבנייה

החלו הצרות

בתחילה חלתה אשתו

אחר כך בתו

הבריאה בהתחלה בן

וחוזר חלילה.

פנה לאחד מגאוני הקבלה,

רבי יעקב מונסה,

תלמיד של רבי שאול דווק,

כהן

זכר צדיק ברכה,

לשאול בעצתו.

סיפר לו אדון מושיח,

נכנסתי לבית הרב,

ראיתיו שוכב במיטה.

טרם פציתי את פי,

אמר לי הרב,

בית יפה בו ניסו.

אה,

חנויות גדולות הקמת,

פרנוסו טויבו, התברכת.

ומה עם הנדר שנדרת?

נזכרתי.

הגעתי לארץ, נדרתי שאחד מהחדרים אני אפריש לבית כנסת.

ולא קיימתי את הנדר.

באותו יום

פניתי

ופיניתי את אחד החדרים,

קניתי

ריהוט מתאים ופתחתי בית כנסת.

בן רגע נעלמו כל הצרות.

אישה

שצרות רדפו אותה בזה אחר זה,

יום אחד נשרף

חלק מביתה.

שבועיים לאחר מכן

פרצו לדירתה ורוקנו אותה.

שמעה על המקובל רבי מרדכי שרעבי, זכר צדיק ברכה,

הלכה לבקש ברכה ועצה.

שאל אותה הרב,

נכון נדרת נדר בזמן האחרון?

אמרה לו כן.

בני תקופה חלתה בת,

הלכה לבית הכנסת

ונדרה לתרום ספר תורה לזכותה.

קיימת נדר?

ענתה לו שכחתי.

אז למה את מתפלאת שהצרות באות עלייך?

בגלל שאנשים מרבים לדבר,

מרבים, מרבים, מרבים לדבר,

יש תחושה שאין חשיבות למילים.

דיבורים

עלו לי כלם

ואולו כלם וכולו כלם

וכל דיבורים.

נאמר בבריאת האדם

וייצר אדוני אלוהים את האדם עפר מן האדמה

ויפח באפיו נשמת חיים

ויהי האדם לנפש חיה.

רוח ממללה.

מהות האדם זה דיבור.

בזה הוא נבדל מן הבהמה.

מי האיש שחפץ חיים אוהב ימין נראותו, נצור לשונך מרע ושפתך מדבר מרמה.

שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו.

כל עמל האדם לפיהו,

אמרו חכמים,

כל מה שעמל אדם במצוות ומעשים טובים בעולם הזה,

דיו להבל שיוצא מפיו.

הכוונה, כל המעשים שאדם עושה

לא יכול להשיב

על החיים שהשם נתן לו במתנה.

מה שלא תעשה, את כל לא תרגם מצוות אלף פעמים,

אתה לא מחזיר לקדוש ברוך הוא, כי הוא זה על מה שנתן לך חיים במתנה.

ובדרך רמז,

כל העמל,

כל החורבן והקושי שיש לאדם,

בהבל פיו,

בגלל שהוא מדבר בלי לשים לב.

עמל ואבן.

רבי חיים עויזר,

גרוז'ינסקי, זכר צדיק וברכה.

היה אצלו דין תורה.

אחד

היה רב במקום הזה של הקהילה,

והשני מגיד מישרים.

בדיון התלהט המגיד מישרים,

אחד מתפקידיו היה להספיד את המתים בקהילה.

תוך כדי הדיון אמר לרב, אני לא אספיד אותך.

מסוף הדיון הסתדרו

והמשיכו לחיות.

אחרי תקופה נפטר הרב.

רבי חיים עויזר בירר

האם המגיד הספיד אותו או לא.

אמרו לו שהמגיד רצה להספיד

ואפילו עלה לבמה

נשברה

ברגלו נשברה

ולא יכול היה להספיד והתקיימו דבריו

ככל היוצא.

אחד מקדושי תימן,

רבי סלאמה חתוכה

גאון וקדוש

אחיו נפטר

בכה בחיות נוראות

הספידו ואמר

הנה מה טוב ומה נעים

שבת אחים גם יחד

קשה לי שהלכת

והייתי רוצה להיות יחד איתך

ספורים הימים והוא נפטר לבית עולמות

ככל היוצא מפי

בית הקברות סגולה בפתח תקווה

המצבה של הנפטר הראשון

שרבי ניסן לייב גם זו

נפטר ביותר בתשרי תרמת

על המצבה כתוב

לפני השם שלו

ברית כרותה לשפתיים

מה הרקע למשפט הזה?

בעיר פתח תקווה בשעת הקמתה לא היה רק ביצות

קבוצת יהודים מנשיאותו של רבי יהושע לייב דיסקין,

זכר צדיק לברכה,

ייבשו את הביצות,

החלו להקים את העיר היהודית,

מלבד הבניינים

דאגו לבית הכנסת, למקווה,

והוצרכו להכשיר מקום לבית קברות.

בערב יום הכיפורים תרמת

הכשירו אנשי החברה קדיש את המקום לבית קברות בהקפה.

תקופות ומזמורים כנהוג

כשסיימו אמרו מעניין מי יהיה הנפטר הראשון שייקבר כאן.

אחד

מאנשי החברה קדישא

בבדיחות הדעת אמר שהוא לא מתנגד להיות הראשון לחנוך

את בית הקברות סגולה.

אחר כמה ימים הוא נפטר באופן פתאומי

ועל המצבה כתבו ברית כרותה לשפתיים.

כעבור מספר שנים

על המצבה המחודשת שעשו לו כתוב איש גלמודי שעלה לארץ ישראל יחד עם בני עירו שהתיישבו במושבתנו

והתבטק עשרה ימים לפני פטירתו בהיותו בריא ושלם

ואמר שהוא לא מתנגד להיות הראשון בבית הקברות.

מי שיסתובב בבית הקברות סגולה ימצא את המצבה וייווכח שכך כתוב.

רבי משה דוד רייזנר,

בעל חסד וצדקה עצום בעיר פתח תקווה,

כשנפטר,

הספיד אותו חברו הטוב,

שהלך עימו יד ביד עשרות שנים,

ואמר בהספן,

קשה לו לעזוב את חברו הטוב

בבחיות נוראות.

באותו יום

עבר את הכביש, נדרס ונטמן לידו.

ברית כרותה לשפתיים.

המחבר אומר,

בימים שהוריי התגוררו בארצות הברית,

הייתי משוחח עימים בטלפון,

והשיחות היו יקרות מאוד, שיחה לחו״ל,

פעם.

הייתי עומד עם שעון ובודק

שלא תצא השיחה יקרה מדי.

כל מילה הייתה יקרה.

היום השיחות חינם.

וזה גרם

לאבד את הרגל.

יש לקדושת הדיבור.

המחיר של פעם עזר קצת למעט בדיבורים.

על צדיקים נאמר אומרים מעט

ועושים הרבה.

כי הם יודעים ערך כל מילה.

הגמרא בחולין פטט.

פטט זה חצי פטפטה.

היא אומרת, מה אומנותו של אדם בעולם הזה?

ישים עצמו כאילם.

ידע להחשיב

כמה יקר הדיבור.

במקומות רבים מביא החפץ חיים מדברי הגאון

על האיגרת שכתב בשם המדרש,

על כל רגע ורגע שאדם חוסם פיו,

זוכה

לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריאה יכולים לשער.

זה השכר של מי ששומר פיו ומייקר את דיבורו.

לא בהכרח צריך לשתוק.

רבי יהודה צדקא, זכר צדיק וברכה,

רגיל היה לומר שני גדולי עולם שמרו מאוד על הדיבור.

הכף החיים והחפץ חיים.

וזכו שספריהם התקבלו בעם ישראל.

כף החיים

סיגל לעצמו מידת השתיקה

כדי להימנע מדיבורים אסורים.

אבל החפץ חיים, אדרבאת, דיבר רבות בענייני מוסר וירת שמיים,

וכל שהגיע אליו דיבר עמו ארוכות.

כי מטרתו הייתה להוכיח אין סתירה בין ריבוי בדיבור

לבין שמירה על הפה, מלשון הרע.

אז זוהר הקדוש אומר, סימן לשטות מילה.

מי שמרבה מילים בלי מחשבה, סימן שהוא שוייטה.

סימן לשטות מילה.

בודקים חוכמת אדם לפי מידת הדיבור.

שורש הדברים נמצא בגמרא בפסחים ג',

בחלוקת לחם הפנים למאות כהנים,

כל כהן קיבל כמות קטנה מהלחם.

עמדו שלושה כהנים ותיארו את הכמות הזעירה שקיבלו.

אחד אמר,

הגיעני מלחם הפנים לחלקי כמות מועטת כפול.

אמר אחר, הגיעני כזית מהלחם.

השלישי אמר, הגיעני כזנב הלטאה.

בדקו אחריו

שדיבר בלשון מגונה ומצאו בו שמץ פסול כהונה.

הוא היה כהן חלל.

רואים, שאדם שאין לו קדושה בדיבור, יש לו פגם בשורש.

הזוהר הקדוש מבאר שתי בריתות לאדם.

הקדוש ברוך הוא כרת לאדם בין עשר אצבעות רגליו

ברית מילה,

וכרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו, ברית הלשון.

הלשון,

ופגם היסוד, קשורים זה בזה.

כשאדם שומר את לשונו,

הוא גם מתקדש בעניין היסוד.

אור החיים הקדוש

כותב דבר נורא

ומצאתי לחסידי ישראל שכתבו,

זה מובא באלשייח הקדוש,

בפרשת תצווק אף אחד,

כי פה של לומדי תורה דינו ככלי שרת אשר ישרתו בם בקודש.

אין קדושה כקדושת התורה.

ולזה אסור לדבר בו, בפה, אפילו דברי חול.

הגם שאין בהם דברים אסורים.

ובדברי אור החיים חיזוק גדול,

שאדם יכול להפוך את פיו לכלי שרת המקדש כל מה שבתוכו.

אם אדם לא שומר לשונו,

פיו הופך לכלי שאינו נקי

מכל התפילות.

והתורה שעוברות דרכו אינן נקיות.

כותב הראשית חוכמה,

למה בדורות האחרונים אין התפילות מתקבלות כל כך?

בדורות ראשונים תפילתם הייתה נשמעת?

כי בדורות הקודמים נזהרו לא לפגום בכ״ב אותיות בשיחה

בטלה ודיבורים אסורים לכן תפילתם בקהל לשיחכים.

וגדולי הדורות הקפידו לא לשנות מדיבורם

מעשה

בבחור שהגיע לחזון איש, זכר צדיק וברכה.

ביקש שיבוא לחתונתו.

סירב.

אני לא יכול, קשה לי לבוא.

הבחור לא ויתר.

אני מבקש מאוד שהרב יבוא לחתונתי.

קשה לי, לא יכול להתנצל.

הוא היה חלוש מאוד באותה תקופה.

והבחור המשיך לנדנת.

ישב שם אחד התלמידים

וידע שבשום אופן לא מגרשים מהבית של החזון איש.

לכן אמר לחזון איש,

שיגיד לו,

בלי נדר אני אבוא לחתונה.

ואם יהיה קשה לרב,

הרב השתמט מלבוא.

אמר לו החזון איש, אצלי, אם אגיד בלי נדר אני אבוא לחתונה.

זו קבלה גדולה אצלי.

בלי נדר זה לא הפקר.

דיבור צריכים לקיים.

עוד מסופר על החזון איש,

מנהגו היה להתפלל מנחה גדולה כדעת הריף.

באותם ימים היה קשה לקבץ מניין בבני ברק.

באחד הימים היה קושי מיוחד.

עברו עשרים דקות,

טרם התקבץ מניין.

רק לאחר חצי שעה השיגו מניין.

תודה רבה.

היו צריכים להתפלל בשתים עשרה וחצי,

בעשירי הצטרף

כשהשעה כבר הייתה אחת.

ניגש רבי שמואל גריינמן,

זכר צדיק וברכה, הגיס של החזון איש, ואמר לדודו,

מה אני עושה עכשיו?

קבעתי אם יהודי שיבוא אליי בשעה אחת.

ואני עשירי.

עד שחיפשנו

ומצאנו

יהודים ממתינים בבית, כי סיכמתי איתו.

אמר לו חזון איש,

אצל אחד שהאמת נר לרגליו זו לא שאלה כלל.

פשוט שצריך לקיים את הדיבור,

גם אם מתבטל המניין של מנחה.

היה כזה דבר עם הטייפלר בבוקר, בשחרית גם.

רבי אריה לוין סיפר,

זכר צדיק וברכה,

פעם נזקק להלוואה.

בשעה שלקח את הכסף אמר מחר בעזרת השם אחזיר לך.

למחרת הכסף היה בידו,

אבל באותו יום ירד בירושלים שלג כבד,

והיה לו ספק

לצאת להחזיר את ההלוואה או להמתין שמזג האוויר יירגע.

אמרה לו הרבנית,

אם אמרת, חייב לקיים.

קם והלך,

בוסס בשלג,

עד שהגיע קרוב לבית המלווה,

בעודו בחדר של המדרגות

שמע את האישה צועקת על בעלה,

איך הלווית לרבי אריה את הכסף?

על מה צמחת?

אתה רואה שהוא לא בא להחזיר את הכסף.

המתין כמה רגעים,

שלא יבינו שהוא שמע

את השיח ביניהם,

דפק בדלת והחזיר את ההלוואה.

כשעמד בדלת, אמרה לו האישה,

בשביל מה טרחת להגיע ביום שלג?

לא היית צריך.

כמה חשוב שאדם יישאר נאמן למילה שלו.

הרב אלישיב, זכר צדיק וברכה,

שנתיים לפני פטירה היה חלוש ביותר,

בקושי הגיע לבית הכנסת.

יום אחד אמר לנכדים שצריך ללכת לסנדקאות.

שאלו אותו, סבא, למה אתה מטריח עצמך כל כך?

אמר להם, הבטחתי לאותו אדם שאהבו.

ולכן, גם אם מתפילה אני פטור בציבור מפאת החולשה,

אבל מקיום הבטחה אין לי פטור.

מילה זה מילה.

החפץ חיים, זיכרונו לחיי העולם הבא,

הוציא לאור ספרים רבים.

לא הוציא את הספר למכירה לרבים עד שהגיע אותו היטב.

בשונה מהיום,

אם יש פגם בספר,

ניתן בקלות לאתר את המחבר.

יש כתובת, יש טלפון.

באותם ימים אי אפשר היה להשיג את המחבר,

ולכן, חשש החפץ חיים מגזר.

נתנו את הספרים גנזה המלך שיעשו לנו עריכה על החומר שדיברנו בהרצאות,

אבל לא הסכמתי שזה יצא מבלי שאני אעבור על זה.

כל החופשה הזאת ישבתי על הספרים, כמעט גמרתי,

נשאר לי ארבע פרשיות,

כמה טעויות, כמה דברים שצריכים,

לא יאומן כי יסופר.

בזה אנשים מומחים כאילו, שמוצאים ספרים לרבים.

בקיצור,

מי שאכפת לו צריך לעבור על זה בפני עצמו.

היו כמה אנשים שסייעו לחפץ חיים בהגהה,

והיה רגיל לברך אותם באורך ימים.

חיים ארוכים.

וכולם האריכו יותר ממאה שנה.

הגדיל לעשות אחד המגיהים שסייע רבות לחפץ חיים.

הוא בירך אותו בשתי הברכות ששמענו קודם, אריכות ימים, ושום בן לא ייפטר בחייו.

וזה הסיפור שסיפרנו קודם.

בסוף ימיו של החפץ חיים,

ביתו

של ימים הייתה רבנית זקס,

סייעה לו להגיע את הספרים.

פעם ביקש ממנה שתגיע שאת משנה ברורה,

וזה היה בחורף.

בליטא בחורף

כמעט ולא הייתה שמש.

באותו יום שאביה ביקש להגיע את המשנה ברורה,

באותו יום יצאה השמש עליו.

רצתה לצאת וליהנות מהשמש.

וביקשה מהאבא הגדול שתגיע מחר,

לא באותו יום.

ואמרה בלשון גוזמה,

אבא,

מחר אני מוכנה להגיע אפילו עשרים סטים,

אבל לא היום.

כששב על החדר מצא על השולחן ערימה של עשרים סטים, משנה ברורה,

ובאה לאבא ואמרה לו, מה קרה?

אמר לה, מילה זו מילה.

הוצאת מהפה שלך עשרים סטים?

זה עשרים סטים, לא פחות.

ידוע בספרים הקדושים,

בקדושת לוי ובנועם אלימלך,

מבארים את הפסוק, לא יאחל דברו,

ככל היוצא מפיו יעשה,

מי שמקפיד לא לעשות את דבריו חולין ולקיימם,

אז ככל היוצא מפיו יעשה.

הכל מתקיים.

אבא בסל, יזכר צדיק וברכה,

ביקש מהנהג ללכת ללוויה של אדם

שהיה מוכר אדם פשוט.

שאל אותו רבי מאיר, הבן שלו,

מה גבר בגוברין?

מה מעלתו של אותו אדם שכבוד אבא מארי טורח להשתתף בהלווייתו?

השיב לו אבא בסאלי, הכרתי את הנפטר עשרות שנים,

מעולם לא שמעתי ממנו דברים בטלים.

זו גדלות האדם,

שיודע להעריך את דיבוריו.

רבנו חיים ויטל, זכר צדיק וברכה,

כותב דבר מבהיל.

האדם, כשהוא מדבר,

מוציא הבל מפיו,

וההבל הזה הוא חיותו.

זה חלקים מנשמתו.

לכן הצטווינו לא לדבר דברים בטלים.

כי בזה מפסיד חלק מנשמתו.

כל רגע נפרד מהאדם חלק מנשמתו,

עם הדיבורים והמעשים שהוא עושה, וזה מה שהוא ימצא למעלה.

החכם רבי שמעון טואנו

אמר על הפסוק לא יאכל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה אם טוב ואם רע,

כי הוא עושה ובורס סנגורין או קטגורין.

על הפסוק נאמר נשבע לה רע ולא ימיר.

אם אדם נשבע על דבר ויצא לו מזה רע אפילו,

לא ימיר,

לא ישנה את דיבורו.

הזוהר הקדוש מבאר שבמחשבה של אדם אי אפשר להשפיע כל כך מהעולמות העליונים,

ובדיבור יכול אדם לבנות היכלות עצומים

מכוח הקדושה הגדולה והכוח העצום שיש בדיבור.

נפש החיים, שערה לפרק יג,

אמר עמוס הנביא, פרק ד', יג,

כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מסכו.

אז הרע לאדם,

בהיותו בעולם השפט,

הוא אינו רואה ומשיג את הבניין או ההריסה, חס ושלום,

שהוא עושה בעולמות למעלה מכל דיבור שלו.

הרבי מרוז'ין

ביאר את הפסוק,

הקדוש ברוך הוא ברא הרים עצומים.

פתאום מגיע צונאמי, מוחק חצי הר,

או שוטף מדינה שלמה.

אומר הקדוש ברוך הוא לאדם, תראה מה הכוח העצום של הרוח.

כי הנה יוצר הרים ובורא רוח.

זה בא להגיד לך,

הוא מגיד לאדם מסכו,

שבאפל פיך אתה יכול לעשות השלכות הרבה יותר גדולות ועצומות.

כמו שהרוח יכולה לפרק הרים,

ככה השיחה שלך.

בשנה האחרונה של החפץ חיים,

שבועות לפני ראש השנה,

היה בחורשה מבודדת מחוץ לראדין,

לאגור כוח לקראת הימים הנוראי.

התגורר בבקתה במרכז החופשה

והגה בתורה,

ואין מפריע.

באחד הימים עצרה כרכרה

ליד ביתו בראדין

עם קבוצת יהודים.

מי שהביט לבפנים נדהם.

בדפנות הכרכרה קשורה נערה יהודייה,

מסתבר שהיא חסרת דעה,

לא שפויה,

נוהגת להשתולל ולהתפרץ,

לשבור ולנתץ.

ואין מנוס

אלא לכבול ידיה ורגליה שלא תזיק לרבי.

בני המשפחה עשו את הדרך לראדין,

שהיא קשורה בכרכרה,

להתברך לרפואה מפי החפץ חיים.

בני הבית אמרו שהוא לא נמצא,

והוא ישוב רק לקראת הסליחות.

התעקשו, הגענו כבר עד הנה,

נישאר כאן עד שישוב.

אמרו להם, זה ייקח ימים.

מה תעשו בינתיים עם הנערה? רחמו עליה.

אבל הם בשלהם.

כשראו בני הבית,

שיש להם חסק עם אנשים שיודעים מה הם רוצים,

ביקשו מהרבנית רשות להביא אותה

ולחפץ חיים לחופשה.

אחד מבני הבית הצטרף אליהם ונשאו.

הגיעו לשם, התירו את החבלים,

מאחזו בה בחוזקה,

הובילו אותה לחפץ חיים.

אלא להתפרע ולהשתולל.

חסרת מעצורים,

התפרצה לבקתה של החפץ חיים בשעה שישב ולמד.

תפסה את הכובע והשליכה אותו על הרצפה,

צעקה וצרחה בקולי קולות.

חופץ חיים מרים עיניו, רואה בחורה משוגעת, רחמנא ליצלן,

והתחיל לצעוק בבחייה

ריבונו של עוילום,

זו היידינשטכטר,

זו בת יהודייה.

סיים,

אמר להם, הביתה היא תהיה בריאה.

בעבריה

חכם בן ציון הבא שאול, זכר צידי ורכם.

פעם אחת באה לפניו אימא

של בחור בן 20 שקיבל את המחלה.

הלכו מרופא לרופא

והודיעו להם שהמחלה תנצח.

עלתה אימא לחכם,

בכתה וביקשה שיברך אותה.

הרב דחה אותה ואמר אין מה לעשות.

חזרה ביום השני ושוב דחה אותה.

ביום השלישי בכתה בחיות נוראות

ואמרה שהיא לא זזה עד שיברך אותה.

בשמוע בחיותיה אמר לה, אני מבטיח לך שבנך יקום ממיטת חוליו בבריאות איתנה, יתחתן

וייוולדו לו ילדים צדיקים.

והכל יתקיים במלואו.

פעם בא לפניו אדם,

סובל מאבנים בכיס המרה,

והסתפק אם לעבור ניתוח.

אמר לו החכם,

לא יהיה לך בכיסך אבן באה, אבן גדולה וקטנה.

וסיים, לך לביתך לשלום.

עשה צילום, לא מצאו כלום.

אדם אחר התאונן בפניו

שיש לו כתמים בכל הגוף.

אמר לו הפסוק, והנה נרפה נגע הצרעת מן הצרוע,

והכל עבר.

בעל מעשה סיפר שהתגלה אצלו גידול במעיין,

והוזהר לגשת מיד לניתוח.

ואם לא, הוא מסתכל.

הלך לחכם הבא שאול,

הניח ידו על בטנו ואמר,

אל תעשה ניתוח עתה תאריך ימין.

וכדבריו ככה.

רבי חיים סינואני, זכר צדיק ברכה, לא אהב לגלות עצמו ברבים,

ובוודאי שלא את תלמידיו.

הרב וולטוך

אהב ודאג לצדיקים נסתרים.

הוציא מערב סינואן

שהתלמיד שלו, רבי חיים שלום, ישראל, הוא קדוש ישראל.

פעם אחת באה לפני רבי חיים שלום,

בחורה בת עשרים,

סטבלה מניוון שרירים קשה מאוד.

הם היו זקוקים להוביל אותה בכיסא גלגלים.

ראה אותה הרע ואמר לה, לחי את בריאה

ותשובי עוד שבועיים לעשות סעודת הודיה.

וכך היה.

כוחם של גדולי ישראל ששומרים על פיהם

לדברי תורה ותפילה,

אז כל היוצא מפיהם מתקיים.

וגם

אנשים פשוטים,

אם יקפידו על הפה, יפעלו גדולות ונצורות.

פיהם של גדולי ישראל האמיתיים פועל גם בלי כוונה.

הגמרא במועד קטן יח מספרת על פי נכס אחיו של שמואל,

שנפטר לו אחד משבעת קרובים וישב באבילות.

נכנס אליו שמואל לנחמו,

שם לב שהציפורניים ארוכות.

חשב שמואל שאחיו נמנע מלגזור את הציפורניים בגלל שהוא סבור

שההלכה אוסרת לגזור ציפורניים בזמן אבילות.

הוא בעצם מותר.

לכן שאל אותו, מדוע לא נטלת ציפורניך?

הסיבה שפינחס לא נטל את ציפורניו לא הייתה בגלל ההלכה,

אלא בגלל שברון הלב שהוא היה שרוי בו.

ולכן ענה לשמואל במרירות,

אם אצלך הייתה אווילות,

היית יכול לטול ציפורניך?

נסיים את הגמרא, הדיבור הזה של פי נכס

היה כשגגה שיוצאת מלפני השליט,

וקרובו של שמואל נפטר.

כשבאפי נכס לנחם עכשיו את שמואל,

טען לפניו שמואל,

מדוע פתחת פיך לומר אין לו הייתה

אצלו אווילות?

אתה לא מקיים את הכלל ברית כרותה לשפתיים,

שהדברים של אדם מתקיימים,

כמו שמצינו אצל אברהם אבינו שאמר,

ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור

ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה עליכם

ונשובה,

אז אני ויצחק נשוב, הדיבור נתקיים והוא לא נשחט.

אומר המהרשש החידוש בדברי הגמרא שדיבור מתקיים גם כאשר לא מתכוונים אליו.

כמו שלא התכוון פניחס שקרובו של שמואל ייפטר.

וכן אברהם לא התכוון לומר בזאת כברכה שהם ישובו, גם הוא וגם יצחק.

אבל לפעמים יש עת רצון

ודיבורו של אדם גם כשלא מתכוון בכוחו לפעול.

בעיירה רופשיץ התגוררה משפחה עם ילד משותק.

יעצו ללכת

לרבי נפתלי מרופשיץ

ולעבור נהיד בית מדרשו שיש שם דרך

עם גשר צר

מעל פני הנהר

ותניחו את הילד המשותק על הגשר.

עלה הרבי מרופשיץ על הגשר,

שקוע בשרעפיו,

נחשב אותה,

והילד כצפוי חסם דרכו.

עכשיו הרבי לתומו,

שהילד השתטח להנאתו,

דחק אותו ברגלו ואמר לו, קו!

אך יצא דיבור מפי הצדיק, מיד קם הילד ופינה את המעבר.

זה כוח הלומד תורה ושומר על פיו,

וכל היוצא ממנו מתקיים.

ישמחו במלכותיכם

שמרי שמרי שבת וקוראה עונג שבת,

תשמחו במלכותיכם שמרי שמרי שמרי שבת וקוראה עונג שבת עם מקדשי מקדשי מקדשי שביעי שבת עם מקדשי מקדשי מקדשי

מקדשי שביעי שבת עם עירי שבת שבועות שונה.