הלכות תפילת הדרך, דיני פועלים בתפילה ומצוות לוויית אורחים

 

- - - לא מוגה! - - - 

את הברכה הזו,

תפילת הבינינו.

הגמרא בברכות את זין אמרה שהפועלים שעושים מלאכה אצל בעל הבית,

אם אינו נותן להם שכר חוץ מסעודתן,

מתפללים שמונה עשרה,

אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין כפיהם.

ואם נותן להם שכר,

מתפללים הבינינו והעידנה,

אין דרך להקפיד בכך ומסתמא.

הדעתה דאחים מזכירים אותם שהתפללו שמונה עשרה.

בזמנם הבעלי בתים היו במצב קשה מבחינה כלכלית,

אפילו הבעלי בתים היו עניים מרודים.

ואם הפועל הזה ילך באמצע העבודה להתפלל במניין, יחסיר כל יום מהעבודה שעה,

הבעלי בתים יפשטו רגל.

ולא הייתה ברירה,

יתחשבו חכמינו במצב,

ולכן גם שם תיקנו להם תפילה קצרה,

כמו שמרן פירט.

מסיים הגאות מימוניות,

זה היה בימים ההם ולא בזמן הזה. היום, ברוך השם,

המצב של הבעלי בתים השתפר מאוד,

וגם אם הפועל יתפלל תפילה שלמה,

לא יקרה שום דבר לבעל הבית, בעל הבית לא יפשוט רגל.

ולכן אם הפועל הזה עובד משמרת בוקר הוא מתחיל את העבודה בשעה ארבע וחצי עד אחת עשרה וחצי.

אין לו זמן להתפלל לפני כן.

עמוד השחר זה ארבע וחצי, מתי אתה רוצה שיתפלל?

יתפלל בלילה השחרית לפני עמוד השחר, זה לא טוב.

אחרי שיגמור את העבודה זה צהריים, יעבור הזמן.

מה יעשה?

יש לו הפסקה של ארוחת בוקר.

אותה ההפסקה, מנצלים אותה לצורך תפילה.

ולכן כשיש להם מניין לא רק שמתפללים אלא מתפללים תפילה מושלמת ואם יש שם כהנים נושאים הכהנים את כפיהם ואם יש להם שם במקום ספר תורה יברכו על הספר תורה יתפללו מההתחלה ועד הסוף ואחר כך יאכלו ארוחת בוקר.

אפילו אם בעל הבית הגיע,

הם בדיוק בברכת כהנים, הוא הגיע, מסתכל בשעון,

עבר חצי שעה, ההפסקה עברה, הוא אומר להם זה גזל, אני לא מוחה לכם לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

שימשיכו להתפלל כרגיל, אין שום חשש גזל,

הוא שכר אותם כדי שיעבדו לו והוא לא שכר אותם כדי שיהיו גויים ולא יתפללו.

מה הם לא יהודים?

הם לא צריכים להתפלל?

לכן אף אחד לא צריך את הרשות שלך,

אף אחד לא מבקש ממך מחילה שתמחן,

אלא המשכורת צריכה להיות משכורת מלאה,

שישלם להם כרגיל והם יתפללו כרגיל.

השולחן הארוך,

הגעות מימוניות והשולחן הארוך דיברו על בעל בית פרטי,

ולכן אם האדם הזה הוא לא משוגע ולא שותה,

האדם הזה צריך לדעת מראש. אני סוחר פה עלי מ-4.30 בבוקר עד שעה 12. מה הם שחרים?

הוא לא ידע מראש?

הדעתא דאחי סבר וקביל. הוא יודע שיש לו עסק עם פועלים יהודים ולא עם פועלים ערבים,

אז מה זה?

לכן הוא לא יכול.

הוא לא רשאי להחסיר משכר העבודה והם לא צריכים להשלים לו. להגיד להם תישארו עד שעה אחת, אין דבר כזה.

החוזה בינינו היה מ-4.30 עד 12,

ועל דעת זה, זה סתמו כפירושו.

לא היה צריך להוסיף סעיף מפורש שאני,

ברוך השם,

יהודי, ויהודי צריך להתפלל.

זה על דעת זה, זה מובן מאליו.

או האדם הזה עובד אצלו מ-12 בצהריים עד שעה 5. אז לא יתפלל מנחה? מה, הוא לא יהודי?

אז אם כתוב מ-12 עד 5 זה מובן מאליו שיש לי רשות להתפלל במניין באמצע,

ואני לא צריך להשלים לו אחר כך חצי שעה נוספת. זהו זה.

גם בעל הבית פרטי, גם הוא צריך להבין שאתה סוחר, ברוך השם, יהודי טוב.

הוא אומר שהוא חילוני.

הוא יכול להגיד מה שהוא ירצה,

אבל השולחן ערוך קובע, זה העיקר,

ולכן אין בזה שום חשש גזל.

ההולך במקום גדודי חיה וליסטים, מתפלל צורכי עמך מרובים ודעתם קצרה,

ואינו צריך לא לשלוש ראשונות ולא לשלוש אחרונות.

הוא מתפלל אותה בדרך כשהוא מהלך,

ואם יכול לעמוד, עומד.

וכשהגיע ליישוב ותתקרר דעתו,

חוזר ומתפלל תפילת שמונה עשרה. ואם לא חזר להתפלל,

אבי כאילו שכח להתפלל לגמרי,

והתבאר לאל סימן כח שמתפלל תשלומים.

שוב, התפילה האחרונה שאמרנו קודם, התפילה הקצרה,

אדם שהולך במקום גדודי חיה וליסטים,

ואין לו זמן להתפלל,

לא שמונה עשרה וגם לא מעין שמונה עשרה הביננו,

אלא יש לו סך הכל עשר שניות,

יאמר את התפילה הקצרה הזאת.

או לא יבוא ולא יהיה אדם חולה

אדם שאין לו כוח להתפלל את כל העמידה לא בעמידה ולא בשכיבה

יכול בקושי לומר כמה עשרות מילים אז תאמר בקול רם תגיד לו תגיד יחד איתי מילה במילה יחתום שומע תפילה וזהו ואם אחר כך יתאושש אם עדיין לא עבר הזמן יחזור ויתפלל תפילה שלמה ואם עבר הזמן יתפלל בתפילה שאחריה תשלומין

היינו ערבית שתיים

י' סעיף ד'

היוצא לדרך יתפלל

ירצו מלפניך השם אלוהינו ואלוהי אבותינו שתוליכנו לשלום

וצריך לאומרה בלשון רבים ואם אפשר יעמוד מלילך

כשיאמרנה ואם היה רוכב אין צריך לרד

כל הברכות והתפילות תיקנו אותם אנשי כנסת הגדולה אבל תפילת הדרך היא תקנה קדומה

עוד מלפני זמן אנשי כנסת הגדולה וכמו שכתוב בגמרא במסכת ברכות דף כט ששלושה דברים אמר אליהו הנביא

אמר לו דבר ראשון לא תכעס ולא תחטא דבר שני לא תשתה היינו שתיית יין וכיוצא בזה ולא תחטא דבר האחרון

וכשאתה יוצא לדרך

הימלך בקונך וצא

מה הכוונה?

אדם יכול להתייעץ

ויש לו טלפון או מכשיר קשר עם הקדוש ברוך הוא לשאול אותו

אני אסע לתל אביב או לא?

מסבירה הגמרא אמר רבי יעקב אמר רב חסדה

הכוונה היא שיתפלל תפילת הדרך

נמצא שכבר אליהו הנביא אמר את ההלכה הזו שהאדם שיוצא לדרך צריך להתפלל לתפילת הדרך להתחיל ירצום לפניך השם אלוקינו ואלוקי אבותינו שתוליכנו לשלום תצעידנו לשלום תגענו למחוז חפצנו לחיים לשמחה ולשלום יאמר את כל הנוסח הזה מההתחלה ועד הסוף

כי כשאדם יוצא לדרך יש סכנה מחיות רעות ולסטים

כדי להגן על עצמו משני הדברים האלה

לכן צריך לומר את התפילה הזו ובזכות התפילה הזו באמת הקדוש ברוך הוא יגן עליו אלא שהגמרא אומרת

שלמרות תפילת הדרך צריך עדיין להמשיך ולעסוק גם בתורה

אליהו הנביא ואלישע היו הולכים ומדברים דברי תורה ולכן באו אותם מסוסי אש והפרידו בין שניהם אבל הם לא נפגעו

אם היו מדברים דברים בטלים חלילה וחס

היה עלול אלישע להישרף

הגמרא בתענית י' מסיימת

אל תרגזו בדרך

היינו כשאדם נוסע טוב שיגרוס

יאמר דבר לימוד תורה שטחי אבל לא יעמיק בדבר לא יאמר דברים עמוקים הלא מגרס הלא עיוני

כי יוסף הצדיק פחד שאחיו ירצו לבוא לירושלים ירצו לבוא לארץ ישראל בדרך יעמיקו בדבר הלכה במקום להגיע לארץ ישראל יגיעו לירדן לעמן לכן אמר להם אל תרגזו בדרך אבל כשאדם לומד דבר שטחי

אומר פרקי משנה בעל פה וכיוצא בזה זה לא מבלבל אותו בזה אין חשש כל זה כשהוא בעצמו יושב על החמור ונוהג או נוהג ברכב

אז

מי יודע מה יקרה לו אם הוא לומד תורה באותו רגע הוא מפלפל בדברי תורה כשהוא נוהג מי יודע אם יגיע למחוז חפצו או יגיע לתחנה אחרת לעולם הבא לכן צריך להיזהר לא להעמיק אבל אם זה דבר שהוא גרסה בעלמא אין שום בעיה

אם האדם הזה יושב ונוסע הוא לא נוהג אז אם הוא יושב ויכול לסגור את העיניים ולהעמיק אהבת נפשו אף אחד לא יגביל אותו אף אחד לא יאמר לו מה תעשה ומה תפעל בזה אין את הבעיה האמורה יש מצווה ללוות את חברו

היינו בכלל מצוות ואהבת לרעך כמוך גמילות חסדים שבגופו זה הדבר הזה היינו לוויית אורח

אברהם אבינו וייתה עשת בבאר שבע היה מלווה את האורחים אחרי

האכילה והשתייה, כך גם אנחנו חייבים לעשות.

בא אליך האורח,

אומר לך שלום,

אל תישאר יושב במקומך ותאמר לו שלום שלום, לחיים טובים ולשלום,

אלא תואיל בטובך לקום וללוות אותו.

בזמנם היה להם הגדרה עד כמה אדם חייב ללכת.

אם זה תלמיד לרבו מובהק,

היה צריך ללכת לפחות תריסר קילומטר, שלושה פרסאות כדי ללוות אותו.

כמו שמסופר שם בסוף ספר יהושע.

אבל אם זה רבו שאינו מובהק, מספיק ארבעה קילומטר.

אם זה לא רבו אלא חבר, אפילו פחות מספיק.

כל זה היה בזמנם.

כתבו הסמא ובאר הגולה, בחושן משפט, סוף סימן שכז שאם האדם הזה מלווה את חברו,

הולך עמו ארבעה מוט, מספיק. לכן תצא איתו מהדלת, תלווה אותו לפחות שתי מטר,

בזה תקיים את המצווה.

ואז, אם חלילה בכל זאת קרה משהו,

אתה יכול לומר בוודאי שידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו.

איך יעלה על הדעת שהסנהדרין שפכו את הדם הזה,

אנשים צדיקים, חסידים וקדושים,

אלא לא פתרנו אותו בלא לוויה,

כלומר שהלוויה יכולה להגן על האדם שיישאר בעזרת השם בחיים.

ולכן אני חייב לעשות את שלי.

אם האדם הזה לא גר בתל אביב, אלא הוא שכן,

הוא עלה לבקר אותי כמה דקות,

אתה לא חייב ללוות אותו ארבעה מות, הוא יכול לרדת לבית גם בלי מצוות לוויה שלך.

המדובר באדם שגר מחוץ לעיר,

שעליו ייאמר הכלל הכנסת אורחים,

ממילא יש גם מצווה ללוות אותו, שילך לדרכו לחיים טובים ולשלום, ובזכות זה יגיע באמת למקומו הטוב.

יאמר לו, לך לשלום.

כמו שאמר יתרו לחתנו משה, לך לשלום, הלך ועלה לגדולה.

מה שאין כן דוד שאמר לאב שלום, לך בשלום, הלך ונתלה. לכן ידקדק בלשונו, ישים לב, זה הבדל גדול בין המילים לך בשלום לבין המילה לך לשלום, ועדיף יותר לומר לך לשלום.

כשאדם מלווה את חברו, אז הוא מתחיל להתבונן גם מה הוא צריך לדרך.

כשאתה נמצא איתו בבית, אתה דאגת לו,

אבל לא חשבת מה יהיה בחוץ. אתה יוצא בחוץ, אדם חושב קדימה.

ואז אם הוא צריך באמת צעדה לדרך איזה לחם וכיוצא בזה, אדם נותן לו. וכן הלאה, זו הדרך.

ולכן הסגולה היא, כמו שאמרו רבותינו,

זו המצווה שאדם יעשה,

ילווה את חברו,

והנפטר מחברו לא ייפטר ממנו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו.

אלה דברי הגמרא בסותם מו.

וידוע הרמז עם יעקב אבינו שנפטר מבנו יוסף בפרשת עגלה ערופה וכשיוסף החזיר לו סימן שהוא באמת יוסף וחי וירא את העגלות אשר שלח יוסף.

איזה עגלות? הכוונה היא עגלה ערופה.

מה אם שלח לו עגלה עם סוסה אז זה סימן שהוא יוסף? מי אומר?

אולי זה מלך שאין לו אבא ואמא והוא מחפש איזה

משפחה מכובדת משפחה מיוחסת בא ואומר אני יוסף יש הרבה אנשים שעושים הצגות כאלה אלא כאן הזכיר לו את העניין הזה וזה אף אחד לא ידע רק הוא ידע שלמדו ביניהם את פרשת עגלה ערופה לכן כל אדם שמדבר עם חברו לפני שנפרדים יאמר לו איזה הלכה ותוך כך האדם הזה יזכור את חברו לשנים רבות מן הראוי שאדם לא ייסע עם יהודי רשע

היינו אדם שנוסע עם יהודי רשע אוי לרשע אוי לשכנו

אולי אני בסדר עליי נגזר שיגיע לתל אביב לחיים טובים ולשלום

אבל עליו נגזר בגלל שהוא חילל שבת הרי דין ארבעה מיטות בדין לא בטלו אדם שמחלל שבת או חיה דורסתו או רכב דורס אותו אז בגלל שהוא צריך להידרס הוא צריך להיהרג אני אחר כך אפצה או ידע דבר אחר למה?

לכן לא כדאי שאדם ייקח עמו אתה רוצה לעשות טובה טרמפ אל תיקח טרמפיסטים כאלה זה סכנה שטן מקטרג בשעת הסכנה בלאו הכי סכנה בדרך אתה לוקח רשע כזה זה לא טוב הגמרא אומרת אם זה גוי כן למה?

השטן רוצה להתנכל לי אבל הוא מגן זה מהאנשים שלו זה מהגדוד שלו הגוי הזה וכן הפוך

לכן ממה נפשך אף אחד לא ייפגע הוא שומר עליי ואני שומר עליו אבל מומר זה שנינו יהודים ולכן זה גרוע יותר מן הראוי שלא ייקח עמו טרמפיסטים כאלה אתה בא לעשות מצווה כאילו אתה בא לעשות עם האדם הזה טובה אבל אתה מסכן את עצמך מה תאמר?

שומר מצווה לא ידע דבר רע אני עושה גמילות חסד גמילות חסד

חסד שייך עם יהודי ירא שמים אבל עם יהודי רשע אין מצוות גמילות חסד הרמב״ם הדגיש את זה בדוגמה הראשונה של מצוות לוויה ללוות את האורח ממנו גם בדוגמה השנייה ולכן אתה רואה שהרשע הזה יש איזה הפיס אחד מנפנף לך ביד הוא רוצה שתיקח אותו טרמפ אל תיקח אותו ואל תעצור תתעלם ממנו תמשיך הלאה זה עדיף יותר

כדאי שאדם יצא בכי טוב היינו לא יצא בלילה אלא ישתדל לצאת בשעות היום לא יצא בשעה ארבע בבוקר מוקדם מדי אלא אם אפשר ידחה את זה לשעה חמש יצא כמה שאפשר יותר מאוחר ואם הנסיעה היא יכולה להיות באחד מימי השבוע אף אחד לא מאלץ אותו דווקא יום מסוים ישתדל לצאת ביום שלישי יום שנכפל בו כי טוב

זה עדיף יותר כמו שכתבו התוספות השתדל לעשות כן אבל אין הדברים לעיכובה יש הרבה אנשים שחייבים לצאת פעם בשבוע מחוץ לעיר הוא צריך ללכת לתל אביב או מקומות אחרים בשביל

דברים אחרים אם אפשר לתכנן את זה ליום שלישי פעם בשבוע זה יותר טוב מאשר ימים אחרים יש מעלה לאותו יום זה יום שיש בו הרבה סימן טוב לאו דווקא בזה גם חתונות גם כן אדם ששואל מתי כדאי יש לו כל השבוע האולם ריק יכול ביום ראשון שני תאמר לו אם אתה מתחתן בלילה אחרי צד הכוכבים שזה יהיה יום שני בלילה ליל שלישי אם הוא מתחתן לפני השקיעה כמנהג ירושלים הקדמות

אז יעשה את זה ביום שלישי אבל רוב האנשים היום עושים את זה בלילה והם לא שמים לב אומרים יום שלישי זה יום שנכפל בו כתוב אבל החתונה היא כבר ליל רביעי זה לא שלישי אז זה לא שווה כלום לכן אדרבה יעשה את זה ביום שני שזהו ליל שלישי יום שנכפל בו כתוב הוא לא מתחתן פעם בחיים אם כבר אז כבר כדאי שיתחיל את החיים ברגל ימין כדי שיהיה לו בעזרת השם אושר ועושר חיים טובים בני החיים זונה

אני חוזר לנושא. תפילת הדרך צריכה להיאמר עם חתימה.

אם האדם הזה נוסע שעה ו-12 דקות,

אז בהליכה כזו או בנסיעה כזו צריך לסיים ולחתום.

ברוך אתה השם, להזכיר שם שמיים ולחתום, שומע תפילה.

יש מחלוקת בדעת הרמב״ם אם צריך לחתום,

כי הפרי חדש הבין ממה שהרמב״ם לא סיים בחתימה,

לפי הרמב״ם אין לתפילה זו חתימה,

וכך הוא פוסק למעשה שאסור לחתום.

אבל מדברי מרן בבית יוסף לקמאן בסימן ר״ל משמע שגם הרמב״ם מודה שצריך לחתום.

הוא התחיל את הברכה ולא סיים, כאילו אמר וכולי. אתה לבד תסיים ותדע,

וכך הוא מנהג העולם, כך דעת הרי",

הראש, כל הראשונים,

שצריך גם לחתום,

ברוך אתה השם שומע תפילה,

וכך המסקנה.

אם האדם הזה נוסע מחוץ לעיר,

שם יש חשש סכנה מליסטים וחיות רעות,

אז צריך גם לחתום.

אבל אם האדם הזה נוסע בתוך העיר, ודאי שלא שייך לומר את תפילת הדרך עם שם, זו ברכה לבטלה.

אלא רק על נסיעה מחוץ לעיר,

אז שייך גם לברך ולחתום, ברוך אתה השם שומע תפילה.

נוסח הברכה הוא שתוליכנו לשלום.

אפילו אם אני נוסע במכונית לבד,

אפילו אחרי אני אומר לשון רבים, ולא יחיד.

כי בוודאי יש עוד יהודי אחד בעולם לפחות שנוסע באותה השעה,

אז הלשון לא רק עליי, אלא גם עליו.

ותמיד כדאי שאדם ישתף את עצמו עם הציבור.

זכות הרבים תמיד תוכל להגן עליו.

לכן מן הראוי לכתחילה שיאמר שתוליכנו לשלום, תצעידנו לשלום, תגענו למחוז חפצנו, לחיינו, שמחה ושלום.

מה כל הדברים האלה?

בלשון רבים.

אם טעה ואמר בלשון יחיד,

ודאי שיצא יד החובה בדיעבד, כי אין הדבר הזה לעיכובה אלא לכתחילה.

אבל לכתחילה כדאי שידקדק בלשונו ויאמר בלשון רבים.

זה הלשון הנוסח המדויק יותר.

יש מחלוקת בגמרא בין רב חסדא לרב ששת,

האם חייב האדם לעמוד בשעה שאומר את תפילת הדרך, כמו כל תפילה רגילה,

או גם בזמן שיושב על החמור והחמור נוסע,

גם אז רשאי לומר את תפילת הדרך.

למסקנה יש מחלוקת בראשונים.

מרן מסכם שכולם מודים שלכתחילה כדאי שיעמוד,

וכך המסקנה.

הגמרא מספרת שאפילו רב ששת,

עצמו פעם עשה כך, כידוע רב ששת היה סגן נהור, היה עיוור ופעם נסע בשיירה עם רב חסדה, הרגיש השיירה נעצרה,

שאל את השמש שלו מה עושה רב חסדה?

למה עמדו? אמר לו הוא עומד ואומר את תפילת הדרך,

אמר לו תעצור את החמור שלי גם אני רוצה לעמוד ולומר את תפילת הדרך,

כשאדם יכול להחמיר זה תמיד טוב,

מהיות טוב אל תיקרא רע.

וככה המסקנה זה מה שמרן אומר אם אפשר יעמוד מדינך כשיאמרנה זה כלל יסודי לא רק כאן אלא גם במקומות אחרים אתה רואה שאפילו רב ששת החמיר למה שאנחנו לא נחמיר יש אנשים הדיוטות טיפישים ועמי ארצות שחושבים שאם יש איזה דבר שמותר יש כאילו איזה עוון להחמיר אם הוא מחמיר זה בר מינה נהיה לו גיהיני גיהינם לא כך נכון שיש הרבה דברים שמותר

אבל מי שיכול להחמיר בכל דבר בפרט אם הדבר קל מאוד, בקלי קלות הוא יכול להחמיר על עצמו למה לא?

המחמיר תבוא עליו ברכה אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעוד העולם הבא לכן תמיד כשאדם יכול להחמיר אפילו בדברים שהם לא דאורייתא כדאי,

קל וחומר בדברים שהם דאורייתא אם יכול להשתדל להחמיר זה בוודאי דבר שהוא טוב מאוד.

רק חומרה שבאה על ידי כולה לשבת בחג הסוכות בתוך

הסוכה כשיורד גשם זו חומרה שבאה לידי כולה זה לא טוב אבל בסתם חומרות בוודאי שאם אפשר לכן הרבנים בהרבה פסקים אתה שומע אותם אומרים לך מעיקר הדין מותר אבל המחמיר למה החכם אומר ככה יגיד או מותר או אסור מה זה היה המחמיר אלא יש מחלוקת יצא מפה קדוש של מאנדי אמר אתה רואה שרב ששת עצמו חשש לרב חסדה ואמר מהי טוב אל תקרא רע העצה הזו שאמר שלמה המלך זה שייך גם לנו ולכן מן הראוי לכתחילה

שכל אדם יהיה זהיר אם יכול ישתדל להחמיר בדבר אם הוא לא יכול להחמיר לפחות שלא יצחק לא ילגלג על אנשים אחרים שמחמירים בזה לכן העצה הטובה היא ככה

כשאדם יוצא את העיר מגיע לסוף שכונת גבעת שאול יש שם גינה שנטוע בת דשא בצורת האותיות ברוכים הבאים לירושלים

הגעת שם שם יש לך את הבית האחרון אתה נוסע עוד קצת יורד עוד 35 מטר משם ל-70 ימות שיריים תעצור את הרכב ושם כדאי שאומר לכתחילה את תפילת הדרך זהו בעיקר אמור לגבי הנהג אבל אם הנהג שמסיע אותי הוא כבר אמר בבוקר את תפילת הדרך בסיבוב הראשון הוא אמר

בשבילו זה כבר סיבוב רביעי אז הוא לא צריך לומר את תפילת הדרך אז הוא ממשיך לנסוע אני רק יושב כשהאדם יושב אז אין לו בעיה הוא יכול אפילו לסגור את העיניים ולכוון כוונה שלמה אין נפקא מינה אם הרכב נוסע או לא כל הנפקא מינה לגבי הנהג עצמו הוא לא יכול גם לנהוג וגם לכוון טוב בתפילת הדרך בזה אמרנו שיש חיוב לכתחילה לעצור ולעמוד אבל אני שאני רק נוסע אני לא נוהג וזה אני יכול מעיקר הדין

למרות שהרכב ממשיך בנסיעה אפילו אחי אני יכול לומר את תפילת הדרך בכוונה ובזה אין חשש אין צריך לומר אותה אלא פעם אחת ביום אפילו אם ינוח בעיר באמצע היום אבל אם דעתו ללון בעיר ואחר כך נמלח ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת

אדם שנוהג כל היום הוא נוסע הוא לא צריך לברך עשר פעמים תפילת הדרך בבוקר פעם הראשונה יוצא את העיר אז הוא מברך תפילת הדרך וזה חל על כל היום ולא רק כל היום עד צאת הכוכבים אלא גם כשימשיך לנסוע בשעה חמש וחצי גם על אותם השעות והלאה חלה תפילת הדרך למה הדבר דומה?

לברכות התורה אנחנו מברכים ברכות התורה בבוקר זה חל על היום כולו וגם על הלילה שנמשך עימו אומר הגר״א הוא הדין גם תפילת הדרך גם כן חלה על כל היום כולו מחר אני נוסע שוב שוב אני עוד פעם צריך לברך את תפילת הדרך לפי זה אין דווקא מינה מתי אני קם מחר ומתי מחר אני נוסע אפילו אם אני קם מחר בארבע

אני נוסע לפני עמוד השחר אני יכול וצריך לכתחילה לברך תפילת הדרך מיד אתה לא אומר לו עדיין לא עבר היום אתה ברכת אתמול תפילת הדרך אז תחכה לעמוד השחר מה פתאום אני ישנתי שנתקבע היא הפסק גמור ממילא מיד כשאדם קם אומר ברכות התורה

ממילא הוא הדין גם שצריך לומר את תפילת הדרך אבל אם האדם הזה נסע לתל אביב או למקום אחר ועשה תחנה באמצע אכל ארוחת צהריים נשאר שם כמה שעות עכשיו הוא חוזר התחנה הזאת תחנת ביניים היא לא מסלקת את דעתו מהנסיעה הוא עדיין מתכנן לחזור לירושלים ולכן אינו צריך לחזור ולברך שוב אלא אם כן מראש בבוקר

בשעה שבירך את תפילת הדרך התוכנית הייתה לנסוע לחיפה ולא לחזור באותו יום

היה תוכנית לישון אצל אחיו ואחר כך לחזור

נמצא שהברכה הוא בירך כי בן יפתור רק צד אחד

בסוף הגיע לשם שינה את התוכנית יש איזו סיבה אמרו לו אשתך ילדה בן תחזור מהר הביתה שינה את התוכנית והתחיל לחזור

כשהתחיל לחזור ממילא זו נסיעה חדשה כאילו לא כיוון לפתור אותה היה לו כאילו כוונה נגדית ולכן צריך עוד פעם לחזור ולברך שוב את תפילת הדרך אומר הגאון חידר שמדברי הרדב״ז משמע מתי כל יום מברך את תפילת הדרך כל זה כשאדם הולך מגיע בלילה מגיע למקום יישוב

לן במלון עוד הפעם בבוקר מחדשים את הנסיעה ויוצאים מחוץ לעיר נחשב הדבר כנסיעה חדשה ויברך שוב את תפילת הדרך אבל אם האדם הזה נוסע באונייה

יוסע כמה ימים באונייה ביום הראשון רק מברך תפילת הדרך בשם שאר הימים בלי חתימה בלי שם או האדם הזה נוסע במדבר אז איפה הוא ישן בלילה?

הוא לא ישן בלילה באיזה בית מלון אלא תחת כיפת השמיים אז כל

הנסיעה הזו היא המשך היא דבר אחד רצוף ולא היה חתך באמצע שהולן במקום יישוב ולכן בזה לא יחזור לברך בשם בשאר הימים אלא יאמר את זה בלי שם צוטט להלכה בדברי השאר האחרונים וככה מסקנה למעשה שבזה יסתפק ביום אחד בלבד אבל מה שאין כן לגבי אדם שטס נניח האדם הזה יוצא מארצות הברית והגיע לכאן אז בוודאי

שבחיי גוונה אין לו אפשרות לומר פעמיים ושלוש טיסה ישירה פעם אחת אחרי עשר שעות הוא נוחת כאן וזהו תפילת הדרך פותרת לא רק את הטיסה טיסה כולל גם את הנסיעה מלוד לכאן אפילו אם האדם הזה לא גר בירושלים הוא גר בחיפה אז מלוד לחיפה זה עוד שעה ורבע נסיעה לא יברך עוד פעם תפילת הדרך כל זה המשך אחד כל זה נחשב לנסיעה אחת אלא אם כן האדם הזה צריך לנסוע מארגנטינה

לישראל הוא לא יכול לעשות את זה בטיסה ישירה ולכן צריך לעשות חניאת ביניים הרבה פעמים צריכים גם להחליף מטוס

אז הוא צריך להמתין עד שיגיע המטוס השני יעלה ויבוא ויגיע אז בינתיים הוא לן במלון שם של שדה התעופה כשבא המטוס השני זה כאילו נסיעה חדשה ועוד פעם צריך לברך את תפילת הדרך ולחתום בשם אמנם הגאון רבי יוסף רוז'ין הרגוצ'ובר

רצה לחדש על פי דברי הגמרא בחולין קלט שעל טיסה במטוס אין תפילת הדרך שם הגמרא אומרת בחולין קלט שמצוות

כי ייקרא כאן ציפור שילוח הקן שייכת דווקא על פני הקרקע או אפילו על פני הים אבל דרך נשר בשמיים דרך נשר יקרה דרך סתמה לא יקרה ואין מצוות שילוח הקן אם הקן הוא בשמיים

לפי זה הוא אומר פה אתה אומר הלשון הוא הולכי דרכים זה לא דרך ולכן לפי דבריו יוצא שאין צורך לומר את תפילת הדרך בטיסה

אבל כמעט כל אחרוני דורנו הביאו את הדברים שלו וחלקו על זה ואמרו שהלשון הביטוי הולכי דרכים לאו דווקא שהרי אמרו לנו הראשונים המאירי ארוחות חיים ועוד אדם שחזר מהדרך היה במדבר וחזר

הוא שואל אותך אברך הגומל או לא אתה אומר לו ודאי היה לך יותר מארבע קילומטר אתה צריך לברך הגומל הוא אומר לך אבל בתהילים במזמור קז כתוב טעו במדבר בשמעון דרך עיר מושב לא מצאו רעבים כאן צמאים נפשם בהם תתעטף אני לא טעיתי במדבר הלכתי ישר לא הייתי לא רעב ולא צמא

הפסוק אמר דברים שהאדם שהולך במדבר עלול אולי יהיה לו דבר כזה אבל לא צריך שיהיה לו בהכרח דבר כזה כדי לחייב אותו בברכת הגומל גם אם לא היה לו יכול לומר ברכת הגומל אז אפילו דבר שהוא כעין פשט הפסוק אתה אומר זה לאו דווקא קל וחומר המילה הזו הולכי דרכים לאו דווקא דרכים בפרט שתחתיו תחת המטוס אין מדברות אין ג'ונגלים אין דרכים

אז למה ייגרע חלקו של האדם הזה אם הוא טס לפחות שעה ושתים עשרה דקות ולכן המסקנה

לא חוששים בזה לספק ברכה לבטלה, אולי הרב אמר את זה כהברכה, כרעיון, להלכה ולא למעשה, מי אומר שהרב עצמו מנע מלברך. ולכן,

האבא באבי עומר חלק ב' וכן שאר אחרוני דורנו,

האדמו״ר מחב״ד בשאלות ותשובות שלו ועוד, כולם הסכימו להלכה ולמעשה,

שאם יש לו לאדם הזה זמן טיסה של שעה ושתים עשרה דקות,

בוודאי שיכול לברך את הגומל.

אפילו אם נאמר אין לו זמן טיסה נטו,

נניח הוא טס משדה התעופה עטרות לאילת,

אין לו זמן טיסה נטו כי הטיסה עצמה לוקחת רק שעה,

אבל הוא יכול לצרף 12 דקות של הנסיעה מהבית האחרון של העיר עד שדה התעופה,

או משדה התעופה שם באילת עד הבית הראשון של העיר.

אז אם יהיה דבר כזה, הנה מה טוב, ואם לא, לא.

לכן, בירושלים כאן אין.

אם הוא יוצא מכאן לשדה התעופה בעטרות, הכל בנוי.

אז אי אפשר לצרף דבר כזה. לכן, לא יברך בשם, יאמר ברוך אתה, יאנהר שם שמיים בלבו ויחתום שומע תפילה.

אבל אם האדם הזה לא יוצא מכאן, הוא יוצא מלוד,

זה מצוי הרבה בחיילים,

אז הוא מקבל כרטיס, הוא יוצא מלוד,

אז מכאן עד לוד יש לו 25 דקות לפחות נסיעה,

אתה מצרף את ה-25 עם זמן הטיסה,

יש לו שעה ו-12 דקות,

ממילא, כשיוצא בדרך, כבר בנסיעה חוץ לירושלים, כבר שם, לא יחכה עד הטיסה,

אלא כבר כשיוצא מירושלים יכול לברך. נכון שאדם שנוסע על אלול לא יכול לברך את תפילת הדרך.

כאן אני מצרף גם את הנסיעה על הכביש וגם את הטיסה, שניהם יחד.

מגיע לזמן נסיעה נטו, שעה ו-12 דקות,

ואז יוכל לחתום את תפילת הדרך, לחתום אותה בשם, ולכן אין כאן חשש ברכה לבטלה,

יוכל לברך כך.

מהרם רוטנבורג, כשהיה יוצא לדרך בבוקר,

היה אומרה אחר יהי רצון כדי להשמיכה לברכת גומל חסדים,

ותהיה ברכה הסמוכה לחברתה.

יש לנו מחלוקת בראשונים,

האם ברכה זו היא ברכה הסמוכה לחברתה או לא.

הטענה של מהרם רוטנבורג,

כל ברכה ארוכה פותחת בברוך ומסיימת בברוך.

אתה מברך אשר יצר,

ברוך אתה ה' וגם בחתימה ברוך אתה ה'.

וכן על זה הדרך, אשר בחר בנו מכל העמים וגם שם יש פתיחה וסיום.

כל הברכות הארוכות חייבות להיות כך.

אשר בדברו מעריב ערבים, ברוך אתה ה' מעריב ערבים.

פה היא ברכה ארוכה.

למה אתה מתחיל יהי רצון? למה אתה לא אומר ברוך אתה ה'?

שתפתח בברוך ותסיים בברוך.

בא מעריב ומתרץ.

פה הברכה הזו צריכה להיות סמוכה לברכה אחרת.

למה אתה לא אומר ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אתה גיבור לעולם ה'.

כל הברכות האלה הן ברכות שאסור להפסיק בהן. כל ברכה צמודה לחברתה, כמה שהיא סמוכה, לכן אין צורך לברך, להתחיל בה בברוך.

כך גם ברכה תשתבח.

אומנם היא ברכה ארוכה, אבל היא סמוכה לברכת ברוך שאמר.

אין צורך לפתוח בה בברוך.

כך הוא הדין גם פה.

לכן מה הוא היה עושה? הוא היה נוסע בבוקר,

גומר את ברכות השחר, חותם,

גומל חסדים טובים לעמו ישראל, מיד היה מתחיל, יהי רצון מלפניך.

אבל דעת רבנו יונה ורוב הפוסקים שאין זו ברכה הסמוכה לחברתה,

ומעיקר הדין גם היא לבד בפני עצמה,

גם כן יכולה להיאמר.

התוספות בפסחים קד אמרו שזה לשון תפילה,

זה לא ברכה,

ולכן בתפילה לא שייך הבעיה הזאת. דבר שני,

כאן במקומה,

איפה המקום העיקרי של הברכה, ברוך אתה השם שומע תפילה,

זה באמצע השמונה עשרה, היינו הברכה מספר שש עשרה, שם זה סמוך לחברתה, סמוכה לברכת מצמיח קרן ישועה,

ולכן כמו ששם לא פותחת בברוך, לא פלוג רבנן,

וגם פה זה לא פותח בברוך.

אמנם כן הוא העיקר, זהו עיקר הדין, עיקר ההלכה,

אפילו אחי, אם אפשר להחמיר, למה לא? מראן העתיק את דברי מהרם, שלכתחילה, אם הדבר אפשרי, כדאי שיעשה כן.

הכיצד?

אם האדם הזה יצא לשירותים בביתו לפני שיצא לנסיעה,

לא ימהר לברך אשר יצא,

תגיד לו, תחכה עוד חמש דקות,

תגיע לגבעת שאול, שם תברך, ורופא כל בשר ומפלי לעשות, מיד יסמיך לזה את תפילת הדרך.

ואם לא, יש לו עצה אחרת,

ייקח בננה או פרי אחר,

יאכל כזית,

יברך ברכה אחרונה,

ברוך חי העולמי, מי ירצא מלפניך, יסמיך שתהיה ברכה סמוכה לחברתה.

הגאון החתם סופר מספר על רבו

הגאון רבי נתן אדלר שהיה רגיל לעשות אחרת היה לוקח עמו בשמים היה מברך עצה בשמים מריח ומיד אחרי זה ממשיך יהי רצון

אומר לך אדם סופר הפוסקים האחרים לא אמרו את זה למה לא אמרו כי סמוכה לחברתה צריכה להיות ממש יחד

פה הוא מפסיק באמצע בין הברכה לבין תפילת הדרך הוא מריח עושה ריח זה לא טוב זה הפסק

לפי זה אם האדם הזה יברך שהכל נהיה בדברו על סוכריה והוא רוצה שברכת שהכל תהיה סמוכה לחברתה הוא צריך הרי לטעום למצוץ אז לפי דברי החתם סופר זה לא כל כך מאה אחוז טוב אם יש לו ברירה העדפנו יותר ברכה אחרונה כדי לצאת ידי חובת החתם סופר אבל זה לא לעיכובה אם לא היה לו בננה מה יעשה יש לו סוכריה טוב מעלה שייקח חצי סוכריה בפה ימצוץ ויאמר מיד את תפילת הדרך כל זה בגדר חומרה

אם אין לו לא סוכריה ולא בננה שום דבר אין לו יאמר לכתחילה את תפילת הדרך גם אם איננה סמוכה לחברתה ולא חוששים לזה מחשש כל דהוא של ספק ברכה לבטלה אלא רשאי לכתחילה לעשות כן אומר אותה אחר שהחזיק בדרך לא יאמר אותה מיד כשיצא מביתו אלא לכתחילה רק אחרי שהחזיק בדרך

להתרחק מהבית האחרון של העיר 35 מטר ומנהר הגאון חידה מפרשת מרן אחרת הוא אומר כשהחזיק בדרך הכוונה הוא לא מסופק אם ייסע או לא אלא מאה אחוז הוא נוסע אז יברך איפה יברך יכול לברך אפילו בבית שלו אומר גומל חסדים טובים לעמו ישראל ואחרי זה יגיד תפילת הדרך אפילו אם הוא לא נמצא בגבעת שאול הוא נמצא בבוכרים גם כן יכול אבל כיוון שיש חולקים

כדאי לחשוש את דברי המגן אברהם כמו שאומר מאמר מרדכי ולא יאמר אותה בביתו אלא יאמר אותה רק עם היציאה מהעיר אבל אם האדם הזה לא ידע טעה ואמר את תפילת הדרך כאן בבית לא יחזור עוד פעם מעיקר עדי יצא ידי חובה כמו שאמר הגאון חידה ולכן לא יחזור פעם שנייה ויאמר את תפילת הדרך אבל אם הוא שואל לך תחילה רק עם היציאה מהעיר יאמר את תפילת הדרך הגמרא אומרת

שכל הדין של תפילת הדרך הוא תלוי בזמן,

בהליכה של פרסה.

פרסה,

זהו ארבעה מילים,

קרוב לארבע קילומטר.

למה היא נפקא מינה?

על מה מדובר?

יש כמה פירושים בראשונים,

והמסקנה,

מרן מפרש את הגמרא כך,

אם האדם הזה מתכנן לנסוע לפחות ארבעה קילומטר פרסה,

אז יש תפילת הדרך.

אבל אם האדם הזה לא מתכונן לנסוע ארבעה קילומטר,

אלא הוא הולך מהר נוף,

הוא הולך למוצא.

אז יש לו שם רק שלוש קילומטר.

אין לו פרסה,

על הטיול הזה תגיד לו אין תפילת הדרך.

אלא אם כן הוא הולך לפחות פרסה, פחות מזה לא שייך.

באו האחרונים ודנו,

מה הדין לגבי נסיעה או טיסה?

הולכים לפי קילומטרים,

או הולכים לפי זמן של נסיעה.

יש שתי ראיות לנושא הזה שעליהן הפוסקים מתווכחים.

ראיה ראשונה מספר האגודה.

ספר האגודה אומר לא רק אדם שהולך ברגל פרסה שמברך את תפילת הדרך,

אלא הוא הדין,

אדם שנוסע בסירה.

אתה נוסע בסירה עם הזרם של הנהר,

אתה נוסע מהר מאוד.

אפילו אחי עבר ארבעה קילומטר, זה נקרא פרסה.

אפילו שהוא עבר את זה מהר יכול לברך את תפילת הדרך.

מזה למד הגאון בעל משנה ברוריה בשאר האחרונים שאם אני נוסע ברכב אני נוסע מהר מאוד.

מכאן לקסטל שבע דקות, שש דקות, אני כבר שם.

אפילו אחי, מכאן עד הקסטל יש לך יותר מארבעה קילומטר.

לפי זה צריך לברך תפילת הדרך עם חתימה

לומר ברוך אתה השם וכך למעשה דעת רוב האחרונים, רוב הפוסקים הלכו בשיטה זו.

בעיה שנייה שעליה דנים,

איך ללמוד מדברי הגמרא בפסחים צדיק דלת.

שם הגמרא דנה לגבי מצוות קרבן פסח.

אדם שהיה לא טהור או בדרך רחוקה לא אנוש כרת ולכן התורה נתנה לו אפשרות

להשלים תשלומים לקרבן פסח, לקיים מצוות פסח שני.

הגמרא שואלת שם מהי ההגדרה?

עד איזה מרחק אתה מחשיב אותו דרך רחוקה?

זמן הליכה של אדם ביום זהו עשרה פרסאות בערך ארבעים קילומטר.

אז אם היה האדם הזה אחרי מודיעין,

אחרי...

שם לב, באזור ההוא זה נקרא דרך רחוקה, שואלת הגמרא מה יהיה הדין באדם שיש לו ברוך השם סוס ופרד,

אומנם הוא רחוק הוא נמצא חמישים קילומטר אבל את החמישים קילומטר האלה הוא יכול בתוך שלוש ארבעה שעות להגיע, חצי יום הוא יכול להגיע האם זה נקרא דרך קרובה או רחוקה אם הוא לא בא ענוש כרת או לא ענוש כרת יש לו פסח שני או אין לו

המסקנה של הגמרא לא ענוש כרת ויש לו פסח שני השאלה היא כך אם זה דבר הגיוני אתה לומד מזה לכל התורה כולה אבל אם זה דבר שהוא נגד ההיגיון גזירת הכתוב אתה אומר שם התורה חידשה אבל לא לומדים מחידוש זה הוויכוח שיש בין גדולי האחרונים מה הרמשיק אומר אנחנו אומרים בכל מקום מסתכלים לפי קילומטרים לא מעניין אותנו בכלל כמה זמן ייקחנו הקילומטרים האלה

לכן כמו ששם אתה אומר מסתכלים על הקילומטרים למרות שהיה לו אפשרות להגיע בסוס והפרד הוא היה רחוק ארבעים קילומטר פטור גם פה אם האדם הזה ייסע ארבעה קילומטר ממילא יתחייב בתפילת הדרך או לגבי אבלות גם שם דנו הפוסקים שוב אותה ראיה ואותו ויכוח יש לנו כלל כזה משפחה התחילו לשבת שבעה ביום ראשון אחד מהמשפחה לא היה

היה בצבא אה שם ולא ידע עד שנודע לו בא ביום שישי

ממתי האדם הזה מתחיל לבנות שבעה מרן פסק בסימן שעד ציטט את דברי הגמרא יש הבדל אם הוא בא ממקום קרוב או מקום רחוק

אם הוא בא משטח תוך ארבעים קילומטר עשרה פרסאות זה נקרא מקום קרוב כמה שכאן יושבים יושב גדול הבית ומתחבר איתם הם קמים ביום שבת בבוקר הוא קם איתם

אבל אם הוא בא ממקום רחוק בא מ-60 קילומטר צריך להתחיל לבד הוא מתחיל ביום שישי יקום ביום חמישי הבא

השאלה היא האדם הזה אומנם בא ממרחק של 200 קילומטר

אבל את 200 הקילומטר האלה הוא עשה בשלוש שעות אז הוא בא בתוך עשר שעות האם זה נחשב מקום קרוב או רחוק זה הוויכוח לפי דברי מהר המשיק

אין הבדל אם האדם הזה בא ממקום שצריך לבוא עם רכב רואים קילומטרים אם הוא בא מ-40 קילומטר או לא דווקא מינה היום הרבה יותר בצורה חריפה מאשר היה פעם אם האדם הזה היה בברוקלין היה בניו יורק ובא משם במטוס משם לכאן המטוס בדרך כלל בממוצע לוקח את זה שמונה שעות

שמונה שעות משם עד כאן מלוד יהיה לו עוד חצי שעה שמונה שעות וחצי הוא כבר פה אז זה לא לוקח עשר שעות נסיעה אם כן זה נקרא מקום קרוב ואני אומר לא רואים לפי קילומטרים אם זה יותר מ-40 קילומטר אז זה נקרא מקום רחוק המסקנה שם המחלוקת בדיני אבלות מחלוקת בדבר דה רבנן הלכה כדברי המקל באבל לכן אם הוא בא מניו יורק וכיוצא בזה

בוודאי שזה נקרא מקום קרוב ולא צריך לשבת שבעה לבד אלא מתחבר עימם גדול הבית היה פה ולכן הוא יכול לקום יחד עימם ביום שבת או כל שכן אם הוא היה בתוך הארץ אין לך בשום מקום בארץ מקום שאתה צריך לבוא יותר מעשר שעות או יותר מתרסר שעות אין דבר כזה אפילו ממטולה בצפון או אלעד בדרום אתה יכול להגיע בתוך תרסר שעות אם כן כל הארץ נחשבת

כמקום קרוב רק אם האדם הזה צריך להגיע מארגנטינה מדרום אמריקה מקסיקו ארגנטינה משם אי אפשר לבוא בטיסה ישירה בתוך תרסר שעות אתה חייב להחליף מטוסים וכולי מהם אלא זה נקרא כבר מקום רחוק שבכל מקרה הוא חייב לשבת שבעה לבד אבל אם הוא בא מארצות הברית כמו שאמרתי הרבה פעמים ייתכן שיצטרך לקום עם גדול הבית ולא יתחייב לשבת שבעה ימים פה נכון הדבר שרוב הפוסקים פתח הדווירס שדה חמד

הרבה מגדולי האחרונים הלכו כדעת המשנה ברורה שאם נוסע ארבעה קילומטר מכאן עד הקסטל צריך לברך תפילת הדרך עם שם אבל מה נעשה שהרב בית המדרש ושאר האחרונים חלקו גם שערים המצוינים בהלכה אמר שכלל גדול בידינו ספק ברכות להקל לכן גם אבא באביע עומר חלק א' כתב שאם האדם הזה נוסע נסיעה מחוץ לעיר נטו שעה ושתים עשרה דקות

יכול לברך תפילת הדרך בשם ואם לאו לא אני מדגיש את המילים נטו כי הרבה פעמים יש לך מושבים יש יישובים ליד הכביש