להחזיק בידו של אבא | הרב אמנון יצחק

- - - אין זו הדרשה אלא עיקרי הדברים מספר 'חכמת המצפון'- - - 

מאמר ראשון: מאמר עד

 ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה (במדבר ז' י"ב).

 כשעמדו ישראל על הים היו השבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אין אני יורד תחילה לים, וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה (סוטה ל"ז.), וזכה משום כך להקריב קרבנו ראשון, וכמש"א חז"ל אמר הקב"ה למשה, מי שקידש שמי בים הוא יקריב תחילה (במדבר רבה פי"ג ז' ), ויש לתמוה איך יתכן שהשבטים לא רצו לירד לים תחילה, והרי דורות בישראל מסרו נפשם על קידוש השם וביניהם אנשים פשוטים, ואיך יתכן שדור המדבר שנצטוו לירד לים לא חפצו בכך.

 ואכן לכאורה יקשה להבין את גודל החשיבות של העקידה שעקד אברהם את יצחק בנו, שעד סוף הדורות אנו חיים בזכותה, והרי בכל דורות מסרו ישראל נפשם ואת בניהם על קידוש השם, ואף פשוטי עם בכלל, וא"כ אין בזה מעלה מיוחדת לאברהם וליצחק בנו, אך נראה שוודאי בעצמותה ענין מסירות נפש הוא גדול מאד, ומצד עצמו קשה לאדם הדבר מאד, אך כיון שאברהם ויצחק עשו את העקידה, ואברהם מסר נפשו להכנס לכבשן האש, ע"י כן נטבע כוח מסי"נ בישראל ועכשיו אין הדבר קשה כ"כ, אך עכ"פ על השבטים שלא רצו להכנס תחילה לים קשה כאמור.

 ונראה בביאורן של דברים, דאכן ודאי אם היו מצוִים להכנס לים כדי למסור נפשם, היו כאיש אחד קופצים לים בלי היסוס אף לרגע, אך הם נצטוו להכנס לים כדי לעבור בחרבה, ולכוח זה להכנס לים רועש וגועש ולהרגיש כאילו הולכים בדרך כבושה, לא הגיעו השבטים אלא נחשון בן עמינדב בלבד, והוא קידש שם שמים בכך שלא היה הבדל בשבילו בין ים ליבשה אלא ציוויו כביכול.

 זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמיה ב' ), אין הכוונה שהלכו במדבר על מנת למות, אלא הלכו על מנת לחיות, שאם כי הולכים אנשים נשים וטף במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים, לא הרגישו בדבר כלל, אלא כאילו הולכים בארץ מיושבת גנות ופרדסים, וזהו חסד נעוריך אהבת כלולותיך שכל הטבעים לא היו קיימים לגביהם, ואין לפניהם אלא הקב"ה, ובכל מקום שאמר להם לילך הלכו בו בלא לשים לב למצב הטבע שם.

 משל לתינוק הנישא בזרועות אמו, אשר גם כשהיא הולכת אתו למקום חיות רעות וליסטים, אין התינוק יודע מכך כלום, ואין קיים לגביו אלא זרועות אמו החובקת אותו, וזוהי כוונת הגמ' (שבת ל"א ,)שצריך סותר על מנת לבנות במקומו, והק' רבה שהרי כל המלאכות למדים ממשכן, ושם סתרוהו ע"מ לבנותו שלא במקומו, ותירץ לו עולא שכיון שנאמר על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, כסותר על מנת לבנות במקומו הוא.

 ולאמור יש לפרש הכוונה, כי מקומם של ישראל במדבר היה ע"פ ה' , ולא נשתנה מקומם ע"י שעברו ממקום למקום, שלעולם הם אצל הקב"ה כביכול כתינוק הנישא בזרועות אמו, שגם כשהיא מהלכת ממקום למקום, מקומו של התינוק לעולם אחד הוא בזרועות אמו, וכמו שאמרו חז"ל, חנניה מישאל ועזריה על מנת כן ירדו לכבשן האש, על מנת שיעשה להם מופת (ילקוט זכריה תק"ע), ולכאורה תימה שא"כ איה כאן מסירות נפש מצידם שהרי ידעו שינצלו.

 אכן אמרו (פסחים נ"ג ,)עוד זו דרש תודוס איש רומי, מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם, נשאו ק"ו מצפרדעים, והק' בתוס' למה להם ק"ו והרי מצווין היו על קדוה"ש כיוון שהיה בפרהסיא, ותי' שלא היה ע"ז ממש, אלא אנדרטא שעשה המלך לכבוד עצמו יעו"ש, וקשה לאידך גיסא שא"כ איך הותר להם למסור נפשם, לדעת הסוברים שכל שדינו שיעבור ולא יהרג, ונהרג ולא עבר ה"ז מתחייב בנפשו, (וע' ש"ך יו"ד ס' קנ"ז סק"ב ובב"ח שם, ועיי"ש בהגר"א סק"ג).

 וע"פ האמור הדברים מבוארים, שאכן אסור למסור נפש באופן זה וכל הנהרג מתחייב בנפשו, אך הם נכנסו לכבשן האש על מנת להנצל, וביטלו בלבם כל הטבע ולא התחשבו בו כלל, ואת זה למדו בק"ו מהצפרדעים שנכנסו לתנורי מצרים ולא נשרפו כלל, וכמש"כ בבעה"ת (שמות ח' ט' ), שגם אח"כ כשכל הצפרדעים מתו אותם שבתנורים לא מתו, לפי שבטחו בה' ונכנסו לתנור חם בציווי השם יעו"ש, וזוהי מסירות נפש שאין למעלה ממנה, למסור נפשו למיתה ואינו מרגיש כלל בדבר, אלא בוטח בה' שהוא הולך לחיות. (שיחות מוסר ח"ג מא' כ"ב)

מאמר שני: מאמר עה

 ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה (במדבר ז' י"ב).

 התורה מקצרת במלותיה, וכל איסור חמותו מריבוי ילפינן (סנהדרין ע"ה.), וכן גופן של שרצים מריבויי ילפינן אותם, וכאן האריכה התורה כ"כ בקרבנותיהם של הנשיאים, ונשנו וחזרו ונשנו אותם הקרבנות בדיוק לכל נשיא ונשיא, עד כדי כך חביבים קרבנותיהם לפני הקב"ה, והנה תראה אנשים לומדים איזו סוגיא, מתעמקים בה ומחדשים חידושים אשר מוצאים אותם אח"כ באיזה ראשון או אחרון, הם מרגישים חלישות הדעת, בסוברם מה יתרון להם על כל עמלם, כי החידוש אינו שלהם אלא של הספר אשר מצאוהו בו אח"כ, נבער מדעת הוא זה האיש!

 אמרי אינשי כשהולכים על דרך ישרה מתראים עם אנשים, אדם ההולך על הדרך הישרה מכאן אל תחנת הרכבת, בטוח הוא כי יפגוש עוד אנשים כי על דרך הישרה כל אנשים הולכים, אבל אם ילך בדרך עקש ועקלתון שם ודאי לא יפגוש איש, כי מי בר דעת אשר ילך בדרך עקלתון, והשם פעמיו אל תחנת הרכבת ועל הדרך לא פוגש שום איש, זה סימן כי סר מדרך הישרה וכי נבוך הוא, ואל מטרתו לא בנקל יגיע! 

 הלומד סוגיא בכל העמקות, ומגיד חידושים ככל העולה על רוחו, מרבה בסברות כשרוניות והולך בדרכיו לכל צד שירצה ללא כל מחדל! האם בזה תציינוהו לאיש ישרן? סימן לישרות הוא בהיפוך, המחדש איזה דבר בסוגיא ואח"כ מוצא אותו הדבר בחי' הרשב"א או בקצות וכדומה, אז ודאי סימן מובהק כי ישרן הוא, וכי הולך הוא בדרך של ישרות, שמחה גדולה צריכה להיות לזה אשר מוצא חידושיו בנתיבות או ברע"א, כי הלא בהם נבחן הוא כי ישרים דרכיו וסברותיו, הרי נפגש אמנם עם אנשים!

 כשלמדתי ברדין למדתי יחד עם הגאון ר' נפתלי זצ"ל, ידעתי דרכיו כשרונותיו וכוחותיו, אחד מדרכיו היה שכשהיו שואלים אותו איזה קושיא בשם הרשב"א ז"ל, היה הולך נבוך במבוכה עד אשר היה בעצמו עומד על התירוץ של הרשב"א ז"ל, ופעם אחד הצעתי לפניו קושיא אחת של הרשב"א, ויצא ממני עד אשר בא עם תירוץ על הקושיא, וכשאמרתי לו כי עדיין לא כיוון נכונה, הוסיף לעיין ואמר עוד תירוץ, ואמרתי לו שוב כי עדיין לא כיון לדברי הרשב"א ז"ל, ושוב הביא לי עוד תירוץ שלישי, ואז גיליתי לפניו כי אמנם כל שלושת התירוצים מכוונים לדברי הרשב"א ז"ל, ונשתוממתי לראות גודל ישרותו, כי קנה ממש דרך הרשב"א ז"ל, וכמובן ששמחתו היתה עד למרבה!

 איתא בגמ' (מגילה ט' .), מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעה אחת, ידעו כולם כי אי אפשר לתרגם את התורה לפני המלך כמו שהיא בלי שינויים, וכולם כיוונו בדיוק לדעה אחת, האמנם כי זה ודאי מן הנסים הגדולים, וזה להורות מה זה שכל ישר, כי השבעים ושנים הזקנים כולם כוונו אל נקודת האמת ע"פ המטרה אז.

 התורה מספרת לנו איך ששנים עשר נשיאים, כיוונו כאחד איזה קרבן להביא לחנוכת המזבח, כל אחד הביא אותו הקרבן עצמו של רעהו, כי כל אחד כיוון אל אמיתת הנקודה, ואם כי חז"ל אמרו (מד"ר) כי היתה כוונה מיוחדת בכל אחד ואחד מרעהו, אבל בעצם מעשה הקרבן הלא כולם עמדו על נקודה אחת אל הנקודה האמיתית, הנה זה ודאי מן הפלאים היותר גדולים, לראות טוב ישרותם ורוח קדשם כולם לבוא אל דרך אחד, והתורה ודאי משתבחת עמהם! (דעת תורה).

מאמר שלישי: מאמר עו

 ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר (במדבר ז' י"ח).

 בפ' הנשיאים מפרש הרמב"ן וז"ל, אבל רצה להזכירם בשמם ופרט קרבנותיהם, ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון זה קרבן נחשון בן עמינדב, ויאמר וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו, כי יהיה זה קיצור בכבוד האחרים, ואחרי כן חזר וכללם להגיד שהיו שקולים לפניו ית' , ועוד בזה טעם אחר במדרשים, כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה, להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחר, וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב בו טעם בפני עצמו.

 שמעתי בשם הסבא מרן ר' שמחה זיסל זצ"ל טעם למה התורה מאריכה אצל כל נשיא ונשיא כ"כ באריכות, כי התורה רצתה ללמדנו בזה, שאם רבים עושים מצוה אע"פ שהם רבים לא מדברים בשמים מהכלל, אלא שמחים עם כל אחד ואחד כאילו הוא יחידי בעולם, ולא נתמעטה אהבת ושמחת הקב"ה לכל אחד, משום שיש הרבה שעשו את המצוה, לכן כמו עם הקרבן של נחשון שמח הקב"ה, ופרט בפרוטרוט כל הדברים שעשה.

 כן היתה השמחה גדולה אצל כל אחד ואחד, כי האדם מוגבל במדת אהבה שלו, וכשיש לו בן אחד אז כל אהבה שיש בו מסורה לבנו היחיד, אבל כשיש לו הרבה בנים מתחלקת אהבתו, ולכל אחד מגיע רק מקצת אהבתו, אבל מדת אהבה של הקב"ה היא בלי גבול ובלי תכלית, ולכן לא נתמעטה אהבתו לכל אחד בשביל שיש עוד אנשים שעושים, ומדברים בשמים על כל אחד כאילו יחידי בעולם.

 מזה אפשר לדון על זמנינו שדם אחינו באירופה נשפך כמים, אל יעלה בדעת לחשוב מחשבת פיגול, כי הקב"ה דן רק את הכלל וכל יחיד נמשך אחר הכלל, אלא כל אחד ואחד מישראל יש לו חשבונו, ואם יש יחידים שלא צריכים לסבול הם ניצולים, כי כל אחד ואחד מישראל הוא אצל הקב"ה כבן יחיד ודנין כל אחד ואחד לבד, וכן הצער של הקב"ה על עם ישראל ג"כ לא על הכלל, אלא על כל אחד ואחד מישראל הקב"ה מצטער ואומר קלני מראשי קלני מזרועי.

 בס' אבן האזל למרן הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל כותב בהקדמה וז"ל, אני מוצא לנחוץ להודיע שכמה פעמים מצאתי מדברי בספרי האחרונים, וביחוד בהספרים היקרים מרכבת המשנה ואור שמח כי לפני עיוני לא עיינתי בהם, ובכ"ז לא הוצאתי הדברים מספרי משני טעמים, הא' מכיון שחידשתי בעצמי ויש לי זכות בזה למה אמנע ממני הטוב עכ"ל, ולדעתי יש לו סמך וראיה ע"ז מהנשיאים, אע"פ שכולם התכוונו לראשון, בכ"ז התורה הזכירה את כל אחד ואחד, אע"פ שלא חידש השני יותר מן הראשון, אלא כיון שכל אחד חידש הדבר מדעתו, יש לו זכות בזה להכתב בתורה הקדושה. (דרכי מוסר).