http://live.shofar-tv.com/videos/2803
19-3-13
"ויאמר משה אל אהרן, קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר ציוה ה'".
בעל ספר מדרגת האדם מבאר את ההבדל בין משה רבינו ובין ירבעם בן נבט, מה מונח ביסוד ושורש נפשם שהבדיל ביניהם לשתי דרכים נפרדות מן הקצה אל הקצה, אחד מזכה הרבים הגדול בעולם ואחד מחטיא הרבים הגדול בעולם. בודאי שכל אחד לא נולד עם הדרך והכיוון בדרך טבעית, אלא שבדרך הבחירה והעיון כל אחד מהם חתר והגיע למהותו ושיטתו. לא משה נולד משה ולא ירבעם נולד ירבעם, לא משה נולד מזכה הרבים ולא ירבעם נולד מחטיא הרבים, אלא כל אחד בחר אחר העיון את הדרך, חתר אליה וכך הוא הגיע למהות שלו ולשיטה שלו.
במה זכה משה רבינו להגיע לפסגת המרומים, ומפני מה נתגלגל ירבעם וירד כל כך עד שנהיה סמל האיום ביותר של חוטא ומחטיא הרבים?
אלא בודאי שהם נבדלו כבר מלכתחילה בשרשי הביקוש, זה ביקש משהו וזה ביקש משהו. ההבדל היה בשורש של הביקוש, והפירד כבר היה מונח בראשית פעולתם כמו שנבאר.
מצינו במשה שהתורה מעידה עליו שהיה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. וכאשר ציוה ה' לשלחו למצרים בפעולה של גאולת ישראל, ענה ואמר "שלח נא ביד תשלח". ביאר הרמב"ן ז"ל כי אמר בזה כי אם תשלח כל אדם מן השוק הוא הגון ומסוגל ממני, כל מי שתמצא בשוק הוא הגון ומסוגל ממני, נפלאת ונשגבה ממש מדרגתו של משה רבינו בענין הכרת פחיתותו ומיעוט ערכו, אצל משה רבינו הדבר הבולט ביותר היה כמה הוא הרגיש שהוא פחות, וכמה הוא הרגיש שהוא מעוט ערך, עד שהוא אומר לא אמירה סתם, אתה מבין, מי אני מה חיי מי אני מה חיי, דקלום, זה מה שהוא מדבר עם הקב"ה, זה לא משחקים, זה לא להגיד כמו לבן אדם, שלח נא ביד תשלח, איזה יד שאתה רוצה תשלח, אין שום בעיה, תקח אחד מהשוק יותר טוב ממני. משה רבינו היה מתרגז על העדר השלמות שלו ותובע את זה על עצמו, יחד עם השאיפה לתקן את הפגמים שהיו לו, זה היה ממלא את כל הווייתו, כל הזמן לתקן את עצמו, והביא אותו עד כדי הרגשת התפשטות כל המעלות. ההכרה וההרגשה של הפחיתות האפילו על הכרת המעלות עד כדי טשטושן והעלמן, הוא לא הרגיש בעצמו שום מעלה. כולו הרגשת תביעה והאשמה עצמית על העדר מעלות, וכמיהה עמוקה לתיקון.
דוגמא, אדם שנחתכה ממנו האצבע, והדם נוזל והכאב גדול, מצב כזה בודאי משכיח מאדם את הרגשת הקיום והיתרון שבשאר איבריו השלמים, בשעה שהאצבע חתוכה יכול בן אדם להגיד, אה, אבל האצבע על ידה שלמה, אבל האף שלי שלם, אבל האוזן שלי שומעת, איך יתענג בקיום שאר גופו בשעה שהאצבע שופעת דם? כל המחשבה של האדם מכוונת לריפוי המהיר של האצבע, כך הגיע משה רבינו להרגיש כל חסרון והעדר קל שבו, אז הו אתמיד היה ממוקד בחסרונות בשביל לתקנם, ולא הסתכל על שאר המעלות. כולו מרוכז לתיקון נפשו, לכן כאשר שלח אותו הקב"ה למצרים, אמר לו "שלח נא ביד תשלח" כל אחד מסוגל יותר ממני. כי הוא היה מודד את כל אחד ואחד כפי מידת הרגשת פחיתותו מופשט לגמרי מהרגשת הגדלות שלו, כולו כאב והרגשת החסרון, כולו כמה וצמא לתקן את הפגמים שבו וממילא לא היה פונה לראות את החסרון שבזולת, כי זה יכול לגרום להרגשת חסרון עצמו שלא הגיע למידת עין טובה. אם הוא היה מסתכל עכשיו בחסרון חברו עוד בעיה היתה לו, מה הבעיה? שהוא לא הגיע למידה של עין טובה להסתכל על חברו בעין טובה.
נמצא שאחר ההתלמדות לא להיות להוט למצוא את החסרון בזולת, הרגשת החסרון העצמי גדלה אצלו שבעתיים. אז הוא לא חיפש חסרונות באחרים, הוא מצא אותם אצל עצמו רק.
שתי המעלות האלה, להרגיש את פחיתות עצמו, ולהרגיש את גדלות הזולת, הביאו אותו לתשובה "שלח נא ביד תשלח", שבכל הווייתו חשב שכל אחד זולתו מוכשר ביותר להשפיע על בני ישראל ולהיות מנהיג. ממש כמו דור-רעי.
נמצא לפי שהיה בו השורש הזה של הרגשת והרכזת תביעת החסרון, הצמאון לתיקון והתביעה ה מתמדת העצמית, הביאו אותו לדרגת הזוכה ומזכה הרבים הגדול בעולם. בגלל שהיה בו השורש הזה של הרגשה וריכוז של תביעת החסרון, שהוא תבע מעצמו את כל החסרונות לתקן והיה לו צמאון לתיקון, והתביעה המתמדת העצמית, השאיפה לשלמות הביאו אותו לדרגת זוכה ומזכה את הרבים. אז בשביל להיות זוכה ומזכה את הרבים צריך להגיע למדרגות כאלה.
ומה מצינו להבדיל בירבעם? הלא העיקר השורש והיסוד הראשון לכל צעד שבמעלות ההנהגה הרוחנית זה להכיר את ערך הפחיתות העצמית, את השורש הזה עקר והרס מתוך נפשו ירבעם בן נבט. כל מאמציו היו מכוונים רק להתרברבות ולהתרוממות, שכל רואיו לא יטעו חלילה לחשוב שהוא פחות מן הזולת. כמו שמצינו בחכמים ז"ל בסנהדרין ק"א, שמנה את עצמו מלעלות לרגל, למה מנע עצמו לעלות לרגל? כי שמא יאמרו איה מלכא ואיה עבדא, כי אם יעמוד בעזרה ורחבעם יהיה יושב כפי גזירת הבורא ולצורך אחדות ושלמות מלכות ישראל, מצב כזה לא היה נאה לו לירבעם בהתאם להרגשת גדלותו שהוא יהיה עומד ומלך מזרע יהודה יהיה יושב. לכן הסתבך ועשה מה שעשה והעמיד עגלים על גבולות ישראל והכריז, אלה אלהיך ישראל. ונהפך לסמל האיום והמבהיל ביותר שבקורות עם ישראל להיות חוטא ומחטיא את הרבים מן הקצה עד הקצה, ממעלת רוממותו של משה רבינו ע"ה.
ירבעם בן נבט מסופר שהוא נכנס יום אחד אל שלמה המלך והוכיח אותו תוכחת גדולה. אמר לו אביך, דוד, פרץ פרצות בחומה של ירושלים, להקל על עולי רגלים, שמכל כיוון שיבואו יהיה פתחים שיוכלו להכנס, ולא יצטרכו להקיף, להאריך את הדרך בשביל להכנס, אם יעשו שני פתחים לדוגמא, ואתה סתמת אותם בשביל בת פרעה, כי שלמה נשא את בת פרעה והוא סגר שער בשביל לתת לה מיסים, שכל המיסים שנכנסים זה יהיה בשבילה, קופה קטנה מה שנקרא. אז הוא אמר לו אתה אביך פרץ פרצות בחומה, ואתה מסתם אותם לבת פרעה? זה היתה התוכחה שהוא הוכיח אותו. כשהוא יצא בא אליו הנביא ואמר לו שהוא ימלוך על ישראל, והוא מלך על עשרה שבטים ושלמה המלך בנו אח"כ מלך כשנחלקה המלכות בזמן שלמה אז לא נחלקה, אחרי זה בזמן רחבעם בנו נחלקה המלכות, אז ירבעם מלך על עשרה שבטים ורחבעם מלך על שני שבטים, רחבעם הוא מלך יהודה, מזרע יהודה, וירבעם הוא ישראל, והדין הוא שמלך יהודה הוא יושב בעזרה, ומלך ישראל עומד. אז מה אמר ירבעם בן נבט, עכשיו כולם עולים לרגל, ואז רחבעם ישב על הכסא ואני אעמוד לידו, מה יגידו? איה עבדא - זה עבד, ואיה מלכא - זה שיושב הוא מלך, הא, אז לא צריך לעלות לירושלים, הוא העמיד עגלים, העמיד עגלים לעולי רגלים בדרך, ואמר להם לא צריך לעלות לירושלים, אלה אלהיך ישראל, והוא דאג שהעגלים יגידו את עשרת הדברות. והיו משתחוים שמה וחוזרים בחזרה, והוא מנע את ישראל מלעלות לרגל לירושלים לבית המקדש, בגלל הגאוה הסרוחה שלו. משה הקצה השני, הענווה הגמורה, והוא הגאוה הסרוחה.
עכשיו, יתכן מאד שהיה לו לירבעם פתח כשר גם לטעות ולהרהר שמא חלילה על ידי מניעת הכבוד ממנו וההתכופפות שלו לפני רחבעם תתקרר השפעתו הרוחנית על העם, כי יאמרו הא מלכא והא עבדא, אז איך הוא ישפיע על העם אם יראו אותו עומד כמו עבד?
כך היה ירבעם מפתה ומשכנע את עצמו שגדלותו המובלטת נחוצה דוקא לטובת הרוחניות של העם, וכאן טעה והטעה את עצמו. ולבסוף החטיא את הרבים והעמיד עגלים בדן ובבית אל, ולא חש ולא הרגיש שאף ההשפעה הרוחנית אינה תלויה בגוף האדם, וכל ההשפעה תלויה ברשותו וברצונו של ה' יתברך, ואין האדם אלא כלי שרת, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה, ואף על מלכות והשפעה מכוונים הדברים. אף אחד לא יכול לגרוע מן השני, אבל לקלקל תמיד אפשר אבל זה בעצם לא קלקול, ההפרדה הזאת היא הפרדה מאוסה והיא בירור, כי בסוף מה, המלכות נשארה ליהודה, למרות שנחלקה וזה יהיה הבחינה של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד שהם ישתוו יחדיו.
ואם ירבעם חשש שמא יקופח כבוד מלכותו הרוחנית, לא על כבוד שמים חשש כי אם על כבודו וגופו, ובשום פנים לא רצה להפקיר את נגיעתו החומרית, והתפתה ליצרו והטעה את עצמו, לא רצה להכיר פחיתותו וצורך תיקון מעלתו העצמית, ובהעדר מידות אלו לא תתכן שום השפעה על העם.
משה אמר, כל אחד מן השוק טוב ממני לשליחות זו, אבל אצל ירבעם המצב הפוך, כל הפחד והדאגה זה שמא יאמרו על רחבעם איה מלכא, ולו באמת היה רוצה להשפיע במובן הרוחני, מה אכפת לו אם מישהו גדול ממנו? מיני ומינך יתקלס עילאה, מה איכפת?
כאן ההבדל שבין משה וירבעם, האחד נעשה לאדון ואב של כל הנביאים עד כל סוף הדורות, וההיפוך שלו זה ירבעם נמשך ונכתב לדורות למקולקל עד סוף כל הדורות. שמעתם מה ההבדל? השאיפה של משה רבינו היתה למעט בערכו ולחפש חסרונות בעצמו ולתקן את עצמו ולהגיע אל השלמות, העבודה והשורש של ירבעם היה להתרברב ולהראות את עצמו מעל כולם. וזה השורש של מזכה הרבים או מחטיא הרבים. לכן יכולים לראות כמה אנשים החטיאו את הרבים עכשיו ביציאה שלהם באחרונה, היה ברור להם שהם מחטיאים את הרבים, שרבים יעזבו את הדת, אבל זה לא עניין אותם.
וכן מצינו אצל אהרן הכהן ע"ה, שריכז את כל רעיונותיו והגות ליבו בתביעה מתמדת ובלתי פוסקת על מעשה העגל שנשתבשו בו ישראל, חטא אחד. אהרן כל רעיונותיו מרוכזים, כל הגות ליבו מרוכזים בתביעה מתמדת בלתי פוסקת על מעשה העגל שנשתמשו בו ישראל. רגשי החרטה שהיו לו שלא קינא בקנאות יתרה במעשה המכוער, לא עזבו אותו אפילו לרגע קט, ותמיד היה דואג שהוא לא ראוי לעבודת הכהונה הגדולה הזאת, כמו שכתוב, "קרב אל המזבח" פירש הרמב"ן ז"ל, וטעם, מה הטעם שנאמר לו קרב אל המזבח? כי בעבור שהיה אהרן קדוש ה', ואין בנפשו חטא זולתי מעשה העגל, היה החטא קבוע לו במחשבתו כענין שנאמר "וחטאתי נגדי תמיד", והיה נדמה לו כאילו צורת העגל שם מעכב בכפרותיו, ולכך אמרו לו הגס דעתך שלא יהיה שפל רוח כל כך, שרצה האלהים את מעשיו. אז קרב אל המזבח, הגס דעתך. אל תהיה יותר מידי שפל רוח כי הקב"ה כבר רצה את מעשיך, הכל בסדר, תכנס, קרב אל המזבח.
מבהיל, מבהיל באמת להתבונן על גודל דרגת אהרן ע"ה, על גודל הענווה שלו והכרת פחיתות מעלתו, הלא כל האמתלאות האפשריות, כל ההצטדקויות הנכונות במעשה זה, שמליצים עליו כל ישראל, כל חכמי ישראל לא היו אלא מעין תחבולה למנוע את ישראל מעבירה, רק כל מה שהוא עשה זה היה למנוע לעכב אותם והכל. והלא לזה באמת התכוון, לדחות לעוד שעות אחדות עד למחרת, ובינתיים משה יבוא, אבל כל זה לא הועיל לו להשקיט את הרגשת האשמה על מניעת התוכחה הנמרצת שהיה צריך להטיף להם לישראל במעשה העגל. הרי חור עמד כנגדם ולא הסכים לעשות אז הם רצחו אותו, אח"כ הם באו לאהרן, קום עשה לנו עגל, והוא החרטה שלו למה לא עמד בקנאות, התביעה הזאת שהיתה מחלחלת באהרן עד יסוד נפשו הדריכה את מנוחתו אפילו כשניגש לעבוד בקודש, וצורת העגל היתה מצטיירת לפניו כמעכבת בכפרותיו בקרבנות ישראל, וחטאתו לנגדו תמיד. בזה היתה רוממותו של אהרן הכהן, סמל האהבה והשלום על ישראל מעולם.
גם במחלוקת קורח "ויפול משה על פניו" לא ויפלו, ויפול על פניו רק משה, לא ויפלו, למה אהרן לא? אהרן לא היה נוגע לו, הוא אמר אני באמת לא ראוי, אני לא ראוי להיות כהן גדול, קורח צודק, אני לא ראוי, לכן הוא לא היה צד בכלל, כשכל הטענה עליו והוא היה צריך לענות, הוא לא עונה. משה ואהרן שקולים, זה אהרן הכהן. ומה שיש לנו להתעורר מהעיון במאמר הזה, הוא שיבחר כל אדם דרך הרגישות בתפיסת הפגמים העצמיים האנוכיים שלו, ולהרגיש תביעה מתמדת על צורך התיקון העצמי הבלתי פוסק, וממילא יוכשר להכרת הטוב והיפה שבזולת. אם הוא רואה משהו פגום אצל אחרים, אז יקח בחשבון שזה תזכורת בשבילו לבדוק אם יש בו גם כן מזה, והפוך, יראה כל הזמן את הצורך הבלתי פוסק לתקן את עצמו ממילא יוכשר להכרת הטוב והיפה שבזולת, והאהבה והאמת תתגברנה בכל אורחות ומערכות חיינו היום יומיים בן אדם לחברו והפרט בכלל. והעיקר הפרט המחונן והמבורך ברוחניות יתרה, אלה שהם זוכים להיות מחוננים, אלה שזוכים ליותר לרוחניות, אלה שלומדים תורה, אלה זקוקים לשמירה ולבחינה יותר מסתם בן אדם, כדי שיהיו ראויים להשפיע על הכלל. אז כדי שאדם יוכל לזכות לזכות את הרבים ולהשפיע על הכלל הוא חייב שתהיה בו ענווה, אם לא תהיה לו ענוה זה לא יעבוד. זו חובה, ומי שמתנשא על הקהל, מי שהוא בעל גאוה יכול רק להפריד את הקהל, יכול רק לחלוק ולעשות מחלוקת, וזה רק מגאוה, כי אם לא מה אני מה חיי, מה אתה מתערב, למה אתה נכנס בדבר לא לך? וגם אם אתה הוצרכת להכנס, למה אתה לא עושה את זה בכאב, למה אתה עושה את זה בשישו ושמחו, ולמה אתה שקרן אתה אומר פפפפ צועק כמו דני צעקני, ואחרי זה אתה אומר לא אני אוהב אותו, אנחנו אוהבים זה רק בשביל ככה, או רובי, לא לא אני אוהב אותו, אני אוהב אותו, מה זה? נכון, אם יש אוהבים כאלה מי צריך אויבים? אבל זהו, זה ההבדל בין משה רבינו לבין ירבעם בן נבט. הבנתיוכם?
אז ענווה מגיעים רק אלה שמחפשים את התיקון בעצמם, אלה שלומדים מוסר כל יום מספיק זמן מינימום שעה בשביל שיוכלו לראות את הפגמים שיש בהם ולתקן אותם. לא לקרוע עליהם אלא לתקן אותם. אבל מי שחושב שהוא לומד רק גמרא ופלפול כל היום ובזה הוא יתקן את עצמו, כבר בזה רבי ישראל מסלנט חרץ את גורלו. אז לכן צריכים לדעת שצריך לעבוד על זה, ובפרט מי שרוצה להשפיע על הציבור, אז צריך לתקן את עצמו קודם, לכן אמרו קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים.
וה' יצילנו משגיונות, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, שהקב"ה מצילו משגיונות.
רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות.....