שלוש דרגות בטחון לפי הבן איש חי | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מוכן?

הבן ישחי בספרו עוד יוסף חי מביא על הפסוק

מד תצעק אליי

דבר אל בני ישראל ויסעו

אקדים לפרש בסיעתא דשמיא תחילה מקראי קודש בתהילים מזמור כב

בך בטחו אבותינו

בטחו בתפלטמו

אליך זעקו ונמלטו

בך בטחו ולבושו

יש במקראות האלה דקדוק גדול.

חדה

מה עניין הכפל הזה שכפל האבטחה שלוש פעמים

דחופים בזה אחר זה?

סגיל אמר, בך בטחו אבותינו אליך זעקו ונמלטו

בעוד למה בבטחו הראשון והשני לא אמר ולא בושו

רק בשלישי אמר ולא בושו

בך בטחו אבותינו

בטחו ותפלטמו

בך בטחו ולבושו, למה בשלישי?

ולמה אחר בטחו הראשון לא אמר

אליך זעקו ונמלטו

למה אמר בך בטחו אבותינו בטחו ותפלטמו אליך זעקו ונמלטו למה בפעם השלישית

למה לא בפעם הראשונה?

ועוד,

איך אומר בך בטחו ולא יבושו?

מי זה מתבייש מחמת הביטחון,

ואיזו בושה מגיעה לאדם על הביטחון שיש לו?

כל אלה קושיות שהוא מקשה על הפסוק.

ונראה לפרש בסייעתא דשמיא שאנו רואים שיש שלוש דרגות של ביטחון.

דרגה ראשונה,

אדם עומד בצרה,

והוא בוטח בשם שיציל אותו מצרתו,

ומקווה שהשם יעשה לו נס להצלתו.

אך אין זה ביטחון אמיתי וחזק, למה שינית את הווליום?

אך אין זה ביטחון אמיתי וחזק,

דלעולם יש לומר שאינו סומך ממש על הביטחון הזה,

והוא מסתפק בדבר. אולי לא יהיה לו נס

ולא ייבשע מצרתו,

אבל עם כל זה הוא מצייר בדעתו וחושב

שיעשה לו נס.

ומה הפסד יש לו אם יחשוב ויצייר בלבו נס ישועתו?

אדרבה, בזה שיש לו תקווה,

יש לו הנפשה ונחת רוח, ויותר טוב לו מן הייאוש,

שיתייאש מן הישועה.

אבל האמת, הביטחון הזה רופף בלבבו.

על כן הוא דואג ומצטער עדיין בעבור הצרה שלו.

אז זו דרגת ביטחון אחת, שאדם בוטח שהקדוש-ברוך-הוא יעשה לו נס, הוא לא בטוח,

בטוח,

אבל זה יותר משתלם לבטוח בשם מאשר לו, או להתייאש.

הביטחון השני,

יש לו ביטחון שלם.

ואינו מצטער,

ואינו דואג בלבבו על הצרה,

אלא ברור לו שהקדוש-ברוך-הוא יעשה עמו נס

ויציל אותו.

אין לו שום ספק בדבר,

כיוון שהוא מלומד בנסים,

שהרי באו עליו צרות רבות בעבר,

וה' עשה לו נס וניצול מהם.

אך הביטחון הזה, שהוא גמור ושלם,

הוא נסתר מבני-האדם,

הוא לא מודיעו לשאר בני-האדם,

אלא זה מונח וסגור בלבו דווקא,

כמו שמספרת הגמרא בתוכנית דף כה עמוד א'.

אשתו של רבי חנינא בן דוסא הייתה רגילה

להחם את התנור כל ערב שבת,

ומנחת בו קוצים

שמעלים עשן

מפני הבושה

שכל שכנותיה עופות לחם בביתם לכבוד שבת,

והיה עשן מן התנורים שלהם בחצרותיהם,

והיא לא עולה עשן מביתה,

כי אין להם לא אפייה ולא בישול בקדירה.

עניים מרודים.

והיתה לה שכנה

שאמרה,

אני יודעת שאין להם לא אפייה ולא בישול.

על מה ולמה עולה העשן מביתה של זו?

אלך ואראם.

הלכה וטרפה על הדלת

כדי שיפתחו אליו, תיכנס לראות.

ואשתו של רבי, חנינא בן דוסא,

מחמת הבושה,

קפצה ונכנסה לחדר אחר שהיה לה בביתה,

ונעשה לה נס, ונתמלא כל התנור לחם.

בעריבה שהיתה מונחת ריקנית אצל התנור נתמלאה וצק.

וזו האשה שדפקה על הפתח,

פתחו לה את הדלת,

והלכה למקום התנור שיוצא ממנו עשן.

בתרב הנה התנור מלא לחם.

ותצעק אל אשתו של רבי, חנינא בן דוסא, ותאמר, פלוניתה,

פלוניתה, הביא מרדך להוציא בו לחם מן התנור, כי הלחם התחיל להיות נחרך באש.

וטען אשתו של רבי, חנינא בן דוסא, הנה אנוכי גם כן נכנסתי לחפש את המרדה לאביו.

ואמרו שם בגמרא,

טענה, אף היא לאבי מרדה נכנסה,

מפני שמלומדת בנסים היתה.

כלומר,

אל תחשוב ששקרה חס ושלום מפני הבושה,

אלא באמת כך היתה כוונתה.

נכנסה לחדר לחפש את המרדה להביא כדי להוציא בו הלחם מן התנור,

מפני שבטחה בלבה.

כיוון שבאה זו השכנה לראות,

ודאי יעשה הקדוש-ברוך-הוא לנס שיתמלא התנור לחם,

כדי שלא תתבייש

שכבר היא מלומדת בנסים

כיוצא בזה.

הוא לקח את העכבה בחדר כשנכנסה לחפש על המרדה להביאו.

זה נקרא ביטחון שני,

שאמרנו שהאדם לבו חזק ושלם בביטחון,

ואין לו ספק בדבר הנס, שוודאי יעשה לו הקדוש-ברוך-הוא נס.

אבל כל הביטחון הזה, החזק, הוא עצור בלבבו שלא גילה אותו לאחרים.

וכמו עניין אשתו של רבי חנינא בן-דוסא הנזכרת, שהיה לה ביטחון חזק,

שיעשה לה נס,

שיתמלא התנור לחם ונכנסה להביא את המרדה.

אבל היא לא גילתה את זה ולא הגידה לפני אחרים שהיא נכנסת להביא את המרדה,

אלא נכנסה בסתיו.

מאחר ששמעה מן השכנה שהתנור מלא לחם תביא מרדיך,

אז אמרה גם אני לאבי המרדה, נכנסתי.

יש מעשה דומה עם רבי יהודה,

רבי יהודה בר-אל-עאי,

שהיה לו רק מעיל אחד להוביל אשתו,

ופעם אחת

קראו לו לבית-המדרש,

כיוון שלא ירדו גשמים והיו צריכים אותו,

אז באו אליו, דפקו בדלת,

ואמרו לו שיבוא,

אז הוא לא בא.

שלחו עוד פעם,

ואמרו לו, תשאל אותו אם זה הבעיה של המעיל, אז נביא לו מעיל.

למה? כשאשתו יוצאת לשוק היא לוקחת את המעיל הזה,

והוא לא יכול לצאת בלי מעיל,

אז הוא מחכה עד שהיא תחזור ואז הוא יצא עם המעיל.

במעיל הזה אומר המהרשע זה היה לגבר ולאישה, לא היה מיוחד לגבר או לאישה שעוברים על זה, על לא ילבש.

מכל מקום,

אז כשאמרו לו ככה,

מעיל.

אז הוא הרים את המחצלת שהייתה לו בבית ואמר,

וכי אני חסר לי מעיל?

הרים את המחצלת,

זה שנשלח רעה כסף וזהב ומרגליות.

וכי היו שם?

לא היו שם.

אלא הוא היה בטוח שהקדוש-ברוך-הוא יעשה לו נס,

שהוא לא יתבייש.

אז הוא אמר, וכי חסר?

פשפ.

אבל זה עדיין מסוג הביטחון השני,

כשביתו של רבי חנינא בן דוסה אמרה שאין להם להדליק נר של שבת, אין שמן,

אז מה אמר לה רבי חנינא?

מי שאמר לה שמן וידלוג,

יאמר לה חומץ וידלוג. לא מבין מה הבעיה.

זה בית שמורגל בנסים, זה אין בעיה.

חסר משהו, הקב'-הוא אומר לזה לדלוג, הוא אמר, לדלוג אין בעיה.

לא היה חסר כלום.

זה נקרא ביטחון שני.

שלם, בטוח,

היו לו כבר נסים,

אבל הוא לא מגלה לאנשים את משהו בטוח בלבו.

אף אחד לא יודע מזה.

רק הוא יודע.

זה ביטחון שני, דרגה שנייה.

יש דרגה שלישית.

הביטחון השלישי הוא שיש לו ביטחון גמור ושלם,

שיעשה לו הקב'-הוא נס.

אבל

קודם שיהיה הנס,

הוא יגלה את הדבר לאחרים, שיהיה נעשה לו נס כך וכך,

וגם יעשה מעשה על המונח הזה של הנס.

ואינו חושש, פן לא יזכה לנס,

ויהיה לו בושה וכלימה במונח הזה שעשה.

בעניין הוא,

כמו המעשה שהובא בספר מסע ירושלים,

על הרב הגדול, מורנו הרב רבי משה גלנטי,

זיכרונו לברכה, שהוא היה רבו של הרב הפרי-חדש,

זיכרונו לברכה.

הוא היה רב בירושלים,

תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן.

הוא היה רב אחר הרב הגאון רבי שמואל גרמיזן,

זיכרונו לברכה.

וזה לשון ספר המסע הנזכר.

הנה זה כחמישים ומעט שנה,

דהיינו לפני 150 שנה מאז שנכתב הספר,

ונפש המון תושבי ירושלים שכוחה מדאגה וראשם כפוף

וקודר מדאבון,

כי כמעט עבר החורף

ועוד לא נראה אף אב קטנה ככף איש ברחבי פני השמים.

להודיע את כל המון הגשם.

ושם

לא בלבד בעבור יבול ותבואה צריך הגשם,

אלא גם צריך לשתייה.

ואם לא יתמלאו הבארות מן הגשם,

יאנקו האדם והבהמה יחדיו.

וכבר יטהרו כל הבארות אשר בהן ייגרו מהמטר,

ועיני חול ייחלו למטר המשפיע חיים מסביב,

אך ארובות השמים סוגרו.

והיהודים,

והישמעני והנוצרים

פרסו כפם בתפילה,

התענו בצום נפשם,

ונסעו המונים המונים לקבר רחל אמנו,

וזכותה תגן עלינו אמן,

בקרבת בית לחם,

ואל קבר דוד המלך עליו השלום,

וגם הגויים ההם אל היכלי מקדשיהם,

אך השמים סוגרו,

וארובותם לא נפתחו,

ויכלה הגשם מהארץ.

אז שלח אפיך אל ראש הרבנים בירושלים,

הוא השיבה התמים רבי משה גלנטי, זיכרונו לברכה,

להפחידו בדברים האלה.

כי יגרשהו עם כל היהודים מסתפח בירושלים ובנחלת הקודש,

אם לא יביא מטר עד יום השלישי.

כי רק באשמת היהודים סוגרו השמים

ואין מטר.

ואתם אינכם מתפארים

להיות עם בחיר אדוני בקוראכם אותו אבינו אתה.

תנו לנו מופת על זאת בעת הלחץ,

והראונו כי ישמע אל תחינתכם.

ואם לא,

חי הנביא.

כי כאשר דיברתי ככה אעשה.

בתאים הקהילת היהודים נבוכה מנבקת הרוח,

וראש

הרבנים, הרם גלנטי, זיכרונו לברכה, נזכר,

האריך צום שלושת ימים,

ומעין הפוגות

בכו והתחננו אנשים ונשים בטף לפני חומת ההיכל יומם בלילה.

ביום השלישי, בנטות השמש לערום,

ציווה הרב, זיכרונו לברכה, הנזכר אל כל המקהלה,

ללכת אתו אל קבר שמעון הצדיק,

זיכרונו לברכה, זכותו יגן עלינו, אמן.

להתפלל שם בעד הגשם.

לכל אחד מאתם,

האנשים והנשים,

ייקחו בידם מטפחות וחריטי גשם, מעטפות ונעליים,

כי בשבטם מקבר הצדיק,

זיכרונו לברכה, יהיה שטף הגשם.

ככה הוא מודיע להם.

וכולם או שמעו כן, תמהו על הנבואה הלזו,

כי השמש זורחת בתוקפה על הארץ,

ואין עב בשמים אפילו כפיסת יד.

אך הם עשו כאשר ציווה הרב, זיכרונו לברכה,

וילבשו מנעלים של גשם שוטף, דהיינו מגפיים.

וייקחו בידם המטפחות המגינים מן המטר,

וילכו אחר ריבם התמים הנזכר,

ויצאו משער העיר הצפוני הנקרא באב אל-עמוד.

והאם ראות פקיד המשמר היושב בשער ההוא את שפעת האנשים האלה

מלובשים כולם, או כהולכי תחת גשם שוטף?

לא יכול להתאפק ולסחוק.

בקיץ הולכים עם מעילים ומגפיים.

ובספרם אליו את נבואת הרב התמים,

זיכרונו לברכה, תמים זה השלם,

הנזכר, המכזבת את עצם השמים לטוהר,

חרא אפו בעוז

וייך את הרב בפניו.

אך בהשקט ודומיה הביט הרב בפניו,

וייסע הלאה עם עדתו עדי הגיעם אל עמק יהושפט,

אל קבורת שמעון הצדיק.

ויכרע הרב על ברכיו,

וישתטח על ראש הקבר,

וכל המקהלה מסביב לו. מקהלה זה לשון קהל.

ויישאו כולם בהלל ובכי וטחינם.

אך הרב לחש,

כפי סיפור אלה שקרעו בקרבתו,

המרים בלט אל תוך הקבר.

פתאום מתנשא רוח גדול וחזק.

עדי התנועעו עצי הזית על פני הרזיתים,

ועצם תכלת הרקיע התכסה בעבים.

עגלי מטר כבדים נפלו ממרום,

אך עוד לחש הרב בהגיג לבב המרים אל הקבר.

עדי ירדו מטרות עוז כנהר שוטף לארץ.

וכל העומדים התכסו במטפחות ושמיכה.

אז בא פקיד המשמר במרוץ,

ויתנפל לרגלי הרב,

ויחל את פניו לסלוח לו עלייך לימור אותו.

ואחרי כן לקחהו על זרועותיו,

ויישאהו בכל הדרך עד סף משכנו.

ששון וגלילה,

גיל בירושלים מסביב.

שלושת ימים ושלוש לילות לא חדל שעון עליזים

מקול צלצלים ותופים ושירים,

וסיפוק כפיים בכל בית ובית.

והיהודים חגגו משתה ושמחה מדי לא שבת הגשם שלושה ימים ושלוש לילות.

הישמעאלים והנוצרים הודו אז פה אחד כי עבור היהודים באו למו ברכת הגשם,

ובבשת פנים הכירו כי חננת היהודים רצויה בעיני האלוהים

להיעטר בה מזעקת חנונם.

ממחרת יום הרביעי

בא פקיד המשמר

אל הרב

ויבקש ממנו לספחהו

לברית אמונת האבות

ולהיותו אחרי כן עבד לפניו כל הימים.

עד כאן לשון המעשה הנזכר שהובא בספר מסע ירושלימה שמביא הבן איש חי.

והנה,

כל אדם יבין מדעתו כי הביטחון האמיתי הזה הוא בדרך נפלאה.

והוא יותר גדול וחזק מהביטחון הנמצא באשתו של רבי חנינא בן דוסה.

כי שם היא לא אמרה קודם שנעשה לה הנס, שהיא בטוחה שיעשה לה קדוש ברוך הוא נס כך וכך,

אלא הביטחון הזה היה עצור בלבבה.

ואפילו אם היא היתה אומרת זאת לבני ביתה,

אין לה חשש של בושה אם לא יהיה הנס.

והיא תבוש מאכזבת דבריה,

מפני שהם מועטים,

רק המשפחה.

וגם היא דשה בהם ולא תבוש מהם אם לא יתעמתו דבריה.

מה שאין כן עניין המעשה הנזכר שהרב זיכרונו לברכה הראה בפומבי חוזק הביטחון שלו בירידת המטר,

שברור אצלו שירד המטר,

ויצטרכו לחריטי גשם, מעטפות ונעליים,

לכן הלביש את עדתו מראש והכין אותם בידם בעוד החמה זורחת בתוקפה על הארץ.

ואין בה רקיע ענן, אפילו שיעור שתי אצבעות.

דאבא דאם היו רק הולכים על הקברות לצעוק ולא נענו,

לא ייוולד מזה בושה וכלימה

שכבר עשו כמה בחיות וצעקות היהודים והישמעאלים ולא נענו.

אך הבושה היא

זה שיצאו עם נעליים ומגפיים ומעטפות ומעילים של גשם שלבשו בעצם השמים לתואר על סמך שירד הגשם.

שאם לא היה יורד הגשם אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה.

על כן,

אחר שידע ושיער הרב, זיכרונו לברכה,

גודל הבושה שהיתה מגעת אליו ולקהילתו,

אם לא היה יורד המטר,

ועם כל זה סמך על הביטחון שלו

ועשה מעשה רב בפומבי,

במונח ברור

שירד הגשם,

הוודאי ביטחון זה הוא נפלא יותר מהביטחון השני שהצענו על המעשה של אשת רבי חנינא בן דוסא הנזכר.

אם כן, ערכנו פה שלוש דרגות של ביטחון.

תחילה זכרנו את הביטחון הראשון שאינו מוחזק באמיתתו ואין הלב שלם בו,

אלא הוא ברצו ובשוב, שעדיין יש דאגה וחשש שבלבו,

אולי לא יזכה לנז.

על זה אמר, בך בטחו אבותינו.

בטחו, בסתם.

זה אם דובר על הביטחון הראשון שהצענו.

חזר הפסוק ואמר ביטחון שני,

שהוא אמיתי ובלב שלם,

כמו הביטחון של אשת רבי חנינא בן דוסא, שהיה ברור אצלה שיעשה לה הקדוש ברוך הוא נס,

ונכנסה לאבי מרדה ולא המתינה עד שתראה הנס שיתמליה תנור לחם,

ואחר כך תיכנס לאבי מרדה.

אלא נכנסה

לאבי מרדה קודם שראתה הנס.

כמו שאמרו בברייתא תנא, אף היא לאבי מרדה נכנסה.

נכנסה.

ונתן טעם.

למה היה ברור לה שיהיה לה נס?

מפני שהיא מלומדת בנסים,

שהקדוש ברוך הוא עשה להם נסים הרבה,

ולכן לא היה לה ספק בנס הזה.

על המדרגה הזו השנייה אמר הפסוק

בטחו ותפלטמו.

פירוש

הם בטחו שתעשה להם נס להצלתם מן הצרה,

כי כבר תפלטם, או מקודם לזה שעשיתם להם נסים להצילה מן הצרה.

לכן הם מלומדים בנסים,

ולכן בטחו עתה בלב שלם,

כאשת רבי חנינה בן דוסא.

אחר זה זכר את מין הביטחון השלישי,

שהוא ביטחון שלם ונפלא,

שעשו מעשה בפומבי על המונח של הנס

ולא חשו לבושה,

שמא חס ושלום לא יהיה להם הנס,

ואז יבושו אחר כך מאוד.

וכאשר נזכר במעשה הרב, זיכרונו לברכה, נזכר לעיל,

שלבש

והלביש עדתו בכלים השייכים לזמן שהמטר ניתח ארצה,

ולא חש פן אחר כך יגיעה לו בושה מזה.

ועל זה אמר,

אליך זעקו ונמלטו,

כמו שהרב עשה,

תחילת החנונים ובחייה בבית הכנסת,

וביום השלישי ציווה להביא מעטפות ומנעלים.

בטחו, בך בטחו בזה ולא בושו.

הם לא, בושו פן לא יהיו נענים

ויהיו סחוק בעיני כל אדם.

זו ההקדמה של הפירוש

בך בטחו אבותינו,

בטחו ותפלטמו,

אליך זעקו ונמלטו,

בך בטחו ולבושו.

זה שלושת הדרגות של בטחו.

והנה, כאן, אצל ישראל,

היו צריכים אותה שעה לנס נפלא שייבקע הים לפניהם,

וילכו בתוך הים ביבשה.

על זה הנס הגדול צריך לעשות אותה שעה, מצווה גדולה,

שיש בה כדי סיפוק לזכות בעבורה בנס נפלא כזה.

איך זוכים לנס נפלא כזה? צריך איזו מצווה גדולה,

שבזכותה יהיה נס,

פה רואים שבשביל לזכות לנס צריך מצווה גדולה.

ואיך ייתכן להיות באותה שעה,

ובפרט שמה הם היו יותר טובים

מהמצרים באותה שעה?

היה קטרוג בשמים הללו, עובדי עבודה זרה והללו, עובדי עבודה זרה?

אין זאת אלא שתהיה להם מצוות אמונה,

שיאמינו בשם יתברך,

שיעשה להם הנס

ויבטחו בו ביטחון שלם.

אומנם לא יועיל בזה הביטחון הראשון,

שהוא רופף,

וגם הביטחון השני, שהוא אמיתי וחזק,

לא יספיק לזכות בעבורו לנס נפלא של קריעת ים-סוף,

אלא צריך ביטחון השלישי,

שהוא ביטחון נפלא,

שהפוטח עושה מעשה בפומבי קודם שיראה את הנס בעיניו.

לכן אמר לו,

אם ימתינו ישראל עד שקרע את הים,

ואז ירדו לים ביבשה,

אף על פי שעתיים מאמינים בלב שלם שקרע להם את הים,

זה לא ביטחון נפלא כדי שאעשה להם מעבורו נס נפלא,

אלא דבר אל בני ישראל ויסעו לתוך הים,

בעודו מלא על גדותיו,

וירדו בתוך הבים,

שעושים מעשה רב בזה,

על ידי הביטחון שבוטחים מי,

שאני אקרע להם את הים כשיבואו המים עד נפש,

שהם הולכים כבר...

לטבוע.

בזכות ביטחון נפלא כזה זוכים שאעשה להם נס נפלא לקרוע את הים.

וילכו ביבשה בתוך הים

ויעלו ממנו לשלום

ואת המצריים אעשה דין להטביעם בים

וכן עשו ישראל

וירדו לים קודם שנקרע

וכאשר הגיעו ובאו מהם עד נפש

אז קרע להם השם את הים ועברו בים ביבשה.

לזה אמר דבר אל בני ישראל

ויסעו

עתה בעוד הים מלא על כל גדותיו

ואחר כך

אתה תרים את מתתך על הים ובקעהו.

ונראה

שגם אנשים

הראו ביטחונם כי חזק הוא,

כי כאשר באו אצל הים תפסו בידם תופים ומחולות

כדי לנגן בהם בעת השירה בתוך הים,

שהראו בזה גודל ביטחונם

שברור להם שיעשה להם הקב'-הוא נס

ויאמרו שירה בתוך הים

ואז הם ישוררו בתופים ובמחולות אלו שבידם,

כמו שעשה הרב הנזכר,

רבי משה גלנטי,

כשהוא אמר שילבשו בגדי חורף בקיץ,

וגם הם

באו עם תופים ומחולות כבר מראש לתוך הים, בטוחים,

שהם ישירו את השירה הזאת.

וגזר על הקהילה להכין בידם כלים הצריכים בעת ירידת הגשם, בעת שהחמה זורחת, כמו שאמרנו.

אם כן, רואים ביטחונם של ישראל,

שהיה נזקק בשביל גודל של נס כזה.

מבהיל הרעיון.

ויש פה עוד דבר אחד מעניין מאוד שנוגע לתקופה האחרונה.

כתוב, ויבואו בני ישראל בתוך הים, ביבשה,

והמים להם חומה מימינם ומשמאלם,

וירדפו מצרים ויבואו אחריהם.

ידוע שהקטרוג

של שר של מצרים,

מה אלו עובדי עבודה זרה?

אף אין לו עובדי עבודה זרה.

אז למה ניצלו ישראל וטבעו המצרים?

התירוץ הוא בקהלת ג' טו',

והאלוהים יבקש את נרדף

בגלל שישראל נרדפים.

אפילו שהם עובדי עבודה זרה כמו המצרים,

האלוהים תמיד בצד של הנרדף.

אפילו

צדיק רודף רשע,

הקדוש ברוך הוא בצד של הנרדף.

כל שכן אם רשעים רודפים צדיק.

וזה מובא במדרש רבה בפרשת אמור כז ה'

מכל מקום אלוהים יבקש את הנרדף.

לכן ישראל ניצולו ומצרים טבעו.

בגלל שהיו מצרים רודפים

וישראל נרדפים.

מה מקור לזה מדרש?

אומר רבי נשחי, פסוק,

פסוק.

זה מה שכתוב,

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה,

למרות שנפשם היתה יבשה,

אין להם זכות משלהם להיות ניצולים ושמצרים יטבעו,

ועם כל זה המים להם,

רק לישראלים,

המים להם חומה

מימינם ומשמאלם,

דווקא להם ולא למצרים.

וזה למה?

מפני שכתוב, וירדפו מצרים

ויבואו אחריהם.

כשהיו ישראל נרדפים ומצרים רודפים,

אז לכן

ניצלו בני ישראל

מהדין של האלוהים יבקש את נרדף.

רבי חנניהו ברגשי אומר.