בטחון חושי | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה אדוני במצרים ויראו העם את אדוני

ויאמינו באדוני ומשה עבדו.

המשך לשיעור של הבוקר.

ולכאורה,

וכי חסרה מישראל יראת שמיים?

ומה היא יראה נוספת להם בקריעת ים סוב שכתוב ויראו העם עכשיו בקריעת ים סוב?

אלא צריך לומר שבקריעת ים סוף ראוי ישראל בחוש עונשי שמיים.

מי זה פה עובד? ביקשתי לא לעבוד.

וכבר הזכרנו בשם

הגאון רבי יצחק בלאזר, זכר צדיק וברכה,

שכאשר נזכה לעולם הגבול,

פשוט

לא נכיר את הנהגת הקדוש ברוך הוא.

כי שונה הנהגתו יתברך בעולם הזה מהנהגת העולם הבא.

בעולם הזה משתף הקדוש ברוך הוא מידת הרחמים בדין.

אבל לעולם הבא כל הנהגתו תהיה רק מידת הדין.

והנהגה זו של מידת הדין גרידא הראה הקדוש ברוך הוא בעונש מצרים וים סוף.

ולכן, מבואר שפיר, שכאשר ראו ישראל את היד הגדולה אשר עשה במצרים, דהיינו,

הנהגת דין ללא רחמים,

התגברה והתחדשה אצלם יראה מחודשת.

לכן, ויראו העם את אדוני ויאמינו באדוני ובמשה עבדו.

וכן יש לראות בקריעת ים סוף את גודל השכר שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל.

מצד אחד,

ימינך אדוני תרעץ אויב,

דהיינו, עונש שניתן למצרים.

מצד שני, ימינך אדוני נדרי בכוח.

זה גודל השכר שקיבלו ישראל בקריעת ים סוף.

אז מצד אחד מצרים במידת הדין התקיף,

מצד שני רחמים גדולים על ישראל.

וכמו שכתוב בתנדון,

חומא ג' בה' הולך לפניהם יומם,

שכיפם הקדוש ברוך הוא בשבעת ענני כבוד,

שהוא גן עדן ממש,

שישבו בסוכתו של הקדוש ברוך הוא,

ועוד

שצמחו עצי פרי בתוך שניים עשר הגזרים

כדי שיהיה לטף מה לאכול.

גן עדן ממש,

וכמו המעקה שעשינו פה.

ועוד שזכו כל ישראל לנבואה,

כמו שכתוב, ראתה שפחה על הים אשר לא ראה יחזקאל בן בוזי,

ונבואה הרי זה גן עדן.

והייתה מדרגת הנבואה גבוהה כל כך,

כמו שכתוב, זה אלי ואנבהו,

שיראו באצבע ואמרו זה.

נמצא שבקריעת ים סוף

יש לראות מצד אחד עונש מצרים,

הנובע ממידת הדין ללא שיתוף מידת הרחמים.

וכן רואים גודל השכר שזכו לו ישראל, שהגיעו למדרגת הנבואה,

שכר ועונג גן עדן.

גם עצם העונש של מצרים היה שכר גדול לישראל,

שהרי בזה מתגלית גודל האהבה שאוהב הקדוש ברוך הוא ישראל,

שנוטל נקמה מפרעה ומצרים לשילומת רשעים, תראה.

ההתבוננות בכל זה מחייבת להביא את האדם לחיזוק

באמונה ובהשגחה.

ככתוב, אתם ראיתם אשר עשיתי במצרים.

לא סיפרו לכם,

אתם ראיתם.

והיינו ראיית עונש גיהינום שהיה למצרים.

וראיית השכר שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל, שיביאם על כנפי נשרים,

ואביא אתכם אליי.

ההתקרבות לבורא והנבואה שזכו אליי לישראל,

נהייתם לסגולה מכל עמי.

כיוון שראיתם בעיניכם גודל השכר והעונש,

הדבר מחייב אתכם לשמוע בקולי,

ולהיות לסגולה ממלכת כהנים וגוי קדוש.

אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל.

פירש רשי, לא פחות

ולא יותר.

היינו שראייה זו מספיקה לחיזוק אמונה והשגחה.

וכל שדברים אלו לא יעזרו,

אין תקווה לאחריתו.

אם אדם אחרי כל מה שראה,

זה לא יספיק לו.

אין תקווה לאחריתו.

זו אחת מהסיבות ש-12 מיליון מתו במכת חושך ממצרים, כי הם לא רצו.

כל המכות שקיבלו מצרים לא הספיקו לשכנע אותם לצאת ממצרים.

כי אם לא יתחזק

מיסודות אלו,

מה יעזור לו לחיזוק?

אפילו שהדברים מבוררים ופשוטים,

מכל מקום חייב

כל אחד לחזור ולשנן לעצמו ולהמחיש

את הדברים בקרבו.

כמו שכתוב, אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים.

החובה שהדברים יהיו חוש ממש,

כי בטבע האדם, בעת שהוא לא רואה בחוש, לא מתעורר ולא מתחזק.

לכן זו עבודתנו ליצור אצלנו עניינים אלה כראיית חוש.

אחת מעשר זכירות שהיה אדם לזכור זה יציאת מצרים,

אז הוא צריך לצייר יציאת מצרים.

לא רק להגיד יציאת מצרים,

לצייר יציאת מצרים.

ואלו הם דברי החינוך

בביאור מצוות אנוכי,

שרצה הקדוש ברוך הוא לחזק האמונה בקרבנו

ולעשותה לחוש,

דהנה בעדות.

אנו מאמינים לשני עדים,

אבל בכל זאת עדיין ייתכן פקפוק.

אבל בהיות יותר עדים,

ודאי שהאמונה והביטחון רבים יותר.

וכיוון שרצה הקדוש ברוך הוא להשריש אמונתו בליבותינו,

הראה לנו את נפלאותיו ואותותיו

על ידי שישים ריבו אנשים גדולים.

שעל ידי זה לא התעורר פקפוק כלל.

ועוד,

כי בטבע הבריאה שהאדם מאמין ביותר לדברים ששמעה מפי אבותיו.

כי אין האדם מנחיל שקר לבניו,

למעט מי שלא יודע ואומר מה שהוא לא יודע.

אבל מי שיודע ואומר את מה שהוא יודע,

האבא לא ינחיל שקר לבניו.

ולכן אמרה תורה, והגדת לבנך,

שתבוא האמונה מהאבות לבנים,

שכך תתחזק בירור האמונה.

וכן ישראל, שבאותו הדור, הגיעו למדרגת הנבואה,

שראו בעיניהם

והראו באצבע.

זה אליו הנביאו.

וגם זה אופן חיזוק האמונה בקרבנו.

רק באופנים אלו יוכל האדם להתגבר על יצר הרע שהוא תקיף מאוד,

ובפרט שהאמונה הנדרשת מהאדם

חייבת להיות מוכרחת כל כך שהיא תביא אותו עד מסירות נפש.

אמונה שלא תביא אותו למסירות נפש זו לא אמונה שלמה.

אם הוא יודע שהוא מוסר את נפשו ובעבור מסירות נפשו הולך לגן העדן,

אז למה הוא לא מוכן למסור את נפשו?

אז הוא לא מאמין בגן העדן.

והוא לא מאמין שעל זה מקבלים גן העדן.

לכן הוא לא יהיה מוכן.

אבל אם אתה יודע שאתה עולה ישר לגן עדן,

מה יש לך לחכות פה?

אלא אם כן, יש לך עוד מה לעשות,

תורה ומצוות וכו' וכו'.

אבל אחרת מה?

בתשחק ליום האחרון, נאמר בצדיקים,

הם שוחקים, מאושרים,

הולכים ליטול שכר.

אם אחד אומרים לו, יש לך כרטיס טיסה חינם לאמריקה,

הוא מבסוט או לא מבסוט?

לארץ העבירות הכי גדולות. הוא מבסוט.

מה אבסוט? מה זה מבסוט? הולך לגהנום. מה אבסוט?

שיקגו.

אומרים לך, אתה עכשיו טסת לגן עדן.

אתה מוכן? לא עכשיו.

איזה מאמין אתה.

אתה רוצה לראות מהם.

איפה? כן, כן, כן, כן.

רק באופנים אלה יוכל האדם להתגבר על היצר רעש תקיף ומאוד, ובפרט שהאמונה הנדרשת מהאדם חייבת להיות מוכרחת כל כך שתביא אותו עד מסירות נפש.

ולכן ללא ההשרשה של האמונה החושית, החושית,

שאתה רואה בחוש מול העיניים,

קריעת ים סוב, באותות, במופתים,

לא יגיע לכך.

לכן כתוב, ידעת היום, והשבות אל לבביך.

שתי מדרגות.

לעניין הידיעה מספיקה אמונה סתמית.

אתה מאמין? בטח.

אך כיוון שנדרשת מאיתה...

ובהשאבות האלה לבביך,

לכן זקוק להמחיש ולצייר את יסודות האמונה בקרבו.

רק אז הוא יכול שהדברים יתיישבו על ליבו.

רק אז יתקיים בהשאבות האלה לבביך,

שהדברים יהיו אצלו ברורים

כמו מציאות שלא ניתן להכחישה.

כמו שאני רואה את הספר לפניי,

יבואו אלף אנשים ויגידו, אין פה ספר,

עזוב אותך,

אני מחזיק את הספר.

ככה צריך להאמין.

חושית,

מציאות,

וידעת היום, לא מספיק,

בהשאבות האלה לבביך, שהדברים יתיישבו בלב ברורים

במאה אחוז.

מישהו בעל אמונה וביטחון יודע שהשם לא יעזוב ולא ייטוש?

ואם השם אומר,

אשלך על השם יאבך והוא יכלכלך,

אה? לא מאמינים לו, לא מאמינים לו.

אבל אם אחד עוצר טקסי, טקסי, טקסי,

אתה יכול לקחת אותי לאשדוד?

בבקשה.

אתה לא שואל אותו, אתה יודע את הדרך?

אתה בטוח? יש לך וויז, יש לך GBS, יש לך משהו?

הוא לא שואל שום דבר, הוא נכנס, הוא רואה טקסי,

הוא הולך אחריו.

והשם אומר לך, אשלך עליי את הכול ואני דואג לך לכול.

אתה בא איתי, נסיעה.

הוא אומר לו, תראה, ריבונו של עולם, אתה יודע, אני עובד, והתחייבתי לכמה עבודות, ויש לי גם כמה

בדיקות מחירים, ואני הולך שם בתשע,

ואחרי זה אני אבוא, וזה, כל מיני קשקושים.

בקיצור, הכול חריץ.

אין אמונה ואין ביטחון ואין קשקושים.

דמיונות.

בסתם אומרים, כן, אני מאמין. מה יגיד שהוא לא מאמין?

אבל במציאות, במבחן המציאות, אתה לא מאמין.

כי כשאתה מגיע למציאות, אתה לא מאמין.

אתה רוצה לשתות?

כן.

לגש לברז.

לה.

אתה צמא? כן.

לגש לברז.

לה.

למה אתה לא נגש לברז?

לא, עזוב, לא נורא. בסדר, אני אסתדר.

אתה אמרת שאתה צמא ואתה רוצה לשתות, הנה הברז, תשתה.

השם אומר, בוא, עליי, עליי,

עליי, אני לוקח אותך, אשלך עליי, אני מכלקל אותך.

לא, יש לי עבודה וזה סדר. לא יודע, האם קבעתי עם בן אדם?

אני לא יכול לבוא.

הוא מוכן להיות רקדן במצות, אבל אני לא אסמוך על הקדוש ברוך הוא.

איי, איי, איי, איי. רבי יחד אל יום הנשים אומר. בסדר, זה לא מוכן לצחוק.