נגיעותיו של דוד המלך על פי חז"ל | הרב אמנון יצחק שליט"א

"וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָם" (שמות לו ח)

"חביבה וחשובה לפני הקב"ה מלאכת המשכן!" כתב הרמב"ן: "שחזר בתורה על מלאכת המשכן חמש פעמים! כל זה דרך חיבה ומעלה כי חפץ ה' במלאכה. ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה. כעניין שאמרו: "יפה שיחתן של עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתן של בנים! שהרי הפרשה של אליעזר שניים ושלוש דפים היא אמורה". בכל מעשה המשכן היו זקוקים למחשבה מיוחדת בטהרת הלשמה. כמו שאמר רש"י (שמות כה ב): "וְיִקְחוּ לִי - לשמי, וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שמות כה ח) וְעָשׂוּ לשמי בית קדושה. 

ובפרשת תצווה (שמות כח ב): "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" כתב הספורנו: "לכבוד האלוקים יתברך בהיותם בִגְדֵי קֹדֶשׁ לעבודתו". "וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב" (שמות כח ה) וכמו שיכוונו בעת העשייה - כן יכוונו כשיקחו את הזהב. וכן כתב הרמב"ן: "שעל דרך האמת לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת שיעשו בגדי קודש לאהרן לשרת בהם לכבוד ה' השוכן בתוכם ולתפארת עוזם. וכן בבגדי הבנים כולם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת". והיו הבגדים צריכים עשייה לשמן, ויתכן שיהיו צריכים כוונה. ולכן אמר (שמות כח ג): "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה" שיבינו מה שיעשו". עד כאן לשונו הקדוש. 

הרי מחשבת הלשמה, וכוונה טהורה, היתה בו מתחילתו ועד סופו, ואם זכו ישראל ושרתה שכינה במעשי ידיהם, וכבוד ה' מלא את המשכן- הרי זו הוכחה שנעשה הכל בתכלית השלמות! כי אם היה חסר משהו בפגימה דקה - לא היו מגיעים לתכלית הנרצה של (שמות כה ח) "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" ומצינו שחזרה התורה כמה פעמים (שמות יב כח) "כַּאֲשֶׁר צִוָּה השם אֶת מֹשֶׁה" (שמות לט מב) "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה השם אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ונאמר (שמות לט מג): וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה השם כֵּן עָשׂוּ" 

וכתב הספורנו: "בכל העשייה שעשו האומנין היתה כוונתם לעשות רצון ה' יתברך שציוה זה למשה. והפעולה כולה על שלמותה נעשתה כי קצתם התנדבו ממון, וקצתם עשו המלאכה בנדבת ליבם לעשות רצון קונם!". אמרו חכמים זכרונם לברכה: "ולא תאמר בצלאל בלבד זכה לחכמה" תקשיבו טוב! "אלא כל מי שהיה עוסק במלאכת המשכן; נתן בהם הקב"ה בינה וחכמה ודעת! שנאמר (שמות לו ח): "וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב" ולא תאמר רק בני אדם, רק בני אדם נתן בהם חוכמה בינה ודעת, לא! אלא אפילו בהמה וחיה! שנאמר (שמות לו א): "חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה" בָּהֵמָּה – בהמה. והרי חמורו של פנחס בן יאיר, הרגיש אם התבואה מעושרת? או לא! כמו שכתוב בחולין דף ז', 

ועל הפרות שהסיעו את ארון ה', כאשר לקחום משדי פלישתים. אמרו חכמים זכרונם לברכה: "ידעו והבינו הפרות מיד מה נתון עליהן ועקמו פניהם כלפי הארון, והיו מנהיגין את הארון לפניהן, ולא כמו שקשרו מקודם! "וַיִשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ" (שמואל-א ו יב) מהו וַיִשַּׁרְנָה? שפתחו פיהן הפרות ואמרו שירה. כמו שכתוב בתנחומא ויקהל. זאת אומרת הפלישתים היה מכה בהם ארון ה' בכל מקום שהיו מעבירים מעיר לעיר והיה מכה בהם חללים! 

עד שבסוף הם חליטו: 'שכנראה הארון גורם!' ואז החליטו: 'להחזיר אותו לישראל!' אבל כמובן שהם לא רוצים להודות המעשה, אז הם לקחו פרות שהפרות האלה פרות שיש להן עגלים, והם קשורים לעגלים ששומעים אותם פועים וכו' אז גועים! היו צריכים כאילו לא ללכת, וגם לקחו פרות כאלה שלא רגילות לשאת עגלה, וגם נתנו להם עגלה חדשה, שזה משתפשף שעוד לא רגילים אליה, וגם שמו אותם הפוך! שילכו הפוך אתה שומע? מה לא עשו כדי שהם לא ילכו, ושמו אותם שהם ילכו לבד, ואם הם ידעו ללכת לבד ויגיעו למחנה ישראל - זה סימן שהארון הוא עשה את הדבר! והפרות עשו את מה שצריך

 וַיִשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת - יש פירוש; שהלכו ישר לאן שצריך! יש את הפירוש הזה וַיִשַּׁרְנָה - ששרו גם בדרך! בקיצור; הפרות הגיעו, קיבלו תבונה! הקב"ה נתן תְבוּנָה בָּהֵמָּה בבהמה גם. זאת אומרת מי שנושא את הארון או כלי המשכן או שעושה את רצון הצדיק, או מי שעושה את רצון ה' - גם הבעלי חיים מקבלים שכל! הרי שגם בעלי חיים זוכים לחכמה ובינה, והיו ישראל זריזין בקיום המצווה של המשכן, שהֵבִיאוּ נדבתם בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (שמות ל ז) כתב הרמב"ן: "שביום אחד הביאו כל הנדבה הזאת אל אוהל מועד של משה, והחכמים לקחו בו ביום מלפניו, והוא ציווה להביא אותם אל האומנים, עד שאמרו לו "שהם מרבים להביא"! 

אבל אחרי כל אלה... תשמעו משהו מדהים! מפחיד מפחיד מפחיד תשמעו... "אחרי כל אלה, רעדה אוחזת באנו! שאנו רואים מה שאמרו חכמים זכרונם לברכה. "רבי יוסי בר פאזי בשם רבי: "הן נקרא ולא נבעת?! איך אפשר לקרוא פסוקים אלו בלא בעיתה ורעדה; לטובה - "כֹּל נְדִיב לִבּוֹ" (שמות לה ה) פירוש; לנדבת המשכן לא הביאו כולם אלא כל נדיב לב. לרעה - במעשה העגל כתוב (שמות לב ג): "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם!" אתם שומעים? 

עוד פעם: "לטובה: כשהיו צריכים לנדב ולתת תרומה טובה לבנות את המשכן! לטובה - מה כתוב? כל נדיב לב מה זה אומר? לנדבת המשכן לא הביאו כולם, אלא כל נדיב לב! רק מי שנדבו לבו לקחו ממנו, כיון שהנדבה היתה צריכה להיות "לשמי" אם כוונה "לשמה" מי שלא היה לו כוונה לשמה - לא לוקחים ממנו נדבה. אז לטובה כשנתבקשו ישראל כל נדיב לב לנדבת המשכן לא הביאו כולם אלא כל נדיב לב בלבד. לרעה - כשהם עשו את העגל; כתוב וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם! כל העם כתוב. 

...

כרגע כתוב "כל העם" יש מי שאומר כן אבל כתוב כרגע, אבל כרגע כתוב בצד השווה, כמו ששם התנדבו רק "נדיב לב" ולא חילק בין העם לבין ישראל, גם פה אומר אחרת, מה אמרנו? לא אמרנו כלום, 

אז הוא אומר לרעה, במעשה העגל כתוב וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אמר רבי חייא בר אבא: "אכן "השכימו – השחיתו!" כל השחתה שהיו עושין - בהשכמה היו עושין! פירש ב"קרבן העדה": "כלומר: גם הנביא צפניה הוכיחן כיוצא בזה: 'השחתה עשו בהשכמה, והטוב לא עשו בהשכמה; שלגבי עגל כתיב (שמות לב ו): "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת" ולגבי נדבת המשכן כתיב: "וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר" ולא בהשכמה ממש!". אז זאת אומרת כל דבר שהיו משכימים קום מוקדם – זה לעניין השחתה. ולעניין מצווה - בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר כמו שטיבלאך, בבקר בבקר מתי שאתה קם בבוקר אתה בא... זה גמרא ירושלמי שקלים א' א'. 

אז זאת אומרת זה דברים שקשה מאוד לסובלם, אבל אנחנו רואים בעצמנו! בהשכמה לבוא להתפלל בנץ - רק מי שנדיב לבו, אבל אם היה טיול או נסיעה לחו"ל או דברים כאלה- אא אא .... לפני הוא כבר ער שמא חלילה יירדם. אז לענייני השחתה - משכימים קום! לענייני טובה... 

יש מעשה ברבי אליעזר, רבי אליעזר העיד על עצמו: 'שלא היה מי שהקדים אותו לבית המדרש, וגם לא היה משאיר אחריו אדם בבית המדרש!'. 

ואומר: 'שפעם אחת הוא קם בבוקר ומצא את הזבלים ואת התבנים שהקדימו. אלה שעובדים בעירייה קמו לפניו, 

אז הוא אמר: 'ואנו אפילו לא כזבלים ולא כתבנים!'. 

זאת אומרת הוא כל כך הקפיד על עצמו, שפעם אחת בחייו הוא מצא שמישהו הקדים לקום לפניו - עד שהיה קשה לו והזכיר את הדבר הזה, כאב לו מאוד מאוד! 'איך יכול להיות שאנשים שעובדים בזבל, קמים מוקדם הולכים להריח זבל! וקמו כל כך מוקדם? והוא הולך לבית ה' לעבוד לפני ה' יתברך – והוא קם יותר מאוחר?!' אדם בא לבית מדרש מפואר, ריח טוב, מתפלל כמו שצריך. יושן... לא רוצה לראות מוקדם את בית המדרש ואת בית הכנסת, 

- 'מה יש לי למהר? זה תמיד יחכה...' 

אבל, אם היו מסדרים לו עבודה שעתיים בעירייה בזבל - פששששש. 

היה קם אומר: "אני בשעתיים גומר יום עבודה! אתה יודע איזה כיף?..." 

- מה זה 'כיף'? אתה מריח זבל! אתה עובד בזבל, אתה איש הזבל, 

- כן אבל אני מקבל על זה ג'ובות, ג'ובות! 

מהזבל - הוא מקבל ג'ובות הוא מפסוט. מה' שהוא נותן לו את המזונות – הוא לא מפסוט. 

ה' אומר: 'אם תקום בהשכמה, תבוא לבית הכנסת "יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ" (תהלים עב ה) ואתה תתפלל בנץ - אני מסדר לך עולם הבא! 'מובטח שהוא בן העולם הבא!'. 

אומר: "עזוב! תן לישון..." תן לישון. תן לישון איזה כיף לישון. בפרט שאני צריך לקום תן לישון....' 

איייי איזה אנשים סתומים! לא יאומן כי יסופר; גם מובטח שלא יינזק ולא יהיה לו תאונה עם אשתו של שוטר! כי אם הוא קם מוקדם בבוקר - מובטח לו שלא יינזק, אבל אם הוא לא קם בבוקר, והוא לא שומע למה שאני אומר - אז ככה זה עובד! מה לעשות? 

אם כן, הרגישו חכמים זכרונם לברכה הקדושים, שלא רק לא כולם התנדבו למלאכת המשכן, אלא אפילו הנדיבים היקרים שכל כך נזדרזו, והרבו להביא כל אחד מתוך ביתו והביאו הכל בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, דהיינו הקדימו להביא בזריזות האפשרית ביותר, בכל זאת נמצא עליהם תביעה שלא נאמר עליהם וַיַּשְׁכִּימוּ. ובמעשה העגל נאמר וַיַּשְׁכִּימוּ - על הפגם הזה חורדים חכמים זכרונם לברכה! את כל החרדה הזו ותובעים בתוקף: 'שצריך לרעוד ולהתבייש מה נורא הדבר!'. 

זאת התביעה שעשו לנו. אדם יבוא ויראו לו: 'למה לא קמת בנץ?' 

- 'לא! אל תשאל היה לי ככה וככה...' 

- 'ופה למה קמת בנץ?' 

- 'אה! היה לי סידור אני קבעתי עם ההוא...' 

- 'אה! אתה קבעת עם ההוא - אתה מקיים, קבעת עם ה' או ה' קבע אתך אתה לא בה לפגישות אה?'

- ' לא! אבל אתה יודע הייתי עייף הלכתי לישון ...' 

- 'אבל הקב"ה חיכה לך! "מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה" (ישעיה נ ב) כתוב בזוהר: 'כשהקב"ה בא לבית הכנסת ורואה שאין איש 

הוא שואל: 'מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ?' 

- לא מעניין... 

אחר כך אתה צריך לתת תירוצים על כל ימי חייך, קודם כל מהשכמה; 'לא קמת! למה לא קמת? למה לא קמת תסביר למה לא קמת?' 

- 'ישנתי מאוחר!' 

- למה ישנת מאוחר? מי אמר לך לישון מאוחר? יש מצווה לישון מאוחר? מי חייב אותך לישון מאוחר? יצר הרע חייב אותך לישון מאוחר? הוא מחכה לך "דומה" מחכה לך למטה, תכף נעביר אותך אליו, הוא סידר לך את הסידור הזה מתי תקום, מה זה הדבר הזה? "יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ" אז תקום "יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ". 

מצינו ברבי אליעזר הגדול שאמר: "מימיי לא קדמני אדם לבית המדרש! ולא ישנתי בבית המדרש, לא שנת קבע ולא שנת עראי!" איייי, "ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי, ולא שחתי שיחת חולין!". כל כולו תורה, בלי הפסקה בלי הפוגה, אין דבר כזה לנמנם בבית המדרש, אין דבר כזה, אין! אין אין, 

אומר: "לא ישנתי!" אומר: "מימיי! מימיי כל זה מימיי. מימיי לא שחתי שיחת חולין, מימיי לא ישנתי, מימיי לא הקדימני, מימיי לא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי, מימיי!" 

אני מדבר 'שהוא לא ישן בבית המדרש' - ועכשיו יושנים בפנים שלי... זאת אומרת מימיי!! אתם יודעים מה זה מימיי? 

גמרא בסוכה כח. כל כך היתה יגיעתו ושקידתו בלימוד תורה: נכנס ראשון לבית המדרש, יוצא אחרון, כל היום התאמצות מרובה בלי שינה אפילו ארעית. אפשר עוד לתבוע יותר מזה? אבל מובא במדרש רבה בשיר השירים פרק א': 

"אמר רבי אליעזר: "מימיי לא הקדמני אדם לבית המדרש! פעם אחת..." פעם אחת רק! "השכמתי ומצאתי הזבלים והתבנים ואמרתי (משלי ב ד) "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף"... 

אה אה אה כשצריכים לבקש כסף קמים בהשכמה אייייי. 

"אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה אָז תָּבִין יִרְאַת ה'" -אנחנו לא כזבלים ולא כתבנים!" 

אייייי. והוא תבע מעצמו תביעה יתרה מזו: שאם הוא כבר מצא מנקה רחובות זבלים ותבנים - אז למה הוא לא הקדים גם אותם? הרי "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף" כתיב תמיד! ואף אם הקדימו אותו פעם אחת בלבד – הרי זו תביעה עליו! אתם שומעים? זו הדרך העילאית של קדושי עליון, אינם אומרים לנפשם 'די!' בעבודת ה', וכמה שעושים ומקיימים רצונו יתברך - עוד משתוקקים ליותר, כפי מה שנוהג אדם בדברים גשמיים; שמה הוא לא מסתפק! אם אפשר לקבל עוד ולהרוויח עוד, ולעשות עוד ולבנות עוד, ולת..... עוד! כל הזמן הוא רוצה, הוא יהיה טרוד כל הזמן בזה. 

- 'לא! עכשיו אני בונה תוספת, עכשיו זה... גמרתי את המרפסת, עכשיו אני בונה זה... עכשיו אני עושה זה.... עכשיו קניתי את זה עכשיו עשיתי את זה...' 

כל הזמן הוא מתרחב! מתרחב מתרחב על חשבון? העולם הבא שלו! איייייי. 

יש אחד מצחיק אותי כל יום! בא לי בסביבות שמונה 

הוא אומר לי: 'אפשר ללכת הביתה?' 

- 'מה קרה?' אני שואל, 

אומר: 'לא! קמתי מוקדם היום' 

- 'מה קמת? אז מה אם קמת מוקדם?' 

לא הוא כבר קם מוקדם היום, איזה תירוצים, אז הוא קם מוקדם היום. מה זה קם מוקדם היום? בסביבות 9/10/11 קם מוקדם היום... 

כאשר הביאו את ארון ה' מבית אדום נאמר (שמואל-ב ו יד): "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי השם"... "וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר" (שמואל-ב ו טז), אומר הרד"ק: "לרוב הריקוד כפל ואמר מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר - וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ; כי אין מכבוד במלך להתנהג כמנהג הדיוט! ואפילו לפני הארון! יש כבוד מלכות, כבוד מלכות. 

ואחר כך הוכיחה לו ואמרה (שמואל-ב ו כ): "אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים!" 

היא קורא לו חס ושלום 'אחד הריקים!' 

אמרה לו: "משפחתו של בית אבא, שאול המלך, היתה נאה ממך! חלילה להם שנראה בימיהן פיסת יד, הכל סגור עד הסוף, ופיסת רגל הכל מכוסה עד הסוף, ועקב מגולין חס ושלום לא היה דבר כזה, אפילו את העקב לא ראו להם למטה. כך היו מכוסים בצניעות - כבוד מלכות! חלילה להם שנראה בימיהן פיסת, בימיהן מעולם. פיסת יד ופיסת רגל ועקב מגולין, אלא כולם היו מכובדים ממך!". 

ככה אומרת לו מיכל למלך דוד. אפשר להצדיק את טענותיה של מיכל מכמה וכמה טעמים; מה, מה ההצדקה? שלא היה לו לדוד לבזות את עצמו! לא היה לו לבזות את עצמו, כאילו כשהוא רוקד אז רואים לו את הידיים ואת הרגליים, קצת! קצת קופץ פה ושם מתגלה קצת, לא היה לו לבזות את עצמו, ומה גם שהביאה לו ראיה מהנהגתו המכובדת של שאול המלך שהיה 'כבן שנה בלא חטא!'. אבל מה תשובתו של דוד: 

"וְשִׂחַקְתִּ֖י לִפְנֵ֥י השם וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי" (שמואל-ב ו כא-כב): פירש הרד"ק: 'שזה לשון עתיד, אני לא רק עכשיו עשיתי את זה, אלא גם לעתיד אני אעשה את זה! כלומר עוד יותר ממה שעשיתי אעשה ואשחק לפניו, ויותר מזאת השמחה והריקוד אעשה לבזות את עצמי ולהקל!'. 

המדרש מביא את זה: "בית אביך" הוא עונה לה: "היו מבקשים כבוד עצמם ומניחין כבוד שמים! ואני איני עושה כן, אני מניח כבוד עצמי ומבקש אני כבוד שמים!" 

בית אביך! מה היו עושים? היו מבקשים כבוד עצמם ומניחין כבוד שמים, ואני איני עושה כן, אלא אני מניח כבוד עצמי ומבקש אני כבוד שמים! הרי שכל דרכו של דוד המלך עליו השלום היתה, גם במקום שיש להסתפק מה עדיף כבוד מלכות או כבוד שמים - הכריע להקל כלפי עצמו ולהחמיר כלפי כבוד שמים! 

עכשיו תשמעו דבר שאתם לא מאמינים! השתוקק דוד לבנות בית לה'!! אמרו בירושלמי פאה פרק ד': "היה מתענה! מתענה תעניות צום, היה מתענה ומקדיש סעודתו לשמים. 

אומר: "היום אני לא אוכל! כל הכסף שהייתי צריך לאכול - קודש לבית המקדש שאני הולך לבנות שאני רוצה לבנות!". 

שמעתם? חוסך מהאוכל שלו, הוא יכול להתרים את כל ישראל, 

הוא אומר: 'גם אני צריך לתרום! לא? מה אני אתרום? אני לא אוכל!' 

מתענה! כמה הוא רוצה שיבנה בית לה', מתענה ומקדיש סעודתו לה'. היה מצמצם בסעודתו שלא כדרך המלכים בשביל להקדיש לשמים, ואין זה מילתא זוטרתא מלך להתנהג בסעודותיו כשאר במלכים, והרי יש מקום לזקוף הנהגת מלכות כיאות לצורך הכלל, ויש מקום לזקוף הנהגת מלכות כיאות לצורך הכלל, -דוד לא נהג כן, אלא הלך בדרך של עינוי עצמי! וויתור על כבודו, צמצם בסעודתו, שלא כדרך המלכים - כדי להקדיש הכסף לשמים לבנות בית לה. 

ומה נאמר לו? "לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי" (דברי הימים-א כב ח) 

כיוון ששמע דוד כך נתיירא אמר: "הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש?!" 

אמר לו הקב"ה: "דוד! אל תירא, חייך, כי הם לפניי כקורבנות, כל הדמים שאתה שפכת מהאויבים-הם לפניי כמו קרבנות שמקריבים בבית המקדש, כמו שבקורבנות כתוב (שמות כט כה): "לְרֵיחַ נִיחוֹחַ" גם אלה לפני ריח ניחוח!". 

אז יש להבין אם כן: למה באמת אין לו לדוד לבנות את בית ה'? אם הם נחשבים כקרבנות? על כך עונים חכמים זכרונם לברכה: "אתה הקדמת כבודך לכבודי!" 

תקשיבו! "אתה הקדמת כבודך לכבודי; שמשראית עצמך יושב בבית ארזים, תבעת בנין בית המקדש; 

- "אני אשב בבית ארזים והקב"ה בתוך יריעות של עיזים?!" 

אז הוא החליט: שהוא רוצה לבנות בית המקדש! שלא יהיה משכן שיהיה מקדש! בית בנוי! 

אמר לו הקב"ה אייייי: "אתה הקדמת כבודך לכבודי!" הקדמת מה? אתה בנית קודם בית לעצמך, ואחר כך נזכרת לבנות לי. שמשראית עצמך יושב בבית ארזים, תבעת בנין בית המקדש. אבל שלמה בנך מקדים כבודי לכבודו. שנאמר (מלכים-א ו לח-לט): "וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת" ואחר כך "וְאֶת בֵּיתוֹ בָּנָה שְׁלֹמֹה". הבן שלך שלמה הוא יבנה! כי כבודי היה לפני כבודו. אצלך היה כבודך לפני כבודי!" 

על מי מדובר?! על מי שוויתר על הסעודות לכבוד שמים!! על מי שרקד ואמר "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת" לכבוד שמים! על זה שביזה את המלכות מבחינת מה לכבוד שמים! והיה משהו אחד שאתה נזכרת מאוחר, 

- 'אבל אני הראשון שנזכרתי בכלל לעשות!' 

- 'כן! אבל מאוחר!! יש מישהו שיבנה את הבית לפני שיבנה את הבית שלו; זה בנך שלמה! הוא יבנה את הבית'. 

אוי לנו מעומק הדין! עד היכן הוא מגיע?! מה גודל התביעה מי ישורנה. דוד המלך שכבודו על עצמו לכלום נחשב לו, מבזה עצמו בשביל כבוד שמים, מוסר נפשו בשביל בנין בית ה', גם אחרי ששלמה בנו בנה את בית המקדש! הבית נקרא על שמו של דוד (תהלים ל א): "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד" לפי שנתן את נפשו עליו! ואלמלא זכותו של דוד - לא ירדה האש! ולא נפתחו שערים בבית המקדש! אבל שהוא עצמו יבנה את הבית הקדוש? הוא אינו רשאי! למה? משום שהקדים כבודו לכבוד שמים! הוא לא התעורר לדבר למעשה מקודם. 

אוי!! כמה דברים מעולים, כמה הצלחות נצחיות עלול אדם לאבד חס ושלום, אם אינו מזדרז בהם כראוי, ומה רבה התביעה על האדם לאבד חס ושלום אם אינו מזדרז בהם כראוי! ומה רבה התביעה על האדם אם מקודם דואג לסדר את עצמו, ואת מצבו החומרי! ואחר כך מתחיל לחשוב אודות רוחניות ועבודת ה', ומה גדולה החובה על האדם להשתדל בכל חלקי הזריזות בעבודת ה'; שיהיו שלמים! כדי שלא יהיה בה פגם כלשהו, אפילו בדברים שלא נראים על פני השטח, כגון העדר השכמה בבוקר. בבקר! לקום לפני ה'!! 

העיריה קמה מוקדם לסירחון! לנקות והכל. ויהודי לא קם לפגוש את אלוקיו?! ומובטח לו שהוא בן העולם הבא! ושלא ייזוק כל היום, איך אפשר לוותר על זה, מה אתה מאמין בכלל במה אתה מאמין? במה אתה מאמין?! אם זה אתה לא מאמין וקם - שפה אתה מקבל את הרווח הכי גדול עם הבטחה - אז במה אתה משקיע בעצם? במה אתה משקיע? הרי אם תעשה כל החיים שלך תורה ומצוות וכולי האי ואולי תזכה לחיי החיים מתחילים בבוקר, שהוא בן העולם הבא! איך אתה לא קם להשכמה לבורא יתברך? יש לך פגישה עם הקב"ה, פגישה - לא בא, פגישה - לא בא, פגישה - לא בא... מה זה הדבר הזה? מזה? 

בקהל: לא שומעים 

הרב: כן יישר כח, יפה. 

אז עכשיו אנחנו רואים השכמה, השכמה! הכל מתחיל בבוקר, החיים מתחילים בבוקר, החיים מתחילים בבוקר, איזה כיף בבוקר! אייייי. 

וראיתי דבר נפלא! נפלא ונורא! בפירוש למלבי"ם וזה לשונו: "ובאשר במצווה הזאת אינה בנין עצמו..." תקשיבו! "כל המשכן עיקר המצווה הזאת אינה הבנין עצמו, רק אם יבנו הבית לשם ה' בלבד זהו. האם בונים אותו לשם ה' בלבד או לא? אם זה לא לשמי - זה כלום! זה גורנישט. מבלי שום פניה חיצונית..." תקשיבו! "שיכוונו להשיג על ידו איזו פניה או תועלת לעצמם. שמעתם? ידוע שקשה מאוד על טבע האדם שמצפה לעשות ממנו רווח גדול ותועלת, ולא יפנה כלל להנאת עצמו אל יעשה לשם ה'!". קשה לאדם לנטרל את ההנאות שיש לו מעשיית מסוימות, פרסום שיש לו, מהכבוד שיש לו, מכל מיני צדדים שהוא מרוויח מהם, קשה לו להתנטרל ולעשות לשמה! בלי שום דבר שיהיה לו. 

תקשיבו! עוד נקודה: "כבר הובטח דוד על ידי נתן הנביא: 'שעל ידי בנין הבית ימצאו מנוחה מן האויבים! כי כשיתפללו בבית ינצחו את האויבים'. אז יש אינטרס לבנות את הבית כי בזה מנצחים את האויבים. נכנסים בבית מתפללים ויוצאים ונוצחים, כמו שאמר המן לאחשוורוש. ואם כן היה נמנע שיבנה דוד הבית בכוונה נקיה לשם ה' בלבד. גם דוד אי אפשר לסמוך עליו שהוא יבנה בכוונה נקיה! למה? באשר היה מצפה גם כן לתועלת שימצא ממנו מהבית לנוח מאויביו, כי כולו היה מלחמות! כל הזמן מלחמות. 

רק שלמה! שבלא זה היה שלום בימיו, והובטח על ידי הנביא: 'שיהיה איש מנוחה!' היה נקל לו לבנות את הבית בכוונה שלמה מיוחדת לשם ה'. כי אצלו לא היה אינטרס מהבית, כיון שהבית לא היה צריך לעזור לו במלחמות כי לא היו מלחמות, שלמה איש השלום היה בימיו. אבל דוד שכולו מלחמות, אי אפשר שלא תתערב הנאה מזה שהוא בונה בית, שמזה יכול לנוח מאויביו. אז לכן זה העיקר הנרצה בבנין הקדוש!" עד כאן דברי המלבי"ם. 

אתם שומעים? זאת אומרת לא העיקר הבנין אלא הכוונה שתהיה לשמה, דוד היה אפשר לחשוד אותו שלא יוכל לעמוד בזה שהכוונה תהיה לשמה ממש, כיוון שהיה צד כל שהוא , שהוא יכול להרויח מהבנין כיוון שהוא יכול לנוח מאויביו, בזכות התפילות בבית כמו שהובטח להם, לכן הוא לא יבנה! מי יבנה? שלמה יבנה! והוא לא היה נהנה מהבית עצמו כי לא היה מלחמות בימיו. אתם שומעים? אז עיקר הבנין - זה לא הבנין! זה הבנין שבלב!! כמה חשוב שהלב של האדם יהיה לה'. ונפלאים הדברים! ויש בהם כדי לעורר ולהרעיד את הלב של המבקש האמתי שמצאנו בהם הסבר: מה זה פעולה הנקראת לשמה? 

כל איש ישראל האומר: "סלע זו לצדקה - בשביל שיחיה בני!" - הרי זה צדיק גמור!" ומה איכפת אם יחשוב דוד המלך הצדיק שעל ידי בנין בית המקדש תהיה גם תשובה לכלל ישראל? שאויביהם יפלו תחתיהם, מזה בשבילו? הרי זה לא בשביל עצמו, בשביל הצלתו של כלל ישראל, אז מה יש?! אלא עיקר גדול למדנו כאן: שבטהרת השלמות במחשבה הזכה הנקיה - רק לשם ה' ולכבודו יתברך, גם הרהור כזה פוגם! גם הרהור כזה פוגם. 

נו, אז עכשיו בואו ונלמד מה רבה העבודה לאדם שבא לטהר את לבו לזכך את נפשו, ולמשמש גם במעשיו הטובים; שלא יהיו בפניות עצמיות של כבוד, וגאווה, וממון חס ושלום! אלא שומה עליו לשאוף לתכלית הנרצה! כמו שכתוב 'כל היצורים כולם נבראו אלא לכבוד ה' יתברך' – שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת!'. 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".