למה אין אומרים שירה בראש השנה? אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה? עיקר חובת היום הוא לחיות עם ההרגשה של מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וכדאי אפילו לבטל אמירת שירה, דהיינו הלל שלא לפגוע בענין זה של ההרגשה של מלך יושב על כסא דין. צריך לשבור את רוחו בשברון לבב שזה היסוד הראשי להיות מגן על הסכנה הגדולה המרחפת, כמו שאמרו חכמים ז"ל, מסכת ראש השנה ט"ז, כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה, פירושו - שברון הלבב, אם בראש השנה אתה בא לפני ה' בשברון לבב אתה תתעשר בסופה.

כמו שאמרו ז"ל בראש השנה כ"ו, כמה דכייף איניש דעתי טפי מעלי, כמה שאדם כופף את דעתו אה, זה יותר מעולה, וכמה דפשיט דעתי טפי מעלי, ביום הכיפורים  צריך גם לגשת בדעה פשוטה, בעצות לתשובה, לשנות את דרכיו להבא, על כן שופר של יום הכיפורים פשוט הוא בראש השנה צריך לגשת בשברון לבב, בהרגשת סכנת מצבו ובזה טמונה הצלחת היום. על כן שופר של ראש השנה כפוף, כמה דכייף איניש דעתי טפי מעלי.

ומה יחרד לב האדם האוהב את עצמו ואת בני ביתו התלויים עליו להיטיב את דרכו ולכל הפחות לשבור רוחו בשברון לבב להיות מגן על הסכנה הגדולה המרחפת. עד כאן זה תמצית מכמה שיחות שנתנו עד עכשיו.

מהי הדרך להרגיש הסכנה הגדולה המרחפת אשר זה חובת היום? באופן פשוט הלא אין מרגישים זאת, הרגשה הפשוטה בראש השנה היא התפילה, לא פשוט להרגיש ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, זה לא פשוט, הכלל בכל התורה כולה הוא לא יגעת ומצאת אל תאמין, אם לא יגעים להתכונן לקראת יום הדין לא מוצאים, לכן הכרח להקדיש יגיעה בדבר. אפילו הדברים הפשוטים ברוחניות דורשים יגיעה. אנחנו נתנו לפני כמה דרשות את הסירוב של אם סיסרא ותייבב איך היא ראתה את ראשו כרות בחלון הקסם, ואת האנשים ערופי ראש, והיא יבבה, שאדם יצייר את זה וישמע את קול היבבה של השופר, צריך להתמקד שזה יכול להיות הציור כמו בדעש היום, זה הציור שיכול להיות רחמנא ליצלן. מי היה מאמין, הם היו מאמינים העיתונאים האלה שהם יהיו קרבן כזה? ככה יכול כל אחד, ה' ירחם, או בתאונת דרכים או במחלה או בצרות כאלה ואחרות.

כבר עמדנו על כך שבלא עבודה אפילו חומר ענין החיים אינו פשוט בהרגשת האדם. גם זה לא פשוט, אם אדם לא יעבוד גם כן ענין החיים שלו, גם כן לא פשוט בהרגשתו. לפעמים קל בעיני אדם ויתור על החיים, אדם נוסע עם אופנוע מטורף, נוסע עם מכוניות מטורף, מסתכל בדברים מטורף, ואין לו שום הרגש כלפי חייו. מסתבך עם אנשים, מטורף. אז איך יתכן דבר זה אם אדם בעצמו לא מרגיש כל כך חשיבות לחייו ולפעמים נכנס בסכנות שהוא לא לוקח בחשבון את התוצאות?

אולם כבר כתב הרמב"ם, שאשר אינו חוזר בתשובה איך הוא נקרא? מה מהותו? אכזרי הוא על עצמו. פרק ג' מתעניות, ואיך שייך אכזרי על עצמו? אלא כך הוא מצב האדם, "יכך ה' בתמהון לבב", מה זה תמהון לבב? פירש הסבא ז"ל, סתימת הלב, הלב סתום, תרדמה רובצת על לב האדם, כמו הרדמה שמרדימים בעת ניתוח ולא מרגיש שחתכו ממנו איברים, ככה מצב לב האדם בתרדמה הוא נתון, הוא לא מרגיש להתעורר גם כשחייו בכנה. יש סכנה יותר מיום הדין? עכשיו מכריזים מה יהיה דינך, אתה לא יכול לשנות כבר, הגיע יום הדין, אם לא עשית תשובה - אי אפשר לדעת.

יש באדם פחד על חייו, בני אדם פוחדים על החיים, אבל זה נובע מכוחות החומר ,מהטבע שלו, מהאינסטינקטים, לא מההשכלה, לא מהלב, אלא אינסטינקט כמו חיה שהיא נזהרת על חייה, אבל להרגיש פחד על החיים כאשר ההרגשה צריכה לבוא מהכרה שכלית, בזה לב האדם והרגשותיו הן בתרדמה. הנה, בן אדם מחליט לנסוע בהיי ווי במהירות מאתיים, הוא יודע שעלול להיות שוטר, נכון? אבל הוא מרגיע את עצמו שאין שוטר, אבל אם הוא שומע את הסירנה דררררר יו, חשמל כל הגוף, עכשיו הוא מצטמרר וזהו, אומר אכלתי אותו. עכשיו תאט תוציא את הזה תקח זה שלום לך הביתה ברגל. כל זמן שהוא לא רואה בחוש את הפחד הוא לא מפחד, בשכל הוא מבין בדיוק מה יהיה כשיעצור אותו השוטר, אבל זה רק בשכל, בשכל הוא לא מפחד, הוא דוחק את זה. רק אם בחוש אז מה המעלה של בן אדם? שיודע לצייר את הציור לפני שיגע, ושימנע ממנו כאילו כבר שמע את הוואו ואואו וואו וואו. זה הפטנט.

לב האדם והרגשותיו הם בתרדמה, וזהו התמהון לבב הנובע מהיצר וכוחות החומר, הסתימותא הזאת, וכדי לעורר את הרגש הלב על הסכנה הנשקפת לחייו ביום הדין, צריך להשיב אל ליבו דברים שמעוררים על כך, שיעוררו אותו על חשיבות חייו בדברים שיתיישבו על ליבו, רק אז יתעורר רצון האדם לחיים ויוושע מהסכנה.

וכשכבר זוכים לחיים אין זה סוף דבר, צרה אחת המתלווה אליו בכוחה לבטל את כל ערך החיים. כמה אנשים אומרים די, נמאס לי מהחיים, נמאס לי מהחיים, מה שווה כל החיים האלה, מה זה, מה כל הזמן חובות כל פעם זה כל פעם צרות האשה, השכנים, הילדים, די נמאס, די די די. צרה אחת, צרה אחת מלווה אותם כבר הם מרגישים שאין ערך לחיים, זהו. אז גם אם זוכים לחיים אם מצטרפת צרה כלשהי, לא מדברים על מחלה מסוכנת, אפילו צרות קטנות, יש דברים שבן אדם זה מטריד אותו שהוא יכול להשתגע, בכוחה לבטל את ערך החיים. חיים מלווים צרות ויסורים בטרדות רח"ל, ואינם מוכשרים למטרה אשר לה אנו שואפים, אנחנו זקוקים לחיים של מנוחה, של שלוה, שנוכל לנצל אותם לטוב לנו לחיותנו כהיום הזה ולעולם הבא, כזה דבר צריכים לדבר עם עצמנו להשיב אל ליבנו כדי שנתעורר מתרדמה, שנחפוץ בחיים ונשתדל לזכות בהם, אז אם נשכנע את הקב"ה שהחיים הם למענך אלהים חיים, למענך, ובאמת נהיה ככה, הוא לא ישלח לנו צרות כי לא צריך לעורר אותנו, אנחנו התעוררנו לבד. אדם ער אומרים לו אתה קם? מה זה אתה קם, אני ער, אתה לא רואה שאני ער? אבל אדם ישן אומרים לו אתה קם, אתה קם, שולחים לו כל פעם איזה גערה, צעקה, צביטה, הכאה קלה לעורר אותו. אם בן אדם לא התעורר אז ש ולחים לו צרות, יסורים, טרדות, תתעורר, תתעורר, תתעורר, נו, בשביל מה קיבלת חיים, מה אתה עושה? רץ אחרי הזנב שלך כל הזמן, רק סוגר, רץ מפה לפה לסגור פינות כאן זה זה זה, אין לך חיים. אתה חי בשביל אחרים, אתה לא חי. אתה משועבד בהבלים, אבל אם הוא יתעורר לתשובה יזכה לחיי שלוה, חיי מנוחה, יוכל לעסוק במה שה' רצה ותכנן.

גם ההכרה, כשאדם מכיר בדרכי העונשים מן השמים הנוראים, גם זה לא עושה רושם בלב האדם, אם אדם לא יערוך מחשבות שמתיישבות ומושכות את ליבו לא יעזור גם כל ההבנה שלו בענשי שמים. הוא אומר גיהינום כאילו הוא אמר מכולת, שום דבר, זה לא, אתה תלך לגיהינום, אני אלך לגיהינום, אני אהיה עם החבר'ה, מעביר את זה כאילו זה איזו מילה כזאת כאילו, כאילו מה אתה מקלל מה אתה מה מה מה... אבל כאב קטן שלא עוזב את הבן אדם, כאב של שן אחת, מספיק שן אחת לא יכול. לא יכול, מחפש רופא עכשיו, והרופא אומר כן, עכשיו צריך לעקור את השן אבל תדע, שלשה ימים יתנפח לך ככה ויהיה לך כאבים תקח כדורים וכו', ז"א מהכאב יצא לכאב יותר גדול, אמנם הוא עקר אבל גם נשאר בלי כלום בסוף, אין שיניים.

אז ז"א, גם אם אדם מכיר שיש ענשי שמים, עדיין זה לא פועל עליו. אם הוא לא יערוך מחשבות שיתיישבו על ליבו וישכנעו אותו אז זה לא יועיל.

החרטה היא מעיקרי התשובה, כמו שכתב רבינו יונה, מה זה, מה זה חרטה, יבין לבבו כי רע ומר עזבו את ה'. ביארתי את זה בארוכה אבל לא נחזור על זה עוד פעם, יבין לבבו, כי רע ומר, אין יותר רע ואין יותר מר מה שאתה עוזב את ה'. ההרגשה כי רע ומר שעוזב את ה' לא נוצרת ע"י לימוד שקוראים את זה, זה לא נהיה רע ומר כשאמרתי את זה עכשיו, לאף אחד לא נהיה רע ומר עכשיו. פעמים רבות אתה יכול לשנן, זה לא ישפיע על הלב האטום, לא ישפיע. רק ההתבוננות לידע שאתה עוזב את ה', אבד כל, אתה מאבד את הכל, כי הכל מידו הוא, ניתקת את הקשר עם החמצן, עם החיים, עם מי שיכול לעזור לך, עם מי שיכול לתת לך, תצטרך אותו הוא לא יענה לך, הוא לא יענה לך, דבר לקיר. כשהרופא יגיד שאין לו תרופה אתה תחפש אותו בנרות, לא תמצא אותו. אתה הכרת את חייך בזה שאתה עוזב את ה', רע ומר עזבו את ה', אתה מבין את ההשלכות? כי ברגע שתסתבך ה' ירחם. אדם שיש לו בעיה עם קרישת דם, אוי ואבוי לו אם הוא נפצע, אם הוא נפצע ולא הספיק להגיע למקום שיוכלו להציל את חייו יכול לאבד את חייו  ולמות. אם אין  מי שיקרוש את הצרות שלך, יקפיא אותם, יגליד אותם, לא יתן להם לצאת לפועל, זה רק ה' יכול לעשות. אם אין לך קשר איתו, הפוך יש לך נתק, אתה אבוד.

וצריך לדעת, כשעוזבים את ה' נמצאים ביד של דאעש, ביד של יצר הרע הוא השטן הוא מלאך המוות, ואם אין הקב"ה עוזרו אין יכול לו. ואין לו תקנה, רק לשוב בתשובה. וכאשר יתבונן כהנה וכהנה אז יתחיל להרגיש, אז יתחיל להרגיש כי רע ומר עזבו את ה'.

העבודה של ראש השנה היא מענין יראת שמים, היראה מה', לזה ראוי היה להתפנות באלול להכין את עצמו ליום הדין, אבל יש לדעת אע"פ שנחוצה מאד ההתבוננות, זה לא סוף הדרך, זה לא סוף דבר, אלא צריך לקנות את היראה. העיקר הוא להבחין בהנהגת המשפט, צריך להבחין שיש הנהגה של משפט, אין קונצים, אין ויתורים. כמו שאמרו חכמים ז"ל, מבלי משים לנצח יאבדו, אדם שחי בלי שימת לב הוא יאבד לנצח.

איוב היה אומר, מי ידעתי ימצאהו אערכה עמו משפט, הוא היה בטוח שהוא צדיק, צדיק, צדיק, ובאמת ה' העיד עליו שהוא צדיק, הוא ירא שמים. אז הוא אמר מי ידעתי ימצאהו, איפה איפה הקב"ה, אני רוצה לערוך איתו משפט. אתם שומעים? מרוב הצרות שלו טען איוב שבכוחו להתווכח עם משפטי ה' ולהוכיח שהוא צדיק ולא מגיע לו עונש. פששש ראיתם? אז המדרש אומר עליו ככה, משל למה הדבר דומה, לאיכר שהיה שיכור, והיה הולך ומתיר את האסורים מבית האסורים, שיכור פותח בתי סוהר משחרר את האסירים, שובר את הפסלים של המלך, בועט בכבודו של המלך, פסל כמו שהיום שורפים דגל של מדינות כמו זה, מה שיכור, איכר שיכור, עד שבא לבית המלך וראה את המלך יושב על במה ומעניש שר פלוני 25 שנה לכלא, פקיד אלמוני לגיליוטינה, התחיל מתיירא, הוא אומר בבקשה ממך המלך, שיכור הייתי, שיכור הייתי, דיברתי שטויות, דיברתי שטויות, עשיתי שטויות הייתי שיכור הייתי שיכור הייתי שיכור. כך היה איוב עד שראה את המלך יושב על כסא דין, מעניש את משה, את אהרן, את מרים, את אברהם, מעניש את הכי צדיקים בעולם, התחיל לבקש סליחה שיכור הייתי, שיכור הייתי, שיכור הייתי, על זה נאמר הפסוק "מבלי משים לנצח יאבדו", אם לא שמים לב מה אתה עושה ומה אתה חושב, אתה חושב שאתה בסדר, הא? לנצח יאבדו, תסתכל איזה גדולים ה' שפט אותם שאתה לא יכול להגיע לאפס קצה של אפס של הבנה של מי הם היו בכלל וה' לא ויתר להם על כלום, לך הוא יוותר? אתה יכול לערוך משפט עם ה', אתה רוצה להתווכח איתו? יבבי, שיכור הייתי, הוא אומר שיכור, יאלק איזה מסטול, איך אני אמרתי מילים כאלה.

איוב האדם הגדול היה עלול בכל עת, היה עלול לכל בעת צערו. ודאי לא היה חסר לו בהתבוננות היראה, כי כתוב שהוא היה ירא, ירא אלקים, לא כמו אצל אברהם "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", ה' מעיד ירא אלקים, גדול הנאמר באיוב יותר מהנאמר באברהם, ואע"פ כן לא הועיל לו כל זה. מה הועיל לו? כשהוא ראה בפועל את העונשים משמים על משה, על אהרן, מרים, על קטנות, קטנות, באיזה טענות, יען מאנתם להקדישני, עכרתם, איזה מילים, לא תבואו אל הארץ, יחביבי, מרים מצטערת על דיבור קל לעיני כל ישראל, איזה בושות, שבוע ימים. ענשי שמים לכאלה צדיקים, כשהוא ראה עונשים בפועל אמר חביבי, שיכור הייתי, סליחה, סליחה, התחיל לפחד, ועל זה אמרו, מבלי משים לנצח יאבדו, אם אדם לא יתבונן לכן המלצתי כמה פעמים, כמו שהמליצו לפני גדולים וחשובים ללכת לבית חולים לפני ראש השנה לראות באיזה מצבים אנשים ש וכבים ומה הם מוכנים לשלם בשביל לצאת משמה בחיים. יש כאלה שנכנסים ולא יוצאים יותר, ולראות את המשפחות מסביבם איך הם, ומה הם אומרים איזה עצה מה לעשות, אחרתם את המועד. לא התייחסתם למה שמדברים פה, אחרתם את המועד, מבלי משים לנצח יאבדו, זה לא רק מתים, זה גם לנצח. זה לגיהיני גיהינום לנצח. זה לא רק פה, פה זה לא נורא, כולם יוצאים, אבל חלק לגן עדן וחלק לגיהינום, אבל מי שחי בלי משים, לא שם על ליבו את הדברים, לא לקח בחשבון את הדברים, יום אחד זה יבוא, ברגע אחד בלי הכנה.

שיכור האדם בטבעו, כולם בחזקת שיכורים, ועלול לכל רע, ומי יכול לאסור את השכרות שלו? רק היראה. והיראה כוחה עמה, כשרואים בפועל את העונשים מן השמים. כך הוא טבעו הגס של האדם, אתם רואים עכשיו, עירקים, מאות אלפים בורחים לטורקיה, שמעו שדאעש בדרך, פשש יש להם ציור, הם ראו את דאעש מה מסוגל לעשות, הם בורחים, מפקירים את הממון, הכסף, עסקים, ישדדו להם את הבתים עכשיו, יקחו להם הכל, הם יחזרו אין להם כלום, הפסידו מיליונים, אבל הם רוצים לחיות, הם ברחו לתורכיה ולא מכניסים את כולם, אבל הם בורחים, למה הם בורחים? דאעש בדרך. מי זה דאעש? זה אחד מהחיילים הקטנים של השטן. ואנחנו ביום הדין השטן בעצמו רוצה לקטרג עלינו, להוציא אותנו להורג. הוא אחרינו כל השנה, ועכשיו הוא רוצה לבוא לקטוף את הפירות, אחרי שהוא אסף עלינו תיק הרשעות, ואדם לא בורח, לא בורח ממנו. ז"א אם היינו בעירק היינו אומרים לו בא, בא וולקם, בא נכין לך קפה וזה, אבל אצלו אין, הוא שוכב, לא מעניין אותו. זה המצוה שלו, כך הוא מבין. אין עם מי לדבר ,אם לא תברח ממנו לא תוכל עליו. ומה זה לברוח? התשובה זה הדבר היחידי שאתה יכול לברוח, שמה זה המקום, זהו, זה המנהרה שדרכה אתה יוצא לחירות. לא תברח - שחיטה.

כך הוא טבעו הגס של האדם, כל זמן שלא ראה בפועל באופן שאינו יכול לטעון איזה שהוא חילוק, לא יתרשם מההתבוננות הגדולה והפשוטה. על הכל עלול למצוא טענה להקל, אדם ככה הוא, טבע גס, כל זמן שהוא לא רואה בפועל את דאעש אחריו, לא בעירק, לא בסוריה, בכיוון לפה, אינו יכול לטעון איזה שהוא חילוק. והוא לא יתרשם מההתבוננות הגדולה והפשוטה.

אנשים הולכים פה חופשי כאילו הכל בסדר בטוח, ויש כאלה שמנסים לחטוף אנשים, כמו שהיה עם שלשת הבחורים הנפלאים, והיום ברוך ה' חיסלו את החוטפים והרוצחים, אבל ממשיכים לנסות לחטוף, והנה חטפו באלג'יריה צרפתי ועכשיו הוא מועמד לשחיטה. אז אדם הולך כרגיל, לסופר, הוא חושב שהכל כרגיל, והוא לא יודע שהשטן הכין לו כבר בן אדם שיעשה לו א' ב' ג' ד'.

על הכל אדם הסתום יכול למצוא טענה להקל. כח היראה יכול להטיל רושם רק כשמבחינים בפועל את הדברים כשאתה יודע לצייר אותם בפועל, ואז בטל כל מנוס, כל טענה וכל חילוק, רק אז יתרשם האדם באמת, אם יצייר ציורו בפועל.

כתוב "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויראו העם את ה'", וכי קודם לא היתה בהם יראת ה'? מה הם היו חסרים בידיעות היראה? אולם שלמות היראה נוצרת רק כשהם ראו בפועל את נקמת ה' בפרעה, זהו דרך קניית היראה, בפועל, לראות בפועל בחוש, להמחיש לעצמך מה יכול להיות לך, תראה את זה בחוש. נוסף להתבוננות צריך להראות כי באמת נוראים העונשים מן השמים ומשפט ה', ויאמר בלבבו, מה עשיתי, מה עשיתי, איך לא היה פחד אלהים לנגד עיני, כי רבים מכאובים לרשע, והוא אפילו לא מרגיש, הוא התרגל אליהם, חי בצרות חי ברדיפות חי בזה, הוא כבר לא מרגיש, סתום.

רבים מכאובים לרשע זהו הכלל, אבל כדי שיתעורר לב האדם צריך להתבונן בזה ולראות בחוש בפועל. ובאמת כלל זה נוגע הוא לכל הדברים, צריך להוסיף מה שרואים בפועל, כדי שהדברים יטילו רושם בלב, לראות ולהאמין שכך היא המציאות, והיראה מביאה לאמונה, והאמונה מביאה ליראה, והדברים האלה משלימים ומסייעים אחד את השני.

אז אם אתה מאמין אתה צריך לירוא, ואם אתה ירא אתה ודאי מאמין, ושני אלה משלימים ומסייעים, אבל בלי ציורים בחוש שזה יכול לקרות לך ממש, ההיפך מ-לי זה לא יקרה, אלא רק לי זה יכול לקרות, ולצייר מראש מה הולך להיות, ואני יכול להמלט מזה עכשיו ע"י התשובה ולסגור את התיקים, ואת כל החובות, ואתה לא עושה את זה, אתה פושע ואכזרי על עצמך, על בני משפחתך וכל הנלוים אליך.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.