טמבלולו | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

כידוע שני ניסיונות הם ניסיון העוני וניסיון העושר

שלא נדע מצרות.

העניות

מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו

ובעשירות נאמר

וישמן ישורון ויבעט

ובשביל זהב שהרביתה להם עשו את העגל

ובברכת החודש אנו מבקשים

חיים שיש בהם יראת שומיים,

יראת חטא.

ומיד לאחר שאנו מבקשים חיים שיש בהם עושר וכבוד,

ממהרים לבקש עוד פעם חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמיים.

אבל כבר ביקשנו יראת שמיים.

בהתחלה אומרים חיים שיש בהם יראת שמיים ויראת חטא.

חיים שיש בהם עושר וכבוד,

ואחרי זה חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמיים.

כבר אמרנו יראת שמיים בהתחלה.

אלא מוכח מכאן שהעשיר זקוק למנה כפולה של יראת שמיים,

וגם לתוספת של חיזוק באהבת התורה,

כי אחרי שהוא מקבל עושר,

הוא מתחיל לשכוח את השם.

חובת הלבבות מעיד

בשער חשבון הנפש ג.כ.

כי כאשר לא יתחברו בכלי אחד המים והאש,

כן לא תתחבר בלב המאמין

אהבת העולם הזה ואהבת העולם הבא.

אש ומים לא יכולים להתחבר יחדיו,

אחד גובר על השני.

אהבת העולם הזה ואהבת העולם הבא זה כמו אש ומים. זה שני הפכים שלא יכולים לדור במחיצה אחת.

אם אתה אוהב את העולם הזה, אז אתה לא אוהב את העולם הבא. אם אתה אוהב את העולם הבא, אז אתה לא אוהב את העולם הזה.

גם הערך לא שווה, איך אפשר לא אוהב את זה אותו דבר.

לדוגמה, אם יש לך

מיליון

שקל בשטר,

ויש לך אגורה במטבע.

אתה יכול להגיד, אני אוהב גם את זה וגם את זה?

במה כדאי להשקיע?

לתת שעה בשביל לאסוף פרוטות

ולתת שעה לאסוף

שטרות של מיליונים?

אם בשעה אתה יכול לאסוף אותה כמות של מטבעות,

אותה כמות של מטבעות.

נגיד, אתה אוסף אלף מטבעות בשעה,

ואתה יכול אלף שטרות של מיליון.

אז איך אתה יכול להגיד שאתה אוהב גם את זה וגם את זה?

איפה, איפה היחס בכלל?

אם באותה שעה שאתה אוסף את זה, אתה יכול לאסוף את זה?

סימן שאתה לא מבין את הערך של מה שאתה עושה, בשבילך זה העניין איסוף, לא משנה מה.

אתה לא יודע בכלל מה אתה אוסף, אתה לא יודע מה אתה עושה,

אתה לא יודע מה הערך בכלל.

איך אתה מחליף חיי שעה

ועולם עובר בחיי נצח, ועולם קיים.

הרי כל רגע שאתה משקיע לעולם הבא הוא נצחי, וכל רגע שאתה משקיע לעולם הזה,

קלה ונפסד.

זה לא יכול לדור ביחד, זה לא... בן אדם עם שכל לא יכול לעבוד גם וגם.

מצאתי שזה רמב״ם מפורש.

רמב״ם מפורש.

מי אומר את זה?

הרב גלינסקי,

זכר צדיק לברכה.

מצאתי רמב״ם מפורש,

שניסיון העושר

גדול מניסיון העוני.

גם לעניין אהבת התורה.

הרי אמרנו קודם,

אחרי חיים שיש בהם עושר וכבוד,

מבקשים עוד פעם חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת תורה.

יראת שמיים.

אז ראינו רמב״ם מפורש, הוא אומר,

שניסיון העושר גדול מניסיון העוני גם לעניין אהבת התורה.

לא רק לעניין יראת שמיים.

אלה דברי הרמב״ם בעלקות תלמוד תורה, פרק א' הלכה ח'.

כל איש מישראל כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה.

בן עני,

בן עשיר.

בן שלם בגופו,

בן בעל ייסורים.

בן בחור,

בן בחור,

בן זקן גדול שתשש כוחו.

נעיין ונראה

שבתחילה כתב

מי שקל לו לעסוק בתורה,

כגון

שלם בגופו

ובחור

ואחר כך קרבותא מי שקשה לו מאוד.

כמו בעל ייסורים

וזקן גדול שתשש כוחו.

מי שכתב בן עני,

בן עשיר,

משמע שהעשיר הוא הזקוק לחיזוק יתר.

כי העני פנוי יותר לכאורה והעשיר עסוק בעסקיו.

כי ניסיון העושר

גדול מניסיון העוני.

לכן מתחיל תמיד ממי שקל לו,

ואחר כך מביא מי שקשה לו.

ולכן אומר, בן בחור, שזה יותר קל.

בן זקן גדול שתשש כוחו, שזה יותר קשה.

גם הוא לא נפטר מתלמוד תורה.

בן שלם בגופו, שקל לו ללמוד.

בן בעל ייסורים שקשה לו ללמוד.

אז תמיד השני שהוא מביא,

זה היותר קשה לו.

וגם הוא לא פטור.

ואיך הוא התחיל?

בן עני,

בן עשיר. אז מי יותר קל לו? העני.

ומי יותר קשה לו?

העשיר.

לפי רמב״ם,

יוצא שניסיון העושר גדול מניסיון העוני.

סיפרתי, ולא אחזור על זה עוד פעם, רק בקצרה לתזכורת,

שפעם הייתי בבית כנסת של עשירים בלונדון,

והחלטתי שזו הפעם האחרונה שאני נמצא פה, ואני אתן להם בראש,

וזהו.

ונצלו לי לדבר אחרי לא משנה, ובסוף אני מדבר איתם, ואמרתי להם, רבו ייסא,

יש שני ניסיונות בחיים.

ניסיון העוני וניסיון העושר.

ניסיון העוני הוא קשה,

אבל ניסיון העוני לאין שיעור יותר קשה.

התחלתי לתאר להם

כמה הם מסכנים,

אין להם מנוחה, עוקבים אחריהם, רודפים אחריהם לעסקים, ממתינים להם מתחת לבית, דופקים להם באמצע ארוחה,

לא נותנים להם מנוחה, והם כל הזמן מהנהנים ככה בראש, וכל הזמן, סוף סוף מישהו מבין אותנו,

כמה צרות יש לנו, מענים שבאים ודופקים בדלת,

אין מנוחה, עושים חתונה,

כולם באים בחינם, נכנסים, וזה, ופה ושם,

מרגישים בעלי בית, וזה, ובוכים, וצועקים, ומקללים אם לא נותנים. וואי, וואי, וואי, איזה, מה זה?

זה ניסיון קשה מאוד.

ניסיון העוני הוא באמת יותר קל, הוא רק עומד בכפור, דופק בדלת, לא פותחים לו, אומרים לו, הוא לא פה, תבוא בעוד שנה, תבוא בעוד שבוע, תבוא בעוד חודש,

תבוא ככה, הולך ממקום למקום, אוסף פרוטות, אין לו שום דבר, יושן בחוץ, לא מכניסים אותו כי הוא לא נראה טוב, ולא זה.

זה ניסיון הרבה יותר קל, הרבה יותר קל.

אבל מאחר ואני רואה שאתם מתייסרים מאוד בניסיון של העושר,

אני מציע הצעה, שאני כרגע אברך אתכם שאתם תתחלפו בניסיונות,

ואתם תהפכו להיות עניים, ואז יהיה לכם יותר קל. למה לכם לסבול את כל העושר הזה? לא, לא,

ישר תחילו לצעוק על הבית כנסת, לא, לא.

כן, לא, לא, לא.

איי איי איי

הלא נראה

אברהם אבינו נצטווה לנטוש הכל

לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך

לא נמסר לו לאן

אלא אל הארץ אשר אראך

היה נודד והולך מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר

ניסיון בכל פסיעה ופסיעה

ניסיון קשה כניסיון העקדה

אף שהובטח בהבטחות נשגבות

וילך אברהם כאשר דיבר אליו אדוני

וילך איתו לוט

למרות שלוט לא נצטווה מפי עליון

ולא הובטחו לו הבטחות

הכיר בגדולתו של אברהם

וחש כי הפורש ממנו כפורש מן החיים

מה הוא יישאר שם בחרן לבד?

מה?

באור כשדים יישאר לבד?

לא הוא הולך איתו

בבחינת רב שגלה מגלין תלמידו עמו כי בלעדיו אין לו חיים

התייסר עמו ברעב

וירד עמו למצרים עם אברהם

עמד בשלמות בניסיון העוני

ואז גם ללוט ההולך עם אברהם

היה צאן ובקר ואוהלים אחרי זה הם התעשרו

וגם ללוט ההולך עם אברהם היה צאן ובקר ואוהלים אחרי העוני אחרי הרעב

וכבר הגיעו למצב של ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו, מרוב

ריבוי העושר, כבר לא יכלו לשבת יחדיו.

וכבר נהיה ריב, ויהי ריב בן רועה.

וכבר וישא לוט את עיניו,

וירא את כל כיכר הירדן, כי כולה משקה.

וכבר וישא לוט מקדם,

הסיע עצמו מקדמונו של עולם,

ואמר, אי אפשר לא באברהם ולא באלוהיו.

תראו איזו הידרדרות.

בניסיון העוני הוא עמד,

בניסיון העושר הוא נכשל.

ללכת איתו, לך לך למקום לא ידוע, הוא הלך.

עמד בזה.

להיות ברעב בארץ כנען,

היה איתו.

לרדת למצרים, גלות,

ירד איתו.

בכל זה הוא עמד.

לא התקלקל ולא פרש ממנו, והכל היה בסדר.

אבל ברגע שגם ללוט ההולך עם אברהם היה צאן ובקר ואוהלים,

מיד זה התפתח לעשירות מופלגת, שכבר לא נשא אותה על זה שעדה.

מהעשירות נהיה סכסוכים ויהירים, והתחילו לגזול.

רועה לוט, התחילו לגזול,

לקחת את הגמלים שלהם לרעות בשדות אחרים,

בטענה שזה השדות שהובטחו לאברהם על פי הקדוש ברוך הוא, ממילא זה שלא, ומי יירש אותו לוט,

אז אפשר כבר לאכול מעכשיו.

ואחרי זה רואים שתאוות עממו נתפתחה אצלו מאוד.

ויישא לו את עיניו ארץ כל כיכר הירדן, כי כולם אשקה.

כמו שיש עשירים שעוזבים את הארץ,

אפילו חרדים,

ועוברים לחוץ לארץ.

כבר לא טבלה עם קדושת הארץ.

ארץ ענייה ביחס למקומות שהם יכולים ללכת.

ויישא לו את עיניו ארץ כל כיכר הירדן, כי כולם אשקה.

ואחרי זה כבר הגיע, ויישא עלות מקדם.

מה זה מקדם?

מקדמונו של עולם.

מה הקדוש ברוך הוא אמר, אי אפשר כבר

עם אברהם, ואי אפשר כבר עם אלוקיו. זה מוגזם, חרדי יותר מדי.

קודם הוא אמר, אין חיים בלי אברהם. כשהוא יצא איתו לדרך, תראו איך השתבש.

כמה פרוטות,

וחונג'רי בסטרי.

איי איי איי, לא יאומן כי יסופר.

איי איי, מה הכסף עושה?

אמרו הדרשנים שאדם רואה את חברו כל זמן שאין כסף.

כשאין כסף, רואה את חברו. כשיש כסף, רואה רק את עצמו.

משל למה?

אדם, יש לו שכן ממול,

ויש להם חלון,

והחלון הוא מזכוכית.

אחד רואה את השני.

איי איי, כל בוקר איי.

אבל אם ישימו נייר כסף

על המראה,

על הזכוכית, זה יהפוך להיות מראה.

ואם זה מראה,

הוא ירצה לעשות לו איי, את מי הוא יראה? רק את עצמו.

כי כשיש כסף,

אז רואים רק את עצמו.

איי איי איי איי.

אם כן יהודים יקרים,

מה היה חסר ללוט?

היו לו צאן ובקר ואוהלים.

ומנין?

מאיפה נהיה לו כל זה? מזה שהוא הלך עם אברהם. מי העשיר אותו?

אברהם.

גם ברוחניות העשיר אותו אברהם.

הוא היה אחיינו בין אחיו,

הוא היה גם תלמידו של אברהם אבינו.

וגם עושר רב היה לו.

אבל הוא ביקש מקום להתפתח,

לא ברוחניות,

בגשמיות.

בכיכר הירדן כולם אשכה.

אמת,

אורבות שם סכנות רוחניות.

אבל אפשרות העושר הכריעה את הכף והוא התנתק ועקר.

מה קרה בסוף?

לבסוף שבו אותו במלחמת המלכים עם כל רכושו.

ומי הצילו והחזיר רכושו?

אותו אברהם שהוא עזב אותו ואמר אי אפשר באברהם

ואי אפשר באלוהיו.

בסוף מי הציל אותו עוד פעם?

אברהם אבינו.

ואחר כך שהוא היה בסדום.

מה היה בסדום? שוב פעם.

היה צריך לשרף חיים כמו כל הסדומים.

אלמלא הזכות של אברהם אבינו פעם שנייה,

לא היה ניצל בכלל.

אבל כל רכושו אבד.

זה כן. בסדום כל הרכוש אבד.

ואשתו נספתה.

ושבע חרפה משתי בנותיו

שהיו איתו,

כידוע.

אז מה התממש מכל חישוביו להתפתח בעשירות?

גורנישט מית גורנישט.

איך היצר רע?

אלוף העולם

יכול לשלוף בן אדם מבית המדרש, להבטיח לו שהוא יהיה עשיר,

ובסוף השאירו אותו ריק מכל.

לא עשירות,

לא ירושה,

לא צבא וגם לא עולם הבא.

גורנישט מית גורנישט.

אתה חושב,

תחזוב את הישיבה ואתה תהיה איזה מנדאומר כזה,

בעל המאה, בעל הדעה. הדעה לא הייתה לך כשהיית בישיבה.

אתה רוצה עם מאה,

מאה שקל לעשות לך דעה.

וכמה היה מרוויח ברוחניות ובגשמיות אילו נשאר עם אברהם.

יהושע בן ענון נשאר עם אברהם עד הסוף, דבוק אליו.

ומי היה המנהיג הבא? הוא.

טוב, נספר עכשיו סיפור.

בבריסק נערכו בחירות לוועד הקהילה.

זו מול זו ניצבו הרשימה של הרב מבריסק,

זכר צדיק וברכה,

שבה היו עסקנים יראים ושלמים שידאגו לחינוך הטהור,

לכשרות המהודרת,

להרבצת התורה,

ומולה הייתה רשימה של פורקי עול שהציבה לוחמים בדת שכל מטרתם לקעקע את התורה.

וזה בחירות לוועד הקהילה.

כל צד ניסה למשך את ההמון

ולהסית כנגד הצד האחר.

ונישאו נאומים והתלהטו הרוחות.

השיא היה לקראת שבת,

שביום ראשון הולכים לקלפיות.

פעילי הרשימה החרדית

הזמינו מודעה אצל המדפיס,

שבה פירטו את כל המומים של הצד שכנגד.

המדפיס רצה להרוויח כפליים, גילה את תוכן המודעה

לצד השני, לחילונים.

והם גם...

הם ניסחו לפי הנוסח שהם ראו ובנוסח שלהם תקפו שבעתיים

את המודעה

שכתבו עליהם החרדים

בהשמיצו ובגסות.

שני הצדדים חשבו לתלות את המודעות

בבתי הכנסת

עם כניסת השבת.

למה? כדי שלא יוכלו להסיר כמו שעושים פה בבני ברק.

כי אחרת מדביקים אחד על השני.

יש כאלה שגם מדביקים בשבת או קוראים בשבת,

כבר דיברנו עליהם בהרצאות.

ביום שישי בצהריים

הביאו הפעילים את המודעות לבית הרב מבריסק, זכר צדיק לברכה,

שיראה ויאשר וידביקו.

קרא את מה שכתוב, אישר את התוכן

ולקח את המודעות ושם אותן בחדר שינה.

מה זה?

מדוע כבודו עושה כך?

אמר להם, השבת נכנסת מוקדם.

המדביקים נלהבים

והם עלולים להיקלע לספק חילול שבת.

אבל המפלגה האחרת תדביק

בלי להתחשב בזה.

אנו נפסיד.

נפסיד אם נדביק ענק.

עלינו לעשות את שלנו כראוי

על פי ההלכה,

בהצלחה תבוא ממרום.

כבוד הרב אמר,

מי יערער?

אבל התפזרו בדכדוך, כי לפי הבנתם

היה ראוי להדביק שידעו בדיוק מה הבעיות בצד השני.

נו, וכאשר היה חשש כן היה,

הצד השני הדביק במרץ השחיר את כותלי מבואות

בתי הכנסת במודעות למגינת

לב היראים.

עלו יהודי בריסק לתפילת קבלת שבת,

נדהמו,

נדהמו למראי הכרוזים,

נחרדו לשפה קלוקלת,

השמצות,

גינויים,

הכפשות,

הטלת רשף ורפש. על מה?

על מה?

אילו היו קוראים גם את הכרוז של היראים שהם לא הדביקו,

אז היו מבינים שזו מתקפת נגד,

ואז היו שוקלים למי להאמין.

אלה אמרו ואלה ענו.

מי צודק?

אבל כשראו התקפה משולחת רסן על הרב הנערץ ושלוחיו

בלי שום אתגרות,

כמו שהיה עם ש״ס,

התקוממו, הסתייגו,

והעניקו ניצחון סוחף

למועמדי הרב.

אה, אם ככה הם מתנהגים, אם ככה הם עושים,

אני לא שייך אליהם יותר. נגמר.

על מה ולמה?

ובעניין הזה,

למה נסמכה פרשת אשת פוטיפרה למעשה תמר?

לומר לך,

מה זו לשם שמיים?

אף זו לשם שמיים,

שראתה בהצטגנינותה שהיא עתידה להעמיד בנים ממנו

ולבסוף נשאה את בתה, אשת פוטיפרה.

היא ראתה בהצטגנינות

שהיא תעמיד בנים מיוסף,

אבל היא טעתה.

הבת שלה התחתנה איתו, אסנת.

כשם שתמר ראתה ברוח הקודש שממנה ומיהודה תצא שושלת מלך המשיח,

כך גם היא ראתה.

זלייכה,

אשת פוטיפרה,

ונשאלת השאלה אם כן,

מדוע זו אמה של מלכות?

זכתה תמר להיות אמה של מלכות, מלך המשיח,

וזאת מרשעת הזכורה לדיראון,

זלייכה.

כשרוצים להגיד

על אישה שהיא השם מרחם, אז אומרים עליה זלייכה.

כשהוציאו את תמר לשריפה,

היא לא עשתה חשבון עתידי שהיא עומדת להאבד עם שושלת מלך המשיח,

והיא לא הודיעה והסגירה את יהודה כשהוא הפקיד בידיה את הסימנים,

והוא הוא שעשה אותה מעוברת,

אלא ידעה מה חובתה בשעה זו.

נוח לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש,

כמו שפסק, יהודה הוא ציוע ותשרף,

ואל ילבין פני חברו ברבים,

אבל זה הצולס נפושס,

אחר תשרפו אותך ואת כל זרעך.

נוח לא לאדם.

וזכתה לדורות עולם, זכתה לדורות עולם,

שהוא אמר, צדקה ממני, צדקה ממני,

ובת-קול אישרה ממני,

ממני, שלא יגידו את זה ממישהו אחר,

ממני הבת-קול אמרה.

אבל אותה מרשעת זלייכה,

כדי לקיים את חזון הצטגנינותה,

שיהיה לה זרע קודש מיוסף,

שאפרים ומנשה יצאו ממנה,

עשתה צרות צרורות ליוסף,

צרות צרורות, ההפך מתמר,

והיא זכורה לדיראון עולם.

איי-איי-איי.

יש דרך ויש דרך לבויסה, יש ניסיונס בחיים,

אבל צריך לעמוד בהם.

לא ללכת בכוח,

אם מן השמיים רוצים, זה יהיה.

אם מן השמיים רוצים, זה יהיה.

אצל הבריס קירוב ראינו, הוא אמר, מן השמיים יחליטו,

ובשמיים יחליטו.

תמר אומרת, אם מן השמיים מחליטים שאני צריכה לסרב, וזה יצא מבית דין שאני צריכה לסרב, טוב,

זה חשבון שמיים.

אבל זה רק היה ניסיון,

והיא עמדה בו,

והיא העמידה דורות.

אבל השנייה דחפה בכוח כמו החבר'ה החילונים בקהילת בריסק.

ובאותו עניין,

בשעה שנשא שלמה את בת פרעה,

ירד גבריאל המלאך ונעץ קנה בים

והעלה סרטון,

ועליו נבנה כרך גדול שברומי

שהחריבה את בית המקדש.

מזה ששלמה נשא את בת פרעה,

ירד גבריאל,

נעץ קנה בים

ועלה סרטון,

ועליו נבנה כרך גדול שברומי שהחריבה בסוף את בית המקדש.

למה נשא שלמה המלך את בת פרעה?

כי דוד המלך

לא זכה לבנות את בית המקדש,

כיוון שהיה איש מלחמות ושפך דם רב,

ככתוב בדברי הימים א',

כ', ב',

ח'.

שלמה חשש

שהמלכים סביב יבואו עליו למלחמה,

ואז ייאסר גם לו לבנות את בית המקדש.

זאת אומרת, אם בימיו יהיו מלחמות, הרי הוא קיבל את המלכות בגיל 12 שנים.

זה פיתוי גדול מאוד, שאומות העולם אומרים, בוא'נה, עכשיו יש שם ילד, מלך,

בואו נכבוש אותם.

אויבים תמיד היו, הרי דוד נלחם.

אז שלמה, שהיה חכם ופיקח,

אז מה הוא אמר?

הוא אמר ככה,

אם אני אלחם אל חמות אני אשפוך דמים. אם אני אשפוך דמים, גם אני לא אבנה את בית המקדש. כמו שאבא שלי, מסיבה של דמים, לא בנה את בית המקדש, גם אני לא אבנה את בית המקדש.

לפיכך הקדים ונשא את בנותיהם.

נשא את בנות המלכים, ממילא מה המלכים?

יהרסו את הממלכה של הבת שלהם?

וכך הוא יבצר את השלום עמהם.

והואיל והוא עשה את החשבון של העתיד

ומשום כך נהג בהופה באופן שאינו מושלם,

שלקח גויות, אמנם גייר אותם וכל זה בשביל החשבון הזה,

הראו ממרום

שמחשבונות עתידיים לא מרוויחים.

ובאותה שעה,

באותה שעה שהוא נסע...

את בת פרעה עם החשבון הזה בשביל לבנות בית המקדש?

באותה שעה הונח היסוד לחורבן בית המקדש.

כי בשעה שהוא נשא את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים בעין הסרטון ועליו נבנה כרך גדול שברומי שהם החריבו בסוף את בית המקדש.

אז בשעה שאתה מתכנן להרוויח אתה תוקע יתד של ההפסד שלך.

וזה לקח לדורות עבורנו, אנחנו צריכים לעשות את שלנו,

והעתיד לא מענייננו.

היום אני יכול ללמוד?

אז אני צריך ללמוד.

לא, תשמע, מה יהיה? איך אני אקנה? איך אני אעשה? איך אני זה? רואה את העתיד כל הזמן, רואה את העתיד.

את ההווה לא חי, חי את העתיד כל הזמן. אין לו הווה אף פעם, תמיד הוא בעתיד.

אדם מפסיד את החיים.

ראינו שלוש דוגמאות.

אל תסתכל קדימה כרגע, תסתכל על ההווה. ההווה לפניך, זה מה שנתנו לך. אין לך את העתיד. מי אמר שיש לך עתיד?

מי אמר שיש לך עתיד? איש לך הווה רק, רואה.

הווה, עכשיו תעשה מה שנכון עכשיו לעשות. תעשה מה שנכון לעשות. תעשה, תעשה.

והשם הוא מחליט, הוא גוזר. הוא כבר בראש השנה קבע לך בדיוק.

עם מה שבאת אליו, עם איזה זכויות וחובות, ועם איזה תשובה שבאת,

לפי זה ככה יהיה איתך בשנה הבאה.

הכל חתום וכתוב.

אל תצפה לתכנן אתה את העתיד שלך.

אתה הווה, אתה הווה, אתה יכול להשתלט על ההווה?

זה החוכמה הכי גדולה,

להשתלט על ההווה.

כן?

אז ראינו שבבריסק ככה זה עבד,

וראינו שאצל תמר זה ככה עבד,

וראינו שאצל שלמה המלך זה לא עבד.

אצל שלמה זה לא עבד, הוא תכנן את העתיד. אצל זלייכה זה לא עבד, היא תכננה את העתיד.

ואצל החברה החילונים זה גם לא עבד, בבריסק.

אצל מי זה כן עובד? אצל מי שלא מתכנן את העתיד ועובד בהווה.

עובד את השם בהווה.

ועכשיו,

ברצוני לספר לכם מעשה שרק המוסר יכול לתקן אותנו,

ורק אם נתבונן כמו עכשיו

בכל דבר ודבר ונלמד על כך עם ההיסטוריה שהתורה

הטריחה עצמה לספר לנו סיפורים בהווייתם בשביל שכל הפרטים ילובנו על ידינו ונראה,

ונזהה שאנחנו בעצם כמו אלה המפסידים ולא כמו המרוויחים.

רוב מהלכינו זה של המפסידים ולא של המרוויחים.

רק המוסר יכול להציל אותנו.

אז בואו תשבעו.

הגאון רבי ישראל סלנט,

ראש תנועת המוסר,

הוא ייסד אותה

לפני כמאה חמישים שנה,

וקמו לה מתנגדים גדולי תורה ויראה,

ונמוקם עמם.

נלחמו בו.

הם סברו שהמוסר זה חלק מהתורה בכללותה, לא צריך לייחד

מוסר בפני עצמו, התורה היא בלולה גם ממוסר.

והם אמרו, מעולם לא שמענו שהקימו תנועה עבור מצווה מסוימת,

או הנהגה רצויה ככל שתהיה.

גם אם דרך ארץ קדמה לתורה,

ואם אין דרך ארץ אין תורה,

עדיין אין מקום לתנועת תורה עם דרך ארץ.

כי חלק בלתי נפרד

מהנהגת היהודי ומהנהגת התורה.

זה בלול.

לא עושים תנועה מיוחדת בשביל זה, כך טענו.

גם כשהייתה מצוות התפילין

רפויה בידי רבים,

ורבנו משה מקוצי,

זכר צדיק לברכה, היה מסובב בקהילות ישראל,

זה הסמג הקדוש,

היה מסובב בקהילות ישראל לחזק בידם מצווה זו.

- לי ישועותה חוק גאוויתי, אדוני.

אומרים מסותא בדרך כלל.

והוא סובב בקהילות ישראל לחזק בידם מצווה זו,

ודרש דרשות נלהבות,

כמו שמבואר בסמג במצוות עשה ג',

לא הקימו תנועת תפילין.

הוא עדין בלימוד המוסר, כך הם טענו.

ואין עניין לייחד

לסדר מוסר שעה

בסדרי הישיבה,

ולהקים בתי מוסר,

ולעשות לכך פרופגנדה תעמולה.

מובן

שרבי ישראל מסלנט

חלק עליהם בכל תוקף.

לדעתו, לימוד המוסר חובה על כל יהודי,

ויש להחדירו בכל עוז,

כדי שיהיו דבריו נשמעים,

שקד לבצר את סמכותו התורנית.

הן מגדולי הדור הוא היה.

לפיכך,

סובב

בקהילות ליטא,

והרעיש את הלומדים בפלפוליו העצומים

שנמשכו שלוש וארבע שעות

בלולים בחצי שס.

כל שיעור היה בלול מחצי שס.

והיה משגע אותם עם הידיעות שלו והפלפולים והעמקות.

מה זה למדנות?

ככה הייתה דרכו.

הגיע לעיר,

עלה לבית המדרש, תלה בו דף וכתוב, ביום פלוני,

בעוד יומיים ידרוש הרב ישראל מסלנט

בסוגיה פלונית,

ואלו מראה המקומות.

23 מקומות בשס,

בראשונים ובפוסקים,

כדי שיכינו כולם

ויבואו מוכנים לשמוע את הפלפולים שהוא יעשה,

כי אין זו חוכמה להנחית פלפול בסוגיות

כשהלומדים לא מוכנים לקראתן ולא שולטים בהן.

הם לא יבינו את הקושיות לאשורן,

וגם לא יתפעלו כראוי מהדרך שתיחתר.

במשך יומיים היו הלומדים מעיינים במראה המקומות

וקונים בהם ידיעות מקיפות.

ואז היה עולה לבמה

וחורז את כל מראה המקומות למקשה אחת,

להתפעלותם והשתאותם של השומעים.

כך הכירו בגדלותו התורנית העצומה וקיבלו מרותו,

וכך

הכתה תנועת המוסר שורשים למגינת ליבם של המתנגדים.

פעם הגיעה לעיר,

תלה את הדף של מראה המקומות,

פרש לאכסניה לשקוד על תלמודו,

והיו שם שני אברכים,

תלמידי המתנגדים לתנועת המוסר.

מסנגדים, מסנגדים היו שם.

והם ידעו שהוא עומד לכבוש את לב הלומדים

בגאונותו עצומה,

והם עשו מעשה שלא ייעשה.

הורידו בחשאי את הדף

והחליפו דף חדש.

השאירו את הנושא שהוא אמר באיזה סוגיה הוא ידבר,

אבל המירו את כל מראה המקומות.

המציאו על אתר 30 מראה מקומות

שהם לא ממין העניין.

ברכות דף כ', שבת מ״ג, פסחים נ״ט, סוכה ט״ט,

כי יד הדמיון הטובה עליהם,

ותלו את הדף על דלת הכניסה לבית המדרש.

כל הלומדים העתיקו את המראה המקומות

והשתאו.

הסוגיה ידועה.

והיא מוזכרת בכמה מקומות בש״ס ובפוסקים,

אבל אף אחד מהמקומות שמוזכרים פה ברשימה

לא שייך לסוגיה הזאת.

יש פה גמרות שבכלל לא שייכות לעניין, אין שום קשר.

הפלא ופלא, מה, הוא כזה גאון גדול שממקומות כאלה שאין שום קשר,

הוא יכול לתפור את הכול?

מה זה?

כולם ישבו, השתגעו, לא מצליחים למצוא קשר.

בין זה לבין זה.

טוב, שיננו את המקורות המצוינים בדף

והמתינו לפלפול המובטח.

יא בה ביי.

בשעה יעודה בית המדרש מלא

מפה לפה.

ריבי ישראל עולה במדרגות ארון הקודש.

העמידו לפניו סטנדר.

ביקש את הדף התלוי על הדלת

לעזר בו בשזירת הפלפול שהוכן מראש.

הדף הובא לפניו.

העיף בו מבטו וחברו פניו.

שני האברכים הביטו בו וחייכו

מאוזן לאוזן.

עכשיו הוא ירד מפה בבושת פנים ותנועת המוסר תספוג מפלה.

בכל אופן בעירם זה מה שיהיה וכמובן שהם ידאגו להפיץ את השמועה וכל זה.

שתק דקה לשתיים

והציבור תמה, מה העכבה?

ואז פתח ואמר.

רבו ייסאי

הסוגיה ידועה

לכן לא כתובים כאן מראה המקומות המרכזיים בה

מה שכולם יודעים

אסקור אותם בקצרה

והתחיל לשטוח לפניהם את הרקע

הפיק ממנו יסוד

ואמר.

והיסוד הזה נסתר.

סתירה.

מדיוק בדברי הגמרא במסכת ברכות דף כ'.

אפשר היה לנסות תרץ כך וכך

אבל זה נסתר

מדברי הגמרא במסכת שבת דף מ״ג.

כדי ליישב את הדברים נראה לחקור כך וכך

ומפסחים דף נט מוכח כצד הראשון

ונפקא מינה להלכה.

בסוכה דף ט'

הואיל וכך מיושבת הקושיה שהוקשתה מסכת ברכות.

הכלל שלוש שעות

עמד

וחרז את כל השלושים מראה המקומות המחודשים שלא התכונן להם

ושאינם שייכים כלל לסוגיה

והשומעים יצאו מכליהם

גאונות כזו בחיים לא שמעו.

בטוחים היו שזה הפלפול שהוא הכין

כי זה מראה המקומות שהוא הכין הם חשבו

ובין השומעים היו שני האברכים האלה המומים

וככל שהוא שזר את הפלפול

פניהם החבירו יותר ויותר והבינו

שהם פגעו בכבודו של גאון אדיר

שר התורה ואין להם מחילה.

סיים לארוג את הפלפול במראה המקום האחרון שקשר את כל הקצוות

והתעלף.

קמה בהלה ומהומה

נתקפו כולם חרדה

טרחו לקיצו מחלפונו

השניים

ידעו על מה התעלף

כי צריך תעצומות נפש

מה שגבו ממנו שעות האחרונות להמציא כזה פלפול על אתר על המקום

כשהתעורר מעלפונו חלצו נא עליהם ובאו לבקש מחילה

על מה שאלו אותם? מה אתם מבקשים מחילה? מה קרה?

והודו לפני כל הקהל על מעשיהם המתועבים

שבגינם הוא התעלף

ומבקשים את סליחתו.

והוא ענה להם על המעשה שעשיתם

אתם אכן זקוקים למחילה.

מעשה שלא ייעשה.

ואני סולח לכם.

אבל אם ליבכם מכה אתכם על שבגינכם התעלפתי,

הריני להרגיעכם.

לא בגללכם התעלפתי.

על המעשה אתם צריכים מחילה.

ואם את בקשה שלכם בחליצת נעליים והודאה לפני הקהל, לפני הקהל,

הודאה לפני הקהל,

אז אני סולח.

אבל ההתעלפות זה לא בגללכם.

והוא לא הסביר.

לא הסביר.

ובאמת העיד תלמידו הגאון רבי איצלב לזר, זכר צא לברכה,

שריבו

כששתק את השתי דקות

בהתחלה

כשראה שהדף הוחלף

לא משום שבאותן שתי דקות הכין את השיעור שארך שלוש שעות.

לא שהוא ככה טס במוחו והתחיל לחבר את כל המראה מהמקומות. זאת אומרת, הוא ידע את כל הגמרות בעל פה,

שמו לו מקומות חדשים,

והוא ישב כאילו לחשבן עכשיו מה הוא יגיד בשביל לצאת מהמבוך שהכניסו אותו. לא, לא, הוא אומר לא.

לא, בשתי הדקות האלה,

לא על זה הוא חשב.

לא, לא.

על מה כן?

הוא התלבט שתי דקות

האם לחשוף שמואל את גאונותו הכבירה,

לומר שיעור בנוי לתלפיות

משלושים מראה מקומות שאינם שייכים לעניין.

אתם יודעים, יש דין שכשאדם לומד, מלמד

במסכת מסוימת, לא תשיילה במסכתא אחריתא.

אל תבוא ותשאל אותו במסכתות אחרות, יכול להיות שהוא לא מונח שמה,

אז אל תשאל אותו באמצע במסכתות אחרות.

פה הם תקעו אותו עם שלושים מראה מקומות.

זה לא היה הבעיה שלו.

האם לחשוף, זו הייתה הבעיה, האם לחשוף את הגאונות הכבירה,

האם לחשוף אותה או לא.

למה?

למה? מה יש?

האם יהיה בכך משום שמץ התפארות וגאווה,

או שכל כוונתו לכבוד שמיים,

לביצור תנועת המוסר,

ובסוף הוא הכריע,

בתום השתי דקות הראשונות, לומר את הדברים,

שביצור תנועת המוסר זה יותר מחשבון שאולי

יהיה לו שמץ של התפארות וגאווה, כמובן,

שהוא לא התכוון לגלות שבלבלו לו את הכול.

אם הם לא היו מודים,

אף אחד לא היה יודע שהוא בכלל, היו חושבים שזה מה שהוא הכין.

אז למה הוא התעלף בסוף?

אמר רבי צלב לזר,

דעו,

ממרום לא מחלקים מתנות.

ממרום קובעים משימות

ומעניקים עבורן כלים.

כן, עוזי?

ממרום לא מחלקים מתנות.

השם לא נותן לאדם מתנה, חוכמה, או עושר,

או גאונות, או משהו.

קח, תעשה מה שאתה רוצה עם זה. זה לא מתנות.

זה שימוש אישי בעצמי.

ממרום קובעים משימות

ומעניקים עבורן כלים,

כישרונות.

נותנים לך את זה למטרה של משימה.

אם אדם עשיר,

עליו לכבד את אדוני מהונו.

זמר יכבד את אדוני מגרונו,

לא את עצמו.

כל כישרון ניתן כדי לנצלו.

ואני ידעתי

שיש בי כישרונות כמו אלף אברכים.

אלף אברכים שלומדים ביחד ומצליחים, אתם יודעים, בשביל להכין מטיב תא או להכין שוטנשטיין.

ודברים כאלה ישבו מאות אברכים ועבדו ועמלו ועמלו ועמלו להגיע לתוצאה שהם הגיעו.

זה לא בן אדם אחד עשה את זה, זה מאות.

והוא אמר אני יש לי כוח

של אלף אברכים.

זה אני ידעתי.

זה ידעתי.

ואני יודע שגם נדרש ממני לפעול כאלף אברכים.

ואכן, הוא למד

ולימד

והדריך

והשפיע בתנופה אדירה ובפעילות בלתי נלאית.

אבל זאת לא ידעתי.

מעולם לא נוסיתי בכך.

להכין בחרף עין שיעור יש מאין.

לדעת מה כתוב בכל מראה המקומות

ולקשור אותם לסוגיה וכסדרם?

אלה כוחות שלא ידעתי שמקננים בי.

וזו כבר מנת כישרון של רבבה של אברכים.

זה עשרת אלפים אברכים.

וכרבבה לא ניצלתי את כוחי.

לכן התעלפתי.

זה מחייב אותי עכשיו.

עכשיו מה שהתגלה שיש בי כוח כזה,

זה מחייב אותי לפעול כעשרת אלפים אברכים עכשיו.

כי כאשר העלה למרום,

ישאלוני, לשם מה קיבלת את כל הכוחות?

ומה הענה?

מה הענה?

ולכך,

גם לכך מתכוון המדרש כשאומר לנו, אוי לנו מיום הדין,

אוי לנו מיום התוכחה.

כשיבוא הקדוש ברוך הוא ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא.

לפי מה שהוא.

בשמיים קבעו, לפני שהוא ירד, מה שהוא.

בשמיים קבעו מה משימותיו בחייו.

בשמיים נתנו לו את כל הזמן למשימותיו.

וידונו אותו לפי מה שהוא.

לא לפי מה שהוא החליט שהוא, ולא לפי מה שהוא היה,

אלא לפי מה שהוא בשמיים נחשב.

אבל כעת אנחנו לא יודעים כלל מה שאנחנו בעצמנו.

אילו כישורים יש לנו ואילו כוחות מקננים בנו,

כי מעולם לא מיצינו את עצמנו.

אבל כל כך הרבה כוחות חיוביים יש בנו.

ובשמיים לא מחלקים מתנות.

במרום קובעים משימות ומעניקים כלים.

האם אנחנו מנצלים את כל הכלים שלנו?

גם הרוחניים וגם הקשמיים?

זאת התביעה שתהיה עליהם.

לוט

לא ניצל את הכוחות שלו. היה יכול להידבק באברהם להיות כמו דמשק אליעזר.

אבל אנחנו מכירים את לוט השיכור.

לוט השיכור. שיכור כלוט.

זה מה שנשאר מלוט.

תואר מאוד מפרגן.

שיכור כלוט.

כל אדם,

ודאי שיש לו את כל היממה 24 שעות.

זה ודאי כלים שנתנו לו בשביל להשיג את המשימות הרוחניות שמוטלות עליו.

אם את זה הוא לא עושה, מה אנחנו מדברים עוד על היכולות שלו כלפי הרבים?

עוד את עצמו הוא לא מילא מה שצריך, והוא לא מנצל אפילו את השעות, את הכלים שנתנו לו. והוא הולך לשטויות לעברים.

רגע, רגע, אני רוצה לעשן סיגריה, אני כבר חוזר.

פשששש.

הדבר הכי חשוב זה על זה הוא לא מוותר. זה קודש קודשים אחרי נס קפה,

אחרי ארוחה, אחרי זה. קודש קודשים.

חייב להגיד משניות אחרי ארוחה. חייב אחרי להגיד משניות. המשניות שלו זה סיגריה.

הוא הולך לעשן סיגריה.

טמבלולו.