האם גם אתה עשיו? | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו

ורבקה אוהבת את יעקב.

עוד צדדים בדמותו של עשיו.

ההגדרה הרווחת והמקובלת אצלנו על אישיותו של עשיו,

והכינוי הבלתי מנותק ממנו זה עשיו הרשע.

לפי מושכל ראשון בהנחה מקובלת, עשיו היה איש מכוער,

גס בטבעו,

בעל רגשות עבים, מסואבים, בור וריק מכול.

אבל צא ותבדוק שאותו עשיו מוערך

בשמי מרום,

בתור ברייה אחרת לגמרי מזו

שאנו מתארים אותה בדמיוננו.

שם למעלה מוצג עשיו כאיש בעל רגשות נעלים גבוהים ומחודדים.

חכמים סיפרו לנו על רבן שמעון בן גמליאל שאמר

כל ימיי הייתי משמש את אבא ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששימש עשיו את אביו.

אני בשעה שהייתי

משמש את אבא הייתי משמש בבגדים מלוכלכים

ובשעה שהייתי יוצא לדרך

הייתי יוצא בבגדים נקיים.

אבל עשיו

בשעה שהיה משמש את אביו

לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות.

אמר אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות.

הרי לנו שאכן עשיו זה מצטיין היה בקיום מצווה זו

של כיבוד אב

עד שרבן שמעון בן גמליאל

העיד על עצמו שלא הגיע בקיומה של מצווה זו

אפילו לכדי אחד ממאה.

כי מרומם היה עשיו בביצוען של מצוות ידועות

עד כדי הידור העולה על יעקב אחיו

ומובא במדרש רבה.

עמד יעקב

ושלח לו דורון

לסמות את עיניו,

שנאמר כי השוחד יעוור עיני חכמים,

ואין חכמים אלא אדומים.

שנאמר

ועבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשיו.

הרי מבואר גדולת חוכמת

עשיו

אז רואים

שהוא היה גדול מאוד בכיבוד אב ואם

ורואים

שהוא היה חכם גדול

ומבואר בירושלמי במגילה א',

הלכה א',

הבגדים החמודות

שהיה משמש בהן מכונה גדולה.

כאן אנו רואים שעשיו זה מחונן היה בחמודות ותשוקות נעלות ונשגבות

ולעיתים קרובות מותקף היה על ידי געגועים עמוקים ונוראים על האלוקות,

עד כדי הסתערות והפרזה על המידה.

ואף שאלותיו לאביב יצחק כיצד מעסירים את התבן,

כן, בית המלח

הייתה מתוך רוח געגועים לאלוקות

שהובילה אותו עוד כדי היעדר כוח השיקול.

גם בזה שהתגבר

וגם ויתר על זעמו

להרוג את אחיו יעקב,

גם בזה היה הרבה מן הגבורה הרוחנית

וביותר לפי תכונת נפשו,

ורק בכוח עילאי יכול היה לחסום

את נפשו המתמרמרת והרותחת

וצבח ואמר,

אחכה עד שיקרבו ימי אבל אבי.

פירש רשי שלא הציירת הבא.

כל כך הייתה הכרתו והרגשתו במצוות כיבוד אב בדרגה נפלאה מאוד,

עד כדי כבישת יצר הרצח ורתיחות הדמים הגועשים.

אז עוד שתי נקודות אנחנו רואים שהיו לו געגועים,

בגדים חמודות,

מחונן בתשוקות נעלות ונשגבות,

רוצה אלוקות,

מסתער ומפריז על המידה,

שואל שאלות

כבר מהיעדר כוח השיקול מרוב התשוקה שלו,

ואדם שיכול להתגבר

על הזעם להרוג את אחיו,

אדם שיכול לשלוט בעצמו,

אדם שלא רוצה לצער את אביו ולחנוק

את תאוות הרצח עכשיו להיפרע מאחיו

ומרתיחת הדמים הגועשים, זה לא אדם רגיל,

לא כל אדם יכול ובפרט אדם שזה טבעו.

אחר כך רואים בו עוד דבר כשראה כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו,

הלך ולקח את מחלת בת ישמעאל

בכדי לעשות נחת רוח לאביו.

עד כמה מצוין היה בהרגשתו וזהירותו בכיבוד אב,

עד שהגיע ממש לגאונות בזה.

ועוד רמזו לנו חכמים

שיעקב נענש

על שאת מי נדינה ביתו

ומנע אותה מעשו הרשע

כי אולי מצליחה הייתה להחזירו למוטב

כיוון שהיה בו אוצר גדול של רוממות נשמתית

שבתנאים ידועים עלול היה לחזור למוטב

אז יעקב נענש למה מנע ממנו את ביתו

רואים שמעלתו של עשו גדולה

למרות שחשש יעקב

עוד סיפרו לנו חכמים שיעקב פחד מעשו

אמר כל השנים הללו הוא יושב בארץ ישראל

תאמר שהוא בא עליי מכוח ישיבת ארץ ישראל

הזכות של ישיבת ארץ ישראל

כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו

תאמר שהוא בא עליי מכוח כיבוד אב ואם

זאת אומרת שתי מצוות כאלה גדולות

יכול להיות שהוא יבוא עליי מכוח זה

פחד ממנו

לא פיזית,

מהזכויות.

ולולא שיעקב יודע שעשיו עושה זאת בחשבון

ובהרגש

כדרך הגדולים, מצוות לשמה כמו שאומרים,

לא יעקב מפחד ממנו

כי דברים שאדם עושה רק במקרה זה לא למעלה ייחשב ולא לזכות יהיה לו

אלא דווקא בהרגש גדול עשה את שני הדברים עשיו

לכן פחד ממנו

זאת הייתה סיבת אהבת יצחק

לעשיו בנו על שהכיר בו מחשבה ותשובה עילאית

כי ברגעיו הנעלים והמרוממים

נתן עשיו עילה רצינית לאביו

שיקרב אותו, יחבב אותו, שירצה להציל לו ברכה

ומהמאמץ שעשה עשיו להשיג ברכה מאביו

יש בזה אות ומופת

על רגשות טובות ונעלות שהיו מקשקשים בנפשו

ואפילו שהכיר יצחק בקלישותו ורפיונו

להחזיק מעמד מתמיד

בגילויו והשגותיו אלה

זאת אומרת בבחינת רשעים מלאים חרטות יש לו כל הזמן עליות וירידות רצונות גדולים אבל אחר כך

הוא שוקע עוד פעם

כמו שרוב האנשים

מדמה היה יצחק

שעל ידי הברכות שיעניק לו יזכה להצילו ולעמידו על כנו

לכן רצה יצחק דווקא לברך אותו שיעניק לו

הצלה ויעמיד אותו על כנו

שרגשותיו הנעלים ייכנסו לאפיקים הנאים והמתאימים של הקדושה העילאית

ושיזכה להלביש את ההשגה המחשבתית

שיש לו לכלים מעשיים שיוציא לפועל את הדברים

מה מאוד נורא הייתה הפתעתו ואכזבתו של יצחק

כשנתגלה לו מתוך חרדה ואימה

שלא כך עלה במחשבה לפני הקדוש ברוך הוא

ושיד ההשגחה הייתה שיעקב יקבל את הברכה ולא עשיו

רוח הקודש צווחת ואומרת ליצחק

אל תאמין בו

אל תתפעל מהמראתו העילאית החולפת

כי שבע תועבות בליבו

וכעבור זמן ישוב על כאו

והקפיד הקדוש ברוך הוא על יצחק שלא יסתכל באותה דמות הרוחנית

המדומה המזויפת של עשיו

כי אין תועלת באלו המעלות

שסופן אכזבה

אמרו חכמים זיכרונם לברכה

על הפסוק

שם שם לו חוק ומשפט

חוק זה דינין

ומשפט

זה כיבוד אב,

ככה מובא במחילתא.

ועוד אמרו חכמים

על הפסוק

יש נספה בלא משפט זה עשו.

והנה הגאון מווילנא זיכרונו לחיי עולם הבא באבן שלמה אומר,

תשמעו טוב מאוד,

מי שנמשך אחר החמדה,

מה יקרה לו?

מפסיד את מידותיו הטובות

שהורגל והרגיל את עצמו בהן.

כל מידה טובה שאדם היה רגיל בה,

הוא מפסיד אותה בגלל החמדה.

ומי שנמשך אחר התאווה,

מה יקרה לו?

מצבו יותר גרוע.

הרי הוא מפסיד את מידותיו הטובות שנולד בהן.

זה במי שנמשך.

עוד לא שקע אפילו שם.

רק נמשך.

ולפי זה אף עשיו,

למרות היותו מחונן

ומוכשר להשגות נעלות בדרך כלל,

ובפרט בקיום מצוות כיבוד אב בהידור מופרז,

כשנמשך והשתקע בתאוות,

הפסיד ואיבד מדרגתו.

אף במצווה זו, כיבוד אב,

שהייתה כל כך תרועה בתכונתו,

גם זה הפסיד.

וזה המובן של יש נספה בלא משפט.

היינו עשיו נספה

ונעשה משולל אפילו ממצווה זו של כיבוד אב.

שיטפון התאוות

הנמיבזות

סחף והשחית את שארי תקרת המידה האחת

הטובה שבו.

רואים מפה

שגם אם אדם זכה

להיוולד עם מידות טובות,

ואחרי זה

הרגיל את עצמו במידות שלא היו בטבעו.

יכול לאבד אותן, הכול,

אם נמשך אחר החמדה ואחר התאווה. זה מה שקרה לעשיו.

איפה נעלם כל הכיבוד אב ואם בהפרזה עד שרבן שבעון בן גמליאל אמר שאחד ממאה הוא לא קיים

מה שקיים עשיו.

כי כשהוא קיים, הוא קיים באמת.

אבל מה קרה שהוא השתנה והתחלף?

בגלל שהוא נמשך אחר התאוות, איבד גם את המידה הטובה הזאת.

אפילו הכישרון הטוב שבו,

כישרון הגעגועים שלמעלה ממנו,

שכל הזמן היה מתרומם ורוצה להידבק

בקדושה,

גם זה נהפך לו לסם המוות.

כי היה מנצל את הרגשת היופי שבו

לרדיפת התאוות.

יש לאדם רגש של יופי, של קדושה, של טהרה, יש לו.

אבל אם הוא לוקח את זה לתאוות השם ירחם

ליופי של חיצוניות ודברים רעים.

וכמעה כמעה הולך ומתרחק מכל היופי הנעלה שהיה אצלו.

כמו שאומר המדרש

אמר הקדוש ברוך הוא לעשיו

אתה אמרת יקום אבי

יקום אבי

הוא בא להביא לו את שני גדיי העזים הוא אומר יקום אבי בחוצפה

בפקודה בעזות

יקום אבי ויאכל

לשון פקודה

חייך אף אני בו בלשון פורע לך

גם אני בלשון הזה בדיוק אפרע ממך אומר הקדוש ברוך הוא.

יקום אלוהים

יפוצו אויביו

אתה אמרת יקום אבי אז יקום אלוהים מדת הדין

ויפוצו אויביו זה אדום

והקדוש ברוך הוא יעניש אותם בלשון

זרעו וצאצאיו בלשון שאמר לאביו

לעומת זאת

קומנה שבה

ואוכלה מצדי

אמר יעקב איזה לשון

לשון בקשה תחינה יקומנה

קומנה קומנה נא לשון בקשה

שבה לשון יפה

ואוכלה לא ויכול

ואוכלה ותאכל

לשון

אה

מה אמר לו הקדוש ברוך הוא גם כן באותה לשון חייך שאני

קומה אלוהים ויפוצו אויביך

איי איי איי

אז זאת אומרת

שוב האלוקים וכולי באותו לשון

רואים מפה שגם יקום אבי זה כתוב בלי וו

חסר

יקום בלי וו זה לשון כעס

לשון דאגה לשון הריגה

שנאמר לא יוקם

כי כספו הוא

אדם

שפגע בעבד שלו אם הוא מת והוא התכוון להורגו

אז ימות האדון

ואם הוא החזיק מעמד יום או יומיים מעת לעת

אז כתוב העבד הוא כספו קניין כספו לא יוקם

לא יענש לא ידונו אותו ולא ייהרג

אז יוקם זה לשון הריגה

לשון כעס ודאגה

אז לכן

כשהציק לו הטבע נתעלמו ממנו כל ההרגשות העדינות

לא היה פה כיבוד אב

לא היה פה השעשוע של הנפש

הוא הפסיד

בשעה שתקף עליו יצרו ודיבר בלשון גסה לאביו ובלשון של כעס

יקום אבי

בלבב

לשון כעס, דאגה והריגה

בכזאת לשון הוא דיבר אליו

כמו שאדם כועס או דואג

או רוצה להרוג

הלשון יקום בלבב

זה סוג הביטוי

והיחס שהוא העניק לאביו באותה שעה

אז רואים אם שולט עליו היצר

כל הרגשות העדינות

ורגש כיבוד אביהם שהשעשוע נפשו הפסיד

בשעה שתקף עליו יצרו

וכמו שפרש בתרגום של יונתן בן עוזיאל

על הפסוק ויקח עשיו

נשיו

בניו ובנותיו

וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו

ותהיה להרעה אחרי דאבה רמיה עלוה אימתד יעקב אחוהי

אומר רבי יונתן

שהוא הלך לארץ מפני יעקב אחיו

אחרי שהיה מוטלת עליו אימה של יעקב אחיו

מאיפה הוטלה עליו אימה של יעקב אחיו פתאום

שהוא עזב את הארץ והלך לארץ

מה קרה?

מוזר.

אימה פתאומית?

מצינו כל הזמן שיעקב מתיירא מעשיו אחיו

עשיו עם האלופים

עשיו עם 400 המזוינים

ויעקב רועד מידי עשיו אחיו

ופתאום מוטל על עשיו אימה של יעקב

אבל לפי מה שלמדנו יובן לנו כל עניין האימה

שתקפה את עשיו פתאום

עשיו

מונע את עצמו מכל סביבה העלולה לעורר בו רגשי עינויים וכאבים

על תבוסתו וכישלונו בחיים

שואף ולטשטש ולמחוק

את הצורה העליונה שהייתה חקוקה בו

באשר לא הצליח להגשימה בחיים

מה קורה פה?

עשיו

לא יכול להישאר בסביבה

שהיא מעוררת בו רגשי עינויים וכאבים

כיוון שהוא נכשל והובס בחייו

לא יכול להישאר במקום כזה

הוא שואף לטשטש ולמחוק

את הצורה העליונה שהייתה חקוקה בו

הרי הוא רצה להיות הרגל השלישית במרכבה

היו לו שאיפות, הוא היה דרשן גדול כמו שלמדנו וכו' וכו'.

עכשיו כשהוא נכשל והכול הוא רוצה לטשטש את הכול

הוא רואה את יעקב בדרכו והצלחתו בחייו המקודשים

הוא ראה שהאח הזה שהוא היה נבך בעיניו, מסכן

שהוא בטלן

הוא רואה בו פתאום שהוא הצליח

הוא הצליח

בחיים המקודשים

וכואב הוא על שהכריע את עצמו עשיו לניוון

ולרשע על ידי תאוות הגוף

רואה לפניו את צורתו של יעקב המעודנת והמזוככת

ואימה גדולה נופלת עליו

מפני האימה הזו הוא בורח

יעקב גורם צער נוקב עד תהום נפשו של רשע הזה

זאת הסיבה

שהרבה מהחילונים הרחוקים

יוצאים נגד החרדים כי הצורה הזאת

הם יודעים שהם הייתם צריכים להיות הם רוצים להתכחש לה

לפגוע בה לזלזל בה

כדי להסביר למה הם לא כאלה

בהיות שהם יודעים

שזאת הדרך האמיתית

וזה דרך אבותיהם הסבא והסבא רבא שלהם כאלה היו

והם עקרו את עצמם מכל קדושה

לכן הם עושים מעשה עשיו

ואיבא איזה עשיו את הבכורה

כשאדם מפסיד משהו אז הוא מזלזל כאילו מה אני צריך את זה בכלל? מי צריך אותם בכלל?

אבל זה בגלל הכישלון בחיים

בגלל ההפסד של הצורה הנעלה שהיית אמור להגיע ולא הצלחת.

אם לא היה מתייאש

היה יכול להשיג את זה שוב.

ובזה יובן שפירא מאמר המופלא בירושלמי

בנדרים פג פרשה ג' פרק ג' הנחה ח'

עתיד עשיו הרשע לעטוף בתליתו

ולשב עם הצדיקים

והקדוש ברוך הוא גוררו ומוציאו משם.

איך יעיז עשיו באחרית הימים

לדמות ולחשוב בליבו שבין הצדיקים מקומו?

הלא הוא בעצמו ברח מהם ונעשה ההפך הגמור מהם.

אבל לפי מה שלמדנו יובן אל נכון

לעתיד לבוא יתעורר עשיו ויזכיר לעצמו את כישרונותיו הראשונים.

איך הוא היה מוצלח

והיה מסוגל לעוף במרומי מרומים

בהשגותיו ותשוקותיו האלוקיים

שבאופן מופשט הלוא היו כנים ואמיתיים באותה שעה.

בזכות הזיכרונות של השגותיו מהעבר

שהיו נשגבים

אף שלא ירדו ולא חדרו לפני ולפנים

הוא ידחק את עצמו למחיצתם של הצדיקים האמיתיים.

מי יטעה וידמה שגם הוא בהשגותיו ראוי לשב במסיבתם

וגם הוא בעל דרגה כמותם.

אבל הקדוש ברוך הוא גוררו ומוציאו משם

ומעמידו לשמצה לעיני חול

כי למרות השגותיו ורגשותיו הנשגבים

הלא הוא למעשה עשה ורשע.

זה מה שאמרו זיכרונן ברכה על הפסוק קום עלי בית אל.

אמר לו הקדוש ברוך הוא יעקב

שכחת נדרכה?

קום עלי בית אל

ועשה שם מזבח

ואם אין אתה עושה חן

הרי אתה כעשו

מה עשו נודר

ואינו מקיים אף אתה נודר ואינך מקיים.

עשו מתרגש,

מתעורר,

מתרומם וטס במרומי מרומים

אבל היצר שלו מוריד אותו ומשליך אותו עד תהום תאוות העולם.

זה הגדר של עשו

שנודר ומבטיח,

מתרצה ומתפייס אבל סופו חילול כל הבטחותיו ונדריו.

יעקב הוא ההפך מזה

הוא עולה בית אל ומקיים את נדריו.

הלקח מכל זה לאדם השואף להשתלם מי שרוצה באמת מאיתנו להשתלם, להיות מושלם

צריך להתאמץ לקיים ולבצע בפועל ממש

את כל הברקותיו הרוחניות שהן מבחינת נדר

כי ברגע שהוא זוכה ורואה את ההמראות העליונות

הרי הוא מתאווה להם באמת

וכלוחש לנפשו מי ייתן ואזכה

להתקשר עם המראות האלה בחיי

בהרי זהו מעין נדר

ולכן מחובתו של הנודר

שיקיים הנדרים הללו,

אחרת

חלילה הוא מצטרף לדרכי עשיו ותעלוליו

שאינו מקיים את נדריו ואינו מגשים את רגשותיו

ועוד רע מזה שאם אלה השגות אינן מוצאות לפועל

לצד הטוב

בעל כורחו שתדחקנה את בעליהן לנצלן

לצד הרע חס ושלום

ומוטב שלא היו נבראות לו כל העליות הראשונות

זאת אומרת

יש אנשים שבתוך תוכם יש להם הרבה שאיפות

אבל יש להם הרבה נפילות גם

יש אנשים שאומרים שהם מקבלים את דעתו של הרב

אבל הם באמת לא מקבלים את דעתו מתי שנוח להם

הם מקבלים מתי שלא הם לא מקבלים

יש כאלה שאומרים להם שאם הם מחרו לתפילה צריך

להתפלל במניין במקום אחר.

והם לא מבינים כאילו מה קרה, למה זה פה ושם.

כאילו אין מצווה להתפלל במניין, להגיד קדיש וקדושה והכל?

אז הם לוקחים את הטלית ותפילין ולא הולכים בסוף להתפלל.

ואחרי זה הם באים עוד פעם ולא מתפללים, גם מתפללים בפניו

של הרב בחוצפה,

ולא הולכים להתפלל במניין.

והם אומרים שהם שומעים לדעת הרב ומקבלים את דעתו וכו'.

מה זה אם לא גאווה שרוחה?

מאיפה זה נובע?

למה לא לעשות מה שנכון על פי הלכה?

וכי זה הלכה של הרב?

מה, לא כתוב בשולחן ערוך שצריך להתפלל במניין.

אז יש תירוצים כאלה ואחרים, כן? זה אני לא אוהב את התפילה שם, אני לא אוהב פה, מה לעשות?

אם לא היית אוהב את המיטה בבוקר אז היית מתפלל בנץ אבל אתה אוהב את המיטה

ואתה גם לא אוהב להתפלל במניין איפה שאתה לא אוהב. בקיצור אתה אוהב את עצמך.

אתה לא אוהב את השם. אם היית אוהב את השם היית עושה מה שהוא אומר.

אבל אתה לא אוהב את השם, אתה אוהב את עצמך.

לכן כל מה שמנחה אותך זה אהבת עצמך.

אם מתאים לך להתעלות זה בגלל שאתה אוהב את עצמך.

ואם אתה לא עושה משהו זה בגלל שאתה אוהב את עצמך.

אז זה בעיה.

רואים מעשיו שהיה לו עליות גדולות תיארנו פה דברים גדולים מאוד בשמיים הוא נחשב מאוד

אבל הוא לא הצליח להחזיק מעמד כל הזמן נופל

הוא אהב את עצמו מאוד עשיו

הוא מאוד אהב את עצמו

הוא אהב גם את התאוות שלו את התשוקות שלו הוא אהב את עצמו מאוד

ומה שהוא אהב את העליות הרוחניות גם זה את עצמו

כי הוא ראה את עצמו רגל שלישית במרכבה, למה לא להיות כזה?

אבל זה לא החזיק מעמד.

ולא היה לו את השכל והכוח

להילחם על זה,

כמו שכל בעל תשובה אמור לעשות.

אז אם כן, אם אדם רוצה להיות יעקב צריך להילחם בלי הפוגה, וגם אם שכח מהנדר

והשם הזכיר אותו אז הוא מקיים.

אבל עשו נודר ואינו מקיים, מבטיח לעצמו ולא עושה.

זה בחינה של העשו.

נודר ואינו מקיים.

ונודר זה לא נדר בפרק כמו שאמרנו,

אלא אפילו אם יש מחשבות טובות וטהורות שעוברות בראשו של אדם והוא אומר, אה,

לו יהי שיזכה לדבר זה,

גם זה בחינת נדר.

לעניין המעלות להשיגן וכו'.

שהרי לא היה נודר עשו דווקא בפיו ואומר, אני נודר להיות קדוש, אני נודר להיות צדיק.

אלא ההשגות והרוחניות שהייתה חולפת בו מדי פעם,

והיה רוצה ושואף להגיע לצורה הזאת,

אבל לא היה מקיים.

זה בחינת נודר ואינו מקיים.

זה בחינתו של עשו.

לכן הוא נשאר עשו הרשע.

אם היה מקיים, אם היה נלחם, אם לא היה מתייאש,

היה כמו יעקב ואפילו אולי יותר גדול.

אבל מה לעשות?

זאת הבחינה של עשיו.

זהו עשיו.

וזה כל אחד יבדוק בעצמו אם יש לו את הבחינה הזאת

או של יעקב אבינו.

רבי חנניהו בר הגשיו אומר, עושו הקדוש ברוך הוא.