"ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד". רגילים במאמר חכמים ז"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אז יש לנו רגילות באמירה הזאת של חכמים אבל טועים בפירוש, אין הכוונה לא השלא לשמה מביא את הלשמה, מתוך שלא לשמה באים לשמה, אלא נקודת הלשמה מרככת את הבחינה של הלא לשמה, עד שנקל אחר כך להתגבר עליה ולגרשה, ז"א נבין כך, לא מתוך שלא לשמה בא לשמה אלא מתוך, מהנקודה הפנימית שקוראים לה לשמה, מתוך, בתוך הלא לשמה יש תוך, מתוך הלא לשמה בא לשמה, כי מה עושה התוך של השמה שנמצא בלא לשמה - הוא מרכך אותו.

מצינו חובה לאכול ולשתות בשבת משום מצות עונג שבת, וידועים דברי בעל המאור בפרק יראה, דבר חיוב אכילת חמין בשבת, וכך אומר, וכל מי שאינו אוכל חמין צריך בדיקה אחריו אם הוא מין, ואם מת מתעסקו בו עממין. ולהזמין לבשל להטמין ולענג את השבת ולהשמין. הוא המאמין וזוכה לקץ הימין. ז"א כמה חיוב יש להתענג בשבת, זוהי העלאת ניצוצות הקדושה שבתוך הטומאה, להעלות את הפנימיות שנפלה אל החיצון, דהיינו להעלות את נקודת הלשמה מתוך השלא לשמה, ז"א אוכל זה גשמי, זה חיצוני, זה כאילו  חומר, זה לא רוחני, אבל בתוך זה יש ניצוצות קדושה שצריך להעלותן מתוך השלא לשמה של האוכל ולהוציא את הלשמה את ניצוצות הקדושה את הרוחניות שבמזון. כי לא על הלחם לבדו  יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' הנמצא בלחם יחיה האדם.

זאת תשאלה ששאלו פילוסופים בעולם ונתחבטו בה ולא ידעו מוצא ומובא. מה קשור רוחניות לגשמיות? אם אני אוכל אני חי, אם אני מפסיק לאכול הנשמה פורחת. מה אכפת לנשמה אם אני אוכל או לא אוכל, איך הם מחוברים? מה האוכל מחזיק את הנשמה? לא ידעו בזה תשובה, עד שהארי הקדוש גילה את הסוד שאמרתי, הוא אמר שאין דבר בעולם שאין בו רוחניות כי אחרת לא יהיה בו קיום, ומה זה רוחניות - זה מאמר ה' שנמצא בכל דבר, הוא אמר ויהי, מה הוא אמר - כל מה שהוא אמר זה נתגשם, מה שנתגשם נמצא בו מאמרו, מאמרו מקיים אותו, אם הוא יפסיק לכאורה את מאמרו יעדר הכל. אז מה נמצא פה, מה החיות של כל דבר - זה מאמר ה'. אז עכשיו אתה אוכל לחם, אז יש את הלחם הגשמי לפניך שהוא שוקל, ויש את מאמר ה' המקיים את הדבר הזה שלפניך. כשאתה אוכל הגוף מקבל את החלק החיצוני, את הבצק, את הלחם, ומאמר ה' שבפנים הלחם הנשמה שלך מקבלת וניזונה. וככה זה קשור, ועל זה נאמר הפסוק הוא אומר, הרמז הוא בפסוק הזה כי לא על הלחם בעצמו לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' שנמצא בלחם יחיה האדם.

אז באוכל שאוכלים בשבת אז צריך לדעת שיש פנימיות ויש ענין להעלות את הניצוצות.

אז לכן, בכאן יש סכנה כי יבטלם חס ושלום בתוך הטומאה לגמרי, אם הוא לא עושה את זה כראוי אז הם מתבטלים חס ושלום בתוך הטומאה לגמרי, אבל אם יעשה בנאמנות יצליח.

אני סיפרתי שפעם התארחתי בסאטמר בארה"ב אצל משפחה, שארחו אותי שמה שבת, ובעל הבית היה אוכל, שותה מרק לידי, וכל כף כבוד שבת, כבוד שבת, כבוד שבת, לכבוד שבת, לכבוד שבת, לכבוד שבת, כל דבר שהוא אוכל ומכניס לפה לכבוד שבת, לא לשכוח שזה לא אכילה רגילה אלא יש פה ניצוצות וזה לכבוד שבת, לכבוד שבת, לכבוד שבת, וככה אני משתדל, לא בקצב שלו אבל להזכיר מידי פעם על כל דבר שלוקחים מהשולחן, להזכיר, לזכור, שאדם יהיה זכור לפניו.

מצות עונג שבת היא אשר השבת תכנס בכל עניני הנאות העולם הזה של האדם ותקדש אותם, זה העונג שבת. לא האוכל עצמו, אתה לוקח את העונג שבת, זה השבת עצמה, ותכניס אותה בכל ההנאות של העולם הזה ותקדש אותה. דהיינו אתה מרכך בזה את החומריות שלהם, ועל ידי זה תשפיע השבת לכל ימי השבוע, לגרש את התאוות ולשבור אותם, ונפלא הדבר מאד מאד.

הענין הזה מפורש, "ויעש את הכיור נחושת במראות הצובאות תאשר צבאו פתח אהל מועד" עיין רבי אברהם אבן עזרא, כי משפט כל הנשים להתייפות, לראות פניהם בכל בוקר במראות, לתקן הפערים שעל ראשיהן, והנה היו בישראל נשים עובדות ה', מה שאתה קורא ניסן, שסרו מתאוות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, כי אין להם צורך עוד להתייפות, רק באות יום יום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצוות, וזהו אשר צבאו כי היו רבות באו צבאות צבאות, צבא זה נקרא קהל גדול. וכל זה היה כמצות התרומה למשכן לתת בכל לב, היינו לתת את הלב עצמו עם התרומה, לא רק לתת תרומה פעולה חיצונית להוציא משהו מהכיס או לקחת משם ולהניח, שהלב שלך יהיה עם הדבר. יש אחד עושה לך נ ס קפה ואתה טועם שהוא עשה את זה מכל הלב, ויש אחד עושה לך שאתה אומר זה סתם זרק את החומרים ערבב והגיש לך. מי שמבין מה אני אומר יודע.

ועוד שם בהרמב"ן, שאין חשבון מידה ומשקל לכיור, אין שיעור, לא אמרו שיעור בזה, אלא שמכל מראות הצובאות, מכל שהביאו נעשה כיור. לא החזירו אחד שאמרו לה די מספיק את שלך תקחי, אין, לקחו מכולם. וברמב"ם כתוב, צבאו מהן צבא גדול ונאספו אל פתח אהל מועד לתת מראותיהן בנדבת ליבן, והיה נחושת המראות יפה מאד, ועל כן ייחד אותו מתחילה לכלי הזה והנשים בראותן כן נאספות ובאות צבאות צבאות לתת כולן מראותיהן. והנה גדולות מאד היו נשי דור דעה, שגם הקטנות שבהן זכו לראות מה שלא ראה יחזקאל הנביא, ושמעו שתי דברות מפי הגבורה. אמנם גילו לנו במה הגיעו לידי כך, שיהיה להם חלק מיוחד במשכן, ויותר מזה הרמב"ם אומר וז"ל, והטעם במדרש היה שבכל מלאכת המשכן קיבלו תכשיטים מן הנשים, חח ונזם טבעת וכומז, והכומז הוא יותר נמאס, אבל שם נתערבה כל הנדבה, אומר הרמב"ן. ז"א לקחו גם כלי מאוס שמשתמשות בו הנשים לא נסביר למה, מי שרוצה יעיין במפרשים, ואת החח והנזם והטבעת, והכל נתערבב ביחד, למה? למה הטעם אומר המדרש, שם מערבים את כל הנדבה. למה? כתוב שהיה משה מואס בהם, מפני שהכומז עשוי ליצר הרע, אבל הקב"ה אמר לו קבל כי אלו חביבין עלי מכל, שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים, במסירות נפש תוך סכנה וחירוף. אלו חביבין עלי מן הכל, שם נתערבה כל הנדבה. כי היא הדרך אל השלמות הענקית של בנין המשכן, לערב הקודש אל החול ולהכחיש את כח החול השלא לשמה, להכחיש אותו זה כמו להחליש אותו, שלא יהיה לו תוקף וחוזק של מאה אחוז חול, להכחיש אותו כמו כחש בשרו, ואז עד שיקל להם להעלות את נדבת כל הלב. נחזור, אלו חביבין עלי מן הכל, שם נתערבה כל הנדבה, כי כך היא הדרך אל השלמות הענקית של בנין המשכן לערב הקודש אל החול ולהכחיש את כח החול השלא לשמה, לפי הפרנציפ שאמרנו, שהמתוך הוא ירכך את השלא לשמה, עד שיקל להם לעלות אל נדבת כל הלב.

ועיין עוד בבעל הטורים, שמה אומר בפסוק ח' במראות הצובאות, יש ארבע במסורה ואחד מהם זה במראות האלהים, שאלו הנשים סרו מתאוות העולם ונתנו מראותיהן לנדבת המשכן ונחה עליהן רוח אלהים. אדם מוותר על העולם הזה, לתת את המראות זה לוותר את העולם הזה, אשה בלי לראות את עצמה במראה כל כמה דקות - אז איפה האשה, זה זיכה אותן שנחה עליהן רוח אלהים, ז"א מי שמתרחקת מהכיעור של העולם הזה, לא מהיופי, היופי זה הכיעור, אלא אם היא מתרחקת מזה ולא מחשיבה את ההבלים האלה ומתעסקת ביראת שמים, נחה עליה רוח האלקים. כך בונים את הלב שיהיה מקדש פנימי, כשהלב של כל אדם ואשה יהפוך להיות מקדש פנימי. על ידי זה זוכים לבנות הכלים את המשכן ואת בית מקדש שלמטה.

והעירו לי בזה דבר נפלא, אומר המכתב מאליהו, אמרו ז"ל שבצלאל הקשה למשה ע"ה, אם יקדים לעשות ארון למשכן להיכן יכניסנו? מה, הארון איפה יחכה? לאן מכניסים אותו? אז הוא שואל אותו איפה אני יכניס אותו, אם אני אקדים לפי הסדר שאתה אמרת לי לעשות, קודם ארון ואח"כ משכן, אני אבנה את הארון איפה אני אכניס אותו? הסכים לו משה ואמר לו, בצל אל היית, בצלאל - בצל אל היית, דהיינו הוא כיוון אל האמת. וצריך עיון, אם כן למה באמת נאמר בנבואה להקדים את מעשה הארון לפני המשכן? ועוד, הרי כלפי הארון לא שייך מקום בכלל, הרי אמרו חכמים ז"ל שהארון עצמו אינו מן המידה, הוא לא תופס מקום, הרי כל ישראל הלכו מתות לארון, שש מאות אלף מתחת לארון, ולא תפס מקום, ולא מיעט ממקום הפנוי בקודש הקודשים, אז מה הענין הזה להיכן אכניסנו?

אבל לענין המעשה בודאי צדק בצלאל, אבל בפנים הענין הארון קודם, בפנמיות הענין של כל המשכן והארון וכל הכלים, אז הפנימיות של הענין זה הארון, הנקודה הפנימית שכל המשכן נבמה, זה בשביל הנקודה הפנימית, מי הנקודה הפנימית זה הארון, ארון העדות, שנקודה פנימית צריך שהיא תהיה קודמת ללבוש.

הנה יש פרי, יש לו קליפה, אבל מי קודם - הפרי עצמו והקליפה גודלת איתו. הנקודה של הלשמה היא צריכה להיות המסבבת להשתמש בשלא לשמה ולא הפוך, אוי ואבוי אם הלא לשמה ישתמש בלשמה מה שרוב האנשים עושים, הם אומרים לשם שמים ועושים את כל העבירות, ז"א הם משתמשים בשם שמים לעבור את כל העבירות. ז"א הם לוקחים את התורה וקורדום לחפור בה, הם לוקחים את העיקר והופכים אותו תפל לקליפה לחיצוני, וזה לא כך, אלא נקודת הלשמה היא צריכה להיות המסבבת להשתמש בשלא לשמה ולא להיפך. ומשום כך היה ציווי שהארון  יקדים למשכן, בציווי, בפעולה עושים כך, אבל מה הנקודה הפנימית - הארון עצמו, ודי בזה למבין אומר המכתב מאליהו.

היוצא לנו מפה שמי שחשב שמתוך שלא לשמה, זה תהליך כזה שצריכים להתחיל בשלא לשמה ואז מגיעים לשמה, לא הבין את מה שצריך להבין, אלא מהתוך, גם בשלא לשמה חייב להיות תוך של קדושה ופנימי, נקודה פנימית אמיתית, אחרת לא תגיע לשום מקום, אם אין את הגרעין הזה לא תגיע לכלום, אז לכן מתוך השלא לשמה אז מגיעים ללשמה, פירושו זה מרכך את הלשמה והתערבות הזאת רצויה אצל הקב"ה, כמו שראינו במראות הצובאות, בכיור וגם פה בנושא הזה של הארון וכו', זה נקודה שצריכים תמיד לדעת. ובעונג שבת, כשאתה אוכל, יש לפניך את כל הגשמי של העולם הזה, ואתה צריך לזכור מה הנקודה הפנימית זה עונג שבת, להביא את המטעם הזה, את התבלין שקוראים לו שבת לתוך וממנו להתענג עד שזה יספיק לך לכל ימות החול.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.