"ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחן שם ישראל", מה ביאתן למדבר בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה. "ויחן שם ישראל" - כאיש אחד בלב אחד.

התשובה קדמה וכבר הקיפה את כל העם, ובהגיעם לסיני כאיש אחד כל שנים עשר שבטים מקטן עד גדול, מיליונים רבים, בלי שום פירוד מחלוקת קטטה וכעס ביניהם. עם שלם באחדות ואהבה גמורה, ועוד זאת בלב אחד, דעה אחת, רצון אחד לכולם. "רצוננו לראות את מלכנו".

ההתעוררות הזאת של כולם ביחד, זהו כלל ישראל בתפארתו. "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו, כל אשר דיבר ה' נעשה", לא ענו בחנופה, ולא קיבלו זה מזה, דהיינו לא הושפעו אחד מן השני, אלא הושוו כולם בלב אחד ואמרו, "כל אשר דיבר ה' נעשה" כל אחד מעצמו אמר אותו דבר.

אולי היתה שם התפעלות המונית עד שגם מי שלא הסכים בליבו ביטל דעתו לכל ההמון וצעק עמהם? לא. כל אחד גמר בליבו בדעת ברורה שהוא רוצה לקבל את התורה, כולם כאחד, ובכל זאת כל אחד ואחד ביחוד. אמנם כולם היו כאחד, אבל כל אחד ואחד רצה בזה ביחוד. גם זה הוא מגדולתו של עם ישראל.

אנחנו כמעט מתקשים להאמין שיתכן מעמד אדיר כזה בעמנו, אשר ברוב חשכת הגלות העם הזה היה ממושך וממורט מרוב פילוגים ומחלוקות, אך בחג הקדוש שלנו אנו מתייחדים עם הצו כלל ישראל בתפארתו, ונדע כי זוהי צורתו האמיתית.

בלב אחד הוא הכלי שבו ניתנה לנו התורה, הרי לכל דבר שרוצים לקבל בעולם צריך להמצא כלי מתאים. כך כשרצה הקב"ה לתת תורתו לישראל חיפש כלי שמסוגל להכיל את כולם, ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא שלום, שנאמר "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", ואין עוז אלא תורה, התורה והשלום באו כרוכים מן השמים, ואחרי ההכנה הרבה של תשובה והתאחדות כולם יחדיו, השרה הקב"ה את שלמה על העם שמלב כולם נוצר ממש לב אחד, בלי מליצות, כביכול נתחברו כל הלבבות של הפרטים להיות לב אחד בלי מליצות, כלי אדיר אחד בעומקו ורחבו, לב גדול של שישים ריבוא. ואילו היה חסר מהם אחד לא היתה התורה יכולה להנתן. איזה אחדות נפלאה.

מהו לב אחד? הגאון הצדיק רבי אליעזר קפלן הי"ד, המנהל הרוחני דישיבת החפץ חיים בראדין, ומגדולי תלמידי האדמו"ר אמר בביאור הפתגם דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. ברוחניות ישנו רק לב אחד לכל הכלל ישראל, ומי שנוגע ללב הזה ומוציא ממנו דבר אחד הוא מקשר גם את השומע אל הלב הזה ומבקיע פתח מליבו הפרטי אל הלב הכללי הזה. זהו סודו של הכלל ישראל, שרשו הוא בעולם האחדות, אשר עליו נאמר "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ובמנחה לשבת אנו אומרים, "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", כי אחדות של הכלל ישראל נעוצה באחדות ה' יתברך שהיא תתגלה לעתיד לבוא. זוהי מהותו האמיתית של הכלל ישראל, ואחדות זו באה לידי גילוי במעמד הר סיני שהיו כולם בלב אחד.

לב אחד זהו הכלי שבו ניתנה התורה הקדושה. ושוב, האם משמעות הדבר שנמחקה כל פרטיות מליבם של השישים ריבוא וכולם שמעו וקיבלו באופן שווה? הרי חכמים ז"ל ברור מיללו, אילו היה כתוב כל ה' בכוחו לא היה העולם יכול לעמוד, אלא כתוב קול ה' בכח, בכח של כל אחד ואחד לקבל, הבחורים לפי כוחם והזקנים לפי כוחם והקטנים לפי כוחם, אמר הקב"ה לישראל, לא בשביל ששמעתם קולות הרבה תהיו סבורים שמא אלוהות הרבה יש בשמים, אלא תהיו יודעים שאני הוא ה' אלהיך, שנאמר "אנכי ה' אלהיך". אז לא קיבלו כולם כלב אחד הכוונה שנתחברו הלבבות לב אחד וקיבלו בשווה, אלא כל אחד קיבל בנפרד לפי כוחו שהוא מסוגל לקבל.

הדברים נפלאים, ז"א אף אחד לא איבד את הפרטיות שלו בלב אבל כל הלבבות היו מאוחדים. הדברים נפלאים, אחרי עשרת הדברת בודאי חזרו על מה ששמעו, כל אחד חזר על מה שהוא שמע, ונתבאר שכל אחד שמע אותן הדיברות, אבל כל אחד שמע פירוש אחר.

כמו שביאר הרמח"ל בדרך עץ החיים, ישנם שישים ריבוא פירושים על התורה, וכל אחד כפי שורש נשמתו קיבל פירוש משלו, ועל זה נאמר "אנכי ה' אלהיך" שהקול בא מאחדותו יתברך, מאחד, שלא תאמר יש אלוהות הרבה בגלל ששמעתם כל אחד פירוש אחר, אלא אנכי ה' אלהיך. הרי לב אחד ודברים אחדים, אבל כל אחד קיבל לפי כוחו, ולא בטלה הפרטיות של כל אחד, ואדרבא, דוקא במעמד הזה קיבל כל אחד לפי הפרטיות שלו.

הרי אחדות הלב יחד עם גילוי פרטיותו של כל אחד גם זה מהנפלאות של מעמד הר סיני. ואם תאמר, אם כל אחד קיבל את הפירוש שלו, מה הכרח לומר שהוצרכו לקבל תורה דוקא בכלי של לב אחד של כולם? בוא וראה מה גילו לנו חכמים ז"ל בזה, הפסוק אומר "וקווי ה' יחליפו כח" - זה משה. בנוהג שבעולם, משא שהוא קשה לאחד נח לשניים, קשה לשניים נח לארבעה, ואילו משה מה שהיה קשה לשישים ריבוא היה נח לו, שנאמר "דבר אתה עמנו ונשמעה". אחד לא יכול להרים דבר, בא השני עוזרו, נח לשניהם יכולים. משא כבד לשניים באים ארבעה נושאים. שישים ריבוא לא יכולים לישא משא בא משה וקטן עליו נושא את הכל, שהרי אמרו לו דבר אתה עמנו ונשמע, ז"א כל אחד מהם לא יכול לשמוע את דברי ה', אחרי שהם שמעו שתי דברות כבר לא יכלו, אמרו לו דבר אתה עמנו ונשמעה, אתה תשמע את מה שהוא נותן לשישים ריבוא, הרי לכל אחד הוא נתן לפי כוחו, לקטנים לבחורים לזקנים, לכל אחד לפי כוחו, אז כל אחד לא יכול לקחת גרם יותר, כמו שאומרים, והוא אמרו לו תקבל מה' כל מה שמגיע לנו ואתה דבר איתנו, כי מפי ה' אנחנו כבר לא יכולים לשמוע.

הרי תורתנו הקדושה היה משא אשר כל שישים ריבוא היו מתקשים לשאתו ביחד, הרי היו צריכים לקבל כולם ביחד את התורה, משא אשר מעט פחות משישים ריבוא לא היה בכוחם לשאת, כי אמרנו אם יחסר אחד הם לא היו ראויים לקבל, וגם שישים ריבוא עדיין הרגישו שגם לב ענק כזה שהתחברו כביכול כל הלבבות יחדיו - אינו מספיק לשאת תורה אדירה זאת, רק ליבו של משה רבינו ע"ה היה רחב דיו לשאת את התורה כולה בלי קושי, אין לנו מושג מרוממות התורה הקדושה וכל הכלול בה ברמז, בדרש, בסוד, וכמו שאיננו משיגים את הבורא יתברך כך איננו משיגים את עומק תורתו.

חכמים ז"ל הקדושים שידעו התורה על כל ההיקף שלה, הם גילו לנו כי היתה משא כבד לשישים ריבוא ביחד. הרי ברור הוא שהיו כולם צריכים לקבל את התורה ביחד, בשלום ובאחדות גמורה בלב אחד, בכל הדברים הגדולים האלה עדיין לא נגענו בפלאי מתן תורה עצמו. עד כאן עמדנו רק על ההכנה למתן תורה. כדי לקבל את התורה הם היו צריכים להיות בלב אחד, באחדות גמורה, בלי מחלוקת, בלי קטטה בלי כעס, כולם בלב אחד וכל אחד באופן פרטי רצה את זה, בלי השפעה מהשני, בלי חנופה, בלי כלום, וגם לא היו מסוגלים כולם לקבל את זה אפילו ביחד, אלא ביקשו ממשה שיש לו לב רחב להכיל את הכל שהוא ידבר עם העם. זה סוג ההכנה שהיה רק לקבלת התורה. ז"א זה פלא פלאות להתאחד באחדות כזאת שלא יהיה בין אחד לשני לא קנאה לא כעס לא קטטה, כולם יסכימו מרצונם לקבל את התורה לראות את מלכנו כולם רוצים. ועם כל זה שכולם רוצים, עם כל ההכנה הנפלאה הזאת, עם הכלי של שלום שמחזיק את הברכה הזאת, עם כל זה לא מסוגלים כולם ביחד לקבל עד שמשה קיבל בעבורם והעביר להם. זה רק ההכנה, וזה אחד מהפלאים של מתן תורה. ונתבאר לנו רק הענין של כאיש אחד בלב אחד. שענו כולם יחדיו, כל אשר דיבר ה' נעשה. כמו בשירת הים שכולם פצחו ואמרו שירה בלי שילמדו אותם את המילים ובלי שיגידו להם את המנגינה מה שנקרא, וכולם אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזו אותו דבר פה כולם קיבלו בלב אחד ואמרו, כל אשר דיבר ה' נעשה. זה סוד כאיש אחד בלב אחד. אפשר לדייק כאיש אחד בלב אחד, כאיש אחד - שכל אחד היה כאחד פרטי, ובלב אחד - שהיה לב כללי גם לכולם.

עוד הערה אחת חייבת ללוות אותנו בזמן מתן תורה בחג השבועות הקרוב. בליל יציאת מצרים נתגלה שיעור קומתו של כלל ישראל בכל זוהרו. בקריעת ים סוף ראתה אפילו שפחה מה שלא ראו נביאים. במתן תורה שמע כל העם קולו ודבריו של בורא העולמות. לשמוע דברי אלהים חיים וכי זה דבר קטן? אז תראו, ביציאת מצרים נתגלה שיעור הקומה של ישראל בכל הזוהר שלו. בקריעת ים סוף אפילו שפחה זכתה להיות נביאה, במתן תורה כל העם שמע את קולו של הבורא, נו, ולשמוע דברי אלהים חיים זה דבר קטן?

נביא כאן דברי האדמו"ר המאירים לנו יסוד גדול באמונה. כתוב "למען ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" הרי כדי שיתקיים "וגם בך יאמינו לעולם" ניתנה נבואה לכל כלל ישראל. מה הם שמעו? אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו. אז כל עם ישראל היו בדרגת נבואה לשמוע את שתי הדברות הראשונות. למה היה צריך? "למען ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם", כיון שראה עם ישראל מהי נבואה, הם חוו את הנבואה אז הם כבר יאמינו. כי לא קיים מושג כזה בלתי מאמין, לא מאמין, ולא קיימת במציאות שאלה כזאת האם להאמין או לא להאמין, מה שאנחנו רואים שיש מי שאינו מאמין בנבואה ובענינים הדומים זה מפני שאינם יודעים מהמושג אדם ביקר ולא יבין, וזוהי מחלוקת כללית האם האדם ביקר עד שהוא מסוגל להגיע לנבואה ויוכל לקבל מפי הגבורה עצמה מפי ה' עצמו, או האם במציאותו האדם הוא שפל. זה מחלוקת כללית כאילו בין הפילוסופים וזה.

הכופרים לא יודעים מרוממותו של האדם, לכן הם חושבים שהאדם אינו מסוגל להגיע למדרגות רמות כאלה, אז כשרצה הקב"ה שכלל ישראל יאמינו בנבואתו של משה רבינו ע"ה נתן להם את הטעם לטעום את הנבואה, ואמר להם "אנכי ה' אלקיך ולא יהיה לך אלהים אחרים על פני" וזה מפי הגבורה שמענו. אז כשהם טעמו את טעם הנבואה יודעים הם שניתן להגיע אליה, ואינם צריכים ראיות. אם רק פעם אחת נוכחו לדעת את האדם ביקר, כבר הכל פשוט, וכל זה היה למען ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם. מדהים. אז אין מי שיכול להכחיש את הנבואה. מי שמכחיש את הנבואה כתוב שבידוע לא עמדו אבותיו על הר סיני. מי אומר את זה? הרמב"ם, על סמך מה הוא אומר את זה? על סמך הפסוק, מה כתוב בפסוק? כתוב בפסוק "למען ישמע העם בדברי עמך" אז מי שעמד בהר סיני הוא שמע שה' מדבר עם משה, וגם בך יאמינו לעולם - פירושו גם זרעם אחריהם יאמינו בך במשה עד עולם, אז אם יש כאלה שעברו דורות והם לא מאמינים בידוע שלא עמדו אבותיהם על הר סיני, כי ה' הבטיח שמי ששמע את זה "למען ישמע העם בדברי עמך" והוא מבטיח "וגם בך יאמינו לעולם".

דברנו על ההכנה למתן תורה, ועל מדרגת משה רבינו ע"ה, ועל כלל ישראל באותו מעמד הקדוש, שממנו נובעת האמונה שלנו הודאית, אז עתה נתבונן כיצד עלינו לגשת היום לחג הקדוש הזה, חג מתן תורה.

לחג קודמים שבועות של הספירה, ואפילו אם אין זה הטעם של מצות הספירה, מכל מקום יש להתעורר בהם בימי הספירה על התפילה של משה רבינו ע"ה. למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה. הרי אם הקב"ה ילמדנו למנות ימינו, נקנה בזה לבב חכמה. ומזה למדו חז"ל, כי חכם עדיף מנביא, כי כתוב "ונביא לבב חכמה" אם הקב"ה ילמדנו למנות ימינו אז נקנה בזה לבב חכמה, יוצא שחכם עדיף מנביא, בבא בתרא י"ב. כיצד נזכה ללבב חכמה? ע"י ספירת ימינו? אם נדע לספור את ימינו אז נשיג לבב חכמה?

לביאור הענין נעיין במה שאמרו חז"ל בשמות רבה במדרש פרק כ"ה י"ג. "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו" הדא הוא דכתיב "ברוך ה' יום יום, אמר הקב"ה לישראל, במידה שאדם מודד בה מודדין לו, אני נתתי לכם את התורה שתהיו עוסקים בה יום יום, שנאמר "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, וכן "ואותי יום יום ידרשון", חייכם שאשביע אתכם לחם מן השמים יום ביומו, שנאמר "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי" ולא עוד, אלא שאני מברך אתכם יום יום, שנאמר "ברוך ה' יום יום יעמוס לנו". הרי שיש כאן חידוש, לבד מהחיוב "והגית בו יומם ולילה", יש עוד ענין לעסוק בתורה יום יום דוקא וזוהי המידה שבה יש לנו למדוד, וזה ממש כמו שהין ואיפה הן מידות הלח והיבש, דהיינו אלה הם הכלים שבהם מודדים יין וקמח וכדומה, כך הימים הם הכלים שבהם עלינו לשים ולמדוד את התורה. כל יום הוא כלי חדש הדורש למלאו בתורה. כל יום והשקידה שלו, כל יום והדרישה שלו. אז מה זה יום - כלי מדידה, הנה יש פה כלי וכתוב שעה, שתיים, שלש עד 24, זה הכלי, אתה מגיע למעלה מביאים את הכלים יו, תראה יש שמה רק ככה, שלש דקות, יו, תראה בכלי הזה כמה יש, מה זה, איפה, הכל ריק, ווי ווי, זה הכלים שמודדים. "למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה", אינה דומה השקידה והדרישה של אתמול לזו של היום, כי כל יום הוא עולם בפני עצמו, כל אדם יכול להרגיש בזה כי מצבו הפנימי משתנה מיום ליום ממש, וזה פשוט, הרי הקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, ולכן כל יום הוא באמת יצירה חדשה גם בחיינו הפרטיים, ומלמדים אותנו חכמים ז"ל כאן כי כל יום הוא יצירת כלי חדש שעלינו למלא אותו תורה.

אנשים הולכים לעבודה והם מעבירים כרטיס, מאיזה שעה עד איזה שעה הם היו, ומשלמים להם משכורת לפי הכרטיס, כמה שעות הם עבדו, יש הכלי של 24 שעות לפי זה משלמים לבן אדם, זה העברת כרטיס.

ועדיין יש להבין, הרי  תכלית עסק בתורה הוא למלאות את ליבנו בתורה, כמו שכתוב "והיו הדברים האלה על לבבך", ואיך מתיישב עם זה היסוד שצריך למלאות את הימים בתורה? אם צריך למלא את הלב אז איך אומרים שצריך למלא את הימים?

אך הדבר יובן בציור פשוט, כשאני צמא אני ממלא כוס במים ושותה, אבל בלי כוס אי אפשר לשתות. בדיוק כך, אם אני צמא לתורה אני צריך למלאות את ימי בתורה, ובזה אני מרווה את הצמאון ואני ממלא את ליבי בתורה. זהו בדיוק, "למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה", לא בספירת ימים בעלמא הדברים אמורים לספור את הימים, אלא בזה שנשכיל לעמוד על מידת ימינו ולמלאות אותם ודוקא בזה נביא לבב חכמה, כי הימים הם הכלים והלב הוא התכלית, אז באותו כלי שבו האדם מודד את עבודתו בתורה, באותה מידה מודדת לו ההשגחה העליונה, המן ניתן להם דבר יום ביומו כדי להעמיד אותם על היסוד הזה, ומי שממלא את ימיו בתורה ניתנת לו ברכה יום יום, כל יום מעין ברכתו. כמה מילאת את הכלי ושפכת לתוך הלב, ככה אתה מקבל ברכה מעין אותו יום.

ממשיך המדרש, וכשאתם עושים רצוני אני קורא אתכם "העמוסים מיני בטן" ומעמיס אני לכם כוס ישועות, בזכות בית המקדש שנקרא אבן מעמסה, שנאמר "ביום ההוא אשים את ירושלים אבן מעמסה", בזה שאדם יודע למלאות את הכלים הזמניים שהם הימים שלו לעבודת ה', זוכה שהקב"ה מנהיגו בהנהגה הנצחית שלו, והוא שיהיו העמוסים מיני בטן, הקב"ה מעמיס עליהם כוס ישועות, כלי גדול שמכין ישועות רבות, ויזכו לשאוב בכוס הזה את הברכה והשפע היורד על בית המקש עד בלי די. מדהים. זה המדרש אומר, אנחנו עושים את רצון הבורא, הוא קורא אותנו עמוסים, "יום יום יעמוס לנו האל ישועתנו סלה", ישועות, ישועות הוא מעמיס עלינו. כוס ישועות בזכות בית המקדש, ובית המקדש נקרא אבן מעמסה, וירושלים נקראת כך, ככתוב "ביום ההוא אשים את ירושלים אבן מעמסה", אז פה הפירוש שה' יעמיס עלינו טובות וישועות, כי אם נדע למלאות את הכלים הזמניים זה הימים לעבודת ה', ה' ינהיג אותנו בהנהגה נצחית שלו ונהיה עמוסים מיני בטן, יעמיס עלינו כוס ישועות כלי גדול מלא ומכיל ישועות רבות, ונזכה לשאוב בכוס הזה את הברכה והשפע היורד על בית המקדש עד בלי די.

אבל פה אני רוצה לגלות לכם סוד שאומר המלבי"ם, מה שנוגע לימינו. מה זה אבן מעמסה בעניננו אנו. כתוב "והיה ביום ההוא אשים את ירושלים אבן מעמסה", שנגד הגויים שיבואו לצור על ירושלים יעמדו העמים שהם מלכות ישמעאל שירושלים היא בידם וירצו לישא את ירושלים על שכמם, רוצה לומר שיישאר ברשותם, אבל המשא הזה יהיה להם אבן מעמסה אשר ישרטו בם את בשרם כנושא משא כבד מנשוא, והיא אבן חדה ששורטת את הבשר. ומפרש הטעם שהם יישרטו בם, מפני כי יאספו עליה כל גויי הארץ שחיל גוג ומגוג יתאספו כולם לכבשם מיד הישמעאלים העומסים אותה. זה בדיוק המצב שהישמעאלים טוענים שירושלים שלהם, מזרח ירושלים כאילו שלהם, הם רוצים גם את המערב של ירושלים, את כל ירושלים, הם טוענים שלהם, אובמבה הבטיח שהוא יתן להם את ירושלים אחרי שהוא יעשה את חוק הבריאות הוא הבטיח לסעודים ולכולם שהוא יתן להם את ירושלים, אני אראה לכם מה אני יעשה ליהודים ואני אתן לכם את ירושלים. זה מה שהוא מתכוון, והם רוצים לקחת אותה אבן מעמסה, להעמיס אותה עליהם שזה שלהם אבל זה יהפך להם לרועץ, כי יבואו חיל גוג ומגוג ויילחמו עם הישמעאלים שטועים זאת, ושם הקב"ה ימגר את כולם, שנאמר "ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה", כמו שכתוב בספר זכריה. זה ככה מובא בתוך הדברים.

אבל אחרי ששמענו את הפירוש של המדרש שירושלים תהיה מעמסה שלהעמיס עלינו ברכות וישועות, ועל הגויים שריטות ומכות, עכשיו לאור הדברים הנפלאים האלה במדרש יש לנו להתרגש מדברי הזוהר הקדוש בחלק א' עמוד רכ"א. כתוב "ויקרבו ימי ישראל למות", לא כתוב ויקרב יום ישראל למות, אלא כתוב ויקרבו ימי, שואל הזוהר הקדוש, וכי בכמה ימים מית ברנש, כמה ימים לוקח לאדם למות? והא בשעתא חדא ברגעא חד אמית ונפיק מעלמא, אדם מת ברגע אחד בשעה קלה הוא מת, מה זה לוקח ימים שהוא מת? אלא הכי תנא, אני יעבור לתרגום ישר, אלא כך שנינו, כשהקב"ה רוצה להשיב אליו את אותה הרוח של האדם שנפטר, כל אותם ימים שעמד בהם האדם בעולם הזה הם עולים ומתפקדים ועולים בחשבון לפני ה', זכאי חלקו של אותו בן אדם שהימים שלו מתקרבים לגבי המלך בלא בושה. לא קנקנים של 24 שעות ריקים, שיש בהם דקות או שעה שעתיים בקושי, וכשרואים אותה זה בושה וחרפה שאין כדוגמתה, אלא זכאי חלקו של מי שבא עם הימים שלו לפני הקב"ה בלי בושה ולא נדחה יום אחד מהם מכל הימים החוצה, שיימצא באותו יום שהוא עשה בזה חטא, לכן כתוב בצדיקים לשון קריבה, "ויקרבו ימי ישראל לבוא", למה? משום שהוא התקרב עם ימים בלי בושה, יש אחד אומרים לו בוא הוא מתבייש, למה הוא מתבייש? הוא מלוכלך, יש לו כתמים בבגדים והכל, אז הוא אומר לא לא לא לא לא לא, הוא מתבייש, אחד שהוא נקי והכל טוב למה שיתבייש להתקדם. אדם שיש בו פגמים הו אלא רוצה להתקרב, "ויקרבו ימי ישראל" בלי בושה, למה כולם מלאים. כל הימים מלאים. אוי להם לרשעים שלא כתוב בהם קריבה. ואיך הם התקרבו הימים שלהם לפני המלך, הרי כל הימים שלהם מלאים חטאים, והם נמצאים בחטאי עולם, איך יבואו לפני המלך, איך יכולים להתקרב?

ראיתם פעם ילד שקוראים לו שהוא הודה שעשה משהו לא טוב, בא הנה, אז הוא עושה... מתבייש. יש כאלה בורחים. אבל אם זה ילד טוב אומרים לו בא הנה אז הוא הולך בלי שום בעיות, בלי שום בעיה. זה לשון קריבה אצל הצדיקים.

הרי הימים של האדם נפקדים ביום מותו, והם צריכים לעלות בלא בושה, כי הימים שלנו הם הכלים שעלינו למלאות בתורה ובמעשים, ואשרי מי שכל ימיו מלאים בעבודת ה'.

חג השבועות הוא אחד מארבעה פרקים שבהם העולם נ ידון, וכתב בעל תולעת יעקב, והובא בספר השל"ה במסכת שבועות, ודע, כי כמו בראש השנה רצה הקב"ה להשגיח ולדרוש מעשי בני אדם, כי הוא הבריאה הראשונה וחידוש העולם, כן רצה ביום מתן תורה שהוא מורה על חידוש העולם. כי אלמלא ניתנה תורה באותו יום היה העולם חוזר לתוהו ובוהו, אז העולם למעשה נתבסס והושלם ביום הזה וזה בריה מחדש. אז כמו שהיום הרת עולם זה בראש השנה, ושמה הקב"ה דן ומחדש הכל מחדש, כך הקב"ה משגיח ודורש את מעשי בני אדם ביום מתן תורה שזה חידוש העולם, והוא רוצה להשגיח ולדרוש על מעשה העולם והעולם נידון על התורה שניתנה בו ושביטלו את עצמם ממנה, הוא דן כל אדם ביום מתן תורה על ביטול התורה שהיה לו כל השנה. הרי ששבועות הוא יום דין ממש, ולכן עלינו להתעורר בו בתשובה, וחרטה על ביטול תורה וקבלה להבא ,לכן לפני שנתיים אמרנו שיקחו על עצמם לגמור את הש"ס בגרסה, ברוך ה' אנשים זכו, זה קבלה טובה מאד שאדם מקבל על עצמו קבלת התורה מחדש, קבלה, מה הוא מקבל, זה יום מתן תורה, ה' נותן ואתה צריך לקבל. אז מה אתה מקבל? אז צריך לעשות תשובה על ביטול תורה ולקבל קבלות חדשות. והקבלה שצריכה להיות זה למלא את ימינו תורה יום אחד לא יעדר. לשקוד ולדרוש יום יום, ובזה נתברך יום יום. והקב"ה מבטיח לנו, מבטיח לנו שהוא יעמוס לנו יום יום. יהיה לנו כוס ישועות יום  יום, לא כדאי להקשיב לקב"ה שהוא אומר לנו דברים כאלה? אומר אשרי אדם שומע לי, יש אחד שומע לאשתו, יש אחד שומע לחברו, יש אחד שומע לבוס, כל אחד שומע, ליצרו, אבל ה' אומר שמע ממני עצה, אשרי אדם שומע לי, מה אני מבקש - לשקוד על דלתותי יום יום, ועוד פסוק "ואותי יום יום ידרשון", למה? למה כדאי לך לשמוע לי? חייכם שאשביע אתכם לחם מן השמים יום ביומו, לא יחסר לכם פרנסה בכבוד רב, בתנאי - יום יום תדרשו אותי ויום יום תפקדו ותשקדו על דלתותי, שנאמר "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי", אם אתה הולך בתורתי יום יום, ואני אברך אותך, ברוך ה' יעמוס יום יום, יעמוס לנו, יעמוס זה יחפון ויתן לנו, יעמיס אותנו העמוסים מיני בטן, יש לך הבטחה, אומר אשרי אדם שומע לי, אל תהיה אהבל, אל תשמע לאף אחד, הם לא יכולים להבטיח לך פרנסה יום יום, תשאל, אשתך מבטיחה לך פרנסה יום יום? חבר שלך מבטיח לך יום יום? בעל הבית שלך יכול להבטיח? מי מבטיח לו? בעלי בתים לא פשטו רגל והשאיר את העובדים בלי כלום? אני יכול להבטיח, ואני מבטיח לך, ולא סתם, עומס, אני יעמיס עליך, רק תשמע לי, כדאי או לא כדאי? חנג'ורי.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה