גרותה של רות אמתית | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

ותאמר רות אל תפגעי ואילשוב מאחריך

כי אל אשר תלכי אלך

ובאשר תליני אלין

עמך עמי ואלוהייך אלוהי

באשר תמותי ימות

ושם אקבר

כי המוות יפריד ביני ובינך.

מבואר במסכת יבמוד ממזן

רות הביעה לפני נעמי את נכונותה להתגייר

ונעמי הודיעה לה מקצת מצוות קלות

ומקצת מצוות חמורות

וכאשר ראתה

כי מתאמצת היא ורוצה בכל ליבה להתגייר

שוב לא הרבתה עליה דברים ורות נתגיירה.

צריך ביאור,

הרי אמרו במסכת יבמות כד

אחד איש שנתגייר לשם אישה

ואחד אישה שנתגיירה לשם איש

וכן מי שנתגייר לשם שולחן מלכים

לשם עבדי שלמה אינם גרים.

ומבארת שם הגמרא שהעניין בכל אלו שלא נתגיירו לשם שמיים

אלא מחמת סיבה אחרת,

לשם אישות

או לשם שררה.

נחזור.

רות מבקשת מנעמי

שלא תפציר בה לשוב מאחריה כמו שביקשה מעורפה.

היא אומרת לה, באשר תלכי אלך, תליני אלין, עמך עמי, אלוהיך אלוהי, תמותי ימות,

אקבר שם בדיוק כמוך, המוות יפריד ביני ובינך.

אז מה היא אומרת? היא אומרת שהיא נדבקת

בנעמי

או שהיא נדבקת בעם ישראל?

מה היא אומרת?

באשר תלכי אליך, באשר זה מצד שני, היא גם אומרת, אלוקייך אלוקי, ועמך עמי,

והמוות יפריד ביני ובינך, כאילו זה הכל תלוי ביני ובינך.

מה, מה, מה יש פה?

פה. הגמרא אומרת שרות מביעה שהיא רוצה, היא רוצה להתגייר.

ואז נעמי, זה לא לקח,

מהר, אחרי כמה פעמים

היא אמרה לה מצווה,

כמו שצריך להגיד, מקצת מצוות קלות, מקצת מצוות חמורות.

וכשהיא ראתה שהיא מתאמצת,

בשונה מעורפה,

ורוצה בכל ליבה להתגייר,

אז שוב לא הרבתה עליה דברים,

ורוצה התגיירה.

אבל איך זה מסתדר

עם הגמרא ביבמות כד?

שם כתוב שאם אחד רוצה להתגייר בשביל לשאת אישה,

או אישה רוצה בשביל לשאת גבר,

להינשא לגבר, וכן מי שמתגייר

לשום שולחן מלכים,

לשום עבדי שלמה, זאת אומרת,

הוא רוצה להיות בשולחנם של מלכים ולהיות עבד של שלמה,

אלה אינם גרים.

אפילו אם יתגיירו, הגרות לא תופסת.

ומבארת שם הגמרא, כי כל העניין, הם לא מתגיירים לשם שמיים.

אלא סיבה אחרת גורמת,

או לשם אישות שרוצים להתחתן עם ישראל,

או לשם שרנה, הם רוצים תפקיד, כבוד, עניינים.

ולהלן מביאה הגמרא ברייתא,

תנא רבנן, אין מקבלין גרים לימות המשיח.

למה?

כי תהיה טובה גדולה, מושפעת על כל העולם, בזכות היהודים. מי לא ירצה להתדבק ביהודים?

כיוצא בו לא קיבלו גרים, לא בימי דוד ולא בימי שלמה.

מה הטעם?

מפני שכל אלה אינם באים להתגייר,

אלא מחמת גילוי

והארת פניו של הקדוש ברוך הוא לישראל.

והטבה שהייתה בזמן דוד ושלמה,

או זו שתהיה לישראל בימות המשיח,

אין זו גרות לשם שמיים.

רק

אם הגרים באים להתגייר בתקופת הגלות,

כאשר הנהגת השם מתברך בהסתר פנים,

וישראל מכונים הם הגרים כאלה, יש לקבל.

כי הם מתגיירים בכוונה אמיתית לשם שמיים, לא מחמת טובת הנאה.

מבואר עוד ברמב״ם,

שזה מה שמצינו בשמשון המושיע את ישראל,

ובשלמה המלך, ידיד השם,

שנשאו נשים נוכריות.

ובוודאי לא יעלה על דעתנו

שהדבר כפישוטו שהגדולים הללו נשאו נשים נוכריות,

אלא שנשאו נשים שנתגיירו מחמת אישות

וגירות כזו אינה גירות.

כדברי הרמב״ם שם,

לגבי שמשון ושלמה ודאי צריכים לומר גם לגבי מחלון וחיליון.

שאמרו חכמים זיכרונם לברכה עליהם שהיו גדולי הדור ופרנסי הדור.

ואיך יעלה על הדעת שהם נשאו נשים מואביות?

ועוד,

שאם אכן היו נוכריות

ומחלון וחיליון חטאו בזה שנשאו אותן,

איך אמר בועז,

שופט ישראל,

שצריך להקים שם המת על נחלתו ולקחת את רות לאישה?

וכי כיצד יעלה על דעתנו להקים שם וזיכרון לחטא ופשע?

אלא על כורחך.

צריך לומר שכאשר ראו מחלון וחיליון

שהנשים הללו,

רות ועורפה,

שלמות באמונתן בתכלית השלמות,

הוסכם אצלן לקחתן לנשים וגיירו אותן תחילה,

ומכאן ואילך התנהגו הנשים הללו בדת יהודית

כגרים אמיתיים.

אלא שהיה חסר

קבלת מצוות ומעשי גרות בפני בית דין של שלושה,

ולא נתגרו אלא בפני שלושה הדיוטות.

וכיוון

שהאמינו רות ועורפה בשם אלוקי ישראל,

ונהגו בדת משה וישראל ככל גרי הצדק,

על כן לא נחשב למחלון וחיליון לחטא

מה שנשאו אותם.

אבל נעמי חשדה אותם שכל גרותם

לא היה אלא כדי להינשא לשני גדולי הדור

גרות

לשם אישות.

זה היה החשש

של נעמי.

הם, שנשאו אותם,

לא ראו שהן באות רק בשביל אישות, אלא בגלל שהן

מאמינות באלוקים בתכלית השלמות.

לכן הן הסכימו לקחת אותם.

אבל נעמי חשדה

שכל זה גרות כדי להינשא לשני גדולי דור.

וגרות כזו לשם אישות.

ועל כן לא קיבלו אותם בבית דין,

ונחשב להם הדבר כאילו לא נתגיירו.

ולפיכך נאמר בהם, ויישאו להם

נשים מואביות.

ומכיוון שהגרות הראשונה

לא הייתה גרות כדת וכדין,

לכן עתה החלה נעמי להתעסק עמהן שנית

בעניין הגרות.

כדי שהגרות תהיה גרות אמיתית על פי דיני התורה.

גרות

בכוונה טהורה לשם שמיים.

כי עכשיו כבר אין בעלים,

אין גרות לשם אישות,

וגם היא לא יכולה להבין עם ילדים.

אלא שהדבר צריך תלמוד.

כי לכאורה גם הגרות הזו של עכשיו לא הייתה גרות לשם שמיים,

אלא מתוך אהבתה לנעמי היה ברצונה להתגייר.

כי נעים וטוב לה להיות עם נעמי.

כמו שהעידה בעצמה כי המוות יפריד ביני ובינך.

שמרוב אהבתה אליה ורצונה להתדבק בה,

אמרה לנעמי שאין דבר שיוכל להפריד בין הדבקים אלא המוות בלבד.

וכל כך למה?

מפני שהיו מעשיה של נעמי נאים ונעימים,

כמו שאומר המדרש ברות רבה בית הן.

ועל כן אהבו שתיהן עורפה ורות לחיות במחיצתה.

וכמו שאמרה להם, שוב נא בנותיי,

למה תלכנה עמי העוד ליוונים במעי,

והיו לכם לאנשים?

היות ואין לה אפשרות לקחת אותן לכלות,

אם כן ודאי תהיינה זקוקות להינשא לאנשים זרים וללכת עימהם לשב בביתם,

ועל כן מה להן ללכת עימה?

הרי לא תוכלנה להמשיך במחיצתה לאורך ימים,

כי ודאי תשבנה תחת בעליהן,

יישאו אותם בעלים ויקחו אותם.

ואכן, כאשר שמעה עורפה את הטענה הזו,

נפרדה מנעמי וחזרה למואב.

זאת אומרת, כל עניינה של עורפה היה נעמי.

מרוב אהבתה לנעמי, שנעים ונחימים מעשיה,

האישיות שלה משכה אותה,

אז היא רצה להיות במחיצתה.

אבל כשהיא שכנעה אותה, את לא תוכלי לשייר איתי תמיד.

הרי יום אחד תרצי להתחתן,

את תלכי תשבי תחת בעלך,

אז את תעזבי אותי. אז מה את נדבקת אליי? אז שובי אל עמך.

וגמרנו.

והיא עשתה כן.

מבואר לכאורה שכל העניין היה רק רצון הקלות

להתדבק בנעמי.

ונמצא שכל הגרות של רות לא הייתה אלא מחמת הסיבה הזו,

ואין זו גרות לשם שמיים.

איי, איי, איי, באור העניין שדבקות זו לא הייתה לתכלית ולמטרה בפני עצמה, ולשם כך נתגיירה,

אלא שהיה בזה משום אמצעי להתדבק בשכינה.

רות,

בבקשתה להתדבק בנעמי,

כי מעצת חכמים, זיכרונם לברכה,

הרוצה להתדבק בשכינה, כיצד?

ככתוב בכתובות קי״א ואתם הדבקים באדוני אלוהיכם,

חיים כולכם היום, וכי אי אפשר לדבק בשכינה בה הכתיב כי אדוני אלוהיך אש אוכלה אלא כל המשיא ביטול לתלמיד חכם והעושה פרק מתיאל תלמידי החכמים והמהנה תלמידי החכמים מנכסיו,

מעלה עליו הכתוב כאילו מתדבק בשכינה.

הנה לימדו אותנו חכמים, זיכרונם לברכה,

כדי שיזכה אדם להשיג את מעלת הדבקות בשם יתברך.

יש לו להתחבר ולהתקרב לתלמידי חכמים אמיתיים בכל דרך שהיא.

והגם שקרבה לתלמידי החכמים זה עונג רב,

גם כן בחיי העולם הזה,

כי טוב ונעים לו לאדם

לשם במחיצתו של תלמיד חכם,

כי משאו ומתנו באמונה,

דיבורו בנחת עם הבריות,

דרכיו נעים,

מעשיו מתוקנים,

והוא ניכר לטובה ולברכה בכל ענייניו,

לא רק בחוכמתו ובדעותיו,

אלא גם במעשיו.

מוותר משלו לאחרים, מעריך אף ומוחר,

מלווה וחונן,

ואינו מצר לאדם לעולם,

כמו שכתוב ברמב״ם, פרק ה' בלכות דעות.

עם אדם כזה ודאי נעים לשבת יחדיו בעולם הזה כל הזמן.

ואם כן, לכאורה יש בקרבה זו לתלמיד חכם משום כוונה זרה,

והרי זה כמו גרות לשם אישות,

שלא מקבלים אותה.

אלא הביאור בעצה הזו של התדבקות בתלמיד חכם הוא שכאשר הגיע האדם בשכלו למדרגה של דבקות בשם יתברך.

אלא שחסר לו עדיין דבקות אמיתית בכל הלב,

כי הגוף עם כל חומריותו חוצץ בפני הלב.

והשאלה הבוערת אצלו, איך אפשר להתגבר על כל המונעים?

איך אפשר להשיג את מעלת הדבקות בשלמות?

לאדם כזה באו חכמים, זיכרונם וברכה, ויעצו לו שיש לו לנהוג בדרך של התקרבות והתחברות לתלמיד חכם.

על ידי כך הוא ילמד ממעשיו

והוא יראה אותם תוך כדי שימוש

ויחדרו הדברים אל פנימיותו עד שיסורו כל המונעים המעכבים אותו מלהשיג את השלמות.

ומעתה נבוא לבאר דרכה של רות

ומה החילוק שבינה לבין עורפה.

עורפה,

כששמעה את דברי נעמי,

שוב נא בנותיי,

למה תלכנה עמי העוד לבנים במעי,

בהיו לכם לאנשים?

וכל יתר הדברים שנעמי דיברה לפניהן, שאין תקווה

להימצות עוד בקרבתה,

כי ודאי תינשאנה לאנשים זרים ותלכנה אחריהן.

ועל כן טוב להן לחזור למואב ולהינשא לאנשים כנפשן.

כיוון ששמעה עורפה כך,

מצאה כי נעמי צדקה מאוד.

שהרי כל רצונה וחפצה להיות עם נעמי ולחיות בצלה.

וזה דבר שאי אפשר שיתקיים,

שהרי היא תזדקק להינשא,

ושוב לא תוכל להיות

מנועמת

בנועמה של נעמי,

ועל כן גמרה בליבה לחזור.

כך נהגה עורפה.

אבל אצל רות נאמר, ורות

דבקה בה.

כי היה לרות הכרה אמיתית.

כי השלמות האמיתית

היא רק הדבקות בו יתברך.

כמו שאמר דוד המלך, ואני,

קרבת אלוהים לי טוב.

זה הטוב היחידי, ורק זה הטוב.

בכל זולת זה שיחשבוהו בני אדם לטוב,

אינו אלא הבל,

ושב נטעה, כדברי המסילת ישרים, פרק א'.

טוב, יש רק אחד. דבקות בשם יתברך.

כל השאר של טוב שאתה תגיד, זה לא יחסי.

זה הבל ושב נטעה.

את כל זה הבינה רות,

ודווקא משום כך

הייתה חפצה בכל לב.

וזוהי העצה שנתנו החכמים, זיכרונם לברכה,

שהתחבר לתלמידי חכמים

אשר מעשיהם נאים ומתוקנים,

ועל כן החליטה לאחוז בדרך זו ולהתדבק בנעמי

אשר מעשיה נאים ונעימים כדרשת חכמים, זיכרונם לברכה.

אבל זה היה כדי.

שתזכה להתדבק בשכינה.

לכן היא גם אמרה

עמך עמי ואלוהייך אלוהי.

אז למה באשר תמות תהיה מות וכו'?

כי רק דרכך אני אוכל להשיג את השלמות.

את האמונה בשם כבר היה לי קודם.

אבל איך אני אשיג את זה? רק ממעשייך הנאים והנעימים.

שזה מה שאמרו חכמים,

על ידי שנדבק בחכמים, רואה במעשיהם.

אז הוא הופך להיות דבק בשכינה.

נמצא שירות עמדה במבחן

ובניסיון מהי סיבת רצונה לדבק בנעמי.

נעמי ניסתה אותה.

היא רצתה לראות מה הסיבה, לכן היא דחתה אותה כל הזמן.

האם זה מפני שזו הדרך שעל ידי היא תוכל להשיג את הדבקות בשכינה,

או שהסיבה היא הנועם שהיא מצאה בנעמי,

וזה מושך את ליבה להידבק בה כתכלית ולא כאמצעי להידבק בשכינה.

זו הייתה הבחינה שבחנה אותה נעמי.

ורות עמדה בניסיון הזה.

ובהסכמתה לשבת,

אלמנה,

כל ימי חייה,

ובלבד שתסתופף בצלה של נעמי,

הוכיחה שכל רצונה הוא להידבק בשכינה.

וההידבקות בנעמי הייתה הדרך והאמצעי המביאים את האדם לדבקות בשכינה.

וכיוון שכך,

על כורחך שהגרות שלה לא הייתה מחמת דבר אחר,

אלא גרות בכוונה טהורה לשם שמאי.

נו,

אז אם גרים שהם לא חייבים להתגייר,

נדרשים לרמה כזאת

של כוונה לשם שמיים ולא לשום סיבה אחרת,

אז יהודי,

על אחת כמה וכמה שצריך להוות את השם לשם שמיים ולא לשום סיבה אחרת.

רבי חנניהו בן אגשיאו אומר,

עושה הקדוש ברוך הוא זה קדוש רואין לפי כוך ירבו להם תורה ומשוות שנה אמור אדנו הופס למען סזגו יחדיל תורה הוא יעד.