לקראת מתן תורה - ג | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

אביה בת מזל ובעלה יאשיהו בן יעל יזכו לזרע חי וקיים בן זכר לעבודתו יתברך מהרה ואחיותיו יזכו לזיווגים כשרים מכפז אמן

חלק ג לקראת חג השבועות.

בעל העיקרים כותב

למה שהייתה התורה האלוהית

הנהגה בהישרה למין האדם

מושפעת מאת השם יתברך.

הנה היא תורה בהכרח

על קשר ודיבוק

בין אלוה יתברך שהוא המצווה

ובין העם שהוא המצווה.

ובעבור זה הוא מבואר

כי מן הצד הזה בשמיעת איזה ציווי

מפי השם

יורה בהכרח

על מציאות הנבואה

ותורה מן השמיים

ומציאות השם המצווה בדת והמשגיח.

וכל שכן

בשמיעת אנוכי

ולא יהיה לך שהם יורו בעצם

על שלושת העיקרים הללו.

אז אומר בעל העיקרים,

היות והתורה האלוקית

היא בעצם הנהגה

והישרה ליישר את בני האדם,

היות והיא מושפעת מאת השם יתברך,

כל התורה הזאת,

אז זה מראה שיש קשר ודיבוק

בין האלוהים שהוא מצווה

ובין העם המצווה,

כי התורה ניתנה לעם המצווה על ידי המצווה, אז יש דיבוק וחיבור ביניהם.

ובעבור זה, זה מבואר

שאם כן,

כששומעים

ציווי מפי השם,

מה זה מורה?

זה מורה בהכרח

על מציאות הנבואה,

בא הנביא ואומר בשם השם כך וכך.

אז זה אומר

שיש מציאות של נבואה שהשם מנבא את בני האדם למסור להם דברים בשמו לעם,

כי לא כל העם ראוי וזכאי לשמוע לפי דרגותיהם.

במעמד הר סיני עם ישראל כולם הגיעו למדרגה של נביאים, שרה מהם הזוהמה,

כולם אמרו בלב אחד,

נעשה ונשמע,

זו הייתה מדרגה חד פעמית לאותו זמן,

ולכן היו ראויים כולם בשווה פנים בפנים דיבר עמכם השם.

אבל מאז הקדוש ברוך הוא מנבא את הנביא שהוא נביא אמת,

כמו את משה רבנו.

אז זה מורה בהכרח על מציאות הנבואה,

וזה מורה שהתורה מן השמיים,

ומציאות השם

שהוא מצווה בדת

והוא משגיח.

כי אחרת מה התועלת שהוא מצווה אם העם לא יעשה?

אז אם הוא לא ישגיח,

אז מה התועלת שהוא נתן?

ואיפה יהיה השכר והעונש אם אין משגיח?

רק אם יש משגיח יכול להיות שכר ועונש.

וכל שכן,

כששמעו ישראל את שתי הדיברות הראשונות מפי השם,

אנוכי,

זה אומר השם.

לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי,

זה אומר השם.

וזה מורה על שלושת העיקרים הללו.

אבל עם כל זה,

רצה השם יתברך להשמיע לישראל מפי עשרת הדברים.

חסר את הדיברות.

למה?

כדי שהם יורו

על הדברים הכוללים

שאדם מחויב בהם

מצד הקשר שבינו לבין אלוהיו.

וזה אם מצד האדון המצווה

ואם מצד העבד המצווה.

ולכן,

באו בזה שתי לוחות

להורות

ששני העניינים הללו נבדלים זה מזה.

חמש דיברות

כנגד השם שהוא האדון

בלוח אחד.

להורות

ששניהם הכרחיים בהגעת השלמות האנושית.

כדי להגיע לשלמות אנושית צריכים שתי לוחות.

אחד

בינינו לבין השם,

והלוח השני בינינו לבין זולתנו.

הראשון בין אדם למקום, והשני בין אדם לחברו.

והעשרה הללו הם כללים כוללים

את שני מיני המצוות.

על זה הדרך.

בלוח האחד,

חמש הדיברות הראשונות,

שאדם מחויב

לעשות אותם מצד זה שהוא מקבל את השם יתברך

בזו הדרך.

כמו מלך אחד

בנה מדינה,

הלך,

לקח עבדים,

הוציא אותם לחירות

והושיב אותם במדינה שהוא בנה.

אחר כך בא אליהם,

דיבר עימם,

שיקבלו עול מלכותו.

אז דבר ראשון

שראוי שיודיע להם

זה שהוא האדון

שהשגיח עליהם להוציא אותם מחירות

לחירות מבית עבדים.

איך הגעתם פה למדינה?

אני הבאתי אתכם. הוצאתי אתכם מפה, שמתי אתכם פה, באיזה מדינה שאני בניתי לכם.

אז זה הדיבור הראשון.

אנוכי אדוני אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים.

נכון או לא נכון?

בטח נכון.

הרי העם שעומד במעמד הר סיני יודע שהוא יצא ממצרים על ידי הבורא שעשה את עשר המכות, קרע להם את הים

ומלווה אותם מאז עד עכשיו,

נותן להם את המן, נותן להם הכל, ענני כבוד,

ועכשיו הוא בא ומודיע להם, חבר'ה,

זה אנוכי.

עד עכשיו ראיתם את הפעולות שלי. עכשיו אני מדבר אליכם בגובה העיניים, מה שנקרא.

אז אנוכי השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים.

לכן ראוי שתקבלו את עול מלכותי עליכם. לא עול של פרעה הקטן הגמד,

אלא

עול מלכותי.

אני הוצאתי אתכם לחירות.

אחר כך

מצווה אותם מצווה שנייה,

לא לתת את הממשלה, לא להחליף אותו באחר.

לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי.

וגם מצווה אותם לא למרוד ולהקים עליהם מלך אחר.

לא תעשה לך פסל וכל תמונה.

אחרי זה הוא מבקש שיתנהגו במנהג כבוד,

ולא בביזיון שלא יישבעו בשמו לשקר.

לא תישא את שם אדוני אלוהיך לשווא.

אחרי זה ראוי

שיקבע להם זכר ליום שבנה להם את המדינה,

פה במקרה שלנו זה את העולם, הרי הוא בנה את העולם והכין את הכל בהסברת הברואים.

ומתוך כך יזכרו שיש להם אדון שבנה את המדינה.

ויזכרו איך הייתה ישיבתם בתוכה,

שהם היו בהתחלה עבדים,

והוציא אותם לחירות.

לכן ציווה אותנו לשמור את יום השבת,

להורות

על חידוש העולם,

כי הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בשישה ימים בשביעי שבת זה חידוש העולם,

ועל יציאת מצרים מעבדות לחירות.

זה מה שאמרו זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו,

כי השבת

לא באה להורות על מציאות הפועל המחדש העולם בלבד,

שזה נזכר בדיבור זכור את יום השבת לקדושו,

כי גם הפילוסוף

יודה במציאות הפועל.

גם המדען הזה שפגשתי מודה במציאות הפועל.

רק הוא מחפש הוכחה

בשביל שאפשר יהיה להתבסס עליה.

ואין מי שיכחיזות זולת

קט האפיקורוס.

אלה שלא רוצים לקבל עליהם שום עול, אז לכן אם לא נכנסים לזה, יעזוב אותך, הכל שטויות וכל הדברים, זהו, זהו.

אבל כל בן אדם שהוא מחשיב את עצמו לקצת,

ודאי שהוא רואה

את הפועל.

אבל זה לא מספיק.

כי אז מה אתה אומר? שיש פועל שפעל פעולה, ברא את העולם, וזהו, שלום.

אבל עיקר השבת בא להורות על מציאות פועלת ברצון תמיד,

המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית.

וגם אחרי בריאת העולם הוא ממשיך לחדש את העולם בכל יום. המאיר לארץ ולהתדרים עליה, מעריב ערבי, כל יום, כל יום אחד.

אז כמו שאנחנו זוכרים את זה,

בדיבור שמור את יום השבת.

ובואו נזכר כבר יציאת מצרים.

למה? כי הוכר מתוך יציאת מצרים שהקדוש ברוך הוא לא פעל חד פעמית בעולם,

אלא הוא פועל ברצון ועושה במציאות כחפצו ורצונו,

כמו שהוא עשה עם עם ישראל במצרים,

ושינה את הטבע מחדש,

והראה לכל העולם שהוא שולט בו ועושה בו, כי אני השם בקרב הארץ.

אני לא אי שם ונעלמתי.

אני פה, אני פה.

אתה רואה פרעה? אתה רואה מה אני עושה לך? דם, צפרדע, כנים, ערוב. אתה מתחיל להבין? כן. עד שהוא אמר, כן, אצבע אלוקים.

השם הצדיק,

ואני ועמיר שוי.

אז לא רק בעת בריאת העולם בלבד,

אלא גם אחרי שנתחדש העולם ומשגיח ומשנה את הטבע לעשות חפצו ורצונו בכל העת,

כמו שעשה לנו ביציאת מצרים.

ולהוציא מלב האומרים אין קול חדש תחת השמש,

ועל כן אמרו כי זכור

זה מורה על מציאות הפועל,

ושמור

זה מורה על מציאות פועל ברצון תמיד

על צד ההשגחה.

שניהם נאמרו בדיבור אחד,

כלומר,

בדיבור של מצוות השבת,

כי הכוונה להורות

על מציאות פועל ברצון תמיד ומשגיח,

ולא רק על מציאות פועל בלבד.

אז לכן נאמר שתי לשונות, שמור וזכור,

וזה בדיבור אחד, בדיבור של שמירת שבת,

כדי לדעת את הדברים הללו.

אחר כך אמר,

כבד את אביך ואת אמך.

מה זה קשור לבינך לבין המקום?

אלא לפי הידוע,

שאין המלך שבנה המדינה

נגלה בכל יום לאנשי המדינה ההיא,

כל פעם נולדים ילדים חדשים,

אז כל פעם הוא יבוא ויגיד להם, שלום, זה אני, שאני בניתי את המדינה, ואני הוצאתי את אבותיכם ממצרים,

ואני, וזה, כל פעם הוא יבוא, הוא יעמוד בדיזנגוף, כן, יש עכשיו חדשים

שלא מבינים, לא מכירים, וזה עגילים, מפריעים להם לשמוע.

אז אני, הנה, עוד פעם באתי, אני, כן,

ואחד יגיד, אני בדיוק הייתי בקורס, לא הייתי, אז הוא אומר לו, תבוא עוד פעם, כן, אז אני בא עוד פעם.

לכן אמר, כבד את אביך בעת אימך.

הוא לא נגלה בכל יום לאנשי המדינה,

ואם

יזכרו אנשי הדור ההוא שראו את ביאת המלך אל המדינה,

ואת קבלת עול מלכותו שהמלך בנה את המדינה והוציא אותם מעבדות לחירות,

הנה אלה שיבואו אחריהם,

לא היו בעבדות כלל, ולא ראו את כניסת המלך למדינה,

עלולים לבוא ולמרוד, ולחשב שהמדינה הייתה שלהם תמיד,

ואין מושל עליהם,

ואין דרך לצאת מהשטות הזאת,

אלא אם כן יהיו נכנעים אל האבות

ומקבלים המוסר מהם,

שהם יודיעו את בניהם,

את מה שהיה,

איך הם היו עבדים,

ואיך בא האדון והוציא אותם לחירות,

ובנה את המדינה והשכין אותם בתוכם.

שאל אביך ויגד לך, זקניך, ויאמרו לך, אל תמציאי

דבר חדש, תברר מה היה לפניך, הגעת רק עכשיו, מה אתה מבלבל את המוח?

אני לא ראיתי.

אז מה אם לא ראית?

אז תשאל את אלה שראו,

אני לא ראיתי.

ולזה היה מן ההכרח,

כדי שלא תשתכח

ממשלת המלך בכל המדינה,

ואת הטובה שעשה עמהם, שהוציא אותם מהעבדות לחירות,

אז הצריך הבורא שהבנים ייקנעו בכל דור ודור אל האבות

ויקבלו דברי מוסרם עליהם.

ולכן בא הדיבור החמישי,

כבד את אביך ואת אמך,

כדי להזהיר על הקבלה איש מפי איש.

רוצה לומר שיימשך האדם לקבלת האבות

שזהו עיקר

כולל

לכל הדתות,

שלא יצויר מציאותם

אם לא יהיה האדם נשמע לקבלת האבות וחכמי הדת.

ונשלמו בזה הדיבור של כל הדברים ההכרחיים אל האדם בינו לבין הקדוש ברוך הוא.

וזה הדברים שהם מחייבים את העבד

לעשות בבחינת האדון.

אז גמרנו עם לוח אחד,

שמה בין אדם למקום.

אחר כך הוא שב

להזהיר דברים כוללים

שהם הכרחיים אל האנשים

בבחינת היותם והתקיימם במדינה,

כדי שישלם הקיבוץ המדיני,

שיהיה שלם, לא יתקוטטו, לא יילחמו, לא יריבו, לא ירצחו, לא יגנבו, לא יעשו כל מיני דברים.

אז צריך גם לתת הנחיות

איך אתם מחבר למה שאתם איתי,

איך אתם ביניכם תסתדרו ותגיעו לקיבוץ שלם

בלחיות בשלום ובאחווה ובכנישתא חדה.

אז הדיבור הראשון

נאמר לא תרצח.

מה הוא כולל?

לשמור את הגוף של חברך.

לא לפגוע בגוף של החבר.

לא תרצה זה לא עד כדי מיתה.

זה כולל שמירת הגוף של החבר.

אחר כך

לא תגנוב.

לשמור את הממון של חברך.

לא רק את גופו, גם את ממונו אתה צריך לשמור.

ואחר כך לשמור דבר שהוא בין גופו

לבין ממונו

ממוצע בין גופו וקניינו זה אשתו.

לא תנאף.

כי מצד מה היא גופו, אשתו כגופו.

ומצד מה היא קניינו. האישה נקנית בשלושה דברים.

אז בין הגוף לבין הממון יש את האישה שהיא גם גוף וגם ממון.

אז על זה נאמר לא תנאף.

אחר כך

מזהיר

לא מספיק לאדם

שייזהר מלהזיק את חברו בפועל, בפעולות מעשיות,

או בגוף, או בממון, או באשתו,

אלא גם צריך להיזהר לא להזיק לו בדיבור.

ועל זה נאמר לא תענה ברעך עד שקר.

עדות.

אתה יכול לפגוע בחבר?

לא, אני לא נגעתי בו. אני רק אמרתי.

שאלו אותי, אז אני אמרתי.

אני לא.

אל תעיד עדות שקר, אל תגיד לשון הרע, אל תלבין את פניו, אל תונה אותו. וכל זה כלול

ולא תענה ברעך עד שקר. לא להזיק אותו גם בפה, בלשון.

וגם לא במחשבה.

ועל זה נאמר לו תחמוד,

שזה במחשבה.

לא תחמוד אש את רעך,

שדהו,

ועבדו,

ועמתו,

ושורו,

וכל אשר לרעך.

אדם חומד, יש לו עין רע על השנים, קנא בו וכולי.

לא תחמוד.

ובזה,

אם מקיימים את חמשת היסודות הללו,

נשלמו הדברים הכוללים, ההכרחיים, אל האדם

בבחינת היותו.

ובאשר הוא הכרחי להשתתף עם זולתו.

אם רוצים לעשות קיבוץ שלם של בני אדם בשלום, ברעות ואחווה,

אז צריכים לקיים את הלוח השני גם.

ולזה היו עשרת הדיברות בשני הלוחות,

להורות

ששני אלו העניינים,

עם היותם נבדלים זה מזה,

הם מוכרחים לשלמות האנושית.

האחד

זה בבחינת שלמות האדם מצד עצמו,

והשני בבחינת היותו חלק ממדינה.

ולזה היו חמשת הראשונים בלוח אחד,

שאין לכלל אחד מיוחד בפני עצמו,

ובשני זה כללים

שנכללים המצוות שאמרנו,

ועל הדרך הזה נאמר בתורת כהנים,

ולמדנו את זה כל השבוע,

ואהבת לרעך כמוך.

רבי עקיבא אומר, זה כלל גדול בתורה.

ובן עזאי אומר,

זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה.

זאת אומרת,

שאתה צריך לדעת שכבר מעצם הבריאה

שברא אותנו, הקדוש ברוך הוא ברא אותנו,

כדי שאנחנו נראה את הצלם אלוקים שיש בכל אדם,

ונשאף לחיות איתו בשלום.

ומה ששנוא לך לא תעשה לחברך,

ומה שאתה רוצה לטובתך, תחשוב על טובתו.

נהי ממון חברך החביב עליך כשלך,

וכו' וכו' וכו',

וההמשך יבוא.

תודה.