תמלול
ענייני חג השבועות - חלק א | הרב אמנון יצחק
- - - לא מוגה! - - -
נציב יום ברוך,
בן הינדה לאה,
עקירת הרישיון תיעלם, תתבטל מיידית,
והשם יתברך, יברך ויביא הצלחה בכל מעשיו.
קצת מענייני חג השבועות.
אז קודם כל בעניין מגילת רות
ומשיחתו של דוד מלכנו למלך.
כל עניין משיחת דוד היה עניין מופלא,
מאורע גדול,
מסוטר.
הקדוש ברוך הוא אומר לשמואל הנביא,
לאחר שהוא מאס במלכותו של שאול,
מלא קרנך שמן,
בלך ואשלח אחי אל ישי בית הלחמי,
כי ראיתי בבניו לי מלך.
שמואל מגיע לבית לחם,
מקדש את ישי ואת בניו,
שבעה בנים,
קרא להם לזבח.
בבואם ראה את אליאב,
הבן הבכור,
ואמר שמואל נגד אדוני משיחו.
היה בטוח שהוא הראוי להימשך.
והוא הגון למלכות.
והשם אמר לו, אל תבט אל גבוה קומתו.
אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו, כי מאסתיהו.
וככה עברו לפניו כל שבעת הילדים, הוא אמר, לא זה, ולא זה, ולא זה, ולא זה.
אז שמואל אומר,
אני ישי.
לא בחר השם באלה.
אבל הוא יודע שצריך להיות אחד מהילדים מלך.
אז הוא שואל אותו, התמו הנערים?
זה כל הילדים שיש לך?
אז הוא אומר לו, תמו.
שמואל אומר לו, הקדוש ברוך הוא...
הוא אומר לי,
לבוא למשוח מלך
מהילדים שלך, ואלה לא ראויים.
אז איך אתה אומר לי, תמו?
אז הוא מגלה לו שנשאר עוד אחד שהוא רועה בצאן.
אז הוא אומר לו, שלח ותביא אותו.
כי לא נסוב עד בואו פה.
אני לא זז מפה עד שאתה מביא אותו לכאן.
וזו שאלה, למה
כשהוא אמר לו שיביא את הבנים, הוא לא יביא את דוד איתם?
וקשה,
שואל אותו, תמו הילדים?
תמו הנערים? אז הוא אומר לו, תמו.
מה, אתה לא יודע שיש לך עוד ילד, קוראים לו דוד?
מה,
ישי מכחיש את מציאותו של דוד?
יש פה מסתורי ההשגחה העליונה מפלאי הסתרים.
איך גדל דוד המלך
ומה עמקו מחשבות ה'.
יש סוגיה שאני לא נכנס אליה,
אבל ישי,
יום אחד רצה להיות עם השפחה.
מאשתו הוא פרה שלוש שנים.
והשפחה הייתה כשרה,
והיא לא רצתה.
פלחה סיפרה לגבירתה
ואמרה לה
שהוא הזמין אותה אליו.
אז היא אמרה, אבל מה אני אעשה?
אני לא יכולה ללכת כי אני שלוש שנים כבר מרוחקת ממנו.
אז היא אמרה לה, תתלבשי כמוני ותלכי ותכבה את האור וזהו.
והיא עשתה כן
ונתעברה ממנו ויצא דוד.
השם של האימא
של דוד היה ניצבת, בת עדאל.
בביתי קראתי ניצבת.
היא הייתה צדיקה וכשרה.
הם המלכות.
הם המלכות.
שם.
כמו שאמרתי, אני פה בקטע הזה לא נכנס בעניינים כאלה.
ואז כשהרתה
ניצבת
הייתה תמיהה לישי.
מה זה?
הס ושלום היא הרה לזנונים. איפה?
מאיפה?
הוא פרש מנה
כמו שאמרנו.
ואז הילדים
שלה רצו להרוג אותה.
וגם את דוד.
אז הוא אמר להם,
אז הוא אמר להם,
לא.
אנחנו פשוט מאוד
נשאיר אותו כעבד,
והוא יהיה בצאן,
וזהו.
כי אחרת יצא עליכם שם שאולי אתם גם כן ממזרים.
אז ככה הוא השאיר.
והיו שולחים אותו לצאן בתוך תקווה שהוא ימות.
שיבואו חיות רעות,
תמיד הוא בצאן, אז פעם ב... יקרה מקרה, וזהו.
וכידוע שהוא הרג לא רק אריה אחד ודוב,
אלא ארבע עריות ושלושה דובים ביום אחד.
דוד המלך.
היה לו גבורה,
לב
של ארי.
אה, זה לב של מלך,
לא בוטן.
לפחד מעבאס.
ובכן,
והיא לא גילתה,
האימא ניצבת,
שהשפחה
התחלפה איתה והיא גילתה לה את הסוד,
והיא לא רצתה לבייש גם את בעלה,
ולא גילתה את המסתורין, גם לבייש את השפחה שגילתה את הסוד.
וככה נולד דוד המלך, שהיה מוזר,
בזוי מאוד, ונחשב בעיני אחיו כממזר.
כי האימא היא הייתה אשת איש,
ואם היא הרתה לא מאבא,
אז הוא ממזר.
וכך אומר דוד המלך על עצמו, מוזר הייתי לאחי בנוכרי לבני אמי.
מוזר,
זר הייתי לאחי מהאבא.
כי חשבוני ממש לזר שאני לא אחיהם.
בנוכרי לבני אמי, שבני אמי ידעו שאני אחיהם מהאם.
בכל אופן, התנכרו אליי והתנהגו עמי כנוכרי גמור.
ולכן נתנו אותו בצאן,
ואמר רבי חמא בר חנינא,
בילקוט שמעוני אתה מוצא,
אין לך אומנות בזויה יותר מרועה צאן.
שכל ימיו הוא הולך במקלו ותרמילו.
וגם זה מופיע בילקוט שמעוני.
בשמואל א' יזן כתוב, גם את הארי, גם הדוב, את הדוב היכה עבדך.
גם את.
לרבות ארבע עריות ושלושה דובים הרג דוד באותו היום במו ידיו.
כמו שכתוב, והחזקתי בזקנו של הארי.
אמר הגאון מווילנא, כתוב במדרש,
כיוון שדוד ראה שנעשה לו נס על ידי השטה,
כחד מפשיט את העור ועשה בגד.
היה לבוש בו תמיד לזכור את הנס.
ועל כן הכתוב,
באשה אמר לשאול ונשא
שטה מהעדר,
לקח שמה עדר, כתוב, שראה דוד לשאול את הבגד של העור.
לדוד המלך הייתה גבורה עילאית,
והוא ניצל אותה לעסוק בתורה.
מרוב אהבתו את השם ודבקותו,
הדיר שינה מעיניו לעסוק בתורה.
כתוב במסכת סוכה כו,
שנתי דה מאר כרב,
ודרב כרבי,
ורבי כדוד,
ודוד כסוסיה שיטין נשמת.
הגמרא אומרת שהשינה של מר...
הייתה כמו של רב,
ורב היה ישן כמו רבי,
ורבי היה ישן כמו דוד,
ודוד היה ישן כמו שישים נשימות של הסוס,
שלא לטעום טעם מוות.
ובברכות ג' כתוב שעד חצות הוא עסק בדברי תורה,
ומכאן ואילך בשירות ותשבחות.
אמר רבי אלעזר, דוד הכי אמר,
מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה.
רבי זירה אמר, עד חצות היה מתנמנם כסוס.
מכאן ואילך היה מתגבר כארי.
ככה היה ישן הגאון.
הגאון.
יש ספר שאומר שהוא ישן שלוש פעמים חצי שעה
עד חצות,
ובמשך היום עוד חצי שעה להשלים.
סך הכל שעתיים ביממה.
הפסוק
וילך דוד ושמואל וישבו בניות,
אמרו חכמים זיכרונם ברכה,
בזבחים נ״ד שהיו יושבים ועוסקים מלכוד בית הבחירה.
ובמדרש שמואל כתוב שאותו לילה שברח דוד משאול,
למד מפי שמואל מה שתלמיד ותיק אינו לומד במאה שנה.
אתם מבינים דבר כזה? אדם במצב של בריחה מבקשים את נפשו למות,
ויש לו זמן ללכת ללמוד.
אמר רבי יהודה אמר רב, ואדוני עמו הלכה כמותו בכל מקום.
הלכה נפסקת כמו דוד המלך בכל מקום.
אמרנו ששמואל
בא בעצם בגילה
שהבן הזה דוד הוא בן כשר לאביו ולאמו,
ומשך אותו למלך.
והדבר היה טמון 28 שנה, בן 28. עד שבא שמואל הנביא לבית לחם,
ואמרו חם.
חמים זיכרונם לך בתנחומא לא עשבו שני גדולי עולם,
ישי ושמואל,
עד שישב דוד ביניהם,
בעת שהמתינו לבואו.
אמרו במדרש ישי ובניו היו עומדים ברטט ואימה,
למה פחדו שבא שמואל לבזות אותם
ולהודיע לישראל שיש להם בן פסול.
אם הוא נביא,
אז הוא בטח יודע שהבן פסול,
לכן הוא מבקש שיביאו את הבן ההוא דווקא,
שהם לפי דעתם הוא פסול.
אז אם הוא מבקש דווקא אותו, אז כאילו הוא בא לבזות אותם.
לכן היו פוחדים.
הגאון רבי ברוך דוד ליבוביץ,
ראש ישיבת קמיניץ,
סיפר על הרב הגדול, הגאון ריבו,
רבי חיים מבריסק.
פעם אחת
ישב עם תלמידיו,
שאל אחד מהם,
מה יהיה
אם כעת
יבוא לפה דוד המלך
בכבודו עצמו?
אם דוד המלך היה בא,
והיינו רואים איזה קדושה עליונה הגיעה איתה,
ומה מצבנו הרוחני,
מרוב קדושה ובושה היינו נשרפים.
זה אומר רבי חיים מבריסק.
מה העניין שאנחנו קוראים מגילת רות
בעצרת
חג השבועות
בזמן מתן תורה?
זה בא ללמד אותנו שלא ניתנה תורה,
אלא על ידי איסורים ועוני,
כי המגילה מגוללת את מצבה של נעמי לאחר שירדה מהמצב של עשירות וכו'.
וגם בשעת מתן תורה היו ישראל בבחינת גרים,
לכן קוראים מגילת רות בשבועות.
לפני קבלת תורה היה לישראל רק שבע מצוות בני נוער,
ועם קבלת התורה נוספו שש.
606 מצוות כמספר רות,
נוסיף את שבע המצוות, נגיע לתרי״ג מצוות,
כך מביא החידה.
על הפסוק יעש אדוני עמכם חסד,
כתוב בילקוט שמעוני רות רמז
תר א',
אמר רבי זעירא, המגילה הזאת אין בה לא טומאה ולא טהרה,
לא היתר ולא איסור.
ולמה נכתבה מגילת רות?
ללמדך שכר של גומלי חסדים.
ולכן קוראים אותה בשבועות ביום מתן תורה לרמוז,
שתורה בלי גמילות חסדים,
זה לא מועיל.
כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו.
כך מובא בראשי פסמים.
צריך תורה וגמילות חסדים.
תחילתה גמילות חסדים,
קטנות עור,
תופעה גמילות חסדים, ויקבור אותו בגין,
אמצעה גמילות חסדים. בקיצור,
בשבועות
דוד המלך והקדוש ברוך הוא יושבים ומעלה את שנותיהם של הצדיקים מיום אל יום.
ודוד מלכנו נולד גם כן בשבועות,
ולכן קוראים במגילת רות לייחס בה את דוד המלך מיום לידתו.
יש אומרים שכל מגילת רות כתב שמואל הנביא בשביל לייחס
את דוד המלך לאימא שלו ניצבת ולאביב ישי,
שהוא בן כשר במאה אחוז.
קבלת התורה,
אנחנו אומרים שהיום זה יום מתן תורתנו,
לא אומרים יום קבלת תורתנו.
רבי מנדל מקוצק היה אומר,
חג השבועות נקרא זמן מתן תורתנו,
ולא קבלת תורתנו,
משום שנתינת התורה הייתה בשווה לכל ישראל.
אבל קבלת התורה היא אינה שווה אצל כל איש מישראל,
כי כל אחד מקבל את התורה לפי ערכו והשגותיו.
אבל לתת,
התורה ניתנת משמיים בשווה.
ביום קבלת התורה,
כשם שקיבלנו אותה על ידי מוסר,
משה רבנו,
וכל שנה מתעורר,
אנוכי עומד בין אדוני וביניכם.
מה זה אנוכי עומד?
עומד זה לשון הווה.
לא עמדתי בעבר,
אלא אנוכי עומד בין השם וביניכם זה כל שבועות.
במתן תורה כשם שנתן
משה רבנו את התורה ועמד
בין ישראל ובין השם ונתן את התורה,
ככה,
בשבועות אותו דבר,
אנוכי עומד שוב פעם.
זה מביא שפת אמת.
למה נקרא זמן מתן תורתנו ולא קבלת תורתנו?
אומר החידושי הרים,
זמן מתן תורתנו היה פעם אחת
לפני אלפי שנים.
ואילו זמן קבלת תורתנו לא פסק מעולם.
בקבלת התורה חייב יהודי לעסוק בתורה מדי יום ביומו.
אתם מבינים לפני כמה זמן קיבלנו את התורה?
שלושת אלפים שלוש מאות שלושים וארבע להיום.
אמר רבי מאיר,
בשעה שעמדו
ישראל לפני הר סיני, אמר להם הקדוש ברוך הוא,
על עיקי,
זה לשון שבועה,
אני נותן לכם את התורה,
אביאו לי ערבים טובים שתשמרו, אבל אני נותן לכם.
אמרו לפניו,
ריבונו של עולם, הנביאים שלנו יהיו ערבים לנו.
אמר להם, יש לי עליהם.
אלא אביאו לי ערבים טובים, ואתננה לכם. אמרו לו, הרי בנינו ערבים אותנו.
אמר הקדוש, אוה,
אלה ודאי ערבים טובים, ועל ידיהם אתננה לכם.
מפי עוללים ויונקים ייסדתי עוז, ייסדת עוז.
מפי עוללים ויונקים.
כמה שמות יש לחג השבועות, אתם יודעים?
כמה?
כמה, כמה, לא איזה שמות.
ארבע?
קמצנים.
חג השבועות.
הוא עשיר מאוד באיכות, בתוכן ובצביון.
יש בו הרבה מנהגים, סמלים ורעיונות.
ובראש ובראשונה, ריבוי השמות.
יש לו לחג הזה שבעה שמות.
יום החמישים,
חג הקציר,
חג מתן תורה,
חג השבועות,
חג הביקורים,
עצרת,
ליום הקהל,
אלה שבעה שמות.
אלה שבעה שמות.
והם מסומנים בשתי מילים שיהיה לכם קל לזכור.
חוקת שבעה.
חג החמישים, חג החמישים, חג החמישים יום. ספרתם לכם
יום אביאכם את עומר התנופה, חג החמישים יום.
קוף קציר,
תו
תורה
שבעה. שבעה. שין.
שבועות.
בית.
ביקורים.
עין.
עצרת.
תו.
לא. היי.
היי.
אה.
הקהל.
ובכן,
יום החמישים זה כנגד
הספירה שאנחנו סופרים.
עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום,
והקרבתם מנחה חדשה על אדוני.
הספירה באה להדגיש את חשיבות החג
שלקראתו מתכוננים חמישים יום.
חג הקציר.
ככתוב בחג הקציר,
ביקורי מעשיך אשר תזרע בשדה.
בעונה הזו חל קציר החיטה,
ממנה מקריבים מנחה חדשה בבית המקדש.
ואדם חוגג את חג הקציר
מתוך הודאה לשם על רוב טובו.
חג מתן תורה.
גולת הכותרת של החג זה זמן מתן תורתנו.
התורה ניתנה על הרס...
סיני ביום ו' בסיוון, חג השבועות,
חג מתן תורה,
מחשיב את עם ישראל כעם סגולה שנושא עד היום
את התורה בקרבו.
חג השבועות, זה השם השגור והמקובל לפי העם,
ככתוב ועשיתם חג שבועות לאדוני אלוהיך.
השלמת ספירת העומר נמשכת שבעה שבועות,
אז לכן נקרא חג השבועות,
אחרי השבעה שבועות מגיע החג,
וגם בגלל השבועה שנשבע השם לעמו שלא יחליף אותנו באומה אחרת.
חג הביקורים
זה שם שחופף לשם חג הקציר,
כתוב בחג שבועות תעשה לך ביקורי קציר חיטים, ביקורי,
חג הביקורים.
ביום הזה מתחילים להביא לבית המקדש את ביקורי פרי האדמה,
והיו מקריבים מנחה חדשה לשם,
ככתוב, וביום הביקורים בהקריבכם מנחה חדשה.
עצרת,
כך נקרא בפי חכמים,
זיכרונם לברכה, במשנה ובתלמוד ובמדרש.
המילה עצרת היא כינוי ליום אחרון של חג,
כמו שביעי של פסח או שמיני של סוכות.
לכן קראו החכמים, זיכרונם לברכה, גם לחג השבועות עצרת,
כיוון שהוא משלים של חג הפסח.
זאת אומרת, מתחיל בפסח ומסתיים בשבועות,
וכאילו
חול המועד זה כל הימים שבינתיים.
ולכן מכנים אותו חכמים,
חג עצרת של פסח.
כך מובא בילקוט שמעוני.
ויום הקהל,
לא יום הקהל, יום הקהל זה בסוכות.
יום הקהל, לפי שביום מתן תורה נצטווה משה רבנו
להקהיל את כל העם לפני הר סיני,
הקהל לי את העם והשמיעם את דבריי.
השם הזה מביע את האחדות של עם ישראל.
כל ישראל ערבים זה לזה.
וזה בא בביטוי המוחשי בפסוק, ויענו כל העם יחדיו,
ויאמרו,
כל אשר דיבר אדוני נעשה ונשמע.
אז אלה השמות
של החג.
יש כאלה
וגם מוסיפים חג המים
על השפריצים שמשפריצים אחד על השני את המים,
נידונים על המים.
זה מנהג
מקהילות מסוימות.
התורה נמשלה למים,
אז כל אחד משומרים שזורק על השני מים, שירבה תורה מים.
המנהג לאכול בשבועות מאכלי חלב.
לאחר הפסוק ראשית, ביקורי אדמתך,
תביא בית אדוני אלוהיך,
מדובר בחג הביקורים, נאמר מיד,
לא תבשל גדי בחלב עמו.
ואנחנו אוכלים ביום זה מאכלי חלב,
כדי להראות שאנחנו נזהרים בלאו הזה,
שלא תבשל גדי בחלב עמו, לא אוכלים בשר וחלב.
זה מביא אשלה הקדוש.
365 לוין יש בתורה,
כנגד 365 ימים בשנה.
רבנו חיים ביטל מגלה לנו דבר מדהים.
אומר שיום חג השבועות,
על בדיוק בלאו,
שלא תבשל גדי בחלב עמו.
יש מניין של תרי הג מצוות,
יש את כל הלאווים.
באיזה יום נופל בדיוק הלאו,
שלא תבשל גדי בחלב עמו, בחג השבועות.
אז לכן יש מנהג
לאכול מאכלי חלב.
בשעה שקטרגו המלאכים,
נאמר במדרש
שהם אמרו שאין ישראל ראויים לקבל את התורה.
מה ליילוד אנוש בינינו?
השיב להם הקדוש ברוך הוא שהם לא ראויים
להחזיק בתורה.
ודיברנו על זה בימים האחרונים,
כשהקדוש ברוך הוא צר כלסתר פניו של משה רבנו כאברהם אבינו ואמר להם,
אתם ירדתם אצלו, וזה בעניין המידות.
אבל יש עוד הסבר.
הקדוש ברוך הוא אמר להם,
למלאכים, אתם לא רואים להחזיק בה.
כשאתם ירדתם,
לעל
ארץ והזדמנתם בביתו של אברהם אבינו, אכלתם שמה בשר וחלב.
כתוב ויקחו חמאה וחלב ובן הבשר ויאכלו.
הרי התשובה הזאת שאמר להם הקדוש ברוך הוא, נסתתמו טענותיהם.
נמצא שהודות למכשול של בשר וחלב שנכשלו בו המלאכים,
הוכרעה כף לטובתם של עם ישראל,
שתינתן להם התורה,
ולכן אנחנו אוכלים ביום מתן תורה מאכלי חלב, להראות שאנחנו נזהרים לא לערבב בשר וחלב ביחד.
אמנם בפסוק כתוב ויקחו חמאה וחלב ובן הבשר,
קודם אכלו חלב לכאורה ואחר כך את הבשר,
אבל יש אומרים שהם ביאכלו, הם אכלו את זה ביחד.
נכון, היה פה חלב ובשר, ויאכלו.
לא כתוב שלקחו חמאה וחלב ויאכלו,
ובין הבקר אחר כך,
כתוב ויאכלו אחרי שניהם.
זה מביא הספתי צדיקים.
עד מתן תורה היה דינם של בני ישראל כדין של בני נוח,
שאסורים לאכול אבר מן החי.
בכלל, אבר מן החי נמצא גם חלב.
ורק בשעת מתן תורה הותר להם חלב,
לפיכך אנחנו אוכלים ביום זה מאכלי חלב.
ברגע שקיבלו עם ישראל את התורה במדבר,
באותו רגע לא יאכלו יותר לאכול מאכלי בשר שהיו מוכנים.
למה עכשיו נהיה דיני כשרות?
קיבלו תורה, יש כשרות.
והכלי של הבשר הקודם לא יכול להשתמש בו.
לפיכך הנושאים היו לצאת ידי חובה ביום הראשון לאחר מכן
במאכלי חלב בלבד.
אז לכן אוכלים ונוהגים לאכול
עליו לזכר מה שהיה.
העוללות אפרים אומר,
עליו מתקיים היטב רק בכלים שפלים, בכלי חרס.
אבל בכלי זהב וזהב, כלי זהב וכסף הוא מתקלקל עד מהרה.
מיץ.
וזה מרמז
על התורה שאינם...
מתקיימת,
אלא במי שהוא עניו ושפל.
ככתוב, היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה.
אבל לא אצל כלי כסף וזהב, אצל הגבירים.
מהם לא יצאו הרבה כאלה שיהיו בני תורה.
אז לכן,
מאכלי חלב מזכירים
שצריך להיות הכלי,
הלומד תורה,
כלי שפל,
שהתורה נמשלה לחלב, דבש וחלב תחת לשונך,
וזה מראה שהתורה תתקיים דווקא
במי שהוא שפל רוח.
בחג השבועות נוהגים לאכול מאכלי חלב
וגם דבש.
לרמוז דבש וחלב תחת לשונך,
שהתורה נמשלה גם לדבש
וגם לחל.
בעשרת הדיברות
נתגלו לאבותינו כל חלקי התורה ומצוותיה.
למרות שזה רק עשרת הדיברות,
אבל כלולים בהם כל המצוות.
וכשהם קיבלו
כל דיברה ודיברה,
והיה מלאך שסובב ושואל כל אחד אם הוא מוכן לקבל
את הדיברה, הוא היה מסביר גם מה יש תחת הדיברה הזאת, כל המצוות.
וכולם קיבלו על עצמם.
אז בעשרת הדיברות נתגלו לאבותינו כל חלקי התורה ומצוותיה,
ועל זה כתב רבנו סעדיה גאון.
בעשרת הדיברות כלולות כל מצוות התורה,
כשירדו מהר סיני אל בתיהם, לא מצאו מה לאכול.
זולד מאכלי חלב כי לבשר היו צריכים הכנה רבה, היו צריכים עכשיו
ללקוט שחיטה וסכין שיהיה בדוק היטב,
ולנקר
את החלב
ואת גיד הנשה,
ולמלוח את הבשר,
ולהדיח אותו,
ולבשל בכלים חדשים,
כי הכלים שהיו מקודם, שבישלו קודם מתן תורה,
היו טרפים,
ולכן היו זקוקים רק למאכלי חלב.
מצינו טעמים למנהג אכילת מאכלי חלב בשבועות. טעם ראשון הביא הרמה,
שיהיו שני תבשילין, בשרי וחלבי בחג,
זכה לשני תבשילין שבפסח,
שהם קורבן פסח וקורבן חגיגה.
טעם שני מביא כף החיים,
לפני שהתורה נמשלה לחלב ודבש,
שנאמר...
דבש וחלב תחת לשונך, לכן נוהגים
לאכול גם דבש עם החלב.
טעם שלישי בכף החיים, באות ס״א,
בשם הזוהר,
שבעה שבועות של ספירת העומר הם לישראל כשבעה נקיים,
דוגמת אישה נטהרת מנידתה.
ידוע שדם נעכר
ונעשה חלב.
ועל פי הסוד,
זה הפיכת הדין
לרחמים.
כי דם זה דין,
חלב זה רחמים.
בדמה של האישה נעכר והופך להיות החלב שהיא תיתן אחר כך לתינוק לשתות.
ולכן אוכלים מאכלי חלב.
כי שבעה שבועות זה כמו טהרת הנידה.
ושמה נעכר אדם והופך להיות חלב.
אז מדין נהפך הכל לרחמים.
אז לכן
אוכלים מאכלי חלב.
טעם רביעי המשנה ברורה.
סימן קטן יב.
והוא שמע את זה מגדול אחד כשירדו מהר סיני וחזרו לביתם.
לא מצאו מה לאכול אלא רק מאכלי חלב.
כי לבשר היה צריך הרבה הכנה, שחיטה, ניכור, מניחה, אפשרת כלים ועוד. לכן אכלו רק מאכלי חלב שאיננו צריכים מכנה מרובה. הגדול הזה זה רבנו סעדיה כבר.
טעם חמישי.
זה מובא בתורת חיים,
כיוון שבאו מלאכים לקדוש ברוך הוא במתן תורה וקטרגו על עם ישראל.
ענה להם הקדוש ברוך הוא, הרי אתם אכלתם בשר וחלב אצל אברהם אבינו.
אבל הם שומרים בשר וחלב.
לכן נוהגים לאכול חלב, וכך שומרים את עצמנו בבשר בחלב כדי להסיר את הקטרום.
טעם שישי מובא בספר עוללות אפרים, מאמר קמ',
משום שהתורה נמשלה לחלב בשלושה דברים.
דבר ראשון, שבחלב שהתינוק יונק משדי אמו,
מרגיש כל פעם טעם מחדש.
גם דברי תורה,
כל פעם מרגישים טעם מחדש.
דבר שני, שהחלב נשמר רק בכלי פשוט, כמו שאמרנו, חרס ולא זהב וכסף.
ודבר שלישי,
שהחלב מביא שינה לאדם.
כך התורה, כל מי שלומד בה מרגיש טעם חדש,
וגם היא מתקיימת רק במי שיש בו ענווה.
התורה גם מייגע עד תושייה, מטשת כוחו של אדם.
ועליו נאמר, מתוקה שנת העובד.
לכן נוהגים לאכול בשבועות
מאכלי חלב.
היא כל כך מתוקה, לכן אתם הרבה ישנים בשעור.
מצד המנהג,
די באכילת דבר חלבי,
ואפילו מעט,
ולכן אומר האור לציון,
רב בן ציון אבא שאול, מנוחתו עדן,
שאם אתה אוכל כוס גלידה חלמית, יוצאים ידי חובת מנהג אכילת מאכלי חלב בחג.
ארתיק חלבי.
אפשר לצאת ידי חובת המנהג.
עכשיו, דיני בשר וחלב בחג השבועות, הרמוא אומר שאוכלים גם בשר וגם חלב.
כן? שמחת החג זה גם בבשר, אין שמחה אלא בבשר, ביין, כמו ש...
אז מה עושים?
כמובן שקודם אוכלים חלב ואחר כך אוכלים בשר, נכון?
אז יש לפרוס על השולחן מפה מיוחדת
למאכלי חלב,
ולא לאכול על אותה מפה גם את סעודת החג, שאחר כך אוכלים את הבשר.
דבר שני, לא ישתה מכוס של הקידוש בשעה שהוא אוכל מאכלי חלב,
כיוון שהוא רגיל לשתות ממנה בשעת סעודת הבשר.
אלא ידיח אותו. זאת אומרת, אלה שמשהים את הכוס וממשיכים לשתות ממנה.
דבר שלישי, בשעת אכילת החלב כדאי להסיר את הלחם משנה מהשולחן,
שלא יתלכלך מהחלב,
ואחר כך כשהוא אוכל בשר, הלחם היה על השולחן ונגע בו מהחלב,
ואז הוא יאכל בשר וחלב.
צריך להתזהר.
וגם פרוסות שנשארו מקודם,
לא להשתמש, וגם סכו״ם וכולי.
דבר רביעי, כשאוכלים עוגת גבינה או לביבות עם גבינה,
מברכים בורא מיני מזונות,
עכשיו, ופותרים את הגבינה, שזה טפל למזונות.
דבר חמישי, יש להחמיר.
שיהיה כזית מקמח לבד, בלי צירוף של הגבינה,
כדי לברך ברכה אחרונה על המחיה לכל השיטות.
זאת אומרת, הגבינה לא מצטרפת לשיעור ברכה על מזונות.
דבר שישי, לאחר אכילת מאכלי חלב,
ורוצים לאכול לאחר מכן בשר,
נוהגים שטיפה והדחה של הפה.
ידיים ואכילת פת.
מים אמצעיים זה נקרא.
ומדיחים את הפה ואוכלים חתיכת פת,
כבר לוקחים את כל האפשרויות.
דבר שביעי,
אין לאכול שניהם, החלב והבשר בתוך סעודה אחת,
אלא אוכלים מאכלי גבינה,
ואחר כך נוטלים לה ידיים לסעודת החג ואוכלים בשר.
דבר שמיני,
יש להחליף את הכוסות ששתו בשעת אכילת הגבינה,
לא לשתות בהן בסעודת החג, שאוכלים שם בשר.
כי בדרך כלל משאירים את הכוסות של השתייה וממשיכים לשתות באותו כוס, לא.
עכשיו תשמעו דבר חשוב ביותר לכל השנה, לא רק לשבוע.
בעניין הברכות בכוונה,
הסברתי השבוע ליהודים
כמה חשובה הברכה שאדם מברך.
אתם יודעים שיש דין
שאם אדם בא מן הדרך ואינו יכול לכוון דעתו בתפילה, הוא פטור מהתפילה.
בימינו לא כל כך נוהגים בזה,
משום שבלאו הכי לא מכוונים כל כך בתפילה,
אז מתפללים, אבל בימיהם שהיו מכוונים, מכוונים.
מי שלא היה יכול להתיישב בדעתו, לברך, כי הוא בא טרוד מה זה, אז היה פטור.
כי מה זה, להזכיר שם השם סתם? לזרוק ככה?
סתם להגיד?
אז אם זה ככה בתפילה שלמה,
אז ברכה שאתה הולך לברך,
אם אתה הולך לזרוק אותה מהפה,
שקול נהיה בדברו.
אל תאכל, אל תשתה.
אל תאכל ואל תשתה, לא כדאי לך, אתה רק מסתכל.
למה אתה מזלזל בשם,
ואפשר שאתה נושא שם השם לשם,
ותכף תשמעו דברים מדהימים.
אז הנה,
תקשיבו מעכשיו.
כתוב כי על כל מוצא פי אדוני יחיה האדם.
אתם יודעים מה זה אומר?
אדם מוציא מפיו את שם השם הקדוש.
בשעת הברכות
אם זה בכוונה,
יחיה האדם.
זה נותן לו את החיות.
ואם לאו, אני לא אומר.
מפורש כתוב, כי על כל מוצא
פי אדוני, כל פעם שאתה מוציא מהפה שלך את השם הזה,
על פי זה יחיה האדם.
חיותו של האדם תלויה בזמן.
כמה הוא יחיה?
מפחיד.
עכשיו עוד יותר מפחיד.
דניאל, אתה מבסוט, אה?
עוד יותר מפחיד עכשיו.
דוד המלך
ביקש מהקדוש ברוך הוא
שיסייע לו לכוון את דעתו בשעת הברכה.
איפה זה כתוב?
מי שיודע להגיד
את הפסוק ובאורו, 500 שקלים.
דוד מלכנו אמר לקדוש ברוך הוא,
ברוך אתה אדוני למדני חוקיך.
מה הוא אמר?
חוקיך לישנה דמזונה
אטריפני לחם חוקי.
אז המזון נקרא חוק.
דוד מבקש, כשאני אומר ברוך אתה,
השם,
אני רוצה שתלמדני את הברכה, את הכוונה של הברכה של חוקיך, של המזון.
בעת שאני צריך לברך ולומר ברוך אתה, כדי שזה יהיה בכוונה,
אני מבקש ממך סייעתא דשמיא שתלמדני איך אני אוציא את הברכה בכוונה.
יא בה ביי, יא בה ביי.
דוד המלך מבקש סיוע מהשם לכוון בברכות.
איזה ברכות? של המזון שמברכים על האוכל.
חוקיך זה לשון של מזון.
אטריפני לחם חוקי.
דבר שלישי
כמה שהאדם מברך לקדוש ברוך הוא בעולם הזה
ככה מברכים ומקדשים לו בעולם העליון
בעשר חופות בגן עדן
וממשיך קדושה גדולה ונפלאה על עצמו ונעשה בית קיבול
לכל ההשפעות הטובות והקדושות
להעיר בכל העולמות והברואים.
וכך אמר הארי הקדוש,
זיכרונו לחיי העולם הבא,
עיקר השגת האדם אל רוח הקודש
תלויה על ידי כוונת האדם בזהירות
בכל ברכות הנהנים.
שמעתם?
יכול אדם לזכות לרוח הקודש
רק בזכות
ברכות הנהנים אם יודע לכוון בהם ומכוון קרוב.
ולמדנו בשבת שעברה
דרשה גדולה של שעתיים וחצי,
ובסוף אמרתי לכם שכל הדרשה,
הכל הכל הכל של הדרשה, כלול בברכה הזאת,
של הכל נהיה בדברו.
מה למדנו?
למדנו שאין דבר שנעשה בעולם
שלא מתקיים מדברו של הקדוש ברוך הוא,
ושדבר השם יקום לעולם,
ובדבר השם
שמיים נעשו,
ומאז שיצא הדיבור מפי השם הוא לא פוסק לרגע, שאם ייפסק חלילה דברו,
העולם הזה ייעלם
ויישאר השם לבדו.
כל מציאות העולם זה בדברו של הקדוש ברוך הוא.
איזה פסוק אמרנו אתם זוכרים?
אוב אדוני דבור אחון א-סוף בשמיים
לעולם מאז שברא השם את עולמו
הדבר שלו הדיבור שלו ניצב בשמיים ומקיים את כל העולמות כולו
ואין דבר שמתקיים ולו רגע אחד
בלי
משך דברו של הקדוש ברוך הוא שלו פוסק שזה מקור החיות לכל דבר בכל העולמות כולנו.
הארכנו בדרשה שעתיים וחצי עם ראיות ופסוקים והכול.
בסוף אמרתי לכם שכל זה טמון
בברכה הגדולה והחשובה שהכל נהיה בדברו.
ברוך,
כשאתה מתחיל להגיד ברוך אתה צריך לזכור
מה זה ברוך,
שהוא מקור הברכות.
יש אומרים שאנחנו גם מהללים אותו,
כשאנחנו אומרים ברוך, כמו שאומרים ברוך תהיה, ברוך תהיה.
לכאורה הוא לא צריך ברכות מאיתנו, מי אנחנו שנברך אותו?
אבל יש מי שאומרים, כמו הגאון מווילנה ורבי חיים וולוג'ין,
שבמילים האלה שאנחנו אומרים לו ברוך זה משפיע שפע כלפי מטה,
כאילו אנחנו פותחים שם הצינורות של שפע שיורדים אלינו.
אז ברוך מקור הברכות, מהללים ומשבחים ומשפיעים.
אתה,
כשאומרים אתה, צריך לראות שהקדוש ברוך הוא עומד נכחך.
הוא עומד מולך, אתה.
אומרים למי שנוכח לפניך, לא הוא,
אתה.
אתה צריך לדמות כשעה שאתה מברך שהקדוש ברוך הוא ניצב לפניך.
ברוך.
מקור הברכות
ומהללים אותו ומושכים שפע.
ברוך אתה,
על פנינו.
עמוניי,
אדון הקול,
היה, הווה ויהיה, וגם תוספת אם תרצו, מהווה את כל העולמות כל הזמן, כמו שאמרנו.
ולזכור שילוב אותיות,
הביאה, אדנות, שזה יהיו אדון היא.
שזה קודש אבריך ובשחינתי.
אלוקנו,
שהוא התקיף, הוא בעל היכולת, הוא בעל הכוחות כולם, אין לאף גורם בעולם כוח משלו, שלטון משלו, יכולת משלו.
הכל זה מאיתו יתברך.
וכשאומרים אלוקנו, הכוונה הוא אלוקנו הפרטי.
הוא משגיח עלינו בפרטיות.
מלך,
מלך הוא היחיד,
מלכו של עולם, מלך העולם,
שמשגיח בברואים,
באופן כללי, ומושל בהם.
שהקול,
שהקול זה ממש הקול,
הקול בכל מכל כל, אפילו גרגר חור לא מתקיים,
אלא מדברו.
הכול מגדול על קטן, גלגלים, מלאכים, כוכבים, מה שאתם רוצים.
הכול נהיה,
ממש כל רגע נהיה נהיה, לא היה.
נהיה נהיה נהיה נהיה נהיה נהיה נהיה נהיה.
הכול
מתהווה ונהיה בדברו, באותו דבר דיבור שהוא אמר,
בדבר השם שמים נעשו
ורוח פיו כל צבאבו.
אז זה עבודה, להתכוון, כשהולכים לברך על כוס שתייה או על משהו, על איזה פרי,
צריך להתכוון.
דוד המלך מברך, מה, הוא לא יודע לברך?
מה, כולם יודעים לברך? כאילו, מה הוא מבקש? למדני חוקיך, מה?
הוא אומר לו, כשאני אומר, ברוך אתה השם,
אני רוצה שתיתן נסיעתא דשמיא ללמוד, להבין מה לכוון בשעה שאני מברך.
עכשיו, אתם רואים אנשים עולים לספר תורה, ברוך אתה השם, כאילו, הוא יודע ומסלסל.
מה אמרת?
עם מי דיברת?
אתה מרגיש השם לפניך.
כאילו, איך אנשים מברכים על אוכל, איך הם מברכים על שתייה,
איך הם מברכים על זה?
העיקר להגיע כבר למאכל.
זה כאילו מין מחסום כזה שצריך לקפוץ אותו,
לעבור.
כאילו נטילת רשות.
כאילו, אתה אומר לאחד, אפשר לשתות, ושותים.
רגע, הוא לא ענה לך אפילו.
מה אתה כבר שותים?
ברוך אתה שאתה אומר לכם, בדרך.
איפה הכוונה? איפה זה?
תזכרו, כי על כל מוצא פי אדוני יחיה אדם.
איך שאתה מוציא את שם השם מהפה שלך, ככה תחיה.
חיים של האדם תלויים בכוונה של הברכות.
בזמן דוד המלך הייתה מגפה, היו מתים מאה אנשים כל יום. מאה אנשים כל יום.
עד שהוא תיקן מאה ברכות,
שחייב כל אדם לברך מאה ברכות כל יום,
ומרגע שקיבלו את זה עליהם ישראל,
הפסיקה המגפה, לא מטחת.
והסמאג אומר שזה מצוות עשה דאורייתא, לברך מאה ברכות בכל יום.
אז ביום חול יש לנו 98,
99, 102, תלוי לפי כל החשבונות איך מחברים ברכות או לא.
ושבת חסר לנו בערך 20. צריך להשלים
בכל מיני דברים,
אכילת פירות וזה,
כל הברכות, ריח,
חוץ מכבודכם, שירותים,
ולאסוף מאה ברכות בכל יום.
אבל הברכות האלה שוות אם נאמרות בכוונה.
ויאמר לרשע,
אה, מה אומר לרשע?
מה לך לספר חוקיי ותישא וריתיע לפיך?
תרוש עו... מה אתה מדבר? איך אתה מדבר? מה, אתה נושא את השם שלי, אתה מדבר?
אתה לא יודע מה אתה מדבר.
מה, אני חבר שלך גדי? אתה אומר לי ברוך אותה השם, זה נושא אותו?
מה זה גדי? אפילו לגדי אתה לא קורא... גדי, גדי, גדי.
קורא לו גדיאל?
עדיאל?
לאט לאט.
איי, איי, איי, איי, איי, לו יהי, אם היינו מכוונים בברכות, מי יודע איזה זכויות היינו צוברים לעצמנו.
כן?
אחרי רגילות, כן?
ממש כך.
מי אומר?
הארי הקדוש.
עיקר השגת האדם אל רוח הקודש
תלויה על ידי כוונת האדם,
על ידי כוונת האדם
בזהירות
בכל ברכת הנהנין.
אתה נהנה?
אתה הולך להיענות?
אתה אחרי הנאה?
מה,
לא מגיע לבורא יתברך
שהוציא חמה והבשיל לך את הפירות ותיקן לך את הכל בחן,
בחסד וברחמים?
קיבלת דבר,
לא ראוי שתברך לו כראוי?
נו,
אנחנו מחפפים, זה לא טוב.
לא טוב, לא טוב, לא טוב, לא טוב.
והחיים תלויים בזה.
והחיים תלויים בזה.
טוב, אני רוצה להשאיר אתכם עם הרושם של זה, שתעכלו את זה קצת ונמשיך תכף.
תודה רבה על ההקשבה.


