גם ברוך יהיה

יצחק אבינו אהב את עשו כי ציד בפיו. גם ברוחניות וגם בגשמיות. גם מכח הכרת הטוב שאכל מצידו וגם משום שהיה צד באמרי פיו ומתחזה כמקפיד על ההלכות, ואף מחמיר לעשר תבן ומלח. אבל בכל אופן, הוא היה הבכור. והגמרא בבא בתרא קל"ג מזהירה לא להעביר נחלה אפילו מבן רע לבן טוב. שאין אנו יודעים מי יהיו צאצאיהם. ביקש יצחק מעשו שיצא לשדה ויצוד צייד להביא, לעשות לו מטעמים כאש אהב, כדי שיברכהו לפני מותו. רבקה אימנו שומעת, וציוותה על יעקב בנה, להתחזות לעשו וליטול את הברכות. יצחק אבינו חשד. "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו", ובסוף נחה דעתו ובירך את יעקב. "ויהיה אך יצוא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו אחיו בא מצידו". הכין את המטעמים וביקש את הברכות. "ויאמר לו יצחק אביו מי אתה. ויאמר: אני בנך בכרך עשו. ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד. ויאמר: מי אפוא הוא הצד ציד ויביא לי ויאכל מכל, בטרם תבוא ואברכהו. גם ברוך יהיה". וזה לא מובן. כשהורתה רבקה להתחזות לעשו, הוא נרתע. "הן עשו אחי איש שעיר ואנוכי איש חלק. אולי ימשני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עליי קללה ולא ברכה". אז אם יחשוד בו יצחק עוד בטרם יעלה חפצו בידו, לא יסתפק בכך שישלחו ריקם ,אלא עוד, עלול לקללו, חלילה. והנה שמתברר ליצחק שאכן הונהו והוא חרד חרדה גדולה, אומר בתוך כדי  דיבור: "גם ברוך יהיה". ומוסיף להסביר לעשו: "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך". והתרגום מפרש וכך  רש"י אומר: "במרמה"- בחוכמה. הפלא ופלא. איפה עוד מצינו שאדם נעקץ בתרגיל מחוכם ומתפעל מהברקה? ונותן עוד ברכה גם ברוך תהיה. איך מבינים את כל זה?

כדי להבין את העניין לאשורו יש לדעת יסוד חשוב שהרמב"ם האריך בו בהקדמה למשניות: הבריאה נבראה בחוכמה עצומה ואין בה דבר לבטלה. אם כן, כל דבר בבריאה או שהוא מטרת הבריאה או שהוא משרש את המטרה. שמבינים זאת משיגים שהבריאה לא נבראה עבור הפילים או הנמלים. כי אין להם שום תועלת במחצבים למיניהם. אין להם תועלת במגוון הצמחים למאכל ולמרפא. האדם הוא היצור היחידי המשתמש בכל הבריאה כולה לצרכיו. בעצים ובאבנים למעונו, בפשתן ובצמר ללבוש, בסוס לרכיבתו, בשור לחרישה, בחמור למשא. כל שתה תחת רגליו. והאדם לשם מה נברא? להשתמש בתכונתו היחודית, בהגיונו, בשכלו, ועבור מה? ודאי שלא עבור ניצול הבריאה בלבד. לא בשביל לאכול מלפפונים ועגבניות כל בוקר, ולא בשביל לישון מעמל העבודה.

למה הדבר דומה? איכר קם בבוקר וראה תכונה בעמק. צוותות אנשים מתארגנים וטורחים, ירד לברר, סיפרו לו שפה סוללים עכשיו מסילת ברזל. המצאה חדשה בעולם, ויקראו לזה "רכבת". מה זה? אמרו לו: "תמתין ותראה". מיום ליום התקדמה העבודה, השטח יושר, מסי הברזל נקבעו, האדנים הוברגו, המסילה נמתחה מאופק עד אופק. למרגלות בקתתו הוקמה תחנה, ודוגלים התנופפו עליה ומחר תיערך נסיעת הבכורה. המוני איכרים נרגשים התגודדו, ובשעה היעודה נראתה עננת עשן ונשמעה צפירה. מפלצת הפלדה הגיעה ביעף. מושכת אחריה המוני קרנות. הרכבת עצרה, אנשים ירדו ועלו, הסדרן שרק, הניף דגלון, והרכבת נעלמה בשקשוק גלגלים. מנהל העבודה פנה אליו זורח באושר: "ובכן, נו? מה תאמר על זאת?". יש לו דעה מגובשת. רק שהלה לא ייעלב. חקר ואמר לו: "תגיד, כמה אנשים עבדו בבניית הקטר והקרונות". אומר לו: "מאות פועלים, סדנת ענק הוקמה". "וכמה עבדו במסילה?". אמר לו: "אלפים רבים, היא חוצה את כל המדינה". וכמה עלה המבצע?". "מאות מיליונים". כפי ששיער. ואז שרבב שפתותיו בבוז: "כל זה כדי להוכיח שאפשר לדהור בלי סוסים?". זה נקרא שוטה. האם באמת הוא חושב שהרכבת נוסעת כדי לנסוע, וטו לו? לרכבת יש ייעוד, היא ממלאת תפקיד. היא מסיעה משאות, מעבירה אנשים במהירות ליעד במרוחק.

נו, והאדם? האם הוא חי רק כדי לחיות וטו לו? הלא יש לו יעד? מה הוא? חייבים לומר שהיעד הזה רוחני, להכיר את הבורא, לדבוק בו, לעשות רצונו, לעובדו בלבב שלם, ולשם כך ניתנו בו דעה, בינה והשכל. בשביל להתקיים בבריאה לא צריך שכל של אדם. רואים שכל בעלי החיים קיבלו בדיוק את מה שהם צריכים. ובאינסטינקטים הם משגים הכל, יודעים הכל. לא צריכים לברר אפילו. לא צריך לחפש בגוגל מה המטרה. אם כך, שואל הרמב"ם: מדוע נבראו כל כך הרבה טיפשים? שאלה נפלאה. התשובה: שאם כולם היו חכמים, אז כולם היו שואפים לרוחניות לבדה. כולם היו נכנסים לכולל ולא עושים שום דבר. אז מי היה חוטב עצים? מי היה מסתת אבנים? מי היה מגדל פירות? מי היה בונה בתים? מי מייצר רהיטים? מי חורש, זורע, קוצר, מעמר, זורע, טוחן, בורר, לש ואפוה? מי היה גוזז את הצמר, מלבן וטווה ואורג, ותופר בגדים? מי היה קורה את המתכות וצורף יוצר כלים מכלים שונים. לא היה מספיק בחיי מתושלח מה שיספיק ללמוד אלו המלאכות. ומתי יהיה מוצא פנאי ללמוד ולקנות חוכמה. לפי כך, נבראו שני סוגי בני אדם. הרמב"ם, החכמים שהתעלו בחוכמה וידבקו בבוראם, ועמי הארץ שיעסקו בעניינים הארציים ויכינו לחכמים את לחמם וכל צרכם.

הרב גלינסקי מספר מעשה שהיה: החפץ חיים זצ"ל הגיעה לוורשה בצורכי הכלל, המונים נהרו לאכסניה לעצה וברכה. בינהם היה אדם שהציג את בנו בין העשר. "הרב יברך אותו שירצה ללמוד. הוא יושב בכיתה וחולם, והלימוד לא מעניין אותו". והחפץ חיים שואל: "ויש לו כלים?, יש לו יכולות, כישרונות?". האבא אומר: "המלמד מתפעל מכישרונו, זכרון נפלא ותפיסה מהירה והבנה מעמיקה, אבל שוגה הוא בחלומות בהקיץ. מה יהיה לדדיש. האב מוכיח אותו, המלמד מוכיח אותו. כעת גם הרב יוכיח אותו. הוא ישרוד וימשיך בשלו". החפץ חיים נטל את הילד, ליטף אותו ברוך, "קינזיס, ילד מתוק, בבקשה ממך על תוציא לעז על הקב"ה". הילד פקח עיניים תמהות ואמר: "חס ושלום! אני מוציא לעז על הקב"ה? במה?איך אני עושה זאת? אני רק מבקש שיניחו לי לנפשי, זה הכל". אמר החפץ חיים:  "בוא ואספר לך סיפור". נו, סיפור כידוע, ילדים גם מוכנים לשמוע.

"היה זה לפני דורות רבים", פתח החפץ חיים ואמר, "הסנדלרים והאינסטלאטורים ארגנו משלחת שתייצג אותם לפני בורא עולם. יש להם קובלנה. טענה נוקבת: מדוע את כל הכישרונות הקב"ה שתל אצל הרבנים? למה התפיסה שלהם בהירה ומהירה וזיכרונם נפלא וכוחם בפיהם, בלשון לימודים צחה והסברה בהירה? ואת הסנדלרים והאינסטלאטורים הוא קיפח. שמע בורא עולם ואמר: 'חוששני שאתם כפוי טובה. וכי איזה רב יודע לייצר זוג מגפיים כהלכתם? כמה חוכמה ותבונה מושקעת בהם, כמה אומנות ומיומנות, הסוליה והעקב, והחיפוי. תראו לי רב אחד שמסוגל להוציא מתחת ידו כזה זוג מגפיים'. מיד נהרו פניהם, זרחו עיניהם: 'מה שנכון נכון'. 'הלא תבינו', אמר בורא עולם, 'אני לא מחלק מתנות חינם. נותן כלים ראויים לזקוקים להם. הרב זקוק להבנה בהירה, כדי להשיג שמועתו כהלכה. הוא צריך זיכרון כדי שלא ישכח תלמוד. והוא זקור לכושר הסברה, כדי ללמד. וכישרון נאום, כדי לדרוש. אז אלה כלי מלאכתו. וצייתי אותו בהם. ואתם זקוקים לכישרון המעשה, למיומנות של מלאכה, כדי שיצא דבר מושלם מתחת ידכם. וקיבלתם במידה גדושה, כל אחד קיבל את שלו'. שמעו, הבינו והתפייסו. עד עכשיו. כי עכשיו הכל עומד להשתנות. הנה, המלמד קבע ואביך מעיד שיש בך כישרונות נעלים. הבנה בהירה ותפיסה מהירה וזיכרון נפלא. אבל אתה אינך רוצה ללמוד. ניחא, רב לא תהיה, אבל להתפרנס תצטרך, ומה תעשה? בעל כורחך סנדלר או אינסטלאטור. אומנם ממרום לא חננוך בכישרון המעשה, במיומנות לכך, אבל באין ברירה תהיה הסנדלר הגרוע בעולם. תוציא מחת ידייך עם שלוש קצוות ותמכור אותם בחצי מחיר. ומה אפשר לעשות? בכך בחרת וכך יהיה. אבל אז, יארגנו הסנדלרים עוד משלחת חדשה ויטענו: 'ריבון העולם, אמרת שהרבנים נצרכים לכישרונותיהם והסנדלרים לא, וקיבלו זאת. אבל הנה, יש פה סנדלר אחד ואפילו סנדלר גרוע שניחן בכישרונות של רב מובהק. אז למה אנו נגרע? רק הוא קיבל תכונות של רב? ואני שואל אותך: מה יענה בורא עולם? אז בבקשה, אל תוציא לעז עליו. שהוא עושה אפליה". זה החפץ חיים אומר לילד בן עשר. יש לך כישרונות מובחרים, נצל אותם להתעלות בתורה ותהיה גדול בישראל, כי לכך נוצרת.

זהו שאמרו בגמרא בחולין צ"ב: "אומה זו לגפן נמשלה. ככתוב: גפן ממצרים תסיע, זמורות (זה הגזע) שבה בגפן, אלו בעלי בתים. רש"י מפרש: מה זמורה זו מוציאה לולבין ועלים ופרי והוא עיקר הגפן, כך בעלי בתים הם גומלי חסד ומחזיקים ידי עניים ומפזרים ממונם למלכות בשביל אחיהם, ומתקיימים על ידם. אשכולות שבגפן אלה הם תלמידי חכמים. ועלים שבגפן הם עמי הארץ. רש"י מסביר: עלים שבגפן סובלים מהרוח ומגנים על האשכולות שלא יכם שרב ושמש ורוחות. כך עמי הארץ חורשים וזורעים וקוצרים, מה שתלמדי חכמים אוכלים. והקנוקנות, אלה השריגים שאינם ראויים לכלום. ואלה ריקנים שבישראל. אבל גם הם נחשבים מהגפן.

ושנינו במנחות כ"ד: ארבע מינים שבלולב, שניים מהם עושים פירות: האתרוג והתמר. שניים מהם אין עושין פירות: הדס וערבה. העושים פירות יהיו זקוקים לשאינם עושים פירות, ושאינם עושים פירות יהיו זקוקים לעושים פירות. ואין אדם יוצא ידי חובתו בהם עד שיהיו כולם באגודה אחת. כך אין ישראל נרצים עד שיהיו לאגודה אחת.

 זה מה ששנינו בברכות נ"ח: בן זומא ראה אוכלוסה, ואמר: (מה זה אוכלוסה? שישים ריבו מישראל) "ברוך שברא כל אלו לשמשני". כמה יגיעות יגע האדם הראשון עד שמצא פת לאכול ובגד ללבוש? ואני משכים ומוצא כל אלה לפני. אז כל אלה נבראו לשמשני. כתב הבן איש חי: אין אלו דברים של יהרוה חס ושלום, אלא כך עורר מוסר בלבבו שכל אלו ברא לשמשני כדי שאהיה עוסק בתורה יומם ולילה ולא אצטרך לעסוק בעסק גשמי אני בעצמי. על כן, כמה אני מחויב להיזהר מביטול תורה והתרשלות. כי מה תטען? שהיית חייב לעשות את הבגד בעצמך? היית בעצמך צריך לחרוש? כל אלה נבראו לשמשני. אתה הכל מוכן לך, אז שב תלמד. אל תתבטל מן התורה.

ואמרו בגמרא בברכות י"ז: מורגלה בפי רבנן דיבנה: "אני בריה וחברי בריה הוא". מה הכוונה? אני שעוסק בתורה בריה, וחברי עם הארץ בריה הוא. אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה. אני משכים למלאכתי, הוא משכים למלאכתו. כשהם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, דהיינו לתפוס אומנתי, כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר "אני מרבה והוא ממעיט", דהיינו שמא תאמר שהדין עימו שאינו מתגדר במלאכתי, שאילו היה תופס אומנותי, לא היה לו לב פתוח להרבות בתורה כמותי והיה ממעיט ואין לו שכר. שנינו במנחות ק"י: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמים. והיינו, שכל אחד יש את ייעודו, דברי הרמב"ם: "יששכר בשלו וזבולון בשלו".

וידוע סיפור: נהוג היה בליל יום הכיפורים, נעורים היו תלמידי חכמים שבבריסק כל הלילה עוסקים בתורה, כדרך שהיה כהן גדול ערכו ליל הקדוש. בסיום התפילה הכל לבתיהם. והבית לוי הבחין באחד עשירי העיר שידו הייתה קפוצה מצדקה. שהחליט להישאר וללמוד עם בני התורה. התייבש לצידו והחל לשוחח עימו בהוויות העולם. "אומר נא לי מאילו חילות מורכב צבא הצר ירום הודו?". שמח הלה להחכים את ריבו ופירט: "חיל רגלים, פרשים, תותחנים, גדודי אספקה וצבא הקוזקים הנאמנים". חקר הרב מבריסק: "אה, מה דינו של חייל העורק מן הצבא". ענה הלה: "אם בעת שלום ידונהו להמון מלקות. בעת מלחמה דינו מוות". הקשה הרב: "אבל אם מתמרמר הוא ששיבצו אותו בגדוד מסוים, גדוד שריון...", כמו שמונים אלה שסירבו עכשיו להתגייס לשריון, "...וחשקה נפשו בחיל אחר?". העשיר השיב חדות: "אין זה משנה, אין החילי בן חורין לבחור איזה גדוד". חקר הרב: "ואם פרש מיומן הוא והתעלמו מכישוריו  ושיבצו אותו בחיל רגלי. וערק לחיל הפרשים לתרום מכישוריו למלכנו הצר". והלה בשלו: "אין זה משנה כלל וכלל. ענוש ייענש בכל חומר הדין". "אם כן...", שאל אותו הבית לוי: "מה מעשייך כאן? ממרום העשירו אותך, אתה זמורה בחרם בית ישראל, אתה צריך לתת צדקה ולתמוך בתורה. מדוע ערקת מהגדוד? קפצת את ידך וקבעת מקומך בין האשכולות. זבולון אתה ומתיימר להיות יששכר? הלא אתה עריק! וביום הדין יתבעו אותך בכל החומרה". אתם שומעים מה זה? כל זה כתוב בגמרא בשורה אחת: "סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם". כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. בשביל מי? שיהיה בן אדם שיעבוד את ה' וישמור את מצוותיו וכל העולם כולו לא נבר אלא להיות צוות, צוותא, לאדם הזה. להיות טפלים לו ולהכין את כל הצטרכויותו.

לאור זאת, יובן העניין: יצחק אבינו ידע בברור מיהו יעקב ומיהו עשו. הוא יודע שזה יושב אוהלים וזה איש שדה. אבל יד שיעקב איש תם, יושב אוהלים. פירש רש"י: מי שאינו חריף לרמות, קרוי "תם". והכוונה שאינו בקיא בהוויות העולם ובערמומיות של משא ומת. והבין יצחק שממרום רוצים לחל' בינהם את התפקידים. יעקב התעלה ברוחניות ויקרין על אחיו עשו. ועשו יחזיק את יעקב. שם את עצמו וגם את זרעו בגשמיות. זה ידאג לתורה, זה ידאג לקמח. כמו שבט לוי שעסק בתורה ובעבודת ה', ככתוב: "ירו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". ולפי כך הם אינם נוטלים חלק בארץ ישראל וגם בביזה. הם לא נוטלים. ועם ישראל מחזיקים אותם בעשרים וארבע מתנות כהונה. לפי כך ביקש יצחק לתת את הברכות הגשמיות לעשו, כי הוא הזקוק להם עבורו ועבור יעקב כאחד. והיה יצחק בטוח שכשם שעשו מכלכל אותו, "כי מיד בפיו", כך ימשיך לכלכל את יעקב וזרעו. אבל רבקה אמנו ידעה את האמת. שעשו מכלכל את אבי לא כמי שמשרת לומדי תורה, אלא כמקיים מצוות כיבוד אב גרידא. והיא ישעה שהוא לא יתמוך ביעקב, אלא יתנכר לו. לכן החליטה שאין ברירה ועל יעקב לדאוג לקמח ולתורה כאחד. גם לוי וגם שאר שבטים יהיו מזרעו. לא רק שבט לוי יצא ממנו, מיעקב, אלא כל שאר השבטים. גם יששכר וגם זבולון. לפי כך, עליו ליטול את הברכות. לשם כך התחזה יעקב לעשו וממה ששמע יצחק כך, אמר: "אם אין הוא תם שחשבתי אלא חרף ליטול את הברכות, אם ככה הוא יוכל גם לדוג לקמח ולא ר לתורה. ומשכך, "גם ברוך יהיה".

והתפעל מכך שיושב אוהלים מגלה פיקחות מהוויות העולם ולכן, אמר על עשו: "בא אחיך בחוכמה", במרמה זה בחוכמה, "ויקח את ברכתך". ואפשר לשלוח אותו לחרן ולהתעמת מול לבן הארמי והוא יצליח בכל מעשיו, הן ברוחניות והן בגשמיות. אז יש כאלה שצריכים להיות גם פקחים בהוויות העולם הזה ושיהיה מהם גם תורה וגם עולם הזה. אבל כל זה בשביל המטרה הרוחנית- להגדיל תורה ולהאדיר תמיד. אמן ואמן!