שהגיעו עשו ויעקב לגיל שלוש, עשו להם "חלקה". יצחק אבינו עטף אותם בטלית ונשא אותם אל החדר. שהגיעו לשלוש-עשרה, החליט עשו שהוא למד דיו. הוא כבר מחושל, הוא יכול לצאת לשדה. יעקב אבינו חשש שאינו מחושל דיו והמשיך ללמוד. היה יושב אוהלים, אוהלו של שם ואוהלו של עבר. בהיותו בן 63 הורתה לו אימו בנבואה שקיבלה שיטול את הברכות. ביקש עשו להורגו, ואביו ואמו שלחוהו לחרן, לשאת אישה. פחד יעקב שעדיין אינו מחושל דיו, כעבור 60 שנות התעלות, אברך צעיר מה שנקרא, הלך ונטמן בבית עבר 14 שנים נוספות בהתמדה כה רבה, שלא שכב בלילה, אלא, התנמנם ושב לתלמודו.
ויש לי שאלה אומר הרב גלינסקי, זכרונו לחיי עולם הבא: יעקב אבינו צדק במה שהלך לישיבתו של עבר. צדק, בחושבו שאינו מחושל דיו. והראייה: שהוא לא נענש על אותן 14 שנה. ואדרבא, בספר "משכיל לדוד" תמה מדוע לא השתהה שם עוד שנתיים עד לפטירת עבר. אם כן, מדוע לא הורהו יצחק אבינו בפירוש להמשיך וללמוד בישיבתו של עבר? שאלה טובה. אומר הרב: אין זו שאלה. כי לא הלך ללמוד גרדא. הלך להתעלות ולהתחשל וזאת אי אפשר לפעול על-ידי ציווי והוראה. "אם אין אני, לי מי לי". אם אדם לא יעורר נפשו, מה יואילוהו המוסרים?! ואני מדבר אתכם עכשיו, אתם שומעים, אם לא תעוררו עצמכם מעצמכם, כל המוסרים לא יואילו. אז תדעו עוד כמה דברים ששמעתם. אבל זה לא יפעל שום דבר, אם אתם לא תחליטו להתעורר מעצמכם.
אומר ה"שערי תשובה": "אם האדם לא יעורר נפשו מה יואילוהו המוסרים". ראיתם את הבחור אתמול בהרצאה, שאל שאלות שהיו חסרות לו, והתעורר מעצמו ועלה לשים ציצית. רואים איך הוא מקבל את זה. כי הוא התעורר מעצמו לשאול את השאלות, הוא מעוניין לדעת. קיבל תשובות? הוא מוכן להמשיך קדימה.
"התנערי מעפר קומי שבי ירושלים", כמו אותה תרנגולת המנערת עצמה מן האפר. תארו לעצמכם תרנגולת צחורה המתפלשת באפר והופכת שחורה כפחם. אם יבקשו בעליה לנקותה, יתפחמו כמותה. יתחילו לנער נוצה אחר נוצה, עבודת חיים. בסופו של דבר מפח נפש. אפשר לנקות אותה ככה. אי אפשר. אבל אם היא תרצה, תקום ותתנער וברגע היא תתנקה. אומר הנביא ישעיה: "התנערי מאפר רומי שבי ירושלים", זה הכל תלוי בנו אם אנחנו רוצים להתעורר או לא.
בואו נלמד משנה, משנה באבות פרק ו', משנה עשירית: "אמר רבי יוסי בן קיסמא: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום. אמר לי: 'רבי מאיזה מקום אתה?'. אמרתי לו: 'מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני'. אמר לי: 'רבי, רצונך שתדור עימנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות?'. אמרתי לו: 'בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובת ומרגליות שבעולם, איני דר, אלא במקום תורה'. והקשה הגאון רבי משה פיינשטיין, זצ"ל, באגרות משה יורה דעה ד', סימן נ"ז, אות ט': שיקח את הכסף ויקים שם מקום תורה. אלא מוכח שהרצון ללמוד תורה צריך לבוא מלמטה, מן התלמידים, מהכנישתא חדא. ובכסף גרדא אין בונים תורה. גם אם יש כסף, לא בונים תורה.
 וכמעשה שהיה: הגאון רבי שמעון שקופ, זצ"ל, יסד את ישיבת גרודנא ובחירי עולם הישיבות נהרו לקבל תורה מפיו, ולהתעלות לאור שיטתו הבהירה וחתירתו ליסודות ההלכה. ברם, ככל שהרוחניות העפילה לפסגות, כך רוותה מועקה גשמית. הישיבה לוותה כספים עבור לחם לאכול. פשוטו כמשמעו. עד שעמדה לקרוס תחת נטל החובות. לא הייתה ברירה, וראש הישיבה הנערץ, נאלץ לנדוד ממקומו והפליג לארה"ב כדי לקושש כספים לקיום הישיבה. בתחום הזה לא העירה לו הצלחה פניה. אבל עולם התורה שהחל להירקם בארה"ב, קיבל את פניו בהערצה, והוזמן למסור שיעור בפני בני הישיבה. התרגש לשמוע שבארה"ב פועלת ישיבה ומגדלת בני תורה, שמתנתקים מאווירתה החומרנית של המדינה. נענה להזמנה, הגיע בשעה היעודה. בבית המדרש נכח רק ראש הישיבה. התנצל במסוכה שהבחורים נמצאים עכשיו במגרש המשחקים. עוד מעט יבואו. תמה רבי שמעון שקופ: "בני הישיבה במגרש המשחקים?". משך ראש הישיבה בכתפיו:"ככה זה כאן באמריקה". כעבור שעה הגיעו מיוזעים ומשולהבים, מתנשמים ומתנשפים. קם רבי שמעון לשאת בפניהם דברים. פתח ואמר: "אווירא דאמריקא מחכים". כידוע שזה נאמר רק בישראל. אבל הוא הגיע לאמריקה והחכים. "מה זה שנים מתקשה אני בקושייה חמורה.והנה התיישבה לי כאן ועכשיו". תמהו. והסביר: "התורה הקדושה מצווה: 'כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו'. וכתב הרמב"ם בהלכות 'מתנות עניים', פרק י', הלכה ז': שזו המעולה שבצדקות. שאין למעלה ממעלה להחזיק ביד יהודי שהעני, ולתת לו מתנה או הלוואה כדי שישקם את עצמו עד שלא יצטרך לבריות. שמונה דרגות יש בצדקה, וזו הגדולה שבכולם". ''והחזקת בו'', תחזיק בו אדם שעומד ליפול מן הסולם לפני שייפול וירסק עצמותיו ואחר כך לך תתקן אותו, תחבר אותו וכו'. תחזיק אותו לפני שייפול. לפני שיתמוטט כלכלית תחזיק אותו, תתמוך אותו. או במתנה או בהלוואה. זו המעולה שבצדקות. "נתבונן בדבר". הוא אומר. "יהודי ניהל חנות, רכש סחורה ברבבות דולרים, קנה חנות בהון עתק והרוויח בכבוד. לימים הוצאה לו הצעה מפתה לרכוש סחורה מובחרת במחיר מציאה. משכן את חנות, לווה כספים, קנה את הבחורה ונפל בפח. הסחורה פגומה, איכות ירודה, האופנה התחלפה וכל החנות מונחת כאבן שאין לה הופכין. הבעל עיקל את החנות והוא מגלגל כספים כדי להחזיר חוות ואין לו פרוטה לפורטה. קוראים לאסיפת נדיבים בבית הרב, איך מחלצים אותו ממצוקתו. אומר הרב: 'האופן המובחר שנגייס כאן כספים כדי לרכוש לו חנות למלאות אותה בסחורה ויתפרנס ברך כבוד כבחילה. שנאמר 'כי ימוך אחיך, ומטה ידו עמך והחזקת בו'. כמה כסף נדרש? מאה אלף דולר. מינימום. ואז מה? יעמול מבוקר ועד ערב וירוויח לחמו. אומר רב שמעון שקופ: ואני שואל: כלום לא מוטב היה שישלחו אותו ללמוד בכולל אברכים ואז מה? ראשית יקבל בכולל את הקצבה הנהוגה, שמה מקבלים יותר מה שפה. ואת היתרה אלף דולרים לשבוע, תשלם הקהילה. זה הרבה יותר קל מגיוס מאה אלף דולרים בבת אחת. ונרוויח שני דברים: במקום להטרד מבוקר עד ערב על המחייה ועל הכלכלה, הוא יהיה  לבן תורה. ועל בני הקהילה לא ירבץ עול כה כבד. ועוד יזכו להיות תומכי תורה. טוב או לא טוב? רואים פה גאון! אבל כעת הבנתי את התשובה, הוא אמר אווירא דאמריקא מחכים. עכשיו הבנתי תירוץ לקושיה הזאת. אי אפשר להפוך בעל הבית לבן תורה בכך שישלחו אותו לכולל או לישיבה, כי הוא ישב בין כתליה וינהר למגש המשחקים. "דוסיס אמריקא". השינוי יכול להתרחש רק אם יחליט בעצמו, מיוזמתו, מרצונו החופשי, רק אם יעורר את נפשו ויתנער מהעפר, אז יוכל לצאת ממנו משהו. אבל אם יממנו אותו, זה לא יעזור שום דבר. ישב בעל הבית ולא יצמח ממנו כלום. והישיבה תקבל אותו יפה והציבור יתמוך בו תמיד וזה לא יגמר. אבל לא יצמח פה בן תורה. צריך להתעורר מעצמו.
נו, אולי מישהו יתעורר מעצמו ואז לא יצטרך את אף אחד. הקב"ה יערה עליו ממרום שפע של סייעתא דשמיא,כמו שהוא עושה עם כל מי שמתקרב אליו ורוצה לעסוק בתורתו. אמן ואמן!