יעקב אבינו חלם: "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוקים עולם ויורדים בו". והתמיה מבוארת: שהרי מלאכים, מלאכי מרום, ובתחילה יורדים ואחר כן עולים. ומדוע הקדים לומר "עולים" לפני "יורדים?

אמרו במדרש בויקרא רבה כ"ט שראה את שרי האומות שעתידים למשול בישראל. ראה שר של בבל עולה 70 שליבות ויורד. כנגד השבעים שנה שמשלו בבל בישראל. שר של מדי עולה 52 ויורד. של יוון עולה 180 ויורד. ושל אדום, עכשיו, אדום, אובמה, טראמפ, עולה ועולה ואינו יורד. באותה שעה נתיירא יעקב ואמר: "אפשר שאין לזה ירידה?". אמר לו הקב"ה: "ואתה אל תירא עבדי יעקב... אפילו הוא עולה ויושב אצלי, משם אני מורידו". שנאמר: "אם תגביה כנשר ואם בן כוכבים שים קנך, משם אורידך נאום ה'".נו, היום זה כבר מתאים כי רואים שיש להם חלליות מגיעים, ירח, מאדים, מטילים להם בין הכוכבים. מבטיח הקב"ה: "אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך...", אתה רוצה לעשות מושבה, אתה כבר מוכר שטחים שם?, "משם אורידך נאום ה'". מי התנבא על זה? עובדיה הנביא. עובדיה היה אדומי בעצמו.  פרק א', פסוק ד'.

ורבי שמעון בר יוחאי אמר, משמו של רבי מאיר, שבאותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר: "שמא חס ושלום כשם שלאלו ירידה אף לי כן?". אמר לו הקב"ה: "ואתה אל תירא אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית". לא האמין, ולא עלה. אמר לו הקב"ה: "אילו האמנת ועלית, לא ירדת עוד. ועכשיו שלא האמנת ולא עלית, עתידים בניך שיהיו משתעבדין בהם ארבע מלכויות". אלה שמנינו. אנו אין לנו מושג מה זה "לא האמין ולא עלה" של יעקב אבינו. אין לנו מושג. אין לנו מושגים באבות הקדושים. אבל יש לנו, ועוד איך יש לנו מושג מה זה "הלא האמין והלא עלה" של כל אחד מאיתנו. כמה הזדמנויות להתעלות ניקרו לפנינו. וכמה הזדמנויות עוד יהיו לפנינו. וההזדמנויות יהיו כך: אם אתה עולה, אין לך ירידה עולמית. הזדמנויות של "ואתה אל תירא". אז מה שהיה היה, אבל מעתה ועד אילך, הדרשה הזאת מחייבת את כולם לנצל את ההזדמנויות, כי זאת עלינו לדעת: הזמן רצוף בחלונות של הזדמנויות ואם לא מנצלים אותם, ההזדמנויות נסגרות ולפעמים לנצח. וכבר אמרו בבבא קמא פ': "דלת הננעלת לא במהרה תפתח". ועכשיו נצא לדוגמאות:

שנינו בקהלת רבה, ג', א', על הפסוק: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". זמן היה לאדם הראשון יכנס לגן עדן, שנאמר: "וינחהו בגן עדן". וזמן היה לו שיצא משם, שנאמר: "ויגרש את האדם". זמן היה לו לנוח שיכנס לתיבה, שנאמר: "בוא אל התיבה". וזמן היה לו לצאת, שנאמר: "צא מן התיבה". זמן היה שתינתן תורה לישראל. נתבונן עכשיו בדברים שאמרנו. נפתח אותם כימה:

"זמן היה לאדם הראשון שיכנס לגן עדן"- כי אדם הראשון נברא מחוץ לגן עדן. כדברי חיזקוני בבראשית ב', ח': שאילו נברא בגן עדן יהיה סבור שכל האדם כך. אבל בראו בחוץ וראה שהעולם מלא קוצים וברקנים ואחר כך הכניסו לגן עדן. למקום המובחר. ואיך הכניסו? "ויקח ה' אלוקים את האדם". לקח אותו בדברים ופיתהו להיכנס. תמה בשל"ה הקדוש, בתולדות אדם בית ישראל ט', וכך אמר: היה קשה לי מכמה שנים שהלא כל מגמתנו הוא לבוא לגן עדן. ואשרי זוכה. והאדם הראשון לא רצה להיכנס. עד שפיתהו הקב"ה. ומה היה אילו התמיד בסרבו עד שהייתה שעה עוברת? כי זמן היה שיכנס. ואם היה עובר הזמן, היו שערי גן עדן ננעלים בפניו. אפילו רצה, לא היה נכנס. החמיץ את השעה. כי "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". מפספסים את הזמן? נגמר חלון ההזדמנות. לכן, הקב"ה פיתהו. אם לא, ההצעה, האפשרות, ההזדמנות, בטלה. אבל מזה אנחנו למדים: שהסמן לא עובד לרשותנו. כמו שאומרים: "הזמן יעשה את שלו". הזמן לא עושה את שלו. אתה עושה בזמן, אם אתה עושה בזמן את מה שאתה אמור לעשות בזמן. חטא, נטרד, והכרובים חמושים בלהט החרב המתהפכת, חוסמים את החזרה. למה? כי זמן היה לו שיצא משם. ואילו היה יכול להתמהמה מעט, עד שתעבור השעה של הזמן שהיה שיצא משם. אז כתוב בסנהדרין צ"ה: "בת דינא בטל דינא". כיוון שלן הדין, בטל הריב. אז עד היום היינו בגן עדן. אם הוא היה מתמהמה קצת בתוך גן העדן ועבר הזמן שהוא צריך לצאת, לא היינו יוצאים לעולם משם.

זמן היה לנוח שייכנס לתיבה, ואילו היה מתמהמה, היה נשטף במבול. וזמן היה לו לצאת. ואילו השתהה בתיבה, השיעור הזה היה בתיבה עכשיו. הרי אנו ובניינו ובני בננו, היינו תחומים בתוך התיבה. איך אפשר שכל העולם ייכנס לבפנים? הרי גם ככה זה נס. והיה המעט המחזיק את המרובה. מועט המחזיק את המרובה. כי בדרך הטבע לא היא ולא עשר כמותה, ולא מאה כמותה, יכולות להכיל את כל בעלי החיים שבעולם. ואת כל האוכל שלהם למשך שנה. אז לכן, אם הוא לא היה יוצא בזמן, חנג'ורי בסטרי!

"וזמן היה שתינתן תורה לישראל"- מרעיש! "יום השישי ויוכלו השמים והארץ וכל צבאם", למה הוסיף ה"א ביום השישי? בגמר מעשה בראשית נאמר יום השישי". יום אחד, יום שני, יום שלישי, יום רביעי, יום חמשי, יום השישי.למה? לומר שהתנה עימהם על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמישה חומשי תורה והם תלויים ועומדים עד יום שישי בסיוון, המוכן למתן תורה. ואם לאו? יהפכם לתוהו ובוהו. זאת אומרת יום השישי הכל תלוי ביום השישי, יום השישי בסיוון, יום מתן תורה, אם לא, "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם". ה' יכלה, יחזיר את העולם לתוהו ובוהו. לכן כתוב יום השישי.

לכן כתוב בתהילים, ע"ו: "ארץ יראה ושקטה". ארץ יראה- ממה יראה הארץ? לפני מתן תורה הייתה יראה שמא תחזור לתוהו ובהו, כי היא יודעת שיש תנאי. אז זה היה יראה לפני מתן תורה. ו"שקטה" זה אחרי מתן תורה. ואם היו מתמהמהים עם ישראל בקבלתה, היה עובר הזמן ולא הייתה ניתנת, חלילה. ואלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ. "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". אבל פה, בסוגריים, אנחנו נבין מה היה כוחו של משה רבנו גדול, גדול, גדול, אצל הקב"ה. שהרי הוא הוסיף מדעתו יום אחד. לאחר את מתן תורה והקב"ה הסכים עימו. כמוש כתוב בשבת פ"ז. והרחיב את הזמן למתן תורה.

ואמר רבי ירוחם ממיר, זצ"ל, שזו כוונת המשנה באבות, פרק ב', משנה ט"ו: "היום קצר...", כל יום הוא הולך ומתקצר. כל יום. רק התחיל היום, כבר הוא מתקצר. קצר, קצר, קצר, עובר הזמן. "היום קצר והמלאכה מרובה..", מלאכת שמים מרובה, יש המון מה ללמוד, יש המון לדעת, יש המון להספיק לעשות. "והפועלים עצלים". הפועלים עצלים והשכר הרבה. אז איך אתה מתעצל? מיליארדים מונחים לפניך, זכויות. "השכר הרבה ובעל הבית דוחק". הקב"ה דוחק בנו. כי יש חלונות של הזדמנויות שנפתחים ונסגרים, נפתחים ונסגרים. תמהרו לנצל אותם. וזה גם כן נכנס בכלל שכתוב בשבת קנ"א:עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך". עשה עד שאתה מוצא את האפשרות ואפשר לעשות. ומצוי עדיין הדבר. מצוי לך! כי יעבור הזמן, זה כבר לא לך. "ועודך בידך"- ואתה עדיין יכול בכח עצמך לפעול ולעשות. אז "היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק". מכל דבר שבעולם למדו רבותינו לעבודת ה'. ואף זה בכלל.

כמה נפלאה המצאת הרכבת. לא בישראל. כמה עמל הושקע במסילה. כמה מרחקים גומת הרכבת בשעה. היום יש רכבות 300 קמ"ש בשעה. בסין יש 600 קמ"ש בשעה. איזה מהירות! עכשיו רוצים לעשות רכבת בגולן. שתעשה גליצ'ה!  בשעות מעטות גומת מרחקים ואז אתה מגיע למחזו חפצך נינוח, מהר. נפלא! אבל כל זה בתנאי שעלית לקרון. אבל אם איחרת בדקה, בשוויץ, אין עוד רכבת. זהו נסעה! על הדנייה1 שנייה1 בתחנה רואים איך זה יורד. יורד 10, 9, 8... נפתחות ב-0 הדלתות, נכנסים האנשים, נסגרות. על השנייה! לא דקה. בישראל גם אם תבואו בעוד כמה שעות, אתה תמצא אותה כי היא בלאו הכי לא התכוונה להגיע בזמן. עוד בלי השביתות. לכן, אמרתי לא בישראל. אי אפשר להתפעל מרכבת בישראל. אז מה רואים אבל מהרכבת. למדנו חכמים מהרכבת שהיא יכולה לתת לך חלון הזדמנות להגיע במהירות ולגמוא מרחקים בשעות ספורות. אבל אם פספסת דקה, די, היא נסעה. יש מדינות שנוסעים ברכבת ימים! להגיע ממקום למקום.

נו, אז איזה עת רצון הייתה כשנגלה הקב"ה למשה רבנו בראשונה? איזו עת רצון זאת הייתה? הקב"ה בכבודו ובעצמו נגלה לפני משה רבנו פעם ראשונה. וכל מה שהיה מבקש, היה נמסר לו. כל מה שהיה מבקש משה רבנו מהקב"ה, היה נמסר לו. מה כתוב? "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוהים". ועברה שעה, לימים ביקש: "הראני נא את כבודך". מה ענה לו הקב"ה: כשרציתי לא רצית. עכשיו שאתה רוצה, אני לא רוצה. כשרציתי בסנה, לא רצית. החמצת את השעה זהו?! עברה שעה, נסגר החלון.

ואומר הרב גלינסקי, זכרונו לחיי העולם הבא: אספר לכם מעשה מופת. איזה משעה זה! אתם לא תאמינו! הסטייפלר, זצ"ל, למד בישיבתנו, בביאליסטוק. בעודו בחור הוציא את ספרו הראשון "שערי תבונה". החזון איש, זצ"ל, ראה את הספר והתפעל. ברר על המחבר ונושע לו שהוא בחור מתלמידי ביאליסטוק. שלח החזון איש להציע לו את אחותו. ונקבעה פגישה באכסניה הסמוכה לווילנא. דרכו של הסטייפלר שהיה לומד ברציפות 36 שעות. יום, לילה ויום. וישן לילה וחוזר חלילה. חלילה זה כמו במחול. חוזר ומסתובב עוד פעם. בעיגול. לא "חלילה חס ושלום". חליל. עכשיו שהוא הוצרך לנסוע ברכבת אחה"צ, החליט ללמוד יום, לילה ויום ולילה נוסף ולפני הצהריים. וכעבור חמישים וחמש שעות לימוד רצופות, יישן ברכבת. ועשה כן. למד יום, לילה, יום ולילה. עלה לרכבת, מצא שהספסלים מרופדים וחשש משעטנז. כי חכמים אסרו גם מצעים וגם דברים שיש בהם שעטנז, חשש שעטנז, אין יושבים עליהם. ועמד כל הדרך. גם הרב שטינמן שהגיע אליי הביתה, ביקש כיסא מפלסטיק. אמרתי לו: "לא, לא, זה הכיסאות שיש לנו". אז הוא עמד ככה ועשה חשבון ואמר כן, זה לא יכול להיות שעטנז וישב.  הגיע לאכסניה אחרי 55 שעות ולא ישן ועוד עמידה ברכבת מספר שעות, הגיע לאכסניה ומצא שהנערה ואחיה, אחיה זה הגאון רבי מאיר קרליץ, זצ"ל, שאמור היה ללוותה, טרם הגיעו. שמורות עיניו נעצמו, שישים שעות ערנות היו מאחוריו. פרש לקרן זווית וקרא "המפיל" בטרם נרדם. שהוא קרא "המפיל" בטרם נרדם, הודיעו לו שהם הגיעו. רמז שהוא לא יכול להירדם, עליו להירדם מעט, שיהיה לברכה על מה לחול. ישן כמה דקות. כמה דקות, וקם. נטל ידיו והצטרף לפגישה. שמיעתו הייתה כבדה, כתוצאה ממחלת ילדות. ניסה להתאמץ ולשמוע, העייפות הכריע והוא נרדם. נו, יש פלא שהנערה סירבה להמשיך. בחור שאינו שומע וגם נרדם מול הפרצוף בפגישה הראשונה. אז היא החליטה שהיא לא ממשיכה איתו. שמע החזון איש ונכנס בעובי הקורה. חקר את הסטייפלר עצמו לפשר נמנומו. וערכתו רק גברה. שמע את כל הסיפור מאחורי הפגישה וערכתו רק גברה. ואמר לאחותו: "את צודקת, הוא אינו שומע. אבל הכל ישמיעו עליו וישמעו אליו". והאחות של החזון איש צייתה לו, הסכימה לשידוך וקנתה את עולמה. בעל כסטייפלר ובן רב חיים קנייבסקי שליט"א. מה זכתה! אתם שומעים?

אני רוצה להגיד לכם ואני דיברתי על זה בשבת פה בבית כנסת, ובין האנשים ששמעו היה יהודי אחד, שהחליט "עלה נעלה", אני מחליט לעלות, אני רוצה להיות כמו אלה ששומעים עליהם פה את הסיפורים. והוא החליט לא לישון רצוף. כמה זמן אתם אומרים הוא החזיק מעמד? בלי לישון. ללמוד רצוף בלי לישון, כמה?  

מהקהל: ?????

הרב: אתה אין לך בעיה לזרוק מספרים.

מהקהל: ?????

הרב: 70 שעות רצוף. ואחרי 70 התמוטט. אבל 70 הוא החזיק. הוא אומר זה לא לימוד שאתה יוכל כמו שאומרים למוד כמו שצריך וזה, זה להחזיק. אמרתי לו: לא טוב עשית. צריך להתחיל שעות שאתה מסוגל, להתרגל ואח"כ להוסיף עוד קצת, אח"כ עוד קצת, עד שהגוף מתרגל ואז אתה יכול להגיע ל... לא העיקר לשבור מחסום או משהו כזה. אבל רואים שבן אדם שיש לו רצון, מסוגל לעשות את הבלתי אפשרי. תגיד לבן אדם אתה יכול 70 שעות להישאר ער, בלי ללמוד, אתם יודעים מה זה להיות מחובר לכיסא ושולחן במשך 70 שעות. זה אחד מכוחותינו מה שנקרא. קפ"זניק. הוא נכנס לספר השיאים של גינס, של קפ"ז. הוא גם צם שישה ימים רצוף. בלי אכילה ושתייה. ממוצאי שבת עד יום שישי. "עלה נעלה". אין הרבה כאלה. יחידים. אבל עם יחידים כאלה אפשר לבנות עולם. עולם התורה נבנה מיחידים.

לעומת זאת, יש סיפור נוסף: גביר אחד ביקש לביתו את בחיר עולם התורה. יש לו כסף, אז הוא רוצה את המובחר ביותר שיש בעולם התורה. פנה אל הגאון רבי בנימין דיסקין מוולקוביסק, זצ"ל, אבי השרף מבריסק, זצ"ל, שהציע לו את בחיר תלמידיו, הגאון רבי יצחק אלחנן, זצ"ל. לימים, רבה של קובנה ופוסק הדור. לא הסתפק בהמלצה. זימן שני תלמדי חכמים מופלגים לביתו, רבי יצחק אלחנן הגיע והשניים החלו להתנצח עימו בדברי תורה. זאת אומרת, הוא עוד עשה לו בדיקה. הביא שני תלמידי חכמים גדולים שידברו איתו בלימוד ונראה מה כוחו. רבי אלחנן נסחף בלהט הוויכוח, הגן על חידושיו, הדף את התקפותיהם, ובהיסח הדעת טעם מצלוחית המרקחת. היה שמה ריבה. שהייתה על השולחן טעם כפית והתנצח. כפית נוספת והביא ראיות. כפית נוספת חילק עוד חילוק. עוד כפית, הפריך קושיה. הנערה ואמה עומדות בפתח, שומעות א הקולות. לא מבינות דבר, אבל רואות בתדהמה איך הבחור המוצע מכלה צלוחית ריבה עד תומה. החליטו שהוא לא בשבילה. על מה הפסידה העלמה את האושר? להיות אשת רב של קובנה. יכלה להיות הרבנית של פוסק הדור. אתם יודעים אשת חבר כחבר. זאת אומרת, צריך להתייחס אליה בכבוד כמו לפוסק הדור. אשתו של תלמיד חכם, היא אשת חבר כחבר. צריך לכבד אותה בדיוק. היא הייתה יכולה להיות הרבנית של פוסק הדור. במהלך השנים, גלגל אתם יודעים חוזר בעולם, הפסדי אבא שלה את כל כספו. ובעלה, מי יודע מי זה היה בעלה, גם הוא התרושש. ואז היא באה, מסכנה, אבא שלה עני, בעלה עני, אותה נערה, כבר התחתנה, היא הייתה לאשיה, באה לפני רבי יצחק אלחנן לקבל תמיכה.היא לא הכירה אותה, אבל הוא הכיר אותה. איך טרקה את חלון ההזמנות שנקרה לה. אתם שומעים?הכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. נפתח לה חלון ההזדמנות להיות הרבנית של גדול הדור, פוסק הדור. והיא: "מה, הוא גמר את הריבה!". הפסידה. בסוף גלגל חוזר בעולם. היא נצרכה לו, לתמיכה כספית. אבא שלה היה גביר שאמר: "אני רוצה את המובחר". הביאו לו את המובחר. ובשביל צלוחית ריבה חנג'ורי בסטרי!

זה לא רק בשידוכין כך. שרבי יצחק אלחנן למד בישיבה, אכל על שולחנו של עשיר אחד. אתם יודעים כבר את המושג שהיו אוכלים "יומים". והעשיר השיא את ביתו והחתן השתלב בעסקים והיה אוכל על שולחנו של העשיר עם רבי יצחק אלחנן. והוא התפעל, החתן, מהחוכמה והשנינות של רבי אלחנן, מהתפיסה המהירה והזיכרון המופלא. אמר לו: "למה את האוכל לחם חסד? תמשיך ללמוד ושעתיים ביום תעבוד אצלנו כמנהל חשבונות ותקבל משכורת נכבדה". יש הרבה כאלה שאנשים חולמים כל מיני חלומות שיעשו ככה וככה, אז הם יזרזו את המזונות. כאילו המזונות יבואו מאיביי, למשל. כן, מאיביי או מאימיי, או מגאדג'טי או מכל מיני מקומות. חושבים שעל ידי הפעולות האלה, זה יבסס את מעמדם החומרי בעולם.

אז הוא אומר לו תמשיך ללמוד, רק שעתיים ביום תעבוד אצלנו כמנהל חשבונות ותקבל משכורת נכבדה. מכיוון שבית העשיר הפך מרגע זה מקום של ניסיון ופיתוי בשביל רב אלחנן, הפסיק לבוא. וויתר על ביתו של העשיר. וויתר. אכל לחם עוני אצל משפחות דלות וסבל חרפת רעב. ולמד מתוך הדחק כדי לא לעמוד בניסיון. לא להתנגש עם יצר הרע. לא! פה יש פיתויים? סליחה! שלום! ועלה ונתעלה עד שהיה לרבן של כל ישראל.

פעם אחת נסע לווילנא בעסקי הכלל ויהודי העיר יצאו מגדרם לקבל את פניו ולכבד אותו, המונים צבו על האכסניה לחזות בזיו פניו, להתברך מפי קודשו. בין הבאים היה זקן מופלג. פנה אליו בהצעה: ה"ואיל וה' בירך אותי בעושר רב, בצאצאים עשירי כשלעצמם", והוא אומר לו: "ועלי להתכונן לעולם שכולו טוב ואין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אז אני מציע לך הצעה: מוכן אני למסור חצי רכושי לך שזה הון עצום, מיליארדים! ולקבל זכות, חצי תורתך". אני אתן חצי מההון שלי ואתה חצי מהתורה שלך. אמר לו: "איחרתי את המועד". שכן ההלכה ביורה דעה רמ"ו מפורשת היא, על פי הגמרא בסוטה כ"א המסתמכת על הפסוק בשיר השירים: אם אדם מציע ללומד תמיכה שתאפשר לימודו, חולק עמו בשכרו, בהסכם יששכר וזבולון, ואז אומר לו רבי אלחנן לאדם הזקן: "בשעתו אכלתי על שולחנך, יכולת לזכות בחצי תורתי, אבל לאז נתת יד לניסיונות של חתנך להדיח אותי לעבוד, לכן עזבתי אתכם. ועתה, אתה יודע מה אומר הכתוב על ההצעה שלך? 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו'. זה לאחר מעשה. ועל זה הבית יוסף שם אומר, מביא את דברי רבנו ירוחם: שאם מכר, חלקו איבד. והקונה לא השיג דבר. אם מכר, אם היה מוכר רב אלחנן את חצי תורתו, אז המכירה הייתה גורמת שהוא מאבד את חלקו. את החצי הזה. והקונה, ששילם את המיליארדים, לא השיג דבר. לא עבר אליו שום דבר. שמעתם? ככה מביא הבית יוסף בשם רבנו יונה. למה? כי זה לאחר מעשה. אם היית תומך בו כדי שילמד ומתוך הממון שלך הוא למד,זה הבחינה של יששכר וזבולון. לכן, "ישמח זבולון בצאתך". למה? כי "ביששכר באהלך". זה שלך האוהלים, אתה מימנת את זה. אז לכן, שמח. אתה יכול לשמוח. זה הסכם יששכר וזבולון. לא לאחר מעשה בוא תמכור לי. "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו".

אז רק לחשוב איזה חלון הזדמנויות נפתח לפני אותו איש. יש כאלה מעשים רבים מגדולי ישראל, כמו הרב שך ואחרים. שאנשים פספסו בשביל נעליים. ביקשו נעליים, לא נתנו להם לקנות נעליים "לך תעבוד" אמרו לו. אחר כך רצו לקנות את כל הזכויות של הספרים שלו. והוא ענה אותה תשובה. רק לחשוב איזה חלון הזדמנויות נתפח לפני אותו עשיר, לארח את הבחור שעתיד להיות רבן של ישראל! סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה ויכול היה להעפיל על ידו לפסגות, ואיבד הכל בידיים.

אתם יודעים כמה חלונות הזדמנויות היו לאנשים כשהייתי בחוץ לארץ, שיכלו לתמוך ולהחזיק ולעשות ולפעול ולא זכו? עשירים שועי עולם! שועי עולם! לא זכו לתת. שום עשיר לא זכה לתת סכומים גדולים בארגון שופר. רק העניים הקטנים זכו. מה שארגון שופר זיכה את העולם, זה שנתן לעניים את ההזדמנות לקנות עולם הבא בזיל הזול. בפרוטות. העשירים לא זכו. אין זכות. ידעו, הכירו, העריכו, התפארו, הצטלמו ולא נתנו. ככה זה עובד. יש חלון הזדמנויות ואנשים לא מנצלים. אבל תראו אותם הלאה, עסקות של חומר, הם טסים לסין! דרום קוריאה, אינדונזיה. לאן לא? להביא טיפה יותר בזול, זה עסקת חייו! עסקת חייו! בדברים שהוא יודע את ערכם ומעריך. יצר הרע לא נותן לו, הלב לא נותן. לא נותן!

"עלה נעלה", מי שרוצה יכול לעלות. רק לתפוס את הזמן, את נקודת הזמן הנכונה ולהחליט ומכאן לצאת לדרך. זהו! סיפרתי לכם כמה פעמים: הפטנט שלי הוא פשוט: אני מתחייב. זהו! אומר את מה שאני רוצה וזהו. ואז אני כבר מחויב. נגמר.

ורבי יצחק אלחנן ניסו לפתות אותו לרדת מהסולם. תמתן קצת את ההתעלות שלך, שעתיים רק. שעתיים. תהיה מנהל חשבונות. אצל העשיר הגביר. למה לחם חסד? לחם חינם. תהיה מכובד. אל תצטרך לבריות. אבל הוא לא שמע והעפיל, והעפיל, והעפיל והגיע לגובהי מרומים.

אתם יודעים היה עוד גאון גדול מאוד, קראו לו הגאון רבי אהרון קוטלר. מגדולי הרבנים של אמריקה. הגאון רבי אהרון קוטלר, זצ"ל, היה אומר: "שלושה היינו בחירי הישיבה". המובחרים. "אני ורבי יעקב...", הוא מתכוון לרבי יעקב קמנצקי. ועוד אחד. נקב בשמו. אמר את השם השלישי, אבל  אף אחד לא מכיר. שאלו "איפה הוא?". הוא אומר: "הוא חנווני. אנחנו עלינו בסולם, ניצלנו את ההזדמנויות והוא פתח מכולת". "שלושה היינו", זאת אומרת, אותו שיעור קומה היה להם השלושה, ובן אדם כמו רב אהרון קוטלר, הפך להיות חנווני. כמה יש בעלי מכולות? בלי סוף! באת לעולם להיות חנווני?