מי מרוויח למי? | הרב אמנון יצחק שליט"א

הרב יעקב גלינסקי, זכרנו לחיי העולם הבא, אומר: הגעתי לארה"ב להתרים למוסדות התורה, להיכן אפנה. מי ומי בנותנים? יש יהודים טובים שנחלצים לעוזר ולסייע. מכירים את כולם, את אורחם וסיגם, מסיעים אותך ואף מדריכים ומזהירים.

פלוני חסיד נלהב, תקנה אותו בוורט על רבו. תגיד איזה דבר תורה על הרב שלו, קנית אותו! יתן לך כסף. פלוני תלמיד של המשגיח, ראוי לצטט משהו מתוך ספרו. זה אוהב אמירה על פרשת השבוע. זה נדיב. אם תעשה לו חקירה, ככה על הדף היומי, פששש! באמת העצות של ה"דרייבר" היו שוות זהב! פשוטו כמשמעו. "דרייבר" זה הנהג שלוקח שמה בחו"ל, הוא מקבל כסף ומביא אותך לכתובות, ואתה נכנס, הוא אומר לך מראש למי אתה נכנס, מה אתה צריך לעשות, איך אתה תצליח להוציא ממנו, והוא כבר אומר לך מראש כמה הוא יתן.

שאלתי אותו, את גביר פלוני: "אולי כדאי לפנות אליו?". קיבל שמות, הרב יעקב, אמר לי לשון הרע לתועלת: "אינו נותן פרוטה להחזקת התורה. בקיא הוא בפרקי אבות, והוא יצטט באוזנך את המשנה: 'כל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון'". יעני, לך תעבוד. "ויגיד לך גם את המשנה: 'יפה תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון', יגיד לך עוד משנה: 'כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה'. אמרתי לו: "בוא, בוא ננסה. אבל בתנאי אחד: שאתה בא איתי ולא נשאר ברכב". תמה על התנאי. מה יש לו לעשות שם? לראות את הביזיון שלי? איך משיבים את פניי ריקם והוא לא נותן לי כלום? אבל הסכים.

עלינו. קיבל פנינו בכבוד, שמע, התעניין, אבל הבהיר: "זה עקרון אצלי! מי שטרח יאכל, מי שלא טרח מה יאכל?" הוא לא מפרנס אוכלי לחם חסד. "הלל הזקן, היה חוטב עצים, רבי יוחנן היה סנדלר, רבי יצחק היה נפח, רש"י סחר ביינות, הרמב"ם והרמב"ן היו רופאים, חפץ חיים עזר לאשתו בחנות, ולרבי מנחם זמבה הייתה חנות לפרזול. הרש"ש היה בנקאי, רבי אפרים זלמן מרגליות היה סוחר, וגם החיי האדם עסק במסחר. ליעבץ היה בית דפוס, אתה יודע?".

היכן שיעורי בית העשיר הזה. בשביל לא לשלם. "לא תבע האוזן לשמוע". אבל הוא לא ידע שאני התכוננתי לכך. אמרתי לו: "אני שמח לשמוע שאתה איש עקרונות. למי שמגיע, מגיע. למי שלא, לא! אז אולי תשפוט ביני לבין הדרייבר שיושב פה". הביט בסקרנות, גם הדרייבר עצמו מופתע. לא ידע שיש בינינו סכסוך. אמרתי: "אני אוסף כסף להחזקת כסף, ואנשים תורמים בידיעה שכספם קודם למטרה הנעלה. הדרייבר, גם הוא מוקיר תורה, הוא מסיע אותי בהתנדבות. אבל ביקש שאחזיר לו לפחות את הוצאות הדלק. מילא אינו מרוויח, תורם מזמנו, אבל להפסיד אינו חייב. ואני אומר לו: 'מהיכן יש לי כסף? רק מהתמיכות של התורמים. אבל הם תורמים לתורה! לא לדלק של מכונית'. ואתה? איש עקרונות, נכון שאני צודק?  לא, אל תענה מיד. שהוא לא יחשוב שפסקת לחובתו בלי מחשבה. תעיין בדבר, ותפסוק". ככה הוא מבקש מהגביר.

שניים הביטו בי בפליאה. הדרייבר לא ביקש הוצאות הדלק, והמארח שפסק פסקות, ודאי שהוא צודק! התורמות שניתנו לך ניתנו בזכותו! צדיק הוא! שהוא לא תובע אחוזים ואינו מבקש שכר. הדלק ודאי מגיע לו. זה הצדק?" שאלתי. "זה הצדק וזה היושר", ענה בנחרצות. "אם לא יהיה לו דלק, איך יוכל להמשיך להסיע אותך? אז מאיפה היה לך תרומות?". גם אני חשבתי ככה, הפתעתי אותו.

 "אפשר לקבל מסכת ברכות?". מצחו התחיל להתקדר, התחיל לחשוד. פתחתי בסוף פרק שני, הקראתי לו: "שמעו אליי אברי לב הרחוקים מצדקה. רש"י אומר: שמעו אליי אברי לב לטובה. אשר אמצתם ליבכם ודבקתם בי. אבל הרחוקים מצדקה, שכל העולם כולו ניזון בזכותם. והם אפילו בזכות עצמם אינם ניזונים.

מה זאת אומרת? "שמעו אליי אברי לב", מי זה אברי לב? אלה שהלב שלהם אביר לטובה והם אימצו את הלב ודבקו בה', אבל הם רחוקים מצדקה, כל העולם ניזון מהם בצדקה, והם אינם ניזונים מהצדקה הזאת. כל העולם ניזון בזכותם והם אפילו בזכות עצמם אינם ניזונים. שכל יום יוצאת בת קול מהר חורב ואומרת: "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינה בני, וחנינה בני די לו בכף חרובים בערב שבת עד ערב שבת". זאת אומרת, כל העולם ניזון בזכותו, והוא לא ניזון בעצמו ממה שהוא זן את העולם כולו!  הוא אוכל כף חרובים מערב שבת לערב שבת.

וסיפרו בגמרא, בחולין פ"ה: שתולעה נפלה בפשתנו של רבי יחיה, ואכלה בו. שאל בעצת רבנו הקדוש. אמר לו: שרה את הפשתן במים. ושחוט לתוכם עוף. התולעת אינה סובלת דם העוף והיא תברח. ושאלו: כיצד ייתכן שעלתה תולעת בפשתנו של רבי יחיה? והלא שנינו שמשעה שעלו רבי יחיה ובניו מבבל, פסקו הרעמים והברקים, שמפחדים את הבריות, פסקו הסערות ורעידות האדמה, היין לא החמיץ והפשתן לא לקה.וענו: זכותם הגנה על כל העולם ולא עליהם בעצמם. אז לכן זה שנפלה תולעת בפשתנו, היה להם את הכח להגן על כל העולם, אבל לא על עצמם. בבחינת "אין אסור מתיר את עצמו מבית האסורים".

אמרתי לו, לגביר, לאור מה שלמדנו עכשיו: "אמת שאתה עמל ואתה מרוויח, אבל לומדי התורה הם הדרייבר. הם הנהג. בזכותם אתה מרוויח. והם לא תובעים ממך אחוזים. וגם לא שכר. אבל תן להם דלק כדי להמשיך לסייע לך ולכל העולם! בזכות מה אתה מתפרנס? בזכות הצדיקים, לומדי התורה ומקימי עולם. אז תן את הדלק לפחות. כך פסקת אתה. ודאי שלי שהוא יסיע אותך, איך תגיע לאסוף תרומות אמרת לי, נו. ואם אני לא אהיה לי דלק, איך אני אסיע אותך בשביל שאתה תוכל לעבוד ולהרוויח, ויהיה לך הרבה כסף?".

הודה: "נצחתני". ותרם בעין יפה. אבל אמר לי: "אני לא מבין! אם כל העולם ניזון בזכותם, מדוע נגזר עליהם להסתפק בכף חרובים?" זו שאלה טובה! וזה תשובה כתובה מפורשת בפרשת השבוע ואביר לך בסיפור:

בוינה, בירת הממלכה האוסטרו הונגרית, התגורר הגביר האדיר שמעון רוטשילד. אביו, שלמה מאיר, מימן להקמת מסילת הברזל מוינה. צפונה לוורשה ומערבה לגרמניה. תדירות הנסיעה פעמיים בשבוע. מי נסע מארץ לארץ באותם ימים. גם מחיר הנסיעה לא היה זול. יום אחד הגיע מברק שרשרת בתי עסק בפולין עומדת בפני פשיטת רגל. ואפשר לקנות את הסחורה בחצי מחיר ואפילו בפחות. אבל בתנאי אחד: התשלום במזומנים. רוטשילד החליט לנסוע לנצל את ההזדמנות. אבל לסוד שלו היה שותף-  פקיד המברקה. בדואר. בעד חופן שטרות הלשין ושיתף כנופיית שוד בוינה, מסר להם את תוקף המבקר שהוא נתבקש לשלוח כתשובה לאלה שרוצים למכור את הנכסים, ואמר להם הוא מגיע ברכבת של יום רביעי. עשרה אנשים מהכנופיה קנו כרטיסים למחלקה הראשונה ברכבת, לקרון של ה- V.I.P, קרון הפאר. שמונה יעוררו מהומה, שניים ישדדו את העשיר וירדו בתחנה הראשונה ושם תמתין להם כרכרת מילוט. ליתר בטחון עלו שלושה למחלקה שנייה, המחלקה העממית, בה לא היו מושבים מרופדים בקטיפה. ועוד שלושה למחלקה שלישית, שבה נסעו העניים והצטופפו עם צרורותיהם בספסלים נוקשים. כולם סקרו את הנוסעים והתאכזבו. רוטשילד לא היה בינהם. שינה תוכניתו או היטל בהם. הרכבת הגיעה לתחנתה הראשונה, הם השקיפו בעד החלונות, סקרו את הרציף, אולי הוא הגיע לכאן בכרכרה, וכאן הוא יעלה לרכבת. אך לא. נוסעים ירדו, נוסעים עלו. הוא לא נמנה עליהם. הרכבת חצתה את צ'כיה והגיעה לקרקוב. חברי הכנופיה ירדו מאוכזבי ושבועל עקבותיהם. הרכבת המשיכה לוורשה, העשירים ירדו מהחלקה הראשונה, סוחרים מהשנייה, ועניים מהשלישית. הקרונות  האחוריים הסיעו בהמות. סוסים, פרות וחזירים. כמה דלפונים קמו וניערו את הקש שדבק בהם. אבל הריח? איזה צחנה! אחד מהם ירד מקרון הבהמות עם מזוודה בידו כשהוא מהווה פניו בסלידה, הסיר את הסגין הארוך שלבש והנה חליפה מהודרת התגלתה מתחתיה. עצר כרכרה ונקב בשמו של מלון פאר. שם הוא יתרחץ וישלוף מהמזוודה בגדים נקיים.

אך אוי ואווי! הוא לא הביא בחשבון שהכרכרה שחיכתה כבמקרה הייתה של הכנופיה. בפינת הרחוב עלו עליה השניים, תפסו במזוודה ואילצוהו לרדת בלעדיה. המרכבה המשיכה בלעדיו. הוא התעשת מיד, עצר מרכבה אחרת, נסע למלון, עלה לחדרו, מצא שם את מנהל חשבונותיו שנסע עימו בקרון הבהמות וכבר הגיע למלון עם מזוודת בגדים בידו האחת ומזוודת המזומנים בשנייה. רוטשילד! "לו היית רוטשילד".

ומה למדתי מזה? שעולמנו מלא בשודדים, פיתויים, מדוכים, להדיח את האדם מעבודת ה'. ואנחנו עוברים את העולם הזה, אדם נוסע לבית עולמו, אנחנו בדרך לבית קברות,אתה יודעים, מרגע שנולדנו בדרך לבית קברות, באמצע הולכים חתונה, בית כנסת, תפילות, אבל כל הזמן בדרך לבית קברות. אדם נוסע אל בית עולמו.

והפיתויים קורצים והנוכלים עורבים. בן תורה מבקש להשקיע עצמו בעולמה של תורה. לצבור, לאגור עוד ועוד נכסים רוחניים, אוצרות פז, בקהילות פז היקרים האלפי זהב וכסף. אבל מה יעשה? מה יעשה שלא ילכד בכף ולא יאבד הכל, בהתמכרות להנאות קלות ונפסדות? מה יעשה עולם מלא פיתויים. הוא נוסע במחלקה האחרונה והמרוחקת, המובדלת והמופרשת, בין האביונים בקבצנים, בקרון הבהמות, וכך יגיע עם ה אוצרות שלו בשלום. ויעשה את עסקת חייו וימשש את חסרו. אלה דברי המשנה.

כך היא דרכה של תורה: "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה. אם אתה עושה כן, אשרייך וטוב לך! אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא! טוב לך לעולם הבא, כולם מבינים, אבל אשריך בעולם הזה בתנאים כאלה, כיצד? אבל שנתבונן בדבר, איך חש רוטשילד, העשיר המופלג, שישב על הקש בין הסוסים, הפרות והחזירים. והשתקשק עם שקשוקי הרכבת? ביודעו שהוא מוליך את השודדים שולל, מצליח לעבוד על השודדים עם התוכניות ופניו לעסקת חייו. איך הוא הרגיש! צוחק על כל העולם! אז קצת נמצאים בין הפרות, הסוסים והחמורים והחזירים, אז מה?! אבל אני הולך לעשות את העסקה של החיים שלי. המזוודה אצל העוזר כבר. הוא במלון. ואני קונה חצי העיר אני קונה!   

כמו שסיפר החפץ חיים זצ"ל: מעשה בסוחר באבני חן בפטרבורג, נסע ליריד אבני החן בדנציג וכספו עמו. לקנות אבנים טובות במחירי מציאה ולהתעשר. ברוך ה' מצא את אשר חיפש. רכש בכל כספו אבנים טובות במחיר נפלא! והשאיר ברשותו 300 רובלים בלבד לחזור. דמי נסיעה לביתו ושהייה באכסניות. בתנאים מרווחים כיאה למעמדו. עמד לצאת לדרך, זכה לביקור. סוחר מבוהל ומבועט, סגר בחשש את הדלת אחריו. "מתחרה פרש לך רשת לרגליך. רקם עלילה ועומדים לעצור אותך ולאסור אותך, להחרים לך כל הרכוש ולהעמיד אותך למשפט. עלייך לברוח מיד!". אז הוא מציע לסוחר שיקנה את כל היהלומים בעשרת אלפים רובלים במזומן, מחר מציאה. אומר לו: "אין לי ברשותי. משתתף בצערך". הוא רועד כמו עלה נידף. "חמשת אלפים". "אין לי". פתח את הקופסה שעמו והחדר התמלא אור מזהרורי היהלומים. שווים  כפל כפליים מהרבבה המבוקשת. "עשה עמדי חסד" מתחנן, "אני חייב להימלט! לברוח, לנוס! אלף והאוצר שלך". "מצטער, כל הוני במזומנים 300 רובלים בלבד. רק להוצאות הדרך". "טוב! תן וקח". דחק בו הסוחר הנרדף. נתן והלה נמלט. נטל הסוחר את צרורו והלך רגלי. הרי אין לו כסף לנסיעות ואין לו כסף לאכסניות מפוארות. אבל יש לו מזוודה מלאה יהודים בשווי של רבבות. שהוא קנה אותם ב-300 רובל בלבד.

יש לך מושג מה המרחק לדנציג לפטרבורג? הלך. הלך ורקד. אבל הרגליים כבדו והמעיים המו. אין אוכל. ניש כסף, ניש גלט. הסתפח לחבורה של קבצנים, פשט עימהם יד, אכל שיריים, לן בצידי דרכים, אבל ידע כל הדרך שהוא עשיר מופלג. והעושר יתגלה מתי שיגיע למחוז חפצו. בכל עת שדאבה רוחו וקצרה נפשו, חמק לקרן זווית בייאושו, פתח אותה והציץ בקופסה ואורו עיניו.  כל רגע שהיה מתייאש עסקה טובה מצוינת, אבל התנאים! עד שהוא יגיע הביתה... הביזיונות, לישון עם עניים, בצידי דרכים, לא לאכול, לאכול שיריים של קבצנים, שכולם נוגעים בידיים מלוכלכות, שחורות. אז כל פעם שהיה נכנס לייאוש, פותח את המזוודה, מסתכל על היהלומים ואורו עיניו. "עוד מעט אני אגיע". וכל היהלומים האלה מקבל עליהם אוצר.

אז כמה יהיה "אשריך בעולם הזה", כאן, מלבד ה"טוב לך לעולם הבא". זה מה שנאמר בפרשה: זבולון היה סוחר ותומך התורה. "לחוף ימים ישכן... וירכתו על צידון". עסוק במסחר ושמח בו. ואילו יששכר לומד תורה. "חמור גרם", סובל את עולה של התורה כחמור חזק שמטעינים אותו משא כבד, "רובץ בין המשפתים", כמו חמור שמהלך ביום ובלילה ואין לו לינה באורבה. אלא רובץ בדרך בין תחומי עיירות שהוא מוליך לשם סחורה, זאת אומרת בין מסכתה למסכתה אין לו מנוחה. ישר הדרן עלך, ומתחיל את המסכתה החדשה. חמור גרם.

למה? הוא לא שואף לנוח, הוא לא רוצה לחיות חיים טובים? בטח! "וירא מנוחה טוב ואת הארץ כי נעמה". ומה? "ויט שכמו לסבול", את עול התורה, "ויהי לכל אחיו בני ישראל למס עובד". פוסק להם הוראות של התורה.

מה כתוב כאן כל מה שאמרנו? יודע הוא להעריך את כל מנעמי העולם, ואדרבא, הלא כל העולם ניזון בזכותו. התלמיד חכם. אבל הוא יודע שאין ערוך לכל מנעמי העולם מול הנאתו, עושרו ואושרו מן התורה. הרי זה האוצר האמיתי שיוצאים מפה.

לכן, בעולם הזה עוברים בתנאים לא תנאים. אבל אוספים את היהלומים האלה, היקרים, בהזדמנות. שמושלכים ואף אחד לא אוסף. מושלכים ואף אחד לא אוסף. תראו כמה ספרים יש פה, בכל ספר, אני אומר ככה בדרך ציורית, זרוקים מילים, מילים, מילים, מודבקים מילים, שחור על גבי מילים. מלא, מלא מילים! מלא! וכל מילה תרי"ג מצוות. יהלומים! יהלומים! מי אוסף? מי שחכם אוסף. עוד דקה, ועוד דקה, ועוד דקה, ועוד לימוד, ועוד לימוד, ועוד, ועוד, ועוד... אוסף, אוסף, אוסף.. והוא עייף, ולא אוכל כל כך טוב ולא ישן כל כך טוב, אוסף, אוסף, אוסף, אוסף... אבל יום אחד הוא יצא עם המזוודה, ואז יבואו לקראתו כל המלאכים וכל הצדיקים ויכול להיות שגם אברהם, יצחק ויעקב. יש צדיקים שיוצאים לקראת גם האבות הקדושים והקב"ה בא לקראתם. ומכריזים בשמים פלוני בן פלוני מגיע היום. ואיזה הילולא יש למעלה! יש תיאור על זה בספרים. אז זאת אומרת, אשריו של מי שחכם ויודע, יודע, "ויט את שכמו לסבול" אבל הוא "יהי למס עובד".

החפץ חיים, זצ"ל, התגורר בבקתה דלה. הרצפה הייתה עפר. כמו בתימן. הרהיטים היו דלים. יום אחד התאוננה הרבנית. "ראה נא, אצל השכן עורכים שיפוצים, מרצפים בפרקטים, מסיידים, מחליפים רהיטים". ענה  לה: "הקב"ה חנן אותך בבעל בן תורה, בילדים מוצלחים שהוגים בתורה, בבית של תורה ואורה. ואותם שכנים לא חנן אותם בידיעת התורה ולא בלימודה, ולא בבנים שמסבים נחת יהודית. אז לפחות שיחליפו רהוט, יסיידו וירפדו. שיהיה גם להם ולו משהו מאשריך בעולם הזה". גם להם מגיע משהו מאשריך בעולם הזה. אצלם זה בסיד, בצבע, בריהוט. אצלנו זה ביהדות, בתורה, במצוות.

סיפרתי פעם שהייתי 7 שנים, ברוך ה' זכיתי להיות עני מרוד. והיה לנו ארון במטבח של פעם, שלא היה נסגר. אז היינו עושים ממר מכופף, וזה היה תפס, זה פותח את הדלת, סוגר ומסובב את המסמר והוא תופס את הדלת. מבחוץ כמובן. ואשתי פעם אחת אמרה לי שהשכנים עשו מטבח כפרי. אז היה מטבח כפרי. והיא ביקשה ממני אולי אנחנו נחליף למטבח כפרי. אמרתי לה: "שאני אחליף? שהם יחליפו לשלנו".

אתם צוחקים? היום כל הצפונבונים מחפשים ארונות כמו שלי. משלמים הון עתק! עושים ארונות קלופים מצבע. קלופים! משומשים, מתולעים. אתם לא מבינים! אני הייתי בשיא של הקדמה.