האם טוב שיש חותנת? | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום שלמה קרא בי זיווג הגון מהרה שלמה בן שושנה

וייקח

את רבקה

ותהי לו לאישה

בי אוהביה

ויינחם יצחק

אחרי אמו.

יצחק לוקח את רבקה

והיא הופכת להיות אשתו

והוא אוהב אותה

והוא מתנחם

אחרי שאימא שלו נפטרה.

אין לנו מושג בגדלות של שרה אמנו,

שהייתה גדולה מאברהם בנבואה.

כדי לזכות בבן

הייתה מוכנה להכניס את שרתה לביתה,

את הגר,

אולי היא ייבנה ממנה.

אין לנו מושג איזו הקרבה זו

שאישה מוכנה, שאישה אחרת

תוליד מבעלה.

במסירות נפש בחינוכו של יצחק,

כדי לשמור על תואר חינוכו, דרשה לגרש את הגר ואת בנה.

וה' אמר לאברהם שמה בקולה.

בקיצור, אין לנו מושג כמה היא אהבה את יצחק.

מה לנו יותר כששמעה שהיה בסכנה בעקדה פרחה נשמתה ומתה?

אה, אתם צריכים לשמוע את השיר על יצחק שחיברנו.

וכמאים הפנים לפנים כן לב האדם

לאדם.

אז אנחנו יכולים לשחרר לעצמנו מה הייתה עזה אהבתו של יצחק אבינו לאימא שלו שרה.

למה היה עזה הקשר ביניהם?

וכמה התאבל על פטירתה?

אבל כתב הגאון

רבי אברהם סבא,

זכר צדיק וברכה,

מגולי ספרד,

בספרו צרור המור

בדבר אחד יתנחם על פטירת שרה אמנו.

בדבר אחד יתנחם יצחק

בפטירת שרה אמו.

שלאשתו אין חותנת.

מה?

מה?

זה היה תנחומים?

בזה יתנחם?

ויינחם יצחק אחרי אמו?

במה הוא התנחם?

שלאשתו אין חותנת.

זאת אומרת ששרה אמירה נפטרה אז לאשתו לא תהיה חותנת.

בזה הוא התנחם.

הוא לא כתב זאת בדרך צחות.

להפך, הוא מקלס את הפירוש הזה.

והוא כפתור ופרח.

ככה הוא אומר.

כפתור ופרח זה דבר מתוקן מאוד, מושלם.

כפתור ופרח כמו במנורה במקדש.

כשהיו אומרים לפני רבי טרפון דבר הגון בתורה,

היה אומר כפתור ופרח.

והוא אומר על הפירוש הזה כפתור ופרח.

אך לא זו בלבד,

אלא כתב שהנחמה הגדולה שהתנחם

הייתה שאימו נפטרה כבר,

שאם לא כן,

זאת אומרת זה היה גם טוב בשבילה, בשביל שרה אמנו.

שאם לא כן,

טוב לה המוות

משתראה את בנה אהובה

קשור באהבת אשתו ומנתק אהבתו ממנה.

מתי היא נפטרה, שרה אמנו?

בעקדה.

אז היא לא ראתה אותו בחתונה.

כתוב, ויכה יצחק את רבקה ותהיה לו לאישה ויואביה,

ויינחם יצחק אחרי אמו.

מה פירוש? עכשיו אתה מתנחם על אמא שנפטרה מזמן?

מה קורה פה?

אז אומר הרב סבא

שזה מדובר

שהוא שמח גם לאשתו ושמח גם לאמו

שהן חותנת.

למה?

שאם לא כן, טוב לה המוות משתראה את בנה אהובה

קשור באהבת אשתו ומנתק אהבתו ממנה.

איך מבינים את זה?

הלא חלום של כל אמא להוביל את בנה לחופה,

ושימצא אישה כלבבו,

ושהקשר ביניהם יהיה קשר של קיימה,

הוא בניין עד עד.

ולחשוב כך על שרה אמנו,

שעדיף היה לה שהיא מתה ולא ראתה בחופתו ולא כלום?

אלא מהי אומר הרב יעקב גלינסקי, זיכרונו לחיי העולם הבא?

לפנינו גילוי נוסף

של הכלל הנקוט בידינו.

אנחנו לא שופטים חלילה את הקדמונים,

כי אין לנו שום הבנה

בהם ובמעשיהם.

כבר אמרו בזמן התנאים והאמוראים,

האמוראים אמרו על התנאים, אם הראשונים כמלאכים

אנו כבני אדם,

ואם הראשונים כבני אדם

אנו כחמורים.

לא יודע למה היה פה מישהו שנעלב שאמרו לו חמור.

האמוראים אמרו על עצמם

שאם הראשונים היו בני אדם,

הם כחמורים.

לא הייתה להם שום בעיה עם זה.

כשם שאין לאדם השגה במלאך

ואין לחמור השגה באדם,

כך אין לנו השגה בראשונים.

זאת אומרת שאומרים,

אם הם כמלאכים אנו כבני אדם פירושו לא הפער בינינו לבינם מרחק בין מלאך לבן אדם.

זה שני סוגים שונים.

זה מלאכים

וזה אדם, זה לא מבינים אחד את השני בכלל.

ואם הם בני אדם

אז אנחנו כחמורים.

חמור מבין מה זה בן אדם?

הוא לא מבין.

זאת אומרת, זה שני סוגים שונים לגמרי.

אותו דבר אנחנו לא מבינים בראשונים,

כל שכן שאנחנו לא מבינים באמוראים ובתנאים,

וכל שכן שאנחנו לא מבינים בנביאים,

ועל אחת כמה וכמה מי מדבר על האבות הראשונים,

מי יודע בכלל מי הם, מה הם,

אין לנו שום מושגים.

אבל התורה זה לשון הוראה,

ויש לנו להפיק ממנה הוראות לפי פשטות הבנתנו.

וזו חובתנו,

ואנחנו עושים זאת.

במבט הזה,

הרי אדרבה,

ככל שהקשר בין האם לבן

אמיץ וחזק יותר,

כמו שהיה הקשר בין שרה ליצחק,

כואב וצורב

כל שמץ, התרופפות וניתוק ביניהם.

והלוא זה מה שקורה בנישואין.

מה כתוב בנישואין?

על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו,

ודבק באשתו.

והתוצאה,

אתם יודעים מה התוצאה? לא תאמינו.

לא תאמינו.

לא תאמינו.

החמות

אינה נאמנת להעיד לכלתה

שבנה מת.

זאת אומרת שהבעל של הכלה

שלה

היא לא נאמנה להגיד שהוא מת.

לא מקבלים עדות ממנה.

שהבן שלה מת.

גמרא ביבמות כופיות זן.

למה?

חושדים אנחנו שמשנאתה

זוממת היא לכלכלה.

אם היא אומרת לה שהבן שלה מת,

אז היא תהיה פנויה להינשא.

שהיא תינשא על סמך העדות הכוזבת.

אנחנו חושדים אותה.

והרי עודה אשת איש כי בנה לא מת.

היא רק אומרת לה שבנה מת.

ואז היא תינשא

ובעלה יגיע.

פתאום יבוא הבן.

ואז היא תצטרך לצאת מזה ומזה.

והחמות

תהיה מוכנה לאמלל שתי משפחות

ולגרום לייסורי עריות

ואולי אפילו להולדת פסולי חיתון.

אתם שומעים איזה דין?

חמות אינה נאמנת להעיד שבנה מת.

למי? לכלה שלה.

יא בוא בוא.

איזה חוב מוטל

על כתפי הבעל

ועל כתפי האישה

לתמרן

בין הבן,

הבן זוג,

לבין האימא שלו.

שלא תחשוב האימא שהיא ננטשה,

ושהיא לא תילחם על מקומה בלב של הבן שלה.

כי פתאום היא רואה שהוא מרעיף עליה אהבה וזה,

ומדבר בשבחה.

והאימא כאילו מסתלקת מהתמונה לאט לאט, והיא גידלה אותו, אני גידלתי אותו,

אני סחבתי אותו תשעה חודשים,

אני ככה מתעלם, לא אומר עם טלפון,

לא אומר כלום,

נדבק בה וזה,

ומתחילה לסכסך, ואומרת לו, היא ככה, והיא ככה,

ומעירה הערות פוגעניות.

כמה סיפורים כאלה אני שומע, יא בוא בוא.

וכבר פירשו כך את הברכה שמברכים כל זוג צעיר מתחת לחופה.

שמח תשמה,

רעים האהובים.

כשמחך יצירך מקדם בגן עדן, או בגן עדן מקדם,

תלוי בגרסה התימנית או הספרדית.

בקיצור, שמח תשמח,

רעים האהובים,

אבל איזה שמחה.

כמו ששימח אותך הקדוש ברוך הוא בגן עדן מקדם.

זה נקרא זוג מאושר, שמח,

כמו אדם מחווה בגן עדן.

אתם יודעים למה?

כי לא היה להם חותן וחותנת.

לא היה להם.

הם לא יתערבו ולא יביעו דעות

ולא ישמעו ביקורת

ולא יפרו את האושר.

זה השמחה.

ואני יודע, אומר רבי ינקל'ה,

הלוא גם אני חותן בחותמים.

אני יודע מה חושבים על כך בצדם של ההורים.

אני יודע שהם זועמים.

הם?

הרי מביעים הם ביקורת בונה.

הם רק חושבים לטובה.

ממרומי שנותיהם

מנחים אותנו בגן המבוכה,

תורמים מניסיון חייהם.

ובמקום לומר להם תודה,

במקום לומר להם תודה,

איי, איי, איי, אני יודע.

ולכן אני מזכיר לכם גמרא ערוכה בסנהדרין צדיק א',

אמר לו אנטונינוס לרבי,

ממתי יצר הרע שולט באדם?

משעת יצירה

או משעת יציאה?

משעה שהוא נוצר במעי אמו

או משעה שהוא יוצא מרחם אמו?

בקיצור, השאלה,

האם יש לעובר כבר יצר הרעל,

כשהוא עובר בפנים?

אמר לו רבי,

משעת יצירה?

יש לעובר יצר הרעל,

משעת יצירה.

אמר לו, אם כן,

בועט

במעי אמו ויוצא.

אם יש לו יצר הרע כבר שהוא עובר,

הוא יותן זוותא לאימא ורוצה לצאת, כי יצר הרע.

לא היה לך עובר, אם ככה,

שמשלים תשעה ירחי לידה,

כי היה בועט בשביל לצאת.

אלא משעת יציאה.

ככה אומר לו אנטונינוס.

אמר רבי,

דבר זה למדני אנטונינוס,

ומקרא מסייעו.

יש פסוק שמסייע לו, שנאמר,

לפתח חטאת רובץ.

מתי החטאת יצר הרובץ?

לפתח כשאתה יוצא.

אחרי שאתה עובר,

איך שאתה יוצא, ממתין לך יצר הרע ביציאה.

אז הוא אומר שהוא צודק, הוא לימד אותי.

ועד כאן דברי הגמרא.

ויש להבין את הדברים.

מה,

רבנו הקדוש טעה חלילה גם במקרא וגם בסברה?

אבל האמת, רבנו הקדוש,

רבי,

רבי יהודה הנשיא,

צדק.

וידועים דברי רבנו ישראל מסלנט, זכר צדיק לברכה, באיגרת המוסר,

שיש שני מיני יצר הרע.

יש רוחני ויש גשמי.

רוחני זה מה שאנחנו אומרים בבאבא בתרא טזן,

הוא יצר הרע, הוא שטן ומלאך המוות.

זה יצר הרע רוחני.

יש גשמי.

זה המידות הרעות,

המאוויים והדחפים.

זה בילד אין, בנוי בתוך האדם, בטבע שלו, ככה הוא נבנה.

והנה,

על איזה מהם שאל אנטונינוס?

אם הוא שאל על הרוחני,

הלוא אינו מסית לעבירה,

אלא משעה שיש באדם דעת

לעבור עבירה.

לא משעת יצירה,

וגם לא משעת יציאה.

למה? כי צריך דעת בשביל לעבור עבירה. מה יועיל אם הוא יפתה אותו, אם אין לו דעת?

על כורחך,

שמדובר על הגופני, שהוא שאל אנטונינוס

על הגופני.

הדעת נותנת

שמתרקם הוא עם כוחות הגוף.

זאת אומרת,

כבר כשהוא נוצר הוא מתרקם עם כוחות הגוף.

ולשיטתו של רבי,

ביום הפ״ב מסופר על עוברה שהאריחה ביום הכיפורים,

ובאו להגיד לה שהיא לא תאכל כיום הכיפורים וכו'.

הייתה אחת

שלא יכלה להתאפק

והייתה אחת שהצליחה להתאפק.

זאת שלא יכלה להתאפק,

הוא קרא על העובר שלה, זורו רשעים מרחם.

כבר מן הרחם מבפנים

הם זרים ונוכרים לקדוש ברוך הוא, זורו רשעים,

מרחם כבר.

ועל עובר אחר אמר רבי,

בטרם תצא מרחם מקדשתיך.

זאת אומרת, הוא היה כבר

מוקדש בקדוש מהיותו ברחם.

זה לשיטתו של רבי.

ואין זו שאלה אם כן בועט במעי מו ויוצא,

למה יצא?

לאן יצא?

הרי לטובתו אם הוא ישלם ערכי לידתו.

ואין לך הרי ימים שאדם שרוי בטובה כאותם ימים, כמו שכתוב בנידה ל',

ואם יצא קודם זמנו הוא יהיה נפל.

והראיה שלבהמה יש יצר הרע להזיק

ולנשוך

והיא משלימה עם החיבורה.

זאת אומרת, גם כשהיא בטבעה כזאת

מזיקה ונושכת,

היא משלימה עם החיבורה.

אבל כשאנטונינוס שאל אותו אם כן בועט במעי אמו ויוצא,

הבין רבנו הקדוש שהוא לא מתכוון

על הרוחני ולא על הגשמי, לשיטתו של רבי,

אלא הוא מתכוון ליצר הרע השלישי.

יש יצר הרע השלישי.

אם כן,

בועט במעי אמו ויוצא. מה זה?

מה זה?

יצר הרע השלישי.

הרצון לעצמאות.

לפרוק עול.

אל תגיד לי מה לעשות.

אל תתערב לי בחיים, תעשה טובה, רד ממני.

ממתי זה בא לאדם? זה מה שהוא שאל אנטונינוס.

ממתי זה בא לאדם?

בהכרע שמשעט לידה.

למה שאלמלא כן היה בועט במעי אמו ויוצא?

כי לא יכתיבו לו איפה לשהות.

לא יגבילו לו את התחומים. מה אתה תוקע אותי פה?

אם יצר עצמאות מגיע בתוך הבטן?

מה, אתה קולע אותי ככה?

הוא שם אותי בחדר כזה קטן,

בעיטות.

לא מוכן להישאר.

אבל תהיה זו התאבדות.

הוא יהיה נפל?

על מנת כן.

לא יכול בן אדם. לא יכול בן אדם. יש לו יצר עצמאות. לא יגידו לו מה לעשות. אין דבר כזה.

זו הייתה חוכמתו של שלמה.

הוא נצטווה על ידי דוד

להרוג את שבעים בן גרה.

שבעים בן גרה קילל את דוד קללה נמרצת.

לפני פטירתו אמר לשלמה המלך, ועשית כחוכמתך.

תראה איך

לדאוג

שהוא ימות.

ההסבר הוא בשביל לתקן אותו בעולם הזה ולא יצטרך לחנש לעולם הבא.

במלאכים א',

ב', ח'.

אז מה עשה שלמה בחוכמתו?

אמר לו,

אתה, אני אוסר עליך לצאת מירושלים.

ביום שתצא מירושלים,

אתה בן מוות.

אתה תמות.

ירושלים גדולה מספיק בשביל להסתובב. יש אנשים כלואים בבית, יש אנשים בבית חולים,

יש אנשים שלא יוצאים בכלל מהעיר, הולכים רק לבית כנסת, בית מדרש, וחוזרים.

לא הולכים לשום מקום, אין בעיה.

ירושלים.

אתה יכול לטייל.

אמר לו, אתה לא יוצא.

כעבור זמן יצא להשיב שני העבדים שברחו

והוא מת.

שני העבדים שלו ברחו להחיש,

להחיש מלך גת,

והוא רדף אחריהם, ויצא.

ויצא, והוא מת.

שאל הגאון רבי חיים שמואלביץ, זכר צדיק וברכה,

כיצד ידע שלמה ששמעי יצא מירושלים,

וכי מעטים האנשים שאינם יוצאים מעירם כל חייהם,

אלא שאם יצטווה שלא לצאת,

בהכרח יצא,

כי יצר עצמאות יכפהו.

אדם לא יכול,

הוא חייב למרוד, אין, אין.

לא יגידו לי מה לעשות,

הוא ילך דווקא.

אז אומר רבי ינקל'ה,

כל פעם שאני מבקש להעיר הערה לאחד מהצאצאים שלי,

ואין לי ספק שההערה מאוד נחוצה,

והיא גם פוקחת עיניים,

היא גם ביקורת בונה.

הכל נכון.

אבל אני מזכיר לעצמי שהוא כבר נולד.

הוא כבר נולד,

וכבר שולט בו יצר העצמאות,

והוא כבר בגדר בועט במעי אמו ויוצא.

אין מה לעשות.

זו לא התמודדות אישית בין האם לכלה על ליבו של הבן.

זו התמודדות בין האדם ליצר העצמאות של הבן.

די.

אני כבר בגיר, אני כבר נשוי, תנו לי לנהל את החיים שלי כמו שאני רוצה.

די, שמעתי כל הזמן, הסברתם לי

הכל טוב, די,

די, אמא,

די,

אבא, תודה,

הבנתי.

קשה לבן אדם, קשה.

ובהתמודדות הזאת תמיד ינצח יצר העצמאות,

כי אין חזק כמותו,

אין סוחף כמותו,

הוא מסוגל להביא להתאבדות עיוורת.

ושמעי בן גרה יוכיח.

אדם יודע שמרחף עליו עונש מוות. אם אתה יוצא, איך אפשר לשכוח דבר כזה?

זה לא בשגגה.

זה לא בשגגה.

אדם נבון אינו נסחף למערכה אבודה,

ומניח לרעים האהובים

לשמוח בגן עדנם.

אז חותן וחותנת חכמים,

ואבא ואימא חכמים,

נותנים לילדים לנהל את חייהם

כמו אדם וחווה בגן עדן,

שלא היה להם חותן וחותנת,

ולא אבא ואימא.

ואז הם יכולים לשמוח.

צריך חוכמה מאוד עם הילדים.

חוכמה מאוד.

כי ההורים חושבים שבאים לתקן, מחותן, מחותנת.

חושבים שבאים לתקן, והם מקלקלים.

ולפעמים אומרים, אבל אל תגיד לה שאני אמרתי.

אבל אל תגיד לה שאני אמרתי.

וכן הלאה.

זה הסוד, רבותיי.

יש יצר, קוראים לו יצר העצמאות.

איי איי איי. ועל זה אמר רבי,

דבר זה לימדני אנטונינוס.

ומקרא מסייע אותו, שנאמר לפתח הטאת רובץ.

איזה יצר רע של העצמאות.

למרוד.

לא לקבל.

להיות עצמאי.

איי איי איי איי.

ולכן קשה מאוד לאדם גם להכניע את עצמו לפני הבורא.

לכן תשמעו את עצמכם כל פעם ואומרים, בסדר, שמעתי, אני תכף בא.

אל תגיד לי מתי בדיוק.

אני לא עבד שלך.

אני אבוא.

בסדר, הבנתי, זה לטובתי. אבל אני אקבע מתי.

לא אתה.

לכן אנשים משתהים.

רגע.

רגע.

זאת אומרת, זה היצר שקוראים לו יצר העצמאות.

קשה לאדם להכניע,

כי להכניע את עצמו זה לבטל את היצר של העצמאות.

קשה מאוד.

לכן קשה לאנשים להיות עבדים אצל הקדוש ברוך הוא.

לכן השבח הגדול

של משה, של אברהם, של דוד, שנקראו עבדי.

עבדי זה בלי רצונות.

שום רצונות.

הכל זה רק רצון הבורא יתברך.

זאת אומרת, אין להם יצר רע, לא פנימי, לא חיצוני ולא יצר עצמאות.

הם התגברו על כל היצרים.

זו עבודה. אפשר להתחיל מהיום.

רבי יחנן יום הרגשוי, אומר,