מבחן השלמות | הרב אמנון יצחק

נציב יום: חנה בת שמחה - רפואה שלימה, שההיריון יעבור בקלות, שהעובר יהיה בריא ושלם, והלידה קלה כתרנגולת - אמן, 

- אמן!! 

"וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות לג יא)

אמרו חכמים זכרונם לברכה: "גדולה שימושה יותר מלימודה" הגדלות שבשימוש איננו רק משום שבשעה שהוא משמש את התלמיד חכם, הוא גם לומד הלכה למעשה - זה נכון. אדם שמשמש תלמיד חכם - תוך כדי שהוא משמש הוא רואה את הליכותיו, רואה מפעלותיו, התנהגותו מידותיו תורתו, ההלכות כיצד הוא מקיים. אז הוא לומד הלכה למעשה, הוא רואה הלכה והוא רואה את המעשה של הרב, ממילא יש לו רווח גדול ועצום! 

אבל הגדלות שבשימוש הוא לא רק משום שבשעה שהוא משמש הוא גם לומד הלכה למעשה, שאם כן הרי גם זה לימוד גדול הוא. אבל השימוש של תלמידי חכמים עניין גדול בפני עצמו הוא, משום שבשעה שהוא משמש תלמיד חכם - הוא מעיד על עצמו כמה חביבים עליו וכמה מכובדים עליו האנשים השלמים! אז מדובר ודאי בתלמיד חכם אמיתי, ונקרא 'אדם שלם' התלמיד חכם הזה ש'תוכו כברו' כמו שלמדנו בדרשות האחרונות, רק שתוכו כברו – כי אם לא, הוא נאלח! ונתעב!! ואוי לו!!! וכו'. 

אבל מי שמשמש תלמיד חכם - זה יותר גדול מהלימוד שאדם לומד בעצמו, מדוע? לא רק בגלל מה שאמרנו אלא זה מעיד על האדם המשמש כמה חביבים עליו וכמה מכובדים עליו האנשים השלמים. כמו שלמדנו אתמול (אולי הכוונה לשיעור 'בקשת הקרבה בשני אופנים' 06-03-2018) שיהושפט המלך קם מפני תלמיד חכם מכיסאו! בתור מלך!! והיה מחבקו ומנשקו!!! זאת אומרת כמה חביבים עליו וכמה מכובדים עליו האנשים השלמים, זה עדות על האדם הזה שהוא נדבק בשלמים. 

זה נקרא גדול שימושה יותר מלימודה, ואמרו כבר חכמים "הווי מתאבק בעפר רגליהם" של חכמים, מה זה הווי מתאבק? אתה כל כך קרוב אליהם כשהם הולכים עולה אבק, אתה מתאבק מזה, מתמלא אבק צמוד אליהם לא זז מהם. ומצאנו שהתורה מכתירה את יהושע בן נון בתואר "משרת" כמו שכתוב: "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" התורה קוראה אותו בשם נַעַר אפילו שהוא היה בן 60 באותה שעה! כשירד משה רבנו מן ההר - נַעַר הוא היה בן 60, ומשבחת אותו שהוא לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל! 

"לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" משמע שהוא לא מש מתוך האהל של משה אפילו לשעה קלה, לא עוזב את משה רבנו, שאם לא כן, אם לא כן - היה כבר יורד ממדרגתו. כבר התורה לא היתה קורא לו "משרת" וכבר לא היה בעל מדרגה שהוא לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל. הנה הוא מש! הוא לא היה, 

- 'איפה היית היום?'

- 'לא! היה לי סידורים...' 

- 'אה... היה לך סידורים... אתה כבר לא נַעַר וכבר לא משרת, והתורה לא היתה משבחת אותו בכלל! ולא מדובר על יום - חצי שעה אפילו! יה בה בי יה בה בי. 

עכשיו תשמעו איזה מעלה יש "בקהילות פז"! ואיזה שמירה פה נוצרה 'חגורת ביטחון'!! אייי אייי. לימוד גדול אנחנו למדים מכאן: שלכל דבר יש לו מבחן, כל דבר בוחנים אותו, גם אתם נבחנים, כל אדם נבחן. זהב וכסף מציעים למכירה, אם לא חקוק בהם החותם שהם עברו את המבחן - מי יערוב לקונה שאומנם זהב טהור הוא או כסף טהור? כידוע לכם שמטביעים חותמת עמוקה בתוך הכסף והזהב! כמה זה קרט (יחידת טוהר) כמה שווי כמה... וכן על האדם צריך לעבור מבחנים תמידיים לדעת: האם הוא במדרגת השלמות? או לא, יש עליו חותמת או אין חותמת. 

ומצאנו בחכמים זכרונם לברכה שאמרו ב"ברכות" ו': "כל הרגיל לבוא לבית הכנסת ולא בא יום אחד - הקב"ה משאיל בו, לא שואל, משאיל בו, שנאמר (ישעיה נ י): "מִי בָכֶם יְרֵא ה' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם ה'," אִם לִדְבַר מִצְוָה הָלַךְ — נוֹגַהּ לוֹ, וְאִם לִדְבַר הָרְשׁוּת הָלַךְ — אֵין נוֹגַהּ לוֹ! מַאי טַעְמָא? — מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ לִבְטוֹחַ בְּשֵׁם ה׳". בקצרה, לפני שאני נכנס לפרש בהרחבה את הקטע הזה בגמרא. אז מי שרגיל לבוא לבית הכנסת, מדובר בשלוש פעמים זה רגילות או פעמיים רגילות, יש מאן דאמר ויש מאן דאמר. אז מי שרגיל ולא בא יום אחד - הקב"ה משאיל בו, 

שואל את המלאכים: "מה קורה? איפה פלוני זה... מה, לא הגיע היום! מה קרה לא הגיע ולמה? תעשו את העבודה! תפתחו את הפנקס יל'ה לרשום קטרוג 'סנקציה!' קדימה", 

משאיל בו. שנאמר: מִי בָכֶם יְרֵא ה' - הוא ירא ה', שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ לפי הגמרא פה הפירוש שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ - שומע שליח ציבור! יש תפילה במנין, אז אתה שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ, הוא מקיים מצוה! הוא כמו כהן גדול, כהן גדול לא קטן, הוא עומד שליח ציבור כמו כהן גדול בעבודה, כי העבודה עכשיו זה התפילה, "ואיזו היא עבודה שבלב? זו תפילה!" אז זה העבודה, אז הוא... אם הוא ירא שמים יְרֵא ה', הוא שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ, "אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים" אֲשֶׁר זה גם לשון אם, אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא (ויקרא ד כב) - זה אם נָשִׂיא יֶחֱטָא, אז "אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים" אם הוא הָלַךְ חֲשֵׁכִים "וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם ה', אִם לִדְבַר מִצְוָה הָלַךְ — נוֹגַהּ לוֹ, וְאִם לִדְבַר הָרְשׁוּת הָלַךְ — אֵין נוֹגַהּ לוֹ" 

זאת אומרת הוא הלך לעסקיו. הבוקר הוא החליט ללכת כשעוד חושך בחוץ לעסקים! היום, רק היום, רק היום. אז בשעה שחשכה הוא קם והלך לעסקים - לא בא לבית כנסת להתפלל. אם זה היה הליכה לדבר מצווה - אז "נוֹגַהּ לוֹ "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו כג) היא תאיר לו, המצווה תאיר לו ואין בעיה, כי 'העוסק המצווה – פטור מן המצווה!' והמצווה דוחה את התפילה, העסוק במצווה פטור מן המצווה, אז "נוֹגַהּ לוֹ" המצווה תאיר "נֵר מִצְוָה" אבל אם הוא הלך לדבר הרשות לעסקיו, לא מצווה - הוא הלך לעסקיו - אֵין נוֹגַהּ לוֹ" מַאי טַעְמָא? למה? 

אומר: היה לו לבטוח בה'! אם אתה רגיל לבוא ואתה עושה את רצון הבורא, אז אתה יכול לבטוח בה', ואם אתה לא בוטח בה'... אם אתה בוטח בה' אז אתה יכול להישען בקב"ה, כמו שכתוב: "יִבְטַח בְּשֵׁם ה' וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו" אז זאת אומרת: אם הוא בוטח בה' - אז יש לו על מי להישען, והקב"ה יהיה משענתו. אבל אם הוא לא בטח בה', כי הוא לא סמך שהקב"ה... למרות שהוא התפלל, הקב"ה יפתור לו את כל הבעיות! וכל הדאגות וכל החסרונות, אז אין לו על מי להישען הוא נשען על עצמו "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי" (דברים ח יז) אז אם ככה - הוא הפסיד! 

ויש להבין את הכוונה של הכתוב, כתוב: "אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ" המלבי"ם מסביר: "אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים" יש חשכה שהיא חשכה מוחלטת, אבל אם אומרים שיש חשכה, מה זה "וְאֵין נֹגַהּ לוֹ"? אמרת שיש חשכה "הָלַךְ חֲשֵׁכִים" אז ברור ש"וְאֵין נֹגַהּ לוֹ" אומר המלבי"ם: לא! "נֹגַהּ" זה לא אור, "נֹגַהּ" זה כמו הירח שאין לו אור עצמי, ממה שאתה רואה זה הנוגה ממנו, אז גם בחשכה יכול להיות נוגה, וזה כתוב בו "הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ" גם אין נוגה! כלום, האם זה הכוונה פה בפשט או מה הכוונה? הרי החושך הוא גרוע מההיעדר הנוגה! אז מה ההשוואה הזו? אם אתה אומר שהוא הלך חשכים אז מה אתה מביא לי דוגמא "וְאֵין נֹגַהּ לוֹ"? אם הוא הָלַךְ חֲשֵׁכִים אז מה יועיל הנוגה? 

ועוד, אם כבר נאמר שהוא הולך חשכים אז למה הוסיף בכלל וְאֵין נֹגַהּ לוֹ? אם אתה אומר חֲשֵׁכִים לא כמו פירוש המלבי"ם. אז התירוץ: אומנם זו היא דרכו של האדם השלם, אדם שלם יודע להעריך את חשיבות השלמות, כמו שאומר הרמח"ל: "יש דרגת השלמים, יש הפחותים, ויש ההמון". דרגת השלמים לא יכולים יותר משלמות, פחות משלמות - הם לא יכולים! אין אצלם מציאות פחות משלמות הכל בשלמות. אז הדרגה של האדם השלם, הדרך של האדם השלם שהוא יודע להעריך את השלמות וחשיבות השלמות, והוא לא מפסיק מעבודתו אפילו לשעה קלה! 

מה אני מסביר לכם כל הזמן? שלא יהיה לכם פנאי בכלל בעבודת ה', כל הזמן עבודת ה', דחוס! אסור להשאיר מקום ופנאי לא לעבודת ה', זה האדם השלם, משום שהוא חושש: 'שמא עזיבה קלה - תיהפך אצלו לעזיבה עולמית! כמו שאמרו ב"ירושלמי" סוף ברכות "אם תעזבִינִי יום ימים אעזבֵךְ!" שונה המצב לחלוטין בחוכמות אחרות, יתכן והיום יש לך חכמה ומחר היא תסתלק ממך, והחכמה של היום לא מעידה על החכמה של אתמול או על יום אחר, כמו שאומר אריסטו כשתפשו אותו בקלקלתו: "שעכשיו הוא לא אריסטו!" 

זאת אומרת שהוא יכול להתנתק מן החכמה אין לו בעיה, היא לא מתקיימת אצלו זה לא שלמות, זה פילוסוף - זה עסק נחמד, זה פילוסופיה, אבל כשצריך לעשות עבירות - הוא מקיים אותם כמו שצריך... אבל בעבודת השלמות מי שעובד על שלמות אין הדבר כן, אם אדם מפסיק בעבודתו הרוחנית ואינו עושה למען עלייתו המתמדת - אות הוא, כי טרם הגיע להכרה של השלמות האמיתית. אם אתה יכול לתפוס לך מנוחה פתאום, יכול לתפוס לך איזה קטע שאתה כאילו 'מבריז' או עושה איזה משהו 

- "לא! לא, אני רק הלכתי לאיזה משהו קטן זה זה... לא! לא, היה לי איזה סידור וזה..." 

כל מיני דברים כאלה שאין בהם ענין של מצווה, הכרח ואונס שהתורה מכירה בהם, אז זה נקרא שאתה עדיין לא הגעת להכרה מה זה שלמות. כי בעבודת השלמות אין דבר כזה, אם אדם מפסיק בעבודתו הרוחנית ואינו עושה למען עליה מתמדת - אות כי טרם הגיע להכרה של השלמות האמיתית. לכן דורשים חכמים זכרונם לברכה: על אותו אדם שיום אחד מפסיק ללכת לבית הכנסת, והלך לדבר הרשות, סימן שְאֵין נֹגַהּ לוֹ" שלושים שנה אתה בא בנץ, יום אחד החלטת בבוקר ללכת לעשות איזה 'סידור' כך וכך וכך שיש בו איזה רווח כזה או כך וכך - כבר אומרים עליך בפסוק וְאֵין נֹגַהּ לוֹ". 

"אֵין נֹגַהּ לוֹ" זאת אומרת זה גם על העבר, "אֵין נֹגַהּ לוֹ" זאת אומרת זה סימן גם על העבר, שכל עבודתו עד אותו יום - גם היא היתה ללא נוגה! למה? כי זה מראה שאתה לא מתמיד בעבודת השלמות, כי אילו לא היה מסיח את דעתו בעבודתו מהשלמות - לא היה מפסיק אפילו ליום אחד לדבר הרשות! משום כך שבחה התורה את יהושע שהוא לא מש מתוך האוהל אפילו שעה קלה! שלא הסיח את דעתו מעבודת השלמות אפילו רגע אחד, ולכן זכה למה שזכה. והוא היה מנהיג אחרי משה רבנו! 

יהושע בן נון הוא לא רק למד תורה אצל משה רבנו, הוא לא היה רק משרת של משה רבנו, אלא הוא היה גם משרת של הציבור! הוא היה מסדר ספסלים יש סעודת ראש חודש צריך לסדר ספסלים, הוא צריך לעשות הכל! אם היה תבלינים אז - הוא היה עושה תבלינים! עושה הכל, הכל, בשביל הציבור גם! לא רק בשביל משה רבנו, 

- 'אבל, בא הנה! אתה 'משרת משה!'

 לכו תראו את כל אלו שהם היום משבקי"ם, "משמש בקודש" משב"ק, אלה - יותר מהרבי! אסור לדבר איתם, הם לא עושים שום דבר, לא מרימים כלום, רק לרבי! רק לרבי!! 

אם יבוא מישהו ויבקש ממנו: 'בא תעשה לי משהו!'

- "מה, תגיד אתה.... אני עם הרבי...! דדדדדד" 

יהושע בן נון - מכין את הכל! את הכל, מסדר הכל, משה נכנס לאוהל ללמד תורה, הכל מוכן, מחצלאות פרוסות, הכל מסודר! הוא מסדר את הכל כל הזמן, משרת משה! וגם את העם!! זה מנהיג! זה שלם! אז אם כן, זה השבח של המשרת, ומאיפה לומדים "שגדול שימושה יותר מלימודה"? כמו שלמדנו: זה גם כשלא משים, ואתה גם דבק באנשים השלמים ולא עוזב אותם רגע, לא רק בגלל שאתה תלמד מהם הלכה למעשה, כי הדבקות באדם השלם - עושה אותך גם כן שלם, כמו דמשק אליעזר, שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים, הוא הפך להיות אברהם אבינו מספר 2! יצא מכלל "ארור" לכלל "ברוך". 

עכשיו בואו נלמד את הגמרא אחרי שהבנו את מה שרצינו, אז נראה מה הגמרא אומרת: "אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: "כל אדם הרגיל לבא לבית הכנסת מידי יום", אז כמו שאמרנו, מה זה רגיל? בט"ז כתב: שרגיל לאחר שעשה כן שלוש פעמים. ב"פרי חדש" כתב: אחרי שתי פעמים. עכשיו, כל הרגיל לבא לבית הכנסת מידי יום ולא בא יום אחד 

- הקב"ה משאיל בו, שואל עליו: 'מדוע לא בא פלוני היום לבית הכנסת?' 

ב"בן יהוידע" הוא כותב בטעם הדבר: למה כתוב "משאיל" עליו? הכוונה שהקב"ה מעורר את המלאכים הממונים למעלה לשאול עליו כדי להזכיר עוונו ולקטרג עליו! אתם שומעים? איחור יום אחד, 

- "היה סידורים"... 

כל אחד אתה שואל אותו 'למה?' 

- "היה לי סידורים..." 

- 'של מצווה או לא של מצווה? לא של מצווה - אין נוגה לו, של מצווה - נוגה לו!' 

אז נאמר "מִי בָכֶם יְרֵא ה' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ" מי זה עַבְדּוֹ? זה השליח ציבור שעובד בתפילתו עבודת כהן גדול כמו שאמרו חז"ל 'ואיזו עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה!', זה דברי המהרש"א. וב"אמרי נועם" כתב: "שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ" שמתפלל את התפילות שתקנו האבות שהם עבדיו של הקב"ה. "אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ" דורשים את המקרא כך: 

הקב"ה שואל: 'מה אירע עם אותו אדם ירא שמים שהיה רגיל להשכים כל יום לבית הכנסת לשמוע את תפילת השליח ציבור שהוא עבד ה'?' 

צריך להיות שליח ציבור - כשר! לא אוכל נבלות וטריפות, לא עושה עבירות במזיד, סימן נ"ג בשולחן ערוך. צריך לדעת מי ראוי להיות שליח ציבור, כמעט ואין בית כנסת שיש כזה! 

אז זאת אומרת: צריך לשמוע את השליח ציבור שהוא עבד ה', אז מי שיש לו אפשרות ללכת למנין כשר והוא לא נוסע את ה-18 דקות שאמרנו - הקב"ה משאיל עליו ואומר למלאכים: 'לפתוח לו פנקס – וילה' להתחיל לקטרג עליו על העוון!' 

ועתה הלך אדם זה למקום חושך! למה זה נקרא למקום חושך? כי הוא הלך לדבר הרשות, ומנע את עצמו מלהשכים לבית הכנסת! דהיינו "הָלַךְ חֲשֵׁכִים" השכים קודם עלות השחר, אומר בפרוש הכותב ל"עין יעקב" הוא מביא את רש"י: שעדיין החושך יכסה ארץ - הוא הולך לדרך. ומה זה "וְאֵין נֹגַהּ לוֹ"? אם לדבר מצוה הלך אותו אדם אזי "נֹגַהּ לוֹ" כי זה מאיר את החושך, כלומר יצליח במעשיו! וְאִם לִדְבַר הָרְשׁוּת הוא הָלַךְ — אֵין נוֹגַהּ לוֹ" אין דבר המאיר לו אלא בחושך ילך ולא יצליח במעשיו! אמרנו: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" טעם הדבר שאם הלך לדבר מצוה "נֹגַהּ לוֹ" משום שהעסוק מן המצווה פטור מן התפילה, וזה אומר המהרש"א. 

כעין זה אמר ב"אמרי נועם" והוסיף: מצינו בזוהר 'בית הכנסת נקרא "אש נוגה!" וכוונת הכתוב כתב: "אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ" שחסר לו את הנוגה של בית כנסת הוא מתפלל ביחיד, או לא מתפלל כי הולך לעסקיו, אך מכל מקום "אִם הָלַךְ לִדְבַר מִצְוָה" יש לו תמורתו את הנוגה של המצוה, אז הוא הפסיד את "הנוֹגַהּ" פה של הבית כנסת שנקראת "אש נוגה" על פי הזוהר, אבל יש לו את ה"נוגה" של המצווה כי העוסק במצווה פטור מן המצווה. ולכאורה יש לתמוה: איך לומדים ממקרא שאִם לִדְבַר מִצְוָה הָלַךְ נוֹגַהּ לוֹ הרי בפסוק כתב "אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ"? 

הצל"ח מפרש: כוונת הגמרא היא, יש לבאר את תיבת "אֲשֶׁר" כמו "אם" כמו שאמרנו קודם שכן מצינו בכמה מקומות "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא" שהתרגום אומר: "אם רבה יחוב" אם נָשִׂיא יֶחֱטָא. וממילא ביאור המקרא: אם "הָלַךְ אדם חֲשֵׁכִים דהיינו לדבר הרשות - אֵין נוֹגַהּ לוֹ, ואם הלך לדבר מצווה - נוֹגַהּ לוֹ" עכשיו: כלומר מאחר ונתבאר שאם הוא הלך לדבר מצווה - "נוֹגַהּ לוֹ" אם כן יתכן הדבר שיהיה האדם סבור שאף כאשר הוא הולך לעסוק בסחורה ולהרויח כדי לפרנס את בני ביתו - הרי זה בכלל דבר מצוה שרשאי הוא לוותר על התפילה בבית הכנסת, 

על כן אומר הכתוב: לא!! כי היה לו לבטוח בשם ה'! שימציא לו את פרנסתו! ואין לו להימנע משום כך מלבוא לבית הכנסת' אומר המהרש"א: זה חוסר ביטחון, זה לא מצווה! וטעם הדבר שהמימרא הזאת שנאמרה דוקא באדם הרגיל להשכים לבית הכנסת תמיד, אז למה זה רק ברגיל? הרגיל לבוא לבית הכנסת, למה? ה"עיון יעקב" אומר: מאחר והיה רגיל במצוה זו יש לו לבטוח בשם ה' שהוא לא יפסיד מההליכה זו, כי שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע (קהלת ח ה). 

מי ששומר מצוה תמיד לקיים אותה - לֹא יֵדַע דָּבָר רָע, אם אתה מקפיד תמיד להתפלל בנץ או בתפילה במנין, ותמיד אתה מקפיד, אז אתה שׁוֹמֵר מִצְוָה תמיד – ולא תדע, לא יקרה לך שום דבר רע! שום הפסד מזה, שום דבר! אבל מי שאינו רגיל בהשכמת בית הכנסת אינו יכול להיות בטוח כל כך שלא יפסיד שהרי שכר מצווהבהאי עלמא ליכא! אין שכר על המצוות בעולם הזה, אבל הבוטח חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ. הקב"ה שומר אותו שלא יפסיד חס ושלום. 

- 'אתה הולך לדברים שלי? - אני אשמור לך על הכרם אני אשמור לך על הכל! אני! אני, אל תדאג! רק תלך לאן שאני אומר'. 

מתבאר מדברי הגמרא: שהקב"ה כועס! אוי אוי אוי... זה ההמשך.... אומר, וסיים הפסוק הוא יִבְטַח בְּשֵׁם ה' וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו- מה הטעם? מה הטעם שהאדם הזה נענש שהוא הלך לדבר הרשות לעשות את צרכיו? משום שהיה לו לבטוח בשם ה', שימציא לו את כל הצרכים אפילו אם ילך תחילה לבית הכנסת לתפילה והוא לא בטח בו. 

אנחנו ממשיכים מה שלא אמרנו קודם, הגמרא מביאה עוד משהו. "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שהקב"ה בָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְלֹא מָצָא בָּהּ עֲשָׂרָה אנשים — מִיָּד הוּא כּוֹעֵס! שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נ ב): ״מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה״ כלומר שאין אני מוצא בבית הכנסת מנין של 10 אנשים הראויים לענות לכל דבר שהקדושה. ״מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ" "איש" זה 'אמן יהא שמיה' אי אפשר להגיד קדיש אין עשרה! ״מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ"? חסר אחד! 

- 'עשירי! עשירי! צנטער צנטער!' 

"אין איש" אי אפשר להגיד 'אמן יהא שמיה'. מַדּוּעַ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה אי אפשר לענות 'אמן', כי אין עשרה! לא רק עשרה צריך, צריך עשרה כשרים ששומרים שבת! אם הם לא שומרים שבת הם לא מצטרפים למנין. אם אתה קורא לחילוני שיכנס לבית הכנסת לענות 'אמן' - אתה יכול לקרוא גם ל'מוחמד' אין בעיה, זה אותו דבר שניהם לא מצטרפים... 

מתברר מהגמרא: שהקב"ה כועס כשאינו מוצא עשרה אנשים בבית הכנסת, לכאורה יש לתמוה: זה הרי סותר למתבאר מדברי הגמרא למעלה שכאשר עתידים עשרה אנשים לבוא לבית הכנסת מקדימה השכינה ובאה לפניהם וממתינה להם! כעין זה גם הקשה בזוהר פרשת "תרומה" שכן הוא מפרש שם: שאדם שמקדים לבוא ראשון לבית הכנסת - הוא זוכה להתחבר עם השכינה ושכרו רב מאוד! 

ועל כך הוא מקשה מדברי הגמרא כאן: שכאשר הקב"ה אינו מוצא עשרה בבית הכנסת -מיד הוא כועס! אז שמה כתוב: שהוא מקדים לבוא, כביכול השכינה מקדימה לבוא לפני, ולפי מאן דאמר בזוהר, כשהוא בא ומוצא אחד - אז הוא מקבל שכר כנגד כולם וכו' וכו', וגם עשרה ראשונים מקבלים כנגד כולם. אז שמה כתוב שכבר באחד נמצאת שכינה, ופה כתוב בגמרא עשרה, כשהוא לא מוצא עשרה, אז הוא כועס. איך זה מתיישב? ומיישב: שאם אין הקב"ה מוצא בבית הכנסת אפילו אדם אחד - "בָּאתִי וְאֵין אִישׁ" מיד הוא כועס. 

אך אם יש שם אדם אחד, והעשרה באים אחריו - אזי אין הקב"ה כועס עליהם, ואותו שהקדים - זוכה לשכר רב! קודם כל הוא מנע כעס מה', הקב"ה כביכול מקפיד שאין איש בכלל! עוד לא הגיע אף אחד, כולם מתאחרים מתאחרים מתאחרים... אבל אם יש איש וכולם באו אחריו - אז הקב"ה לא כועס. ובביאור הגר"א למשלי יד כח, כתב כעין זה באופן אחר קצת: שאם בא אדם אחד ואין העשרה ממהרים לבוא בעקבותיו -הקב"ה כועס! והוסיף: שלפי זה יש לקרוא את דברי הגמרא כך: 'בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּב"ה בָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְלֹא מָצָא בָּהּ עֲשָׂרָה מִיָּד! - הוּא כּוֹעֵס!' כלומר: שאם אין העשרה ממהרים לבוא מיד אחרי הראשון - הקב"ה כועס עליהם. יש אחד שתמיד מקדים, בא מוקדם מוקדם וכל האחרים לוקחים את הזמן... 

בשאלות ותשובות הרשב"א הוא תרץ את הסתירה הזו באופן אחר: אין כוונת הגמרא לעת שהשכינה מקדימה קודם שיבואו האנשים, אלא מיד כאשר באים עשרה אנשים באה השכינה עמהם ואינה ממתינה מלבוא עד שישבו במקומם ויתחילו להתפלל, זה התירוץ שלו, ואינה ממתינה מלבוא עד שישבו במקומם ויתחילו להתפלל. ובתוספות "הרא"ש כתב: שהמימרא לעיל עוסקת בעשרה אנשים המתפללים שלא בבית הכנסת ובזה אכן השכינה מקדימה וממתינה להם, אבל כאשר הקב"ה בא לבית הכנסת בזמן הקבוע לתפילה ואין שם עשרה אנשים - מיד הוא כועס!'. 

הפשט של המקרא: "מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה"? זה מדוע באתי להתקרב אליכם ואין איש מכם פונה אלי?! קראתי שתבואו אלי "יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ" (תהלים עב ה) אני רוצה לפגוש אותכם עם שמש בנץ החמה, קראתי שתבואו אלי ואינכם משיבים לי, אז זה הפשט על פי רש"י והמצודת דוד. והפסוק אומר: "מַדּוּעַ קָרָאתִי" שה' כועס! מאיפה לומדים? כותב ב"שפתי חכמים" שהראיה לכך שהקב"ה כועס, מהמשך הפסוק: "הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם" כתב המהרש"א: לפי הדרשה של הגמרא יש לבאר שהכתוב עוסק באופן שבא הקב"ה לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה אנשים אלא תשעה - ועל כך אמר "מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ" כלומר חסר איש אחד להשלמת המנין, ממילא "קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה" אין בבית הכנסת מנין של עשרה הראוים לענות לכל דבר שבקדושה.

המהרש"ל כותב: "אִישׁ" נוטריקון 'אמן יהא שמיה רבא', שאי אפשר לענות אלא בעשרה. אז אם כן, אמרתי שיש מעלה גדולה בקהילות פז! אין דבר כזה שהקב"ה כועס, ב'קהילות פז' הקב"ה לא כועס, כי יש כאלה שבאים, עשרים וכמה חברה באים כל יום ללמוד ב'כנישתא'! והם לומדים משעה 04.20 - שעה לפני התפילה! ב-04.20, יש כאלה מחמירים באים מ-03.00 למה הם מחמירים לבוא מ-03.00? - בגלל שהם איחרו לכנישתא, מי שמאחר לכנישתא - עושים לו קישטה למעלה לכיוון 03.00, ואז הוא יתרגל תמיד בהמשך להגיע לכנישתא. 

ואז הקב"ה לא כועס בקהילות פז, תמיד יש שיעור לפני, יש תפילה בזמן! יש ציבור כשר, יש שליח ציבור גם כהן, הכל בסדר, הכל נפלא! אבל צריכים לדעת שמעבר לזה יש; כולל, תבלינים ומשימות, כל הזמן להיות תפוסים להיות דבוקים! למה? "גדול שימושה יותר מלימודה" להיות דבק בשלמים תמיד זה מראה מעלה של שלמות שאדם שואף לשלמות, ואין לו היסח הדעת כמו יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר בן 60 לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל! 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".