מהי עמלות בתורה? | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום, יוסף חיים בן יעל,

בזכות זיכוי הרבים ימצא תלמוד תורה טוב בסייעתא דשמיא,

שכל עם ישראל יזכו לשוב בתשובה,

כולל ביבי שאמר ברכה שהחיינו בלי כיפה שמרחם עליו,

ויזכו להינצל ממלחמת גוג ומגוג ברחמים אמן.

אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותיי תשמרו ועשיתם אותם.

אמרנו אם בחוקותיי תלכו זה שתהיו עמלים בתורה. מה זה? מהי העמלות בתורה?

הגמרא במנחות

זן אומרת

אבימי תנא מנחות ברב חיסדא.

אבימי זה היה הרב של רב חיסדא.

והוא למד את מנחות.

אבימי מסכתא התעקרה לי.

קרא שלאבימי נשתכח כל מה שלמד.

כל מסכת מנחות.

ואטא קמא דרב חיסדא

לאטקורי גמרי.

והלך אצל התלמיד שלו רב חיסדא בשביל שיזכיר לו את כל הלימוד.

אומרת הגמרא ולישלח ליה ולטל גביה.

מה פתאום הרב הולך אצל התלמיד בשביל שיזכיר לו את התלמוד.

טוב, שכחת?

שלח מישהו.

שיבוא אליך.

התלמיד יבוא אצל הרב וילמד.

למה הוא לא עשה זאת?

סבר

הכה מסתיעא מילתתפה.

הוא סבר שככה יהיה לו סיוע יותר גדול בעצם זה שהוא ילך אליו.

רשי אומר, מסתיעא מילתא משום יגעתי ומצאתי.

זאת אומרת, למה יהיה לו יותר סיוע מן השמיים לזכור ולהיזכר

את כל התלמוד שלו?

הוא אומר, משום יגעתי ומצאתי.

צריך הגיעה.

ואם אני מתייגע ואני הולך אליו,

היגיעה הזאת שאני הולך אליו, היא תביני סיוע מן השמיים.

רואים מפה שהיגיעה בתורה

מביאה לידי השגה.

דבר זה מלבד שהטבע של הדברים מחייבו.

למה? למה הטבע של הדברים מחייבו?

כי כל דבר שאדם מתייגע עליו,

הוא זוכר.

כשאדם עשה איזה דבר ככה בהינף יד,

בסח הדעת,

זה לא נזכר אצלו כל כך.

אבל אדם שעמל באיזה פרויקט, באיזה עניין, באיזה לימוד, באיזה משהו, והוא יגע עליו מאוד,

הוא לא ישכח אותו מהר. זה טבע הדברים.

מה שמתייגעים עליו, זוכרים אותו, נשאר.

מה שלא,

אדם שמע איזה וורט, איזה דיבור,

איזה חידוש ככה בדרך,

הוא לא יגע עליו, הוא לא יזכור אותו בעוד תקופה.

כן, אני זוכר, היה משהו, כן, היה.

מה היה? לא.

אבל אם הוא יגע וברר ופתח ספרים ועיין וזה,

הוא יזכור את זה.

בבחינת יגעתי ומצאתי.

אז דבר זה מלבד שטבע הדברים מחייבו שהוא יגע והלך אל התלמיד שלו,

וזה גורם לסיוע מן השמיים.

הנה היא ברית כרותה לישראל שלא תשוב ויגיעה ריקם.

וכפירוש הידוע במה שאמרו,

יגעתי ומצאתי תאמין,

שגם אחרי היגיעה

זה בגדר מציאה.

בלימוד התורה, גם אחרי שאתה יגע,

זה בגדר מציאה. מציאה זה לא אתה,

אתה לא יודע בכלל שיש מציאה. כשאדם הולך בדרך הוא לא יודע שיש מציאה.

מי ממציא לו את זה? השם.

אז זה סיוע מן השמיים.

אז גם אחרי היגיעה בלימוד,

צריך סייעתא דשמיא,

זה הגדר של מציאה.

אחרי שיגעתי מצאתי, אבל בלי יגעתי אין מצאתי.

בלי יגעתי אין מצאתי.

אין סיוע מן השמיים.

סיוע מן השמיים זה על יגיעה.

זאת אומרת, על ידי יגיעה זוכים גם לדברים כגון אלה שאין בכוח אדם להשיגם

על ידי עמל.

גם אם תעמול,

לא תמיד תשיג. יש אדם עמל ולא מצליח להבין, לא מצליח להשיג את הדברים.

פותח סברים, פותח זה, ולא מגיע להבין את הדבר עד תומו.

צריך סייעתא דשמיא, אבל רק אחרי יגיעה יש סייעתא דשמיא.

יגיעה ואין סייעתא דשמיא, לא מסתייע מלתא.

לא יכול להבין.

אבל אם יגיעה,

אז יש מציאות שאתה יכול בסוף למצוא, דהיינו, לקבל סייעתא דשמיא, להבין, להזכין ולזכור וכו'.

מהמעשה הזה

של אבימי אנחנו לומדים

שלא רק יגיעה בעצם הלימוד מביאה לידי השגה.

לא רק אם אני לומד, לומד, לומד, לומד, לומד,

ואני מתייגע ללמוד,

אז אני מגיע לידי השגה. מהמעשה הזה לומדים

שגם מי שטורח עבור הלימוד בדבר שאין לו שייכות לגוף הלימוד, כגון הליכה,

אני הולך דרך ארוכה בשביל ללמוד,

או אני מוכן ללכת לתלמיד שלי בשביל ללמוד.

אפילו הכנה לקראת הלימוד,

שזה יגיעה שלא קשורה לעצם הלימוד,

גם זה מועיל.

מכאן רואים עד כמה חשובה היגיעה הזו,

שאפילו שמשורת הדין

ומשום כבוד התורה היה לו להביא מלקרוא לרב חיסדא, שהוא התלמיד שלו,

שיבוא אצלו,

וכמו ששאלו בגמרא, ולישלח ליה ולית לגבי,

תשלח

ותגיד לו שיבוא אליך.

מכל מקום הכריע ללכת

כדי שהלימוד יבוא לו על ידי טורח.

זכיתי ללמוד עם הרב בירנבוים, זיכרונו לחיי העולם הבא.

הוא היה אדם, תלמיד חכם עצום,

והיה כבד במידות, כבד, מאוד כבד.

וכשהיה צריך להביא ספר,

יש לו ספרייה גבוהה עד התקרה,

וצריך לעלות על סולם קטן בשביל להביא ספרים.

אז כשהוא היה קם, הייתי אומר לו, אני אביא.

הוא אומר לי, לא.

והוא היה עולה להביא את הספרים.

לא בהתחלה, גם באמצע הלימוד, פתאום הוא רוצה להביא ראייה, שאני אראה שזה כתוב בספר,

אז הוא עולה ומביא.

הוא לא הסביר למה הוא מתעקש דווקא הוא,

ולא אני.

אז אם הייתי חושב שהוא לא רוצה להטריח אותי,

זה לא הסיבה.

זה הסיבה.

שטורח והגיעה

בתוך לימוד,

לטובת לימוד,

זה בעצמו סיוע להבנת כל דבר.

אז לכן הוא רצה לטרוח.

והעניין בזה הוא,

היות שגם אחר היגיעה ההשגה אינה אלא בגדר מציאה.

גם אחרי היגיעה.

מה שאדם זוכה להשיג

זה רק בגדר מציאה.

שהקדוש ברוך הוא ממציא לאדם

חלף עבודתו בשכר עמלו.

השם אומר, אני רואה שאתה מתייגע,

אני רואה שאתה טורח.

אחרי שאני רואה כל זאת,

אני אתן לך את כל היגיעה שלך בשכרך,

סייעתא דשמיא,

שתבין את הלימוד,

שתזכה להבינו לאשורו.

אם כן, גם על ידי עמל וטורח, שזה רק הכשר ללימוד.

לא, עוד לא הגענו לעצם הלימוד.

עוד אנחנו בדרך. ללכת ללמוד. ללכת.

להתאמץ.

להתייגע. לא להתעצל.

כבר זה מסייע ללימוד.

וזוכה שיתגלו לו עמקי התורה בהשגותיה.

אכן,

במעשה הזה של אבימי,

נראה שהיגיעה שהייתה שם,

היא לא הייתה רק בעצם תורח ההליכה

וזה שהוא גלה למקום תורה של רב חיסדא, התלמיד שלו,

אלא עיקרה היה גם בהכנעה,

בענווה היתרה שהוא גילה, אבימי, כשהלך לישיבה של התלמיד שלו, ללמוד ממנו.

כי עיקר היגיעה היא לא רק יגיעת בשר,

אלא גם כוחות הנפש,

להתגבר על מניעות שבאות ממידות וכוחות הנפש,

ובייחוד הוא כך,

ביגיעה

במידת הענווה.

אה.

בייחוד הוא כך, ביגיעה

במידת הענווה.

שערי הענווה יסוד מוסדי לקניית התורה.

ולא זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם,

אלא מפני שהיו נוחין ועלובין.

הלכה כבית הלל, למה?

בגלל שהיו נוחין ועלובין.

מקדימים דברי בית שמאי, חוזרים על דבריהם.

זה מה שהשם רוצה.

למה משה זכה לתת לנו את התורה יותר מכל אנוש בעולם?

בגלל שהוא היה ענב מכל האדם בעולם.

יותר מאברהם אבינו ויותר מדוד מלכנו.

וזהו שרצה אבי מאישיה לימוד בדרך של הכנעה וענבה.

ובזה מסתייע מיל תתפה.

ואז יש סיוע מן השמיים יותר.

היכה שהלימוד בעצמו הוא בענווה?

בוודאי שיש סיוע יותר.

מדהים.

כמה זה חשוב העניין הזה.

מה זה?

ואמרו בברכות סג'

מייד הכתיב

אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה?

מה זה כתוב שאומר

מה, אם נבלת בהתנשא ואם זמאות יד לפה?

כל המנבל עצמו על דברי תורה,

סופו להתנשא.

ואם זמם יד לפה,

פירש רשי המנבל עצמו,

זה ששואל לריבו כל ספקותיו.

ואף על פי שיש בהם שחבריו מלעיגים עליו,

זה נקרא אם נבלת,

אתה בסוף תעלה במעלות התורה יותר מכולם.

ואם זמות, כמו זמם ששמים

ואם זמות, שסתמת פיך מלשאול,

שזה לשון זמם,

סופך שתיתן יד לפה.

זאת אומרת, אם אתה לא שואל את הספקות שלך,

כי אתה מתבייש שכולם הראו שאתה לא יודע,

בסוף ישאלו אותך שאלות,

ותיתן יד לפה,

לא תדע להשיב.

והעניין הוא משום שלא הביישן למד

בלימוד לא להיות ביישן.

אם תהיה ביישן, לא תלמד.

כי לא תשאל, לא תשאל, לא תדע. תהיה בור בעם הארץ.

וזה שאינו בוש לשאול,

זוכה להשיג.

אבל גם עצם הדבר,

מה שאדם מוכן לבזות את עצמו,

לשאול גם על דברים פשוטים שהחברים שלו לועגים עליו,

והוא מוכן להשפיל את עצמו על דברי תורה,

זה גורם לו להשגות גדולות בתורה.

ובגלל שהוא ביזה את עצמו,

הוא יקבל שכר מידה כנגד מידה שהשם ינשא אותו ויגביה אותו בדברי תורה.

עכשיו הפסוק מובן.

אם נבלת בהתנשא.

כמה שאתה מנבל את עצמך בשביל התורה, יצחקו, ילעגו והכול, אתה לא,

אתה שואל אפילו שאלות שנראות טיפשיות,

כי אתה רוצה לברר דברים על השורם,

לא להישאר בערך, הבנתי,

אני חושב שהבנתי,

לא חושב ולא בטיח,

שיהיה ברור.

אם נבלת,

אה,

בהתנשא.

אבל אם זמות,

אם אתה שם זמם, לא שואל שום דבר,

בסוף תגיע למצב יד לפה, לא יודע לענות לאנשים, שואלים אותך שאלה פשוטה, אתה לא יודע מה לענות.

אז רואים

שכמה שהאדם יותר ענו,

כמה שהוא משפיל את עצמו לכבוד התורה,

להשיג את התורה,

הפוך, זה גורם לו להתנשא.

אז רואים שזה אחד מהיסודות בשביל ללמוד.

העמל בהתגברות על המניעות

מצד מידות ותכונות הנפש,

מעלה גדולה היא זו לזכות על ידה להשגת התורה.

אדם שעמל

מתגבר

על מידות

ומניעות שיש לו.

יש לו מידה של עצלות.

והוא בשביל ללמוד תורה מדיר שינה מעיניו בשביל שהוא יוכל ללמוד.

נלחם נגד העצלות. זה להתגבר, זה צריך להתגבר, להיות גיבור.

הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא.

אה,

עם ישראל זה כמו הריאות, קמים בבוקר השכם

לעבודת השם.

אז אם הוא מתגבר על המניעות

ועל המידות ותכונות הנפש המפריעות לו

כדי ללמוד,

זו מעלה גדולה לזכות להשגת התורה.

אז לפני שאתה יושב אפילו על הספר,

כמה התגברות הייתה לך בשביל להגיע לספר,

בשביל לשבת ללמוד,

להכין את עצמך לקראת, לא לישון מאוחר ואחר כך תנצל, אני אחייב כי ישנתי מאוחר.

לחשבן מראש מתי לישון, בשביל לבוא כארי.

לא לבוא

כולו עלה נידף,

בקושי מחזיק מעמד, זה לא חוכמה.

לא חוכמה. כשאדם הולך לאיזה משימה, והוא יודע שהמשימה קשה,

אז הוא מכין את עצמו.

סועד את ליבו,

ישן טוב, יש לו משימה גדולה וחשובה,

והיא תארך הרבה זמן, אז הוא מכין את עצמו.

אבל אם הוא מזניח את חייו,

וקודם כול חי, ואחר כך נזכר, אה, מחר יום, מחר אני צריך לקום בשעה קו-קו,

יואו, איך אני אהיה עייף.

הלו,

תחשבן.

תהיה ממארי דה חושבנה.

תהיה מאלה שעושים חשבון על כל דבר.

והנה אמרו, זיכרונם לברכה,

ברית כרותה

היא היגע בתלמודו בצנעה,

לא במהרה הוא משכח.

כל מי שלומד בצנעה

זה ברית כרותה,

שהוא לא ישכח מהר את לימודו.

שנאמר, ועד צנועים חכמה,

מי שצנוע ומצניע עצמו בלימודו,

הוא יזכה לחכמה.

וזה בירושלמי ברכות,

פרק ה' הלכה א',

ונראה

שמעלת היגיעה בצנעה הוא בזה שכיוון שכל היגיעה היא בצנעה שאין בני אדם מכירים בו,

הלא אך לשמה היא.

זאת אומרת, אדם שלומד בצנעה לא מפרסם את כוחותיו ויכולותיו בלימוד,

לא עושה טררם, לא משמיע קולו ברבים רק פרסום וכולי,

לומד, לומד, לומד, רק הוא יודע כמה, כמה, כמה הוא משקיע ומשיג וכולי.

שום התרברבות.

נמצא שאדם כזה לומד לשמה.

לא לשמה זה אדם שמבקש כבוד.

אז אפשר שהוא לומד, טררר, קישקיש קריא.

משמיע לכולם, פה, פה, פה, פה, פה.

אתה יודע מה? אתה יודע זה? אתה יודע זה? בשביל להפיל אנשים? אתה לא יודע, אה?

אז אני אגיד לך.

זה ככה, זה לא צנוע.

לא צנוע.

נמצא שאין לו שום סיוע מכוחות ותכונות נפשו ליגיעתו.

זאת אומרת,

זו עצמה היא גאה גדולה. היא

אדם כזה שמצניע את עצמו,

אדם שטורח בשביל זה להצניע את עצמו,

אז אין לו שום סיוע מכוחות ותכונות נפשו ליגיעתו.

אם כן, זו עצמה היא גאה גדולה והיא גורמת לו להחכים שנאמר בעת צנועים חוכמה.

יש ללמוד

שככל שקשה יותר ללמוד תורה,

או שאדם סבור שיש לו פטור, פטור מללמוד.

אני לא מרגיש טוב, אני לא חש בטוב, אני זה, אני, כל מיני סיפורים.

ובכל זאת הוא מתגבר ולומד,

הרי שבשעה זו יהיה מסוגל להשגות גדולות יותר.

אדם עייף.

קשה לו ללמוד עכשיו, עייף.

אם הוא יתגבר על העייפות, הוא יזכה להשגות יותר גדולות.

אדם סובר, יש לי פטור מללמוד היום.

ואחר כך עולה בדעתו, למרות הפטור שאני חושב,

אני אלמד.

האדם הזה ישיג השגות גדולות יותר

בשכר ההתגברות,

בשכר ההגיעה.

כמו שלמדנו קודם,

שההגיעה מביאה סייעתא דשמיא.

וכמו שאמרו בגמרא בחגיגה ה',

הזכרנו את זה לפני יומיים,

גבי רב אידנה,

דקארו לרבנן בר ברב דחד יומה.

רב אידנה,

קראו לו חכמים,

תלמיד של יום אחד,

בר ברב דחד יומה.

מה הפירוש? הוא הולך חצי שנה בשביל ללמוד יום אחד,

וחוזר חצי שנה בחזרה לביתו.

ודרש עליה רבי יוחנן, רבי יוחנן דרש עליו את הפסוק

ואותי יום יום ידרושון

ודעת דרכי יחפצון

בישעיה נח.

לומר לך, כל העוסק בתורה,

אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב

כאילו עשה כל השנה כולה.

אז עכשיו יקפוץ הקופץ ויגיד, יופי!

אפשר ללמוד יום אחד בשנה ונחשב שנה שלמה.

לא.

הוא יגע חצי שנה להגיע ליום.

זאת אומרת, כל זה היה צורך הלימוד.

כי בשביל להגיע למקום שהוא רצה ללמוד, היה צריך ללכת חצי שנה בדרכים.

הרי שמי שנאלץ לטרוח כל השנה בשביל הלימוד של יום אחד,

נתעצמה השגתו לפי גודל יגיעתו.

ונראה מכאן

שכשמתגברים על הקשיים ושוברים את העצלות,

או את האהבה לשיחה בטלה תוך כדי לימוד,

מלבד עצם הלימוד,

אז הרי ששבירת המניעים האלה

היא מסייעת ללימוד ולהשגות.

וזה גוף לימוד התורה ממש.

גם זה נחשב ממש גוף הלימוד עצמו.

להחזיר את המניעים ולהתייגע בהכנה אפילו לקראת התורה זה גם חלק מן הלימוד.

בתנחומא במדרש כתוב על הפסוק ויאמר משה

אסורה נא ואראה.

היה סינא

והסינא בוער באש ואיננו אוכל.

העלים לא נשרפים, אש

תופסת בעץ הסינא

והוא לא אוכל.

לא נאכל.

אמר משה אסור נא ואראה.

על זה אמרו חכמים.

אמר רבי יוחנן

שלוש פסיעות פסח.

זאת אומרת הוא שמע שרפה.

ופסח שלוש פסיעות לראות.

ריש לקיש אמר לא פסח

אלא צווארו עיקם.

זאת אומרת הסינא נגיד היה מצד שמאל הוא היה פה והוא עיקם

את הצוואר שלו להסתכל.

אמר הקדוש ברוך הוא

נצטערת?

וואו!

איזה צער יש בהליכה של שלוש פסיעות.

איזה צער יש בלהסיט את הראש.

אומר הקדוש ברוך הוא נצטערת לראות אסור הנא ואראה?

מה?

כל כך הצטערת?

חייך שיגלה עליך.

אתה תזכה לגילוי שכינה.

בגלל שהצטערת.

מה היה הצער?

למאן דאמר שלוש פסיעות?

למאן דאמר חכם את הראש.

אפילו טרחה כזאת ויגיעה כזאת מחשיב הקדוש ברוך הוא עד כדי גילוי שכינה.

לא יאומן

כי יסופח.

נראה מכאן

שאף שמשה רבנו עליו השלום היה האדם הראוי והמוכן

לנבואה

ולגאולה להיות גואל ישראל, הוא כבר היה מוכן עוד לפני כן.

מכל מקום

לא ניתן להשגה בלי עמל מצידו.

אבל אם הוא לא היה עמל

מצידו,

למרות שהוא היה מוכן וראוי לגאולה,

לא היה מקבל את התפקיד.

וגם עקימת צוואר נחשבת צער ויגיעה.

ולולא כך

לא היה מועיל כל דבר שבעולם,

וגם כל הזכויות של משה,

וגם שמוכרחים ישראל להיגאל,

לא היה הקדוש ברוך הוא נגלה אליו אם

לא היה עושה את הפעולה הזו.

או שלוש פסיעות,

או עיקום צוואר,

שזה נחשב אצל הקדוש ברוך הוא יגיעה.

בלי יגיעה

לא היה נגלה אליו.

כי כל יגיעה חשובה,

ולא רק חשובה, גם הכרחית,

בכדי להשיג בגללה.

ואפילו משה רבנו,

שאמר

דמי נתתי עליה,

חלבי נתתי עליה,

מסרתי נפשי בסכנה בין השרפים למעלה.

ארבעים יום לא אכלתי ולא שתיתי, שלוש פעמים.

ואמר,

כשם שלמדתי בצער,

אף אתם תלמדו בצער.

מכל מקום,

הסיבה להתגלות הראשונה של הקדוש ברוך הוא למשה רבנו הייתה בזכות פעולה קטנה,

כמו עקימת צוואר,

ורק בזכותה זכה לגילוי הזה.

מכאן אנחנו צריכים ללמוד עד כמה צריך לחוס על כל אפשרות של יגיעה.

אז כל הזדמנות שיש לך להתייגע בשביל התורה,

תקפוץ על זה כמוצא שלל רב.

אל תתעצל.

אל תיתן לאחרים לעשות בשבילך.

תעשה כי תקבל שכר גדול בהבנת התורה.

תקבל סייעתא דשמיא.

זה גם מראה עד כמה אתה מחשיב את התורה.

כמה היא חביבה עליך.

אדם

שאוהב את אשתו, כל דבר שהיא מבקשת ממנו

הוא שמח.

רק תגידי, רק תבקשי,

שאני אוכל להוכיח לך את אהבתי.

אם אתה אוהב את התורה,

כל דבר שנצרך לכבודה, לעמלה, ללימודה,

תוכיח שאתה אוהב אותה.

ובאמת זוהי התכלית

של בריאת האדם.

כל התכלית של האדם

זה לעמל יולד.

אדם נולד לעמל.

לעמל התורה.

ולא נאמר לתורה,

לא נאמר שאדם נולד לתורה,

נאמר שהוא נולד לעמל התורה.

תורה בלי עמל,

זה לא הולך.

אם בחוקותיי תלכו, שתהיו עמלים בתורה.

בחשיבות התורה ופעולתה בנפש האדם,

בעיקרה היא מושגת על ידי עמל האדם.

אז החשיבות של התורה היא לפי העמל. רואים כמה אתה עמל, רואים כמה אתה מחשיב.

וגם

לפי העמל, ככה פועלת התורה בנפש שלך.

אתה מגלה לה פנים שוחקות?

אתה אוהב אותה?

ודאי שהיא תאהב אותך.

לא תרצה לעזוב אותך.

יש פה מקום שאוהבים אותי.

אוהבים אותי, אני רוצה להישאר.

התורה רוצה להישאר.

אבל אם מזלזלים בה, היא תישאר?

יש אורח שמזלזלים בו, נשאר?

ותכלית הבריאה של האדם זה לעמל התורה.

והרי באמת עיקר השגת התורה היא בעולמות העליונים.

וגם קודם הבריאה,

לפני שאדם נברא,

מלמדים אותו את כל התורה בבטן. יש מלאך שמלמד את התינוק את כל התורה בבטן.

אז מה עיקר הבריאה של האדם בעולם הזה?

הרי עיקר התורה מקומה איפה בעליונים? איפה היא ירדה? מהעליונים היא ירדה.

זה עיקר מקומה ושם שורשה.

וגם את האדם מלמדים עוד לפני שהוא בא.

אז למה צריך,

למה צריך

שאדם ייברא בעולם הזה?

אלא שעיקר בריאתו בעולם הזה שהוא ישיג את התורה בעמלו.

לכן אחרי שהמלאך מלמד אותו, סותר אותו על פיו,

משכח את התורה ועכשיו תשיג אותה בעמל שלך.

ולכן מלבד

זה שישלמו לנו

על העמל שאנחנו עמלים,

סידר הקדוש ברוך הוא שגם לפי העמל ככה נצליח להשיג את התורה.

וגם עניין הזכירה,

אם אתה רוצה לזכור טוב זה תלוי בעמל.

וגם לכוון להלכה, אם אתה רוצה לזכות לכוון להלכה,

לאסוקי שמעתה אליבא דילקתה,

שאתה תגיד את הדבר הנכון במדויק,

את ההלכה לאמיתה, לא כל אחד זוכה,

זה גם כן תלוי ביגיעה שהאדם יגע.

וזה מה שמכוון בבריאת אדם בעולמו.

והנה למדנו,

אם בחוקותי תלכו,

שתהיו עמלים בתורה.

ועל זה התורה המשיכה את כל הייעודים ואת כל הברכות.

על זה מבטיחה, ונתתי גשמי חן מאיתם, בארץ תיתן פרייה.

כל ההבטחות הגשמיות בעולם הזה,

למה היא נותנת את ההבטחות הגשמיות?

יש מי שאומרים שהכל זה גם הבטחות רוחניות ברמז.

למה זה הבטחות גשמיות?

כי כל ההבטחות האלה יאפשרו לכם, זה לא שכר,

זה יאפשר לכם ללמוד תורה.

יהיה גשם בזמן, יהיה פירות, יהיה יבול, יהיה שקט, יהיה שלום, לא תהיה מלחמה, לא תעבור אפילו בארצכם.

תלכו קוממיות עם הראש

למעלה.

שום טרדה, לא חמאס, לא עפיפונים,

לא שום דבר, לא נסראללה, לא חיזבאללה, לא שום דבר.

הכול יהיה מצוין.

למה?

כדי שיהיה לכם נוח וקל, בלי טרדות, שתוכלו לעסוק בתורה.

אז כל ההבטחות האלה זה בזכות שאתה עמל.

אם אתה עמל בתורה, אומר הכסף הוא,

כל המקבל עליו עול תורה,

מעבירין ממנו עול מלכות

ועול דרך ארץ.

לא תצטרך לא עבודה ולא מלכות ולא בטיח, אף אחד לא ישלוט עליך.

אתה תהיה בן חורין ותהיה פנוי לעבודת השם,

כי קיבלת עליך עול מלכות שמיים ללמוד תורה.

אבל כל המבטל תורה מבין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ.

למה?

אתה לא רוצה להתייגע בתורה. מה אין לי כוח? כמה אני יכול לשבת ללמוד? אין בעיה, נפיל עליך מיסים וארנוניות ועבודה וטרחה וצ'קים קופצים וכל העניינים הידועים.

אין בעיה, תבחר.

איפה אתה רוצה להיות עמל?

רוצה להיות עמל בתורה?

אני מסיר מעליך כל עמילות אחרת.

אתה לא רוצה להתעמל?

כל עמל ויגיעה שאפשר אני אפיל עליך.

תהיה טרוד ומוטרד כל ימיך.

ולכן המשיכה תורה את כל הייעודים וההבטחות והברכות

על זה שאתה יגיע בתורה,

כמו שכתוב בפרשת בחוקותיי, וזוהי תכלית הבריאה.

וכשהקדוש ברוך הוא שמח במעשי ידיו,

שם שמח, תראה את הילדים שלי, הבנים שלי, תראה, תראה איך הם אוהבים את התורה שלי,

תראה איך הם יושבים, תראה איך הם מתייגעים.

אז מזה נמשכים כל הברכות,

כדי לאפשר שתוכל להמשיך לעמול בתורה באין מפריע.

ובתוך

כל הייעודים הגשמיים יש גם ייעוד נוסף.

ונתתי משכני בתוככם,

כי זהו הטוב הגדול בעולם,

שכבוד שמיים יהיה גלוי לעין כול ונראה לעין כול,

כי הוא אדוננו.

וכולם יראו

מדהים, אתמול בטקס

היו שם כמרים שדיברו,

והם מזכירים את אברהם אבינו שהביא את האמונה באלוקים לכל העולם, מתנה שהעם היהודי הביא לעולם כולו,

והיה יצחק, והיה יעקב, ויודעים את כל ההיסטוריה שלנו ומפארים אותה והכול.

כמרים נוצרים.

אתה שומע את זה? מי אצלנו אומר דברים כאלה? מראשי ממשלה? מי אומר דברים כאלה? משרים? מי אומר דברים כאלה? באים גויים

שאוחזים בתורת השקר

ומשבחים את עם ישראל על זה שהוא נבחר על ידי הקדוש ברוך הוא, ומי האבות הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב,

שהביאו את התורה ואת האמונה לעם ישראל בזכות האבות הקדושים.

וכולנו חייבים לעם היהודי, וזה, ופה,

מדהים.

ונתתי משכני בתוככם.

זה הם אומרים כשעוד לא רואים את בית המקדש.

זה הם אומרים עוד כשלא רואים את השכינה שורה בישראל.

זה הם אומרים עוד כשאנחנו מותקפים,

וזה מראה שהקדוש ברוך הוא לא כל כך מבסוט מאיתנו.

מה יהיה כשבאמת הקדוש ברוך הוא כבר ישכון בתוכנו והעולם כולו יבואו?

אז והיו שרים אומנייך.

שרים מכל האומות יבואו לפה

ויהיו כמו אומנת.

מה שאתה צריך יעשו לך, מה אתה צריך?

יישאו לך את הדברים, ייקחו לך את הזה, יפנקו לך,

ישימו לך מגבונים, שלא תהיה לך זיעה,

יטפלו בך כמו אומנת.

הכי מפורסמים, הכי חשובים בעולם, כולם יהיו.

למה?

יראו את ערך עם ישראל, לא כפי שהוא היום,

אלא כפי שעתיד להיות כשנתתי משכני בתוככם.

ובמדרש רבה, במדבר ל'ה' ד' כתוב

דחשיב בחוקותיי חוקים שבהם חקקתי שמיים וארץ.

חוקים שבהם חקקתי שמש וירח.

הרי שכל חוקות העולם, כולם,

תלויים בחוקות התורה.

כתוב שהקדוש ברוך הוא הסתכל באורעיתה וברא עלמא.

איך ה' בראת העולם? הסתכל בתורה ובראת העולם.

התורה זה התוכנית של העולם.

כמו אדם שהולך לבנות בניין, אומרים לו, הנה, זו התוכנית.

אתה בונה לפי התוכנית.

מהי התוכנית של העולם, התורה?

איך נברא העולם? על פי התורה.

אומר הקדוש ברוך הוא, אם בחוקותיי תלכו, איזה חוקותיי?

חוקותיי זה החוקים

שבהם חקקתי שמיים וארץ. איך נוצרו שמיים וארץ?

אני חקקתי אותם, בחוקותיי.

על פי התורה.

וגם,

שמש וירח, אני חקקתי.

הרי שכל חוקות העולם כולו תלויים בחוקות התורה.

אז אם אנחנו משלימים

את עמל התורה,

אנחנו משלימים

כל חוקי הבריאה.

אז אין פרץ ואין צווחה,

והכול יהיה על מתכונתו.

אבל אם אתה לא מתייגע בתורה, התורה לא בשלמות,

אז גם חוקות שמיים בארץ לא בשלמות.

לכן במאי יכול לרדת לך ברג.

לכן הכול משתבש.

ולא הולך כמו הטבע שצריך להיות, שיטביע הקדוש ברוך הוא סדר בבריאה.

מתחיל להיות בלאגן, שיטפונות פה ושם, בכל העולם. אתה רואה רחובות, מכוניות, כולם נשטפים.

מה הולך פה?

טייפונים, מוריקנים, לבות,

הרים גועשים, רעידות אדמה, בלאגן, הארץ מזדעזעת,

השמיים, מה הולך פה?

זה מראה שזה לא הולך כרגיל. למה לא הולך כרגיל?

אין ניגיעה בתורה, זה מפריע לכל חוקות השמיים.

ועוד יסוד חשוב לומדים בעניין עמל התורה.

ועד כמה צריך להיות עמל בתורה ושזה יהיה חשוב בעינינו.

ידוע שדבר שניתן להשיג בקלות,

אינו בעל ערך בעיני המשיג.

אם אדם משיג דבר בקלות, הוא לא מעריך אותו.

כי דאמרי אינשא,

אין אדם יודע ערך הכסף שלא יגע בו.

אנשים אומרים, אדם, כשאתה לא טרחת כסף שלא עמלת בו,

אתה לא מחשיב אותו.

לכן יורשים מאבדים את ירושתם על פי רוב.

לא רק יורשים, אלה שהרוויחו בפיס, וזה, תוך שנים ספורות הם גמרו את כל הכסף.

וחלק מהם מתאבדים.

הם לא יגעו, קיבלו את זה בת אחת.

אבל אדם שיודע כמה הוא עבד עד שקיבל את הכסף,

הוא לא מבזבז אותו מהר, הוא מעריך אותו,

הוא הכל עושה מחושב.

דבר שלא יגיעים, לא מעריכים.

כפי עמל שאתה עמל, כך הוא חשוב בעיניך.

לא רק בגלל שהדבר עיקר מציאות,

אז החשיבות גדלה.

אלא רוב עמל בהשגה גורם לחשיבות יתרה בעיני בעליו.

בואנה תיזהר, אתה יודע כמה אני עבדתי עד שהשגתי את זה? מה אתה? תיזהר, הלו, תיזהר.

למה יגעתי עליו?

ומאחר באדם חומרי מצד גופו וכוחותיו,

אז קשה לו להגיע להכרה אמיתית,

ורק בעמל ויגיעה אין קץ יגיע להכרה.

זאת אומרת,

אדם הוא חומר,

הגוף שלו חומר,

הכוחות שלו הם חומריים.

אז לכן להגיע להכרה רוחנית

זה קשה.

אדם חומר, אתה לא רוחני, אתה לא מלאך.

אז אתה צריך לשבר כוחות, תאוות, עצלות,

כל מיני דברים עד שאתה מגיע.

אז לכן, רק בעמל ויגיעה אין קץ,

מגיעים להכרה.

וגם זה אחרי כל זה מה שאמרנו, והכרה והיגיעה והכול.

עדיין אומרים לנו חכמים, זיכרונם לברכה, בשבת ל״א,

אי יראה את השם אוצרו אין, אי לאו, לאו.

כל זה גם אומרים, אם יהיה לך בית אוצר

שקוראים לו יראת שמיים,

שכל התורה שאתה עמל ויגיעה, זה לא להתנסה להיות

בעל גאווה,

להתהדר בתורה,

להפוך אותה קורדום לחפור בה,

אלא אתה באמת לומד, כמו שאמרנו, ועד צנועים חוכמה,

אלא אתה זה, צריך יראת שמיים.

אם אין יראת שמיים, אין כלי מחזיק.

אין.

לא יישאר שום דבר.

וכותב רשי,

מי שאין לו יראת שמיים,

הוא לא חש לתורתו.

הוא צריך את התורה לאותו רגע בשביל להתהדר, להתפלסף וזה הכול.

הוא לא חש לתורתו,

הוא רק צריך אותה לשימושו.

וזה יסוד ותנאי נוסף

שיהיה יראת שמיים לאדם כדי שהיא תשתמר אצלו והיא תהיה חשובה בעיניו.

מצד האמת כל הידיעות הברורות לאדם

יש בהכרתם האמיתית חולשה גדולה ונגיעה עצמית.

גם

ידיעות שהן ברורות לאדם, יש הרבה דברים שאתה שואל אדם אומר לך פשוט, ברור,

ברור, מה השאלה, מה השאלה?

ברור לו.

מצד האמת

כל הידיעות הברורות לאדם יש בהכרתם האמיתית

חולשה גדולה ונגיעה עצמית.

ייתכן שהאדם לא יכיר נכוחה כלל וכלל.

ואפילו אם יכיר, לא יסיק המסקנות הנובעות מהכרתו.

זאת אומרת, האדם יודע ברור כל מה שאנחנו מדברים פה נגיד,

אבל הוא לא מכיר את זה נכוחה כהוכחה ועובדה ברורה.

וגם אם נגיד שהוא מכיר כבר במאה אחוז ואין ספק בזה,

אבל הוא לא מסיק מסקנות שצריכות לנבוע מהכרתו.

איך זה יכול להיות?

אתה יודע את האמת ברור ואתה מתנהג שלא על פי האמת?

איך זה יכול להיות?

כי השוחד יעוור עיני חכמים

ויסלף דברי צדיקים.

ועיוורון של עיני חכמים פירושו שאפילו אם אתה חכם גדול ויודע את הדבר בבירור גדול,

אבל בעיוורון של השוחד לא תסיק את המסקנה הנכונה,

ומדובר אפילו על חכמי החכמים הגדולים ביותר.

כי התורה קוראה חכמים למי שהחכמים באמת. היא לא תחנה, טיפש, חכם

או בינוני חכם.

כשהתורה אומרת כי השוחד יעוור עיני חכמים,

זה החכמים ביותר.

ומה זה השוחד? לא כסף,

כבוד,

דברים שמשחדים אותו.

נגיד, אחד יגידו עליו שהוא גאון, והוא זה, אה, יופי, אם אני כבר גאון, לא צריך ללמוד.

יש לי כבר את התואר, יש לי את התעודה,

יש לי את הזה, אמרו עליי כך וכך,

זהו, אני גאון.

אמרו ריבותינו, זיכרונם לברכה,

תורה מנחת

מי שדעתו גבוהה עליו,

ומדבקת

במי שדעתו נמוכה עליו.

חכמים, זיכרונם לברכה, בשיר השירים רבה במדרש,

אומרים שהתורה מנחת, עוזבת

את מי שהוא בעל גאווה, שדעתו גבוהה,

מחשיב את עצמו מנדומר.

אבל במי היא מתדבקת?

במי שדעתו נמוכה,

ענו.

עכשיו, הגאווה היא המניעה הגדולה להשגת התורה.

להשיג תורה זה לא לדעת כמה דברים.

להשיג תורה זה בעצם התורה.

וקיומה זה נקרא תורה לא סטודנט באוניברסיטה שלומד שם תלמוד

כי כל מה שמחשיב עצמו יותר אפילו מצד ידיעתו בתורה הרי שלא יכיר בחשיבות התורה

יש מעשה מבהיל מהילל הזקן

שפעם בני תרא

היו נצרכים שהוא יבוא ללמד אותם

והוא קצת העליב אותם

ואמר להם

כמה מילים שפגעו בהם

למה אתם הצטרכתם שאני אבוא?

אל העצלות שבכם וכו' וכו'.

ואחר כך שאלו אותו שאלה פשוטה ולא ידע לענות.

איזה בושות.

מה זה?

אלא אם נבלת בהתנשא.

לא כמו הפירוש שאמרנו קודם.

אלא לפעמים אדם מתנשא והוא כמו נובל. נובל, כן? נובל זה יורד למטה.

בגלל שהוא התנשא הוא התנבל, התבייש, התבזה,

שלא ידע לענות תשובה.

אז זאת אומרת,

והלל היה ענו, ענו גדול מאוד, הלל ענו, ענו. הרי בזכות הלל כל ההלכות שלנו כבית הלל בגלל ענווה.

אבל פעם אחת קרה,

המקרה הזה שסיפרנו,

וזה היה הגורם.

אז רואים שהתורה מקפדת מאוד להתדבק דווקא במי?

דווקא במי שהוא ענו.

תורה מנחת

מי שדעתו גבוהה עליו. אם זכה דעתו אפילו פעם אחת,

היא כבר מטפלת בבן אדם.

אבל אם דעתו נמוכה,

היא מתדבקת בו.

הגאווה היא מניעה גדולה להשגת התורה.

כי כל מה שמחשיב עצמו יותר,

אפילו מצד ידיעתו בתורה,

הרי שלא יכיר בחשיבות התורה.

זה גם גורם שהוא מחשיב את עצמו יותר ממה שהוא מחשיב את התורה.

ולהפך,

כמה שהוא פחות בעיני עצמו,

אז תגדל בעיניו חשיבות התורה.

כי מי שמתגאה,

אפילו התורה לא חשובה בעיניו.

והטעם שאנו רואים לפעמים,

חכמים שעמלו בתורה,

ואף על פי כן חשיבות התורה אינה גדולה אצלם כל כך.

יש ספרים שלמים

שמדברים על כבוד התורה.

בין כבוד התורה יש גם כבוד בית הכנסת, כבוד בית המדרש, כבוד הספרים וכו'.

אתה רואה שאנשים נשענים על הספרים, מרביצים לספרים,

כותבים על הספרים, על הגמרא וכל מיני דברים. מניחים ספר על ספר, לא מקפידים.

זה מראה שהם לא מכבדים את התורה.

כך כתוב בספרים.

אז ממה זה נובע?

שהם מחשיבים את עצמם יותר מן התורה.

וגם אצלנו אין החשיבות נמצאת כפי שהייתה צריכה להיות גם לפי מידתנו.

וכל זאת, כי בעמלנו מעורבבים הרבה צדדים לא לשמה.

ואף על פי שלעולם יעסוק אדם בתורה,

ומתוך שלא לשמה יגיע לשמה,

מכל מקום העמל

אינו מכוון לתורה בלבד,

אלא פעמים גם לתועלת פרטית או לסיבות אחרות.

ורק אם יתגברו ניצוצות התורה, לשמה,

דהיינו, לשם התורה עצמה בלבד,

ללמוד,

להבין ולהוסיף לקח.

אז, כמו שאומר הראש בן דרים,

והסכים לזה הגאון בעל נפש החיים,

כך תגדל הכרתו והתקשרותו בתורה.

זאת אומרת,

צריך שהאדם ילמד כדי להבין ולהוסיף לקח,

לא לצורך אישי,

לא למטרות, אני חייב להיות רב,

אני חייב להשיג את התפקיד הזה,

אני רוצה להיות כך וכך,

והמטרות בעצם זה לא לימוד התורה, אלא שבזכות התורה, בעזרת התורה,

הוא ישיג את מה שהוא רוצה, שזה לא התורה.

זה לא לשמה.

אין לו חיבור לתורה.

לכן, אחר כך הוא יכול לעשות עם התורה מה שהוא רוצה, להקל ולקלקל.

כי הוא מאן דהומר, זהו, הוא השיג כבר את מה שהוא רוצה, עכשיו הוא כבר הרב.

עכשיו הרב יכול לעשות הנחות,

מה שהוא רוצה,

כמו שראיתי עכשיו,

ששם ירחם, יש איזה רב אחד,

שאישה אחת הפיצה,

שתלכו אליו, הוא מקל בעניינים של טהרה.

אז יש מישהו שהוא מקל בעניינים של טהרה, כל מי שיש לו בעיות,

יפנה אליו למקולקל הזה שמקל בעניינים של טהרה.

איסורי כרת הוא מקל.

אז הבנו עכשיו מה זה להיות עמלים בתורה.

זה מחזיק את כל העולם,

והעולם מתנהג לפי זה. כל הברכות,

ולהבדיל,

כל הקללות נובעות

מחוסר עמלות בתורה. וראינו שעמל בתורה זה לא רק בשעת הלימוד, אלא אפילו הכנה לדבר תורה,

מאמץ לקראת התורה,

התגברות על עייפות ועצלות וכל מיני דברים ופטורים כאלה ואחרים,

גורמים שאדם שעמל משיג השגות גדולות ועצומות, בסייעתא דשמיא.

וראינו שנחשב אצל הקדוש ברוך הוא עמל אפילו כמו עיקום הראש,

עד כדי כך שכל גאולת ישראל הייתה נדחית אם לא היה מתאמץ את המאמץ הזה משה רבנו.

ומשה רבנו אומר במפורש, אני מסרתי את דמי, את חלבי,

את הכול, אני צמתי, התעניתי הכול. אני למדתי תורה בעמל.

גם אתם תלמדו בעמל.

מה אתם חושבים?

איך אני השגתי את זה? בחינם?

צריך לעמל.

ומי שעמל זוכה.

לכן אומר הרמב״ם בהלקותיו,

שכל אדם, אם רוצה, יכול להיות כמשה רבנו.

ואם רוצה,

יכול להיות כמו ירבעם בן ניבט.

הכול תלוי בנו.

יהי רצון

שנשכיל ונבין

ונעשה ונזכה

לכל ההבטחות בתורה,

לעולם הזה ולעולם הבא.

אמן.

ריבי חנניהו בן אגשי אומר.

עושה הקדוש ברוך הוא זוכר את ישראל.