ענוה וגאוה משמשים יחדיו | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום, מיכל בת סווטה, בשיעתה דשמיא תזכה לעלות היא וילדיה לארץ ישראל הקדושה, ושכל המקטרגים והמפריעים יתבטלו, ותזכה שילדיה הקטנים יחזרו אליה ויזכו להיות חלק מכפז ולאכול כשר בלבד ויענו כולם חזק, אמן.

"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי, אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת. וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכׇל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע"(בראשית מה, כח-כט)

על הכתוב הזה שואלים חכמים הרי כוונת יעקב אבינו לרדת מצרימה כדי לראות את יוסף בנו. אם כן, מדוע נסע קודם לבאר שבע? כתוב ויישא ישראל ויבוא באר השבע. על כך עונים חכמים במדרש רבת צד.ד. ויבוא באר שבע. ולהיכן הלך? אמר רב נחמן לקוץ ארזים. לקצץ ארזים. איזה ארזים? שנטע אברהם זקנו בבאר שבע. ככתוב, ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם אדוני אל עולם. אם כך צריכים להבין מה המטרה של יעקב אבינו, כשהוא מקצץ את הארזים שנטע אברהם זקנו טרם ירידתו למצרים. את התשובה על כך אנו מוצאים בפרשת תרומה על הכתוב ועשית את הקרשים למשכן. שואל רשי מדוע כתוב הקרשים? למה לא כתוב ועשית קרשים למשכן? אלא אומר רשי, הקרשים מאותם העומדים ומיוחדים לכך. צריך לקחת דווקא את הקרשים המיוחדים שהם עומדים למשכן. שכן יעקב אבינו נטע ארזים במצרים. יעקב אבינו נטע ארזים במצרים. וכשמת ציווה לבניו לה על אותם חמיהם כשיצאו ממצרים ואמר להם עתיד הקדוש ברוך הוא לצוות אתכם לעשות משכן במדבר מעצה שיטים. זה עצה ארז. אם כך נמצאנו למדים שיעקב אבינו לפני שירד למצרים טרח לנסוע לבאר שבע לקצץ שם את הארזים שנטע זקנו אברהם וזאת כדי לטע אותם במצרים ובכך לעשות הכנה לבניית המשכן במדבר מאותם עצי שיטים. צריכים להבין מה ראו אברהם ויעקב לעשות הכנה דווקא לקרשים שבמשכן? למה לא לשאר הדברים שבמשכן? שמן למאור, בשמים, אבני שוהם, יש עוד דברים שצריכים במשכן. למה בחרו דווקא בעצי שיטים? יש תשובה? 200 שקלים. ראשית, נקדים לבאר את הכתוב בבניית המשכן. ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים. ידוע שעץ ארז זקוף, גבוה, ורומז למידת הגאווה? כארז בלבנון, ישגה. אל תקרא ישגה אלא ישגה. מישהו, מה זה? אם כך, מדוע ציווה הקדוש ברוך הוא לבנות את המשכן מעצי שיטים עומדים? שהם רומזים לגאווה? תכלית המשכן, ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם. כדי לזכות שתשרה שכינה באדם, אומרים חכמים, צריך מידת ענווה. אדם צריך להיות ענב וצנוע כדי שתשרה בו שכינה, כי תועבת השם כל גבוה לב. כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקדוש ברוך הוא, אין אני והוא יכולים לדור בעולם. אם כך, ראוי היה יותר שלא יהיו במשכן עצי ארזים, כי הם רומזים לגאווה? 200 שקלים, למה בכל אופן? כדי ליישב זאת נקדים להביא את דברי החכמים, זיכרונם לברכה, שאומרים שהשורש והעיקר של כל המידות הטובות הוא מידת הענווה ושפלות הרוח. כמו ששנינו במשנה באבות, פרק ד', משנה ד', מאוד מאוד הביא שפל רוח ופרש רבנו עובדיה מברטנורה, אף על פי שבשאר מידות, הדרך האמצעית היא המשובחת במידת הגאווה אינכן, אלא ייטה לקצה האחרון של שפלות הרוח, לפי שהגאווה היא מאוסה ביותר. דבר זה אנו לומדים מהר סיני. איפה בחר השם לעשות את המעמד? על ההר הזה. למה? אמר רבי יוסף, לעולם ילמד אדם מדעת קונו. שערי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות ואישרה שכינתו על הר סיני, הנמוך שבהרים. אז אם אתה רוצה, תלמד מדעת קונך. אם הקדוש ברוך הוא הניח כל ההרים שבעולם ונתן את התורה על ההר הנמוך, אז תלמד. אבל על פי זה מפרש האיגרא ד'פירקא את הפסוק בתהילים. שיר למעלות אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי. כלומר, כשאני נושא את עיניי אל ההרים הגבוהים, איזה? הר תבור וכרמל בארץ ישראל, שמעין הקדוש ברוך הוא לתת את התורה עליהם, כי הם גבוהים ורומזים למידת הגאווה. כתוב שהם נעקרו בזמן מעמד הר סיני ובאו למדבר. הם רצו שתינתן התורה עליהם. ובמקום זה בחר הקדוש ברוך הוא את התורה על הר סיני, שהוא הנמוך מכל ההרים. הנה מכך אני לומד. מה אני לומד? מאין יבוא עזרי. כשאני בבחינת אין, אז יבוא עזרי, מחים השם. אבל כלל גדול גילה לנו הבעל שם טוב. זכותו תגן עלינו, אמן. אמן. שמידת הענבה על כל מעלותיה היא טובה רק כאשר הדבר נוגע אלינו ולכבודנו. פה אתה צריך להיות ענב. כשזה נוגע לכבוד שלך, תהיה ענב. אבל כשזה נוגע לכבוד שמיים, צריך להתלבש במידת גאווה דקדושה. לקנא לה' צבאות. בחינת ויגבה ליבו בדרכי ה'. אם לא כן, יבוא יצר הרע ויפיל את האדם ברשתו, ויאמר הלא חוטא גדול אתה. וברור שאין הקדוש ברוך הוא רוצה בתורתך ובמצוותיך. מי אתה בכלל? מה אתה שתדבר? מה אני? מה חיי? ועל ידי כך יפילה יצר את האדם לתואם הייאוש עד שיפסיק לעסוק בתורה ובעבודת ה'. לכן צריך כל אדם להתחזק ולהגביה את ליבו בדרכי ה' ולעבוד את הקדוש ברוך הוא בכל כוחו. ועל זה אמר הרב הקדוש רבי בונם מפשיסחא זכותו תגן עלינו אמן. אמן. כל אדם צריך שיהיו לו שני כיסים במכנסיים. כיס זה בשביל להכיל תכולה. מה התכולה? שתי מידות. בכיס אחד יחזיק ואנוכי עפר ואפר. מידת הענווה. בכיס השני יחזיק כל העולם לא נברא אלא לכבודי. מידת הגאווה דקדושה. דבר זה אפשר גם ללמוד מזה שנתן הקדוש ברוך הוא את התורה על הר סיני. איך לומדים את זה? מה השניים? אנחנו קדוש ברוך הוא נלמד את זה מהר סיני. למה הקדוש ברוך הוא לא נתן את התורה בעמק? אם הוא לא מחפש הר גבוה, את ההפך מגבהות, אז תיתן את התורה בעמק. אז מה עכשיו? מה אמרת? אה, מה אמרת? אה, נו, תודה, תודה. אלא ללמד אותנו דעת, כי יחד עם מידת הענווה צריך שתהיה באדם גם גאווה. הר ונמוך. נמוך כנגד הענווה, והר בכל אופן, הר, הר. זה כנגד הגאווה. אז זאת אומרת, צריך לשלם איך משלבים ומתי. בספר צבי לצדיק מובא רמז לעניין זה בפרשת יתרו. כתוב, והגבלת את העם סביב לאמור הישמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כל הנוגע בהר מות יומת. במשוך היובל הם היה עלו בהר. 500 שקלים למי שמפרש את זה. העניין הוא כי ההר רומז על הגאווה וגבהות הלב, ולכן מזהירה אותנו התורה הקדושה הישמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו. צריך להישמר מאוד מעלות בהר, שזה רומז לגאווה, ואפילו מנגוע בקצהו, אפילו קצת מזה אסור. כי תועבת אדוני כל גבה לב וכל הנוגע בהר מות יומת. כי הקנאה, התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. אולם במשוך היובל המה יעלו בהר 200 שקלים, כן? מי שיודע לשלם ולהיות באמצע, כמו יובל של 50 שנה, אז אולי זה אומר לזה שהוא יודע להיות באמצע בחמישים, מתי להשתמש בזה ומתי להשתמש בזה, אז אדם כזה יכול לדעת. נחמד, רעיון טוב, ותחפש מי ישלם לך. במשוך היובל המה יעלו בהר, יובל נוטריקון, ויגבה ליבו בדרכי השם. זאת אומרת, מתי מותר להשתמש בגאווה? מתי שזה לכבוד השם בלבד. ויגבה ליבו בדרכי השם. אז יעלו בהר. אז רק במשוך היובל, מתי שמגיע הזמן של ויגבה ליבו בדרכי השם, אז מותר לעלות בהר גאווה דקדושה. עכשיו נוכל להבין את הכתוב. ויתא אשל בבאר שבע, ויקרא שם בשם אדוני אל עולם. אברהם אבינו, ידוע היה כענב גדול מאוד, שהרי הקדוש ברוך הוא התפאר בו. כתוב בחולין פט. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע עליכם גדולה, אתם ממעטים את עצמכם לפניי. נתתי גדולה לאברהם, אמר לפניי, באנוכי עפר ואפר. השם משתבח במידת הענווה של אברהם אבינו. אבל כשמגיע הדבר לכבוד שמיים, מתגלה אברהם פתאום כי האדם ענק. האדם הענק הגדול, הענק בענקים, אין, אין, כמו אברהם. בעל שיעור קומה. לא מתבייש מכל העולם שצוחקים ולועגים לו. ולא נרתע לשבר את גילולי אביו תרח. הולך מעיר לעיר, ממדינה למדינה, ומכריז קבל עם ועולם שאדוני הוא האלוהים. ובגאווה דקדושה הוא לועג לנמרוד, שעושה את עצמו אלוה, וניצב כנגדו ולא מפחד מכבשן האש. אה, זה גאווה דקדושה? זהו מה שכתוב. ויטע אשל בבאר שבע. אברהם נוטע אשל. מה יקרא שם? בשם אדוני אל עולם. אברהם אבינו לימד דעת לכל באי עולם. כשמגיע הדבר לפרסום האלוקות, יתברך בעולם, צריך להתלבש בגאווה דקדושה, כמו הארז. ולא להתבייש משום נברא שבעולם. על כן נטע אברהם הרזים בבאר שבע, שהם רומזים על גאווה דקדושה וקומה זקופה בעבודת השם. והנה כאשר התכונן יעקב אבינו לרדת למצרים, נפלה עליו אימה ופחד. איך יחזיקו בניו בחרוות הארץ, במצרים? על כן, שט בנפשו עצה לנסוע לבאר שבע, לקוץ את הארזים שנטע שם אברהם זקנו, ולהביאם למצרים. וזאת, ללמד את בניו היורדים לגלות את הלקח הקדוש שיהיה לנגד עיניהם של אברהם. שיחד עם מידת הענווה צריך להיות יהודי אפילו בגולה חזק כארז בעבודת השם יתברך. ובכן, בני ישראל כשהיו במצרים למדו את הלקח הזה שלימד אותם יעקב אבינו, ולא התביישו בשם היהודי. לא כמו היום שכל אחד קורא שמות שלא נבראו מן העולם. כל מיני חיבורי כוונות ייחודים וכוונות עליונות נסתרות. מדהים. אבל הם לא התביישו בשמות היהודים, ולא בלשונם, לא בלשון הקודש, ולא במלבושיהם. ושמרו על הייחוד היהודי בגאון ובגאווה, כמו עץ הארז. בזכות זה גם זכו להיגאל ממצרים. כמו שאומרים חכמים, בזכות ארבעה דברים לגלוי ישראל ממצרים. לא שינו את שמם, לא שינו לשונם את השפה שלהם, לא שינו את לבושם, ולא הייתה בהם לשון הרע. ובכל דור ודור צריך כל איש ישראל ללמוד את הלקח הזה שלימדו אותנו אבותינו הקדושים, שיחד עם הענווה צריכים לשלב גם גאווה דקדושה. ולא יתבייש אדם מפני הלועגים לו שהוא בוחר בדרך התורה והמצוות, ולא יתבייש מפני המלחיגים על מראהו השונה. תואר של יהודי. אדרבא ילך בקומה זקופה כארז בלבנון ויתגאה בדרכו הקדושה בבחינת ויגבה לבו בדרכי השם. ואין מצב שהאדם יהיה כזה ענו מי אני מה חיי בכל העניינים. כשצריך למחות וצריך להוכיח, צריך להעמיד את התורה על איתנה. למה השם אמר שצריך למחות ולהוכיח? לכבוד השם, עוברים על דבר השם, עושים שלא כרצונו. אתה צריך לשמור על כבודו של השם. ואם אתה מתעלם, לא, אני לא, אני לא מתערב, אני לא זה, אני לא, לא, לא רוצה, לא מדבר על אלה ולא על אלה. עזוב, עזוב, אני לא, לא, אני לא, לא. מה זה? מה זה? מה זה? זה ענווה פסולה. מה זה? תדאג לכבוד שלך, רוצים לכבד אותך? אה! בסדר, שמה תהיה עניו, כל הכבוד לך. כל הכבוד. אבל כבוד שמיים? מה עם כבוד שמיים? זה זיוף, מרמה. צריך להיות בן אדם בשתי הבחינות. הר סיני. נמוך, אבל הר. מתי? תלוי. אם זה בנוגע אליך, תהיה נמוך, ואם זה בנוגע לשם, תהיה כארז. רבי חנניהו בן רגשי אומר, עושה הכל, שמחוז הכל, ישראל, לפי כוח רבות ועושות שנה אמר אדם עפץ למען סדגו, יגדיל תורו, יאדיר.