האם אנו יודעים לנתח את המציאות? | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום אריאל נחמן בן רונית יזכה להתדבק בתורה הקדושה ויעזבו אותו כוחות הטומאה עכשיו אמן

ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף

העוד אבי חי

ולא יכלו אחיו לענות אותו

כי נבהלו מפניו

אמרו חכמים זיכרונם לברכה

אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה

יוסף קטן שבשבטים היה

כשאמר להם אני יוסף

לא יכלו אחיו לעמוד בתוכחתו כי נבהלו מפניו

כשיבוא הקדוש ברוך הוא ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא

ויאמר לו אני אדוני על אחת כמה וכמה

לכאורה קשה מפני מה הקדימו דין לתוכחה

למה אמרו חכמים

אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה

הרי התוכחה היא קודם לדין

כי מתחילה מבררים הטענות

ואחר כך שופטים על פי הטענות

על פי הסנגורים, קטגורים

אם כן התוכחה היא קודם לדין בזמן וגם מהסיבה

והיה ראוי לומר אוי לנו מיום התוכחה אוי לנו מיום הדין

אם יצויר שיש דין

בלא תוכחה

בעת שאין להם מה לטעון

ולכן נאי חמה שהתחילו מיום הדין

אם כן קשה

מדוע סיימו ביום התוכחה?

הלא מדברים באדם שאין לו טענות

ואם הזכירו לו יום התוכחה

בעל כורחנו מדברים באדם שיש לו טענות להצדיק את עצמו

אז אם כן מפני מה הקדימו יום הדין?

עוד קשה כי התחילו בדין

ותוכחה

וסיימו בתוכחה לבד

כי אמרו כשיבוא הקדוש ברוך הוא ויוכיח את כל אחד

ולא הזכירו דין

למה לא אמרו ויהיה דין ויוכיח

כמו שהתחיל בשניהם

אמנם אם נתבונן במה שאמרה התורה

ולא יכלו אחיו לענות אותו

כי נבהלו מפניו

מפני מה נבהלו מפניו?

אם חשבו שעצם המכירה הייתה על פי דין חשבון וצדק

לא היה להם להצטער משום דבר ולא להתבהל מפניו כלל

וייקוב הדין את ההר

הלא גם בעת שהשליכו אותו בבור

וידעו כי הוא יוסף

בכל זאת עשו מה שעשו מפני חשבונם

ומטרתם הגבוהה

האם חרטה יש כאן?

או האם נחמרו רחמיהם?

כי ודאי שלא היה אצלם ממנו שום פחד חיצוני והתפעלות טבעית

יוסף קטנן של האחים

כולם אריות זה אריה גור, אריה יהודה, גור דן, כולם אריות זאבים

ואם אומנם מדבר שבאנשים פשוטים

אז יכול להיות שיתהפכו בליבם היום לומר כך ולמחר יגידו ההפך

ולעשות היום כך ולמחר להתחרט

אגב שהמעשה היה טוב כמו שיש רב אחד

אומר לא להתחסן אחר כך הוא אומר שהוא מתחסן

אבל חס ושלום נייחס כוחות

הנפש כאלה על אלה

שהם למעלה מכוחות הטבע

ובעל כורחנו שראו עתה

מה שלא ראו קודם

ומצאו את העבר

שהיה מכוסה מהם

ולא הכירו את השמש מפני הענן

ועכשיו ראו אור בהיר

זאת אומרת

לפעמים יש ענן שיכול להסתיר את השמש מה זה ענן? זה משהו קטן קטן שטח קטן קטן קטן מסתיר את השמש

שמש ענקית

איך הוא מסתיר? אותו דבר יש נגיעה קטנה של בן אדם שיכולה להסתיר לו את כל האמת

כל האמת

בגלל נגיעה קטנה

אבל עכשיו הם ראו אור בעיר

ולכן הם התחרטו

כי ראו טעות בידם

אז עלינו להתבונן

מה הכירו עתה

שלא יכלו לענות אותו?

ומה היה מקום הטעות שלהם?

ובכן, מעת שבאו למצרים ועד ששמעו מפיו אני יוסף

היו אצלם כמה קושיות על ההנהגה שאני אוסף איתם

ראשית לא הבינו מה הבלבולים והטוענות

כי הרבה באו

הרבה באו למצרים

ולא נחשדו למרגלים,

רק הם נחשדו למרגלים.

מה קרה?

מה הם שונים מאחרים?

שנית,

מה שאחר כך הוא מבקש, שיביאו לו את בנימין.

הוא ביקש עוד מאנשים אחרים שיביאו את הילדים שלהם, את האחים שלהם.

מה הולך פה?

שלישית,

בעת שמצאו את הגביע בהם תחת בנימין,

יצא ליבם וחרדו מאוד

ולא ידעו איך לדון את כל הדברים האלה.

וכל הפליאות האלה היו נמשכים

ונמשכים ונמשכים עד שאמר להם אני יוסף.

וכאשר נתגלה להם זה,

שרו כל הקושיות

והכירו למפרע שרצונו ומטרתו בכל העניינים היה רק לטובתם.

הרי לנו מזה הערה

נתעורר

שלא לשפוט לפי מראה עינינו

באשר לא נראה רק את ההווה, אנחנו רואים רק את ההווה.

ולא נוכל לחבר עבר ועתיד

אשר מהם תצא טובה אלינו.

אם אדם היה יודע,

מה סיבת העבר,

מה הוא רואה בהווה ומה עלול ועתיד לצאת בעתיד,

זה ראייה.

אבל אם אתה יכול להתייחס רק על הווה ועבר בלי לדעת מה העתיד, איזה שיפוט יש לך.

ואפילו היותר גבוה,

בכל זאת דעתו קצרה להבין הסיבה האמיתית בכל אשר יגזור עליו הבורא.

אם תקרא אפילו בן אדם הכי גדול,

הוא לא יכול לדעת

מה יגזור לו הבורא.

ולמה המהלכים הם כאלה וכאלה? הרי שמענו את זה אצל יעקב אבינו שהוא אמר

דברים שאף פעם לא אמר.

והקדוש ברוך הוא אמר לו, אני

מכוון

לאורו של משיח.

אתה טוען עלי טענות?

אין לנו גדולים משבטיה.

בכל זאת, הם לא הגיעו לדעת הסיבה האמיתית בהנהגת יוסף עמהם,

והיו להם הרבה קשיות עליו,

אבל כשאמר להם, אני, יוסף,

איכלי מילתא למפריע.

הכל נתגלה והתברר לאחור שכל התנהגותו

נושאת בכלל תכונה אחרת, הוא לא מתעלל בהם או מתעלק בהם.

לא תכונה של אכזריות,

אלא תכונה של רחמנות על פי חשבון צדק.

לפי השקפה אמיתית,

היה כמוס וגנוז בהנהגה הזאת טעם נפלא,

שהיה מוכרח

יוסף להתנהג עמהם, כן,

כדי שיקדים את קיום החלומות.

למדנו בשיעורים הקודמים שקיום החלומות זה רצון השם, זה דבר השם, צריך לקיים את רצון השם בדברו.

ואם זה לא היה מתקיים באופן הזה,

העניין היה מוכרח לעוד גלגולים

עד שיתקיימו החלומות שלו.

וכיוון שכן, היה מן ההכרח

שהוא יבוא עליהם בבלבולים

כדי שיצא מזה שישתחווה לו גם בנימין אחיו,

ואם כן, כל מה שעלה על דעתה מן הקושיות

זה היה בגלל חסרון הידיעה שזה יוסף.

ועל הידיעה הזאת שזה יוסף הם לא השכילו כלל.

למה? כי אין נמנה אצלם

שיוסף יכול להגיע לגדולה.

כמו שאמרנו, הייתה להם הנגיעה הזאת.

המלוך תמלוך עלינו משל תמשלבנו, וגם עבד במצרים, עברי.

איך יכול להיות?

והיו יכולים לחיות כל ימיהם בטעות הזאת אם לא היה מגלה להם יוסף, אני יוסף.

ויש לנו מזה לימוד נפלא,

שייתכן משפט כזה,

שכולם מסכימים עליו שהוא עניין רע

ודבר אכזרי,

והוא מוקשה מכל הצדדים,

ובכל זאת הדבר הפוך לגמרי שהוא כולו טוב.

כולו רחמנות,

והוא טוב מכל הצדדים.

אלא רק אדם רואה את חלקי החיצוניות,

וחסר לו החלק הפנימי שבו תלוי הכול.

ולכן לא יכול האדם לדון לפי מראה עיניו,

כי בידיעה קטנה יכול המשפט להתחלף חילוף הפוך.

נגיד, בן אדם, מן השמיים רוצים להעלות אותו לגדולה.

אבל בשביל להעלות אותו לגדולה צריכים

להביא אותו בניסיונות קשים ומרים.

אז מה הוא רואה? הוא רואה רק את החיצוניות של המעשים,

שכל פעם יש לו ניסיונות,

כל פעם בעיות,

כל פעם זה, כל פעם זה. אבל הוא לא יודע שטמון בזה הרצון

להעלות אותו במדרגות

שאין להם שיעור.

כמו אברהם אבינו, הוא היה צריך להתאונן מאוד מאוד.

זה עבד השם השלם ביותר,

שעושה רק את רצון השם ומשכנע את כל העולם לעבוד את השם, והם נופלים עליו עשרה ניסיונות.

ככה אומרים היום, נופלים עליו,

נופלים עליו.

כאילו נופלים עליו מן השמיים. איזה נופלים?

מרימים אותך.

מנסים אותך למעלה.

אבל צריך לדעת את הנקודה עד שהשם אומר,

אתה ידעתי כי יראה לו הימטה.

זהו, עכשיו קיבלת את ההגדרה,

יותר אין ניסיונות.

זהו.

אתה עכשיו ברכה, כולך ברכה.

אתה, נברחו בך כל גויי הארצות, כולם.

אין, אין כמו אברהם אבינו.

אבל בלי לדעת את הנקודה למה,

אז לא מבינים. כל מעשי החיצוניות נראים רעים וגרועים.

מכות על מכות, ניסיונות. מה זה?

מה עשיתי? מה עשיתי?

לא עשית כלום.

יש נקודה שאתה לא יודע מה היא.

אבל אתה צריך לעמוד בכל. והוא לא הרהר אחר מידות השם

כלל וכלל.

הוא משבח אותו, הקדוש ברוך הוא, בפני משה רבנו.

הוא אומר לו, אתה מהרהר אחר מידותיי. הם לא הרהרו אחר מידותיי.

אדם לפי מראה עיניו יכול להישאר מוטעה כל ימי חייו,

ותמיד יכול לדון לכף חובה

ויישא טינה בלב.

אבל אם יתוודע לו עוד ידיעה שחסרה לו כרגע,

יתעורר בצד שני הפוך, שכולו, כולו, כולו טוב.

וייצא מזה אהבה בין אדם לחברו.

כמו ששרו אצל האחים, ההנחות שלהם,

שהם בנו אותם על סמך מראה עיניהם,

בלי שום בית אחיזה אל מציאות הדברים.

ורק כשגילה להם, אני יוסף,

נתברר להם,

ופרחו כל החשדות כאילו לא היו. אז עכשיו ברור,

אם השם שם אותו בדיוק כמו החלומות שנתן לו לחלום,

והפך אותו למלך על כל מצרים, ואנחנו השתחווינו לו,

והכל סימן שהוא נקי לגמרי לגמרי מכל מה שחשדנו בו.

הוא הצדיק והצודק,

ואנחנו הטועים והמוטעים.

בענן כיסת אור השמש.

הנגיעה.

כמו כן, ייתכן שאדם יתרעם על הנהגתו של הקדוש ברוך הוא,

וישאל קושיות

מפני מה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו.

ותמיד נדמה לו

אשר החלק שחלק לו הבורא הוא פחות

מהחלק של חבריו.

ולפי דעתו הוא יותר גבוה במעלה מהם.

או שהחברים שלו הם פחות מוסרים נפש ממנו

בעד קיום התורה.

אז יש לו קושיות.

יש כאלה שמעריכים את הטובות של חברו

מול החסרונות והרעות

של עצמו

אל מול מעלותיו.

הוא מקשה קושיות,

כי בשניהם איפקא מסתברא.

והוא הולך בעולמו מלא תרעומות וטינה בלב,

ואינו שבע רצון

מאיך שהקדוש ברוך הוא חילק בעולם

לכל אחד מה שחילק.

תרעומות כאלה שוברות

את מנוחת נפשו,

עד שמרוב התלאות והייאוש הוא מקצר בעבודת השם,

ועוזב את הכול והולך לחפש הצלחות במקום אחר.

משנה מקצוע,

משנה הנהגה.

ומרבה במצבי הסיבות להשתדל יותר בהשתדלות וחריצות,

לשנות פאזה ולהרבות מכירים באוהבים,

וחוזר להיות ככהן שמחזר בבית הגרנות.

כמו שהכהן מבקש בגרנות את התרומה המגיעה לו,

הוא הולך אצל אנשים, מבקש מהם תשומי,

שייתנו לו תשומת לב, שיחשיבו אותו.

וכיוון שלא מספיק לו כוחו והשתדלותו וערמימותו להגיע על שני העניינים,

אז לכן הוא מקצר ברוחניות שלו,

ועוזב לאט-לאט את הקביעות

וגם את הזהירות.

והשם אומר, אם תעזבני יום, יומיים יעזבכה.

אבל נדמה לו שהצדק איתו,

ושהוא יוכל לעמוד בדין לפני הקביעות, להגיד לו, כן,

אתה נטטת לו ולא נטט לי, אני הייתי יותר מנו,

הוא חושב שהוא יוכל לעמוד בדין ולטעון טענות ולומר כן, כן.

הוא יספר שכל המצבים דחקו אותו ואנסו אותו להיות מה שהוא.

והם

גרמו לו שלא להסתפח יותר בנחלת השלמות האמיתית.

רציתי, השתדלתי, ראיתי שאני מקופח,

ראיתי שלא מתייחסים,

ראיתי שלא נותנים, שלא משפיעים עליי טובות.

מה לעשות? דאגתי לעצמי.

מה לעשות?

יש לו גם תרעומות.

הוא רואה את חברו מצליח בכישרון חד,

בכוחות נפש לא חלים,

אבל הוא בתכונתו רך,

בכישרונו קצר,

לכן הוא נשאר אחרון.

ועל פי הרוב התרעומות בצד השני,

אשר האדם מרגיש בעצמו כי הכוחות שלו חזקים,

הכישרונות

מהירים.

נו,

נו,

ובכל זאת נמנע ממנו הצלחה.

בחבר שלו, שהכישרון שלו לא כמו שלא מהיר,

והתכונה שלו לא כל כך חזקה, מצליח במעשיו.

בפתרון החידה, סתום אצלו. למה? למה? מה הוא יותר טוב ממני? אני יותר טוב ממנו.

ואז גם הוא שואל שאלות כביכול כלפי הקדוש ברוך הוא,

אולי יתחלף לקדוש ברוך הוא בין

איוב לאויב?

אולי יתחלף לו?

הוא לא שואל בדיוק כך, אבל עוברים לו הרהורים.

ועוד יש לו התרעמויות.

למה יש לו מפריעים?

ולמה חלקה לו השגחה שיהיה נמצא ברחובות ולא בבני ברק?

למה יש לו הרבה מפריעים שגוזלים ממנו את הכוח והמוח?

למה יש לו ילדים שהם כל הזמן עושים לו צרות ובעיות ולא נותנים לו מנוחה?

למה הוא לא יכול לבחור

במה שהוא רוצה לבחור ושיתקיים?

הוא רוצה להיות עבד השם, הוא רוצה זה, הוא רוצה זה, וזה, וזה, ולא יוצא.

למה?

ואז ההשקפה שלו דוחקת אותו,

והמפריעים דוחקים אותו,

ומטרידים אותו,

ואין לו זמן לעיין,

ואין לו את ההיקף,

ואין לו מסירות נפש.

הוא הולך בעולם כמו שיכור, נרדם, כאיש נדהם, מלא ייאוש ודחיקות,

ולא יכול לנתק את מוסרות מצודתו.

הוא רוצה בכל ליבו לעזוב מקומות העבירה.

אבל נראה לו שהקדוש ברוך הוא קשר אותו בחבלים,

אין לו דרך לנטות מהם ימין ושמאל,

וכמובן שהוא תולה את חסרונו,

יש לו חסרון,

הוא יודע, אבל הוא תולה את זה במפריעים.

ואם

יתקבצו בזמן אחד כל הדאגות בליבו של אדם וכל המעיקים,

הוא יכול להפוך כערה על פיה ולצאת מהדרך לגמרי.

זה פטנטים של יצר הרע על אוף העולם.

והוא תולה את זה כאילו הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא לא נותן לי, ונתן לו,

כל התרעומות האלה הן בגדר השאלה הידועה שירמיה הנביא שאל,

מדוע דרך רשעים צלחה שאלו כל בוגדי וגד?

וזאת השאלה של צדיק.

ורע לו,

רשע וטוב לו.

כי האדם דן לפי מראה עיניו,

לכן יש לו הרבה קושיות.

אבל אין לו היה יודע דבר אחד,

שאין הדבר תלוי אלא בי, בי,

היו נמסים כדונה כל השאלות.

כמו ששמעו

אחי יוסף, אני יוסף?

ופרחו כל הקושיות.

הכל תלוי בך. אתה צריך להתמודד, אין מה לעשות.

יש קושיות, ואתה צריך לחפש למה הן.

הם לא רצו להתבונן, כי הם לא,

לא האמינו שיכול להיות שיוסף יהיה מלך.

לא מקובל, לא הגיוני, לא ייתכן.

לא, לא, לא!

לא!

נו, אז אם אתה יוצא מנקודת הנחה כזאת, אז איך אתה יכול לפרק את הקושיות?

כשרוצים לפרק קושיות, צריך שכל האפשרויות יהיו לפניך.

גם הקיצוניות ביותר, שלא ייתכנו.

הכל צריך לשקלט.

אבל אם אתה דוחה חלק, אפשר ששם מתחבא התירוץ לכל הקושיות.

עוד הערה נוכל להבין

איך האדם הוא מנוצח

בין מן הדין

ובין מן התוכחה. כשהוא יעמוד בדין, ינצחו אותו בדין?

וגם בתוכחה.

עוד דוגמה,

עוד הערה.

באמת יהודה הוא בעצמו

פסק דין ואמר, מי שימצא אצלו הגביע ימות.

הוא היה בטוח שאף אחד לא גנב פה,

כמו שיעקב היה בטוח

שלא ייתכן שמישהו גנב.

הוא גרם שתמות אשתו 33 שנה לפני הזמן.

לא יחיה, הוא אמר.

יא בה ביי.

לפעמים אדם יותר מדי בטוח.

יותר מדי בטוח.

ויהודה פסק את הדין,

מי שימצא אצלו הגביע ימות. ואף על פי כן וייגש אליו יהודה כי חשב אשר אם אמנם מצד הדין הוא אשם

וצריך לקבל עונש מוות,

מכל מקום ניגש אליו להצדיק את עצמו מצד הוויכוח.

כלומר, אף על פי שעל פי הדין

מחויב מאיתם מי שלקח את הגביע,

בכל זאת יש לנו להתווכח בטענות

כדי להציל אותו לגמרי.

יש צדדים להגיד ככה ולהגיד ככה וככה ולהתווכח.

אפילו אם הדין

כבר יצא,

שמי שנמצא אצלו הגביע ימות,

אבל להתווכח, לטעון עוד טענות, אפשר.

אז מה רואים? רואים שהוויכוח יותר גדול מהדין.

הוויכוח יותר גדול מן הדין.

ואומנם בכוחות הנפש,

אם מרגיש אדם שהצדק איתו,

אז הוא בכלל לא מביט מהדין.

נגיד בא אליו איזה שוטר ואומר לו 500 שקל קנס,

אבל הוא חושב

שיש לו טענות צודקות כי יש לו פטור,

אין לו את הפטור פה, אבל יש לו פטור,

הוא לא צריך להציג את הפטור.

אז הוא לא מפחד מהדין.

תכתוב 500 שקל, אז מה?

הוא לא פוחד מהדין. למה? יש לו אפשרות להתווכח, להוכיח.

יוצא שהתוכחה היא יותר חזקה, יותר גדולה מהדין עצמו,

שאפשר עדיין אחרי דין

להתווכח ולהוכיח.

והראיה, כי הוא בא לבטל את הדין על ידי ויכוח.

ויכוח הפרשה, הוכחות.

ויכוח זה הוכחות.

וסבר שיש לו בטענות

את היכולת לעקור את הדין משורשו.

ומה היה הסוף?

כאשר גילה להם אני יוסף,

נבהלו מפניו.

שתי מילים, אני יוסף.

כל הוויכוח שלהם וכל ההוכחות וכל הטענות הכל התבטל מאליו.

ואדרבה, הם סברו, הם סברו לנצח

על ידי הטענות, ומזה יצאו מנוצחים.

שנוכל לבאר

את השאלה ששאל אותם יוסף.

העוד אבי חי?

הוא קושר את זה עם הקודם,

וככה זרק להם את כל הטענות בפנים,

כי כל הטענות שלהם היו שהם דואגים

לצרת אביהם.

אם אנחנו נביא לך את בנימין,

אז נפשו קשורה בנפשו,

ומת, הוא ימות, אבא שלנו ימות.

אז הם דואגים כאילו למה?

דואגים לצרתו של יעקב אביהם.

אז הוא שואל אותם,

העוד אבי חי?

שאתם עשיתם לי את זה, לא דאגתם שהוא ימות מרוב צער?

רק על בנימין אתם שואלים?

אז הוא מפרק להם את הכל, אומר, רגע, העוד,

אבי חי?

יואו, יואו, יואו. צדיקים, אה?

אתם דואגים, אה?

הנה.

ועל זה אמר להם יוסף.

אמר להם יוסף,

שעשיתם עמי פעולה כזו שהיא נגד רצון אבינו,

בכל זאת לא חסתם על דאגת אבינו כלל?

ומכרתם אותי מצרימה? ועתה, אני שואל, העוד אבי חי?

למה לא חסתם אז על צרת אביכם?

למה לא ביטלתם אז את הדין מפני הרחמנות?

אם תאמרו אשר המכירה הייתה נכונה מצד הדין,

אבל היא לא הייתה נכונה מצד הדאגה לאבא.

אלא בעל כורחכם, שקודם לא היה דין לבד,

אלא הייתה גם נטייה דקה של קנאה,

ענן שמכסה את השמש,

ולכן הכרעתם את הדין

על דאגת האב,

ועכשיו הנטייה היא מצד השני.

זאת אומרת, אצלי, כשטיפלתם בי, אמרתם, הדין קובע ומכריע,

האבא ידאג, אפילו אם ימות, מה לעשות? זה דין.

אבל פה אתם הולכים הפוך.

הדאגה

של האבא היא יותר קובעת מאשר הדין שמי שאצלו הגביע צריך למות.

עכשיו הנטייה היא מהצד השני,

ובעל כורחכם, שגם עכשיו לא דוחק לכם צרת אביכם,

אלא צרת עצמכם.

אם כן,

כל הטענות האלה שלכם בטעות.

כששמעו את הדברים האלה נבהלו מאוד,

כי הכירו את השקר שהיה גנוז במצפוני תהלוכותיהם,

והתברר להם כי כל המכירה וכל הטענות היו בטעות,

והם מנוצחים בין מצד הדין, בין מצד הוויכוח.

וכך מצבו של כל אדם שדש בעקביו

את גופי התורה, והוא יודע זאת.

ואין לאדם חלק אחד בתורה שיחזק בו כל כך,

עד שיוכל לעמוד עליו

בניסיון.

ואם יפתח את התורה וימדוד כל דין לעצמו,

ימצא כי לא ניסה אפילו פעם לקיים אותם כדין על כל הצדדים.

אלא יש בדעת האדם

אשר אם אמנם על פי דין הוא כולו מופרך,

בכל דרכיו הם נגד התורה,

אבל יש לו טעמים ואמתלאות על כל חסרון ועל כל מכשול.

הוא יכול להתווכח ולראות כי היה אנוס,

והיו לו מפסידים והיו לו מפריעים,

שהוא לא יכול היה בשום אופן לקיים את התורה.

הסיכום מכל דבריו,

אשר אם אמנם

שעל פי פסק דין הוא יגיע לבית דין עליון ויגידו לו שהוא מופרך מן הכל,

אבל הוא חושב שאחרי ויכוח הצדק איתו.

כי מה שנוגע להשקפה הגבוהה שאמרו חכמים, חייב אדם לומר מתי הגיעו מחסי אל מחסי אבותי אברהם ומצלם יעקב.

ומה שנוגע לביטחון, ומה שנוגע לשמה,

על כולם יש לו תירוץ אחד.

כי התקופה הנוכחית גורמת שאדם לא יכול למדוד את עצמו במידות אבותינו,

כי כל דבר שבעולם מושך את ליבו ודוחה אותו מן התורה.

וזה עצמו מקטרג עליו.

כי המטלאות האלה גוף הצומח הדין,

שיראו לו את כל הנגיעות שטמון בכל דרכיו,

ושרק קנאה ותאווה וכבוד היו בעוכריו,

ורק מהם יצא לו כל החסרון,

והיה בידו להיות בחבורה גבוהה,

ואז היה עומד בגדר מצווה, גורר מצווה,

והחבורה יש לה כוח לעצור את הטבע ברוב התחבולות שלה,

בין מה שנוגע לעצמו,

בין מה שנוגע לחברו.

וכל חוט השערה נעשה מדרגה למה שלמעלה ממנה,

ועניין מגלה את הסמוך לו,

עד שקל נעשה לחמור, וספק איסור נעשה לו ודאי איסור,

וגם הניסיונות הכי קשים יכולים לנצח אותם על ידי תחבולות,

ככתוב, תחבולות אעשה לך מלחמה.

והאדם המביט בעין טהור רואה את זה בחוש,

אבל כשלא מכניע את עצמו לבקש,

והיה רוצה שייתנו לו משכון אשר לא יגיע לו הפסד מכל דרך, רק אם יהיה לי קל אז אני אוכל לעבוד את השם,

נשאר באחרונה,

אחרון, וסופו שגברו עליו הרבה מפרעים, עד שלא יכול ללחם ממהר.

על זה אמרו, אוי לנו מיום הדין,

אוי לנו מיום התוכחה,

כי אוי של יום הדין,

זה כולם יודעים מה יהיה בדין,

אבל אוי לו מיום התוכחה, זה לא כולם יודעים, כי האדם סובר שהצדק איתו,

ומה שהוא נתן מן הדין, יש לו אמתלאות,

והוא יבוא ויגיד אותם, ושם ישמעו לו.

והאמת,

שגם יום התוכחה יהיה אוי ואבוי,

כי מה יוסף שהיה קטן בשבטים, אמר להם אני יוסף, נבלו מפניו,

אפילו שניגש אליו יהודה בטענות וסבר,

שגם על פי דין

הוא צודק יוסף ולא הוא,

אבל הוא אמר אני אנצח אותו בטענות.

בסוף יצא שמהטענות עצמם יצא הדין.

למה?

בזה שהוא אמר להם,

העוד אבי חי.

מה טענת?

שאתה דואג לאבא שלך,

שאם אתה תיקח את הילד הזה,

אז האבא ימות?

אז אבא שלי עוד חי? מה עשיתם איתי?

דווקא ממה שאתה רוצה להוכיח, זה בא לך על הראש.

ככה יגיע האדם לעולם האמת,

ומהראיות שהוא ירצה להביא לזכותו.

יראו איך הוא בעצם מפיל את עצמו בטענות.

וסבר יהודה להצדיק ונמצא מחייב.

יבוא הקדוש ברוך הוא ויוכיח כל אחד לפי מה שהוא.

כי על הדין אין אדם מכחיש, יודע בדיוק

ששם הוא יגיע, אין לו שום טיעון נגד הדין, הוא עבר על הדין.

אבל בוויכוח הוא חושב שינצח.

יבוא הקדוש ברוך הוא ויראה לו את כל הנגיעות שלו,

ואת כל מה שעשה בדין, וכל ההיתרים, שהכול מלא נגיעות.

ומה יוסף שגילה להם את הנגיעה, נבהלו מפניו ולא יכלו לענות אותו?

שיגלה הקדוש ברוך הוא כל אחד את הנגיעות שלו בכל דבר, את העננים שכיסו את השמש.

וואי, וואי, וואי, מה יהיה לו? הכל יהיה מופרך.

לכן, לסיכום, חייב אדם לחקור, לברר לעצמו את כל הנגיעות שלו,

ויבקש את האמת, כדי לא לפגוש באוי לא מיום הדין.

אוי לא.

זה אוי שיימשך לנצח.

אוי.

האוי הזה.

ואף על פי שעומק הדין מכוסה,

אבל עד המדרגה המכוסה,

יש מדרגה קודמת,

שהיא בגדר אטומה, אבל יכול אדם לברר.

ואם הוא נמצא בחבורה קדושה ומבקש עצה מהם,

תגידו לי אם משהו לא בסדר, אתם רואים אם משהו לא טוב,

חבורה גבוהה, תדאג לו,

יכולים להוציא אותו לאור גדול, אמן ואמן.

רבי יחנניהו ונגשו יאמר,

אשר עושה גדול שבכל זאת כל ישראל לפי כוח רבון תורו ובשמות השנה האמור הזה נאפס למען שאת גוי גדל תורו ויעדים.