העיקר עבודת האלקים | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

בעל שום

נציב יום לעילוי נשמת הרב משה בשארי בן יחיא, זיכרונו לחיה, העולם הבא,

תהא מנוחתו עדן, בכלל הרחמים והצניחות,

ואמרו אמן.

אמן.

אמר רבי אלעזר

אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה

אל תרגזו בדרך

אל תתעסקו בדבר הלכה

שמא תרגז עליכם הדרך

לא פחד יוסף משום דבר שיהיה מסוגל להטריד אותם

ורק בדבר הלכה

אז הם עלולים להשתקע לגמרי בעומקה של הלכה

ולטעות בדרכם

ולעכב את שמחת אביהם

כמה שהם ישתהו ידאג יותר ויצמח פחות כי יש להם כבר בשורה בפה עוד יוסף חי

לכן הוא מזהיר אותם אל תרגזו בדרך

מה יכול לגרום

התעסקות בהלכה לעומקה

עד שהם יטעו בדרך ויעכבו שמחת אביהם

כי כל כך היו מתפשטים מהוויות העולם בשעת עוסקם בתורה

כמו שידוע שפעם, לא פעם אחת אבל פעם

הרב שך זיכרונו

לחיי העולם הבא הלך ברחוב

בתוך לימוד שקוע והוא נתקע בעמוד, לא שם לב

זה אומר לו סליחה

מזה יכולים לראות כמה קבועים היו בעבודת השם

וכמה ארעיים אצלם היו כל ענייני העולם

גם כשהגיעו עם עשרה חמורים וכולי

אז לא כתוב שהוא התבונן, וירא את העגלות יעקב ראה את העגלות שהזכירו לו שהוא נפרד מבנו בעניין עגלה ערופה

זה מה שעניין אותו

האם הוא יודע במה הם פסקו בלימוד או לא?

לא הסתכל על כל השבר שהביאו ממצרים שהיו מלאים קול טוב

וכולי וכולי, לא זה לא עניין אותו בכלל,

עניין אותו האם הבן שלו זוכר או לא זוכר.

עוד אצל יעקב

בשעה שאמר עוד יוסף בני חי

אליך והראינו

אז הוא התבשר את הבשורה הטובה שיוסף חי אז הוא אומר אני אלך

עכשיו והראינו מייד נסע לבאר שבע.

לאן הוא צריך ללכת?

למצרים.

למה הוא הולך לבאר שבע?

שוענים במדרש,

מה העניין שהיה לו לבוא לבאר שבע?

ותרצו שהלך לקוץ את הארזים

שנטע אברהם אבינו בבאר שבע לצורך המשכן.

אברהם אבינו ידע,

נביא היה,

שעתיד להיות המשכן.

אז הוא כבר הכין את העצים למשכן.

ככה היו כל הגדולים.

גם משה רבינו

הוא הכין את ערי המקלט.

כן?

בערי המקלט צריכים להיות שלוש

בעבר הירדן מזרחה ושלוש

בתוך ארץ ישראל

ולעתיד לבוא עוד שלוש.

אבל הוא עשה חצי מצווה.

למה? כי הוא לא נכנס לארץ.

אז הוא לא הבדיל אותם

בארץ ישראל.

זה נעשה אחרי שנכנסו ישראל לארץ.

אז אם הוא עשה חצי מצווה, מה זה מועיל?

הרי המצווה נקראת על שם גומרה. כמו שהוא לקח את עצמו את יוסף והמצווה נקראת על שם בני ישראל.

שהם הכניסו את עצמות יוסף לארץ עד שכם.

אז המצווה נקראת על שם בני ישראל ולא על שם משה אפילו שהוא נשא אותו ארבעים שנה במדבר.

כי המתחיל במצווה אומרים לו גמור.

אבל משה רבינו אומר גם חצי מצווה שווה.

אפילו שהמצווה תיקרא על שם גומרה,

אבל לפחות חצי מצווה לעשות.

אז אברהם אבינו, מה לו ולמשכן זה עוד יהיה הרבה זמן אחרי?

הוא כבר מכיל.

כבר מכיל.

טוב, אז עכשיו יעקב אבינו, הנכד שלו, של אברהם אבינו,

בדרך למצרים עובר דרך באר שבע. למה?

לקוץ את הארזים שנטע אברהם אבינו באר שבע לצורך המשכן.

הוא מובא בתנחומה, פרשת תרומה.

מהיכן היו הקרשים?

יעקב אבינו נטע אותם בשעה שירד למצרים.

אמר לבניו, בניי

עתידים להיגאל מכאן.

והקב' ברוך הוא עתיד לומר לכם שתעשו לו את המשכן.

עמדו ונטעו ארזים מעכשיו.

שבשעה שיאמר לכם לעשות לו את המשכן יהיו הארזים מתוקנים לכם.

מיד עמדו ונטעו.

וזה מבהיל על הרעיון שבמקום למהר למצרים,

לראות את בנו אהובו מטריח את עצמו לנסוע לבאר שבע כדי להביא ארזים עבור המשכן

שעתידים להצטוות עליהם אחרי מאות שנים.

וכי מחויב הוא עכשיו להשהות את שמחתו עבור דבר שהוא לא נתחייב לעשות.

וכי אין זמן בעתיד לדאוג עבור העצים.

ודווקא ברגע זה מחויב להעלותם על ראש שמחתו.

מזה רואים כמה היו קבועים בעבודת השם

הרגעים הכי חשובים בחייהם האישיים היו נדחים

ללא היסוס עבור איזה סרך של מצווה

שלא תהיה נוהגת עד עבור דורות רבים.

כבר.

אם אפשר לתפוס את זה גם,

תופסים.

כמה שונה מבטם של הקדמונים

ממבטנו אנו.

אצלם שום דבר בעולם לא היה קבוע חוץ

מעבודת השם.

עבודת השם זה דבר קבוע.

זאת אומרת, אפילו אם זה בא לפרקים,

זה קבוע.

זה הקבוע. כל השאר זה הרעי.

ובואו נראה מפה את מה שכתוב במסכת שבת,

ל״א.

מקשה הגמרא לרבי יוסי,

רבי יוסה,

הוא סובר

שאינו מחויב על סותר,

יש מלאכה סותר,

אלא אם עושה כן על מנת לבנות דווקא במקומו. סותר על מנת לבנות.

דעת רבי יוסי,

מלאכה הזאת סותר סתם בפני עצמו,

זה לא מלאכה. סותר על מנת לבנות במקומו.

זה נקראת המלאכה מל״ט מלאכות.

אז שואלים איך ילמד דין זה מהמשכן?

הרי את כל מה שלמדו מלאכות לומדים אותה מהמשכן.

מה היה אסור במשכן?

מה היה עשוי במשכן?

הוא אסור לנו במלאכות של שבת.

אז אומרים איך תלמד אתה רבי יוסי מהמשכן? הרי המשכן נסתר.

היו סותרים אותו,

הורסים אותו,

הכוונה כן,

כדי להקימו במקום אחר ולא באותו מקום.

ואתה רבי יוסי מה אומר? סותר על מנת לבנות במקומו

זאת המלאכה. אבל במשכן לא היה דבר כזה.

לא סתרו את המשכן ובנו אותו במקומו עוד פעם,

אלא במקום אחר.

וייסעו ויחנו, וייסעו ויחנו.

אז איך זה מתקיים אצלו? איך, מה הוא יגיד?

ועל זה תרצו שכיוון שכתוב על פי ה' יחנו כסותר על מנת לבנות במקומו דמי.

יש לזה את הדין,

שסותר על מנת לבנות במקומו גם במצב כזה אפילו שאתה בונה במקום אחר, כי זה על פי ה'.

המשכן לא היה נחשב

כדבר המיטלטל ממקום למקום,

אלא כדבר קבוע במקום אחד.

למה?

מכיוון שהיה על פי השם

ולא היה על פי החלטה שלהם.

לא היה המשכן ארעי,

אלא המשכן היה קבוע, והם ארעים.

אז לכן זה נקרא כאילו סותר על מנת לבנות במקומו בכל מקום.

כמה גדולים היו בהכרתם

וכמה אנחנו קטנים.

אמרו חכמים זיכרונם לברכה ראשונים שעשו תורתם קבע ומלאכתם ארעי,

זה וזה נתקיימה בידם.

אבל אחרונים שעשו תורתם ארעית

ומלאכתם קבעה,

זה וזה לא עלתה בידם.

כשאנחנו טרודים באיזה עסק מענייני עולם,

אנחנו דומים כאילו בא מלאך,

מלאך השכחה,

הסמ״מ,

להשכיח את תלמודנו.

והידיעות הכי בהירות בתורה נשכחות מאיתנו.

כשאנחנו עומדים בתפילה,

מחשבותינו טרודות בענייננו מקצה העולם,

ועד קצהו.

וכתוב בזוהר הקדוש,

מי שחושב מחשבות זרות בתפילה,

דומה למעמיד צלם בהיכל רחמנא ליצלן.

ככה נחשב האדם

שיש לו מחשבות

זרות בתפילה.

כמעמיד צלם בהיכל

רחמנא ליצלן.

וזה לא גוזמה בעלמה,

כי אם נתבונן שעומדים לפני מלך העולם בתפילה ובקשה,

ואנחנו מכירים נאמנה שרק הבורא יתברך, הוא הזן,

מפרנס,

רופא חול בשר,

ובאמצע מסיחים את הדעת להתעמק בתחבולותינו,

איך להחניף לפלוני,

שיבוא לעוזרנו, איך להנקם מפלוני וכדומה.

כאילו על ידי ההתחכמויות האלה תגיע התועלת שלנו על ידי הברואים.

האם אין זה סמל הקנאה?

זאת אומרת, בן אדם, אתה עומד לפני הבורא, הוא הכל יכול. לא אתה, לא העצות שלך, לא תוכניות, רבות מחשבות בלב איש, ועצת השם היא תקום.

אתה הכל יכול להשיג רק דרך הבורא.

אז לכן,

איך יכול להיות שבשעה שאתה בא לפנות לכל יכול,

אתה אומר, אני,

בלי להגיד, אתה אומר,

אני אעשה ככה, אני אעשה ככה, אני אפנה אליו, אני אגיד לו, זה, זה, נגמרה התפילה.

מה עשית?

עמדת לפני הכל יכול,

ועשית אותו כאינו יכול,

ואתה כאילו הכל יכול,

אתה יושב ומתכס עצות בזמן שאתה יכול לדבר לבורא,

אתה מטכס עצות, מה אתה תעשה במקרה זה, וזה, וזה, וזה.

אז לא צריך את השכינה באחד.

אתה כאילו הכנסת צלם לאחד.

אז מה עושים שזה לא יהיה ככה?

שנהיה דפוסים,

שנהיה דפוסים כל הזמן בעבודת השם, זה יהיה העיקר,

ועל כל סרך מצווה נרוץ וזה יהיה העיקר בחיינו ולא כל תוכניותינו ושאיפותינו הגשמיות.

אז מה נעשה?

יש רק עצה אחת.

מה העצה?

מה העצה?

ללמוד מוסר כל יום, כל יום, כל יום, כדי להתבונן ולפקח,

על כל מעשינו,

על המלאכה היקרה שנמסרה בידינו.

ניתן לנו זמן,

וניתן לנו אפשרויות,

וניתנו לנו אמצעים

לעשות מלאכת שמיים.

ואנחנו צריכים להיות מסורים

בכל כוחותינו,

בכל שאיפותינו לדבר הזה.

זה העיקר שבשבילו באנו לעולם.

כל השאר זה תפן.

כל השאר זה תפן.

גם לא מחויב.

זה מחויב.

עבודה ומלאכת שמיים זה מחויב.

כל השאר לא מחויב.

אז לכן, כדי לזכור את זה תמיד, צריך ללמוד מוסר כל יום, כמו שאנחנו עושים.

והתזכורת הזאת תועיל לנו גם כן לפחות להיום.

ובערב נלמד עוד פעם, ובבוקר עוד פעם, וככה.

כל פעם, עוד פעם, ועוד פעם, ונחזיק מעמד עוד כמה שעות, עוד כמה שעות.

הלוואי.

הלוואי.

עוד כמה שעות.

וככה מצליחים לעבור את העולם עם מינימום פגיעות,

ועם מקסימום ניצול

של הזמן והחיים, באמצעים, ביכולות,

לעבודת הבורא יתברך, ולהידמות

למה שאמרו החכמים.

חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשה אבותיי,

אברהם,

יצחק ויעקב.

רבי חנניה בן רגב שאומר,

נסע הקדוש ברוך הוא לכל ישראל,

לפי כוח ארבעולם תרום מסוול.

שנה אמר אדונו וסלמנו וסלמנו יגדיל תרום יאדיר.