חמץ כנגד היצר ומצה כנגד...? | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום רפואה שלמה לשפריר בן אורה מהרה

ויקרא אל משה וידבר אדוני אליו מאוהל מועד לאמור

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם

אדם כי יקריב מכם קרבן לאדוני

מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם

התיבה ויקרא היא באלף זעירה

בתורה כתוב ויקרא אותיות רגילות והאלף בסוף היא קטנה

אפשר לבאר, אומר הרמב״ן

בכוונת הקרבנות כך

כי בעבור שמעשה בני האדם נגמרים במחשבה ובדיבור

ובמעשה

אדם עושה מעשים

איך המעשים נגמרים?

מחשבה,

חושב,

דיבור,

מדבר ועושה.

אז מאחר

ובעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה ציווה השם

כי כאשר היא חטאה

על ידי מחשבה, דיבור ומעשה

ויביא קרבן

אז יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה

צריך לסמוך שתי ידיו על ראש הקרבן

למה צריך לסמוך את זה? כנגד המעשה שהוא עשה בידיו מה שנקרא

אז התיקון הוא שיסמוך ידיו על ראש הקרבן

ויתוודה בפיו

כנגד הדיבור

כשהוא עומד אצל הכהן אז הוא מתוודה

וזה כנגד הדיבור שאדם עושה מעשה

הוא גם עושה אותו על ידי דיבור

וישרוף באש הקרב

הכליות

שהם כלי המחשבה והתאווה

ישרוף באש

הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה

כליות יועצות והקרב זה התאוות, איפה שהקרביים, שם כל האוכל

והקרעיים

זה כנגד ידיו ורגליו

הקרעיים זה רגלי וידי הבהמה

אז הם כנגד ידיו ורגליו של האדם העושים כל מלאכתו

בעזרת הידיים והרגליים הוא עושה את כל המלאכות

ויזרוק את הדם על המזבח

דם הבהמה נזרק על המזבח כנגד דמו בנפשו

כי הדם הוא הנפש

כל זה כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה

כשהוא עושה את כל הפעולות עם הקרבן

מתחילה שהוא סומך ידיו וכו',

כי חטא לאלוהיו בגופו ובנפשו

וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד

הבורא

שלקח ממנו תמורה

לולא חסד הבורא

שלקח ממנו תמורה, השם מתחסד איתו, במקום שייקח אותו, את הבן אדם החוטא

אז הוא לוקח תמורה, את הקרבן

וכיפר הקרבן הזה שיהיה נפש תחת נפש

וראשי אברי הקרבן

כנגד ראשי אבריו

והמנות

להחיות בהן מורי התורה שהתפללו עליו

המנות, החלק שהולך לכהנים

זה בשביל שהם,

מורי התורה,

הם יתפללו עליו כי הם שחטו והכול, לקחו את החלק שלהם

שמגיע לכהנים ובזה הם מתפללים

על מביא הקרבן שהתכפר לו.

אז הרמב״ן מסביר שכל הקרבן בא תמורת האדם שהיה צריך להעשות בגופו, בנפשו,

בדיוק מה שנעשה לקרבן ובזה רואה האדם את החסד שהשם עושה איתו והקרבן מקרב אותו אל הבורא מחדש על ידי הכפרה ובזכות התפילה של הכוהנים.

אז אם אנחנו מדברים על קרבנות אז אני אגיד לכם משהו נחמד

קרבני לחמיני ישי

אתם יודעים מה זה רומז? קרבני לחמיני ישי

קרבני זה רוקנבי

לחמי הוא לוחם נגד השבת

מה הוא יהיה לישי?

מה כתוב פה?

אומר פה

שישרוף באש על קרב הכליות שהם כלי המחשבה והתאווה וזה כנגד האדם.

וראוי לו מי שחוטא שישפך דמו וישרף גופו

לולא החסד שלקח ממנו תמורה.

אז אם רוקנבי ימשיך להילחם הוא יהיה לישי

כי לא יהיה לו קרבן ולא יהיה לו כפרה.

ולחמי לישי זה גם זה לחמי עם אמנון יצחק שליטי.

לישי.

אז רוקנבי רמוז בפרשה.

והנה כשיחשוב אדם

ויתבונן בקריבו קרבן

כי עת הנעשה בבהמה היה ראוי להעשות בו,

ודאי תתעורר נפשו לשוב בתשובה שלמה ולהכניע ליבו הערל

לפני הבורא.

עד כי יבוא לידי לב נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה אם יישבר לבבו

ואם הוא יהיה נדכה

אז האלוקים לא יבזה אותו ויקבל את תשובתו.

ולכן כתבה תורה ויקרא

באלף זעירה.

באלף קטנה.

כי כלל ראשון

בהבאת הקורבן

זה ההכנעה

ולקנות את מידת הענווה.

כלל ראשון.

אם אתה מביא קורבן

אם לא יהיה מתוך ענווה

ולא יהיה מההכנעה לא יועיל לך קורבן.

כי מי יאמר זיכיתי וניקיתי עצמי ממידת הגאווה?

רוב בני האדם בעולם,

רובם ככולם, בעלי גאווה.

ואמרו בעלי המוסר

כי אפילו מתעתע רחובות

יכול להיות בעל גאווה.

על אף היותו עסוק במלאכה בזויה מאוד.

מכל מקום יכול להתגאות

כי המתעתע שלו עולה בטיבו על המתעתע של חברו.

וטאת דהו במטעת השמן.

והיה מעשה שפעם מישהו סיפר

שהוא ראה

את החבר'ה מהעירייה עובדים עם

המשאית של הזבל.

אז היה אחת שמביא את הפחים

והיה אחת שלוחץ על הכפתור והופ! מרים אותם, שופך לבפנים ומוריד.

אז הוא עמד מן הצד והסתכל ככה איך הוא כל הזמן מרים ומוריד, איך זה עולה ויורד.

אז זה שמביא את הפחים, עצר,

ואמר לו אל תראה אותי ככה, אני גם כן מחליף אותו, מדי פעם אני גם לוחץ.

הוא כבר פירש בעל הטורים.

עניין האלף זעירה.

כי משה רבנו לא רצה לכתוב

אלא ביקר.

במקום ביקרא אל משה, ביקר אל משה.

כמו שכתוב בבלעם הרשע, ויקר אלוהים אל בלעם.

כאילו גם למשה לא נראה השם אלא בדרך מקרה. ויקר, ויקר, לא ביקר.

זאת אומרת, דרך מקרה.

ואמר לו הקדוש ברוך הוא לכתוב גם באלף.

לא לכתוב ככה חסר אלף.

שזה יהיה כמו ויקר בלשון מקרה.

אלא תכתוב גם אלף, הוא אמר לו.

אז משה, מגודל הענבה, כתב אות אלף, אבל זעירה, קטנה.

הוא שהתורה מעידה על משה רבנו, והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה.

וזה היסוד של הקורבנות.

לכן האלף בתחילת הפרשה מדברת

על זה שהדבר הראשון צריך להיות עניו,

וכנוע.

וזה היסוד.

של הקורבנות.

איך יבוא בן אדם חוטא בגאווה להביא את הקורבן?

אתה צריך להיות שפר, עומדים לשרוף אותך, היו.

רק עשו לך חסד.

מי הולך לגרדום והוא ככה משוויץ?

הולכים לו להטיס את הראש.

משוויץ?

מה אתה משוויץ?

על מה?

וכתב רבנו יונה בשערי תשובה, וזה לשונו

תועבת אדוני כל גבה לב

ובעל גאווה נמסר ביד יצרו

כי אין עזר אדוני עמו אחרי שהוא תועבת אדוני.

הרי שמי שהוא בעל גאווה,

נשללת ממנו עשייתא דשמיא ונמצא מסור ביד היצר

ונתון למכשול ולחטא.

ולכך,

בהקריב אדם קורבן אדוני

וברצונו כי יתכפר לו ממשוגתו,

אם זה היה שגגה,

עליו להכניע עצמו ולקנות לנפשו מידת הענווה

למען הסר מעליו שלטון היצר

ולזכות לכפרה.

היות וכתוב בפסוק, תועבת השם כל גבה לב,

השם מתעב מי שהוא גבוה בליבו, מגביה את ליבו, גס בליבו,

בעל גאווה, אפילו בליבו לא רואים בחוץ, ובחוץ לא נראה בכלל כלום, אבל בלב השם רואה שהוא בעל גאווה.

היות והשם מתעב אותו, הוא סר מעליו

ולא משגיח עליו

ולא נותן לו סייעתא דשמיא. ממילא,

אם השם לא עוזרו,

אז הוא מסור ביד יצרו.

אם הוא מסור ביד יצרו, איזה תקנה יכולה להיות לו?

אז לא תהיה לו כפרה, הוא תועבה.

לכן,

אדם שמקריב קורבן, אם לא יתקן את הנקודה הזאת של הגאווה ויהיה ענה, ויישאר מסור ביד יצרו, לא תהיה לו כפרה.

אז א', ב', קודם כל, בשביל שיתכפר לו על חטאיו,

הוא צריך לבטל את הגאווה

ולזכור שהוא רק

מאכל רימה ותולעה,

ומה סופו,

ומי אתה בכלל.

ואם יגיע למידת הענווה, יש מקום לכפרה.

עכשיו, כשאנחנו לפני פסח,

אז בספרי המקובלים

מבואר הטעם

למה חמץ אסור אפילו במשהו.

אפילו משהו חמץ

אוסר הכול, ואסור לאכול וכו'.

ויש שאר איסורים

שהם בטלים בשישים,

יש בטלים במאתיים.

ופה אפילו משהו חמץ אוסר,

מפני שהחמץ מרמז על יצר הרע,

שאסור שיהיה לנו יצר רע אפילו במשהו.

יש לעקור אותו מן הלב לחלוטין.

כדוד מלכנו עליו השלום שאמר, ולבי חלל בקרבי.

והגמרא בבבא בתרא אומרת שדוד הרגו לייצרו הרע,

ונעשה יצר חלל בקרבו.

מאידך,

זה החמץ.

המצה מרמזת על יצרתו.

המשגיע מלומז'ה, זכר צדיק וברכה,

ביאר שהתכונה של החמץ לטפוח גבוה גבוה

כמו המתגאה

שהוא טופח וטופח וטופח.

אבל אחרי כמה ימים,

מתחיל להתעפש.

ככה הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם.

כל אלה מטפיחים את האדם,

ולכן התורה אומר, כי כל שעור וכל דבש לא תקטירו לשם.

שעור זה השמרים, מנפח, מנפח,

בדבש זה התאוות.

לא תקטירו, זה לא יבוא בית השם.

צריך לבוא ענו.

הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם.

ואחרי זמן הכל מתעפש,

ואיננו.

התאוות למיניהן

מרכיבות את הנפש של האדם,

הורסות את תאי חייו

עד שהוא נאכל כליל ויוצא מן העולם.

לולא ריסון הרצונות,

עלול אדם חלילה להתעפש ולהירקל.

זאת אומרת,

ככל שאדם

קשור לתאוות

ולרצונות ולגאווה, הוא גומר על החיים שלו, בין בציבור,

בין בעיני השם,

בין מבחינת בריאות,

כי התאוות מהרסות כל חלקה,

וידועות המחלות שהן באות עקב

השימוש במילוי התאוות,

כגון מתוק וחריף,

אלכוהול,

ושאר הדברים.

והיום קוראים לזה סמים קלים.

כבר כולם אומרים שרוצים להתיר סמים קלים,

כן?

זה לא יאומן כי יסופר.

אז הדברים, הם לא יאומנו.

ותראו מה זה בשביל כבוד.

בשביל כבוד. יש אחד,

קראו לו הרב אמסלם, לא יאומן כי יסופר.

בשביל שהוא ייבחר,

בשביל שיהיה קהל בוחרים חדש, יבחר בו, הרדתיים לא יבחרו בו.

אז מי יבחר בו? הוא רוצה שציבור גם חילוני יבחר בו.

אז מה הוא אומר? הרי הוא אמר בזמנו תחבורה ציבורית, וזה, ופה ושם.

מה עכשיו הוא אומר?

הוא אומר שהוא בעד

נישואים אזרחיים ולבטל את חוק החזיר.

לדעתי, עם כיפה,

בתי ספר על גיורים.

לא יאומן כי יסופר.

מה הכבוד שדורשים כבוד?

שיהיה לו איזה מעמד, שיבחרו בו.

מוכן למכור את התורה ואת הכול.

אתה בעד.

בעד איסורי תורה.

מה לך ולזה?

במקום שתגיד משהו הגיוני,

בעד.

הכבוד

מוציאו מן העולם.

בשעה שהיצר בא אל האדם

ומסיתו לחטא,

דומה האדם לחשוב בטעות

כי אם יובל דברי היצר

וישמע לעצתו,

יערב לו.

אך דא עקא,

הרי הוא כאותו אדם אסרוע על ערימת זפת חם,

אותה שעה של שכיבה בזפת

נעימה היא.

אבל כשהוא חפץ לקום,

אוי ואבוי, לא יכול לזוז ולנוע.

דבוק!

לזפת!

לזפת!

דבוקה בו!

ככה זה בעל תאווה.

בשעה שהוא ממלא את אהבתו

והולך שבי אחר רצונותיו,

טוב לו,

נוח לו,

טעים לו.

אבל אחר כך הדבר נורא ממש.

הריקבון שולט בו כל-כולו והוא דבוק לרעה.

לא יכול להשתחרר מהתאוות.

לא יכול.

תראו באיזה מהירות וחיפזון, כשאדם רואה איזה ממתק או משהו, איך הוא מושיט את היד ואיך הוא רוצה זה, וכבר אין לו זמן לברך,

העיקר זה יהיה כבר בפה.

תאוות.

הגאון רבי חיים מבריסק,

זכר צדיק לברכה, ממשיל את העניין.

לפלוגות חיילים קוזאקים,

איש וסוסו,

אשר הוא רוכב עליו.

אין קוזאק בלי סוס.

ועל החייל לשמור על הסוס.

צריך לשפץ אותו, לנקות אותו,

לשמור על בריאותו ושלמותו.

ואסור לו למכור את הסוס.

העמידו לרשותו סוס,

הוא צריך להיות עם הסוס תמיד ולדאוג לסוס,

לבריאותו, שלמותו,

נקיותו והכול.

זה אומר שלסוס יש קוזאק

שמשמש אותו,

ולא לקוזאק יש סוס.

ככה הן התאוות.

לא שהתאוות משמשות את האדם,

אלא האדם הופך להיות עבד לתאוותיו.

ואיבן עזרא אומר, רוב בני האדם הם עבדי התאוות.

במקום אחר הוא אומר, כל בני האדם עבדי התאוות.

המצה מסמלת

את

מהותו של יצר הטוב.

למה?

המצה אינה תופחת.

היא לא כמו השיעור, החמץ.

היא אינה תופחת.

היא לא מגביהה את המידה אל על.

היא בענווה,

בצניעה,

בשקט, ללא התנשאות.

ולכן שומרת המצה על טבעה וטעמה זמן ממושך ביותר. המצה יכולה להישאר שנה שלמה.

אתה יכול לאכול אותה בשנה הבאה.

ועכשיו שעשינו מצות

עם ואקום,

אהה, אתה גם בעוד שלוש שנים יכול לאכול אותה.

זאת אומרת,

מצה שומרת, אבל לחם, חמץ,

עוגיות מתעפשות אחרי כמה ימים,

אתה רואה עובש עליהן וריקבון וסרחון והכול.

המצה אומרת שצריך להכניע את הלב

ולהכיר שאנחנו עבדים של הקדוש ברוך הוא.

עבד מה יש לו להתגאות?

וזה היסוד שאנחנו מתבקשים בפסח להבין.

יצאנו מעבדי פרעה

והפכנו להיות עבדי השם.

מעבד לתאוות

זכרנו את הבצלים, את השומים, אבטיחים, הכול.

דגים.

יצאנו מעבדי פרעה ועכשיו אנחנו עבדי השם.

מעבד של תאוות.

במ״ט שערי טומאה

עברנו לתעבדון את האלוהים על ההר הזה.

וזוהי עבודת חג הפסח.

זה העיקר

וזה היסוד.

אבל מי שנוטל מן הפסח רק תקנה דלח,

הרי לא יצא ידי חובתו

ולא זכה לבוא לכלל הללוהו עבדי אדוני.

אנחנו צריכים לשבח

ולהלל את השם שזכינו להיות העבדים שלו ולא העבדים של גמד פרעה הרשע.

אנחנו עובדים עבודה רוחנית את השם.

כל אחד יש בו מקדש בתוך הלב ושכנתי בתוכם.

אנחנו העם סגולה,

נבחרנו מכל העמים.

השגחת השם ועינו וחמלתו עלינו כל הימים.

מה אתה רוצה יותר טוב מזה?

לשמש את הקדוש ברוך הוא?

זו הזכות הכי גדולה שיש עלי אדמות.

מה נאמר על אברהם? מה נאמר על דוד? מה נאמר על משה?

עבד השם.

זו המדרגה הכי גבוהה.

אבל עבד לתאוות?

אפילו בהמה

אין לה תאוות.

אוכלת תמיד

מה שגזר הבורא, וזהו.

אין חידושים, אין מעדנים,

אין נשנושים.

אותו דבר.

והאדם שהוא המעולה שבבריאה,

עבד

עבדים לתאוותיו.

צריך להשתחרר מזה.

על זה אומר החמץ,

אסור במשהו.

אסור במשהו.

כי יצר הרע אפילו במשהו,

אם תשים טיפה שמרים, זה כבר מטפיח.

אז לכן, תברח מהגאווה, כי אתה צולק מהשם,

ולא יהיה לך סיעתא דשמיא, ותימסר ביד יצריך.

אז עדיף להיות מצה,

להנמיך פרופיל,

עבד השם,

ברצון ובשמחה,

השגחת הבורא עליך, וסיעתא דשמיא בימיניך,

והנה מה טוב ומה נעים,

להיות מחובר ודבוק לבורא,

ליוצר, ולא ליצר.

זה לוקח אותה ל...

לגן עדן וההוא לוקח אותנו לגיהנום

אז מה עדיף?

רבי חנניה ברגע שיאמר אוסו גוז ואוסו גוז ואוסו ישראל לפיכוח חרבו לנו תורה ומסוות

שנה אמר אדון אבו סלימאן צדק לא יחדיל תורה ויעדיף