כוונות התפילה | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום כנרת בת בתיה בנייה שהקדוש ברוך הוא יסיר מעליה כל חולי ולא תזדקק לניתוחים וטיפולים כלל, אמן.

אמן.

דבר אל בני ישראל ואמרת עליהם

אדם

כי יקריב מכם קרבן אדוני מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם.

את פרשיות הקורבנות

לומדים מתוך סדר קדשים,

המון הלכות,

רבות ועמוקות.

חוכמת

זה סדר קדשים,

ואין גזירות מלך

בכל פרטי דיני הקרבת הקורבנות.

אבל מי שמתבונן יראה

שכל אלו ההלכות

נאמרו עבור הכהנים המקריבים בבית המקדש.

הם חייבים להיזהר

בששת הדברים שהזבח נזבח עבורם.

הם צריכים להיזהר

וחייבים להיזהר בקבלת הדם,

בהולכתו וזריקתו,

בהפשטתו,

בהקרבת אמוריו,

מנחתו ונשכיו,

ובגדרי מום וחציצה,

מקום וזמן.

זה חייבים להיזהר.

קבלת הדם זה אחרי השחיטה ששוחטים,

בא הכהן עם מזרק ומקבל את הדם שיוצא מן הגרון אחרי

שחיטת שני הסימנים,

ממלא את המזרק בדם, מוליך אותו

וזורק אותו על פינות המזבח מסביב, כמו שלמדנו.

הפשטתו מהעור,

הקרבת אמוריו זה נתחיו,

שמביא אותם למזבח

למטה ואחר כך מעלים את זה,

מנחתו ונשכיו, המנחה והנסך של היין,

גדרי מום וחציצה זה מה שצריך ביקורת

לפני ששוחטים

את הקורבן,

אם יש בו מומים,

מקום וזמן.

אבל הבעלים,

מקריבי הקורבן,

עליהם נאמר רק

שיקריבוהו פתח אוהל מועד לרצונו

לפני אדוני.

זאת אומרת, הבעלים,

בעל הקורבן, שצריך להביא קורבן,

בין אם זה חטאת,

בין אם זה תודה,

בין אם זה עולה,

בין אם זה כל קורבן שהוא מביא,

הוא צריך להביא אותו אל פתח או אל מועד לרצונו,

דהיינו ברצון נפשו או לרצונו בשביל שיתרצה לפני השם,

וזה צריך להיות לפני השם.

דהיינו לכיוון מערב,

שם השכינה נמצאת, שם ההיכל ושם קודש הקודשים.

ויש לו לבעלים מצוות שמיכה,

שהוא סומך את ידיו על הקורבן ומתוודה,

או יאמר שירות ותשבחות, אם זה קורבן תודה, הוא לא צריך להתוודות.

ולאחר מכן

יעמדו בעזרת ישראל

עד שיקריבו הכהנים את הקורבן כדת.

אז אחר כך הוא רק מסתכל על כל התהליך שנעשה בקורבן.

הרי שלגבי הבעלים עיקר הבאת הקורבן הוא כשמו.

עיקר הבאת הקורבן

הוא כשמו.

מה זה קורבן?

להתקרב על ידו לפני השם

ולעמוד בבית המקדש.

אז עיקר תכלית הבאת הקורבן בשביל הבעלים המקריב את הקורבן זה שהוא יתקרב לשם יהיה בבית המקדש.

בעוד שהכהנים יש עליהם חובה להיזהר בששת הדברים שמנינו.

עכשיו,

העלייה לבית המקדש

אומנם הצריכה טהרה וקדושה.

טהרה מכל הטומאות.

טמא, אסור לו לבוא לבית המקדש.

בנוסף על כך

אין אדם נכנס לעזרה אפילו טהור,

עד שיטבול.

אז צריך גם קדושה.

טהרה מכל טומאה,

וקדושה הוא צריך גם לטבול. לא מספיק שאתה טהור,

טהור ואין בך שום טומאה,

אלא צריך גם שיטבול.

ובהכנה והכשרה גדולה

יש לו למקריב קורבן לקבל עליו

עד שישתלם ויהיה ראוי לקריבה זו.

זאת אומרת, המקריב קורבן,

הוא צריך לקבל עליו הכנה והכשרה

גדולה עד שיהיה

מושלם וראוי לקריבה הזאת.

והתוספות כתבו בבא בתרא כא',

בדיבור המתחיל כי מציון תצא תורה,

שם כתוב,

לפי שהיה רואה קדושה גדולה

וכהנים עוסקים בעבודה,

היה מכוון ניבו יותר ליראת שמיים וללמוד תורה,

כמו שדורשים בספרי, למען תלמד ליראה.

מה זה למען תלמד ליראה?

גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד,

לפי שהיה עומד בירושלים,

עד שיאכל מעשר שני שלו,

והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמיים ובעבודה,

היה גם הוא מכוון ניראת שמיים ועוסק בתורה.

אז מהי ההכנה?

צריך הכנה והכשרה גדולה למקריב

עד שהוא יהיה ראוי

ומושלם לקריבה הזאת, שזה יתועיל לו.

מה היה?

מציון תצא תורה?

מה זה מציון תצא תורה? כל מי שבא לציון,

לירושלים,

יוצא משם עם תורה,

יוצא משם עם חשק ללמוד, לעבוד את השם.

למה?

כי כשאתה מגיע לירושלים אתה רואה קדושה גדולה,

אתה רואה את הכהנים עוסקים בעבודה,

ואז האדם מכוון את ליבו, יוטל יראת שמיים ללמוד תורה ומקבל חשק,

כי הוא רואה את כולם ככה,

ואז הוא מתעורר בעצמו,

כמו שלומדים מהפסוק למען תלמד ליראה.

המעשר שני נאמר עליו גדול מעשר שני,

למה הוא גדול? במה הוא גדול?

שממיא לידי תלמוד.

איך מעשר שני?

מעשר שני, אוכלים אותו בירושלים.

כל מי שיש לו מעשר שני צריך לעלות לירושלים לאכול אותו שם.

למה זה ככה?

למה זה גדול שמעשר שני מביא לידי תלמוד?

כי אם אתה עולה לירושלים בשביל לאכול אותו,

אז לפי שהיה עומד בירושלים,

עד שהוא אוכל את המעשר השני שלו,

בינתיים הוא מספיק לראות איך כולם בירושלים עוסקים במלאכת שמיים ובעבודת הקורבנות.

והיה גם הוא מכוון את ליבו ליראת שמיים ועוסק בתורה.

כל זה

הוא מלבד חוקי הקורבן והטעמים שלו של הקורבן, מהטעם של כל דבר ודבר,

והפעולות שהוא פועל לקורבן,

והכל זה בגזירת מלך וסתרי תורה,

עד כדי כך

שכהנים אוכלים

ובעלים מתכפרים,

על ידי שהכהנים אוכלים את מה שמותר להם מן הקורבן, חלק עולה

באש

וחלק

הכהנים אוכלים.

והם, בשעה שאוכלים, מכפרים על הבעלים.

הרי זה סוד גדול.

ההוא אוכל לו את הקורבן והוא מתכפר. איך זה עובד?

הכול סודות נפלאים.

זה חוץ מכל מה שאמרנו, כן.

עכשיו מזה נבין

מה שרואים במחלוקת הרמב״ם והרמב״ן,

זיכרונם לברכה בטעמי הקורבן.

הרמב״ם כתב במורה נבוכים חלק ג',

ל״ב, מ״ו״

תכלית הקורבנות

ולהרחיק את ישראל מעבודה זרה.

זהו.

הרמב״ן,

בספר ויקרא,

א׳, ט׳,

הקשה עליו.

הרי הבל ונוח הקריבו קורבנם לפני שהיה בעולם שמץ עבודה זרה כלל.

אז איך אתה אומר שכל עניין הקורבנות זה להרחיק את ישראל מעבודה זרה.

אז מה הקורבנות שהקריבו? אם זה הטעם של הקורבנות,

מה הטעם שהבל הקריב?

לא היה עדיין עבודה זרה בעולם.

נוח הקריב לא היה עבודה זרה בעולם.

הוא היה לבד בעולם.

הוא ירד מהטבע,

אין שום דבר בעולם. רק הוא, משפחתו.

אז למה הם הקריבו קורבנות?

סוד הקורבנות הוא עצום וגדול.

אז איך אתה, הרמב״ם, אומר שזה רק מטעם זה?

אבל יש לומר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים.

בוודאי שגנוזים בקורבן

רזים עילאיים.

יש בזה סודות עליונים.

ומעיקרו הקורבן לא ניתקן כנגד עבודה זרה. מעיקרו, מההתחלה,

הוא לא ניתקן על זה.

אדרבא,

קיום העבודה זרה בעולם מפריע לעניינו.

כמו שאמרו במדרש

על הפסוק, וערבה לה'

מנחת יהודה בירושלים,

כי ימי עולם

וכשנים קדמוניות,

שזה קורבנם של נוח ושל הבל.

וערבה לה'

איזה מנחה?

מנחת

יהודה בירושלים,

אם היא כימי עולם,

כזמן הבל,

כשנברא העולם וכשנים קדמוניות,

דהיינו בזמן נוח,

שלא הייתה עבודת כוכבים בימיהם.

אבל משום הסוד של הקורבן

והרוממות של עניינו

היה ראוי

שרק כהן גדול העומד לפני ה' לשרתו, רק הוא יקריב.

זה מה שהיה ראוי.

וכל ישראל רק יעמדו מרחוק

ויתבוננו במעשיו,

כמו ביום הכיפורים,

שכל ישראל מתבוננים במעשיו של הכהן הגדול.

וההתבוננות זוהי מצווה.

כמו שאנחנו קוראים בסדר העבודה ביום הכיפורים,

בדיוק איך היה כל התהליך

שהכהן הגדול

עושה את עבודתו.

וההתבוננות,

להתבונן בכהן בשעת עבודתו, זו מצווה.

כמו שכתוב ביום הסמוך,

או בשעה שהוא מזכיר

את השם בקדושה ובטהרה,

היה מזכיר את השם המפורש, הכהן הגדול,

כולם משתחווים לשם יתברך,

קורעים ומשתחווים.

אז זה היה ראוי,

שאת הקורבנות יקריב רק כהן גדול, כמו ביום הכיפורים.

ובעלייה לרגל

בשלושת הרגלים

היו שואבים רוח הקודש.

ישראל, שהיו עולים לשם, היו שואבים רוח הקודש

שהייתה מספיקה עבורם עד לרגל הבא.

זאת אומרת, אתה בא לסוכות,

אתה שואב עד פסח.

אתה בא פסח, שואב עד שבועות.

בא בשבועות, שואב עד סוכות.

שלושה רגלים,

שואבים רוח הקודש.

יונה, למה נתנבא?

שאב רוח הקודש.

שמחת בית השאובה.

זאת היא הצורה העליונה של הקרבת הקורבן

בידי הבאים בסוד השם

שנבחרו לשרת אותו.

אבל כשההמונים

יהיו רשאים להקריב קורבנות,

לכאורה אין זה ראוי.

למה?

שהרי אינם עומדים על סודם של הקורבנות.

והרגש לקורבנות נעשה אצלם קל.

והם עלולים לחשוב שיש למקדש צורך כביכול בקורבנותיהם,

וכאילו הקורבנות הם צורך גבוה.

שעל זה מתריע כתוב ואומר, למה לי רוב זבחיכם יאמר אדוני?

לא על זה בחיך או כיחיך,

כי לי כל חייתו יער.

אני צריך אותך שאתה תקריב לי קורבן? של מי כל החיות?

של מי כל הבהבות?

של מי?

אתה, אני צריך אותך שתבוא, כאילו, תקריב לי.

אז מדוע הרשתה, בכל אופן, התורה להמונים להקריב קורבנות?

הרי בסוף

כל ישראל מקריבים קורבנות.

על כך עונה הרמב״ם שמוטב לתת ביד כל אחד

את האפשרות להקרבה,

למרות שתיפגם בכך רוממות ההכרה בערכו של הקורבן,

כדי להרגיל את ההמונים,

לבוא לפני השם

ולהתקרב אליו

ולזכות לטהרה ולקדושה החופפים את משכן השם

ברעותם את כל העבודה הנעשית לפני השם.

ויחד עם זה התרחקו מעבודה זרה ואבי זריה.

יש אנשים שהם נמשכים לטקסיות,

כשיש איזה טקסים וזה, מואבים, אוהבים לנקר.

אבל שזה לא, אין שום דבר זה, אז אנשים לא...

עכשיו,

כשאתה רואה את כל ההמונים עולים לירושלים,

אתה רואה את כל זה, וזו עבודה אמיתית, לא סתם, לא טקס, כמו שרגילים החילונים על כל דבר להגיד, טקס הבר-ביצווה,

טקס החתונה, הכל טקסים אצלם,

כמו אצל הנוצרים.

אז

בשביל למשוך את עם ישראל, שהיו נכשלים, לצערנו הרב, ימות עולם,

במשיכה לעבודה זרה, כי יש לה כוח גדול,

גדול, למשוך

עבודה זרה,

אתם רואים, כל היום יש עבודות זרות שונות,

היום יש בלי סוף כדורגל,

עבודה זרה שמיליארדים דבוקים בזה,

יש עבודות זרות של ספורט למינו,

יש כל מיני תחרויות למינם,

ויש כל מיני מסיבות והופעות,

לא נגמר.

אנשים מעלילים, אנשים הופכים להיות אלילים, קוראים להם אלילים,

אלילי הנוער, אלילי ג'דדי,

אלילים.

זאת אומרת, זו עבודה זרה, זה אלוהים זרים, זו עבודה זרה, זו עבודה זרה לתורה,

זו עבודה זרה.

אז להרחיק,

אומר הרמב״ם, היה שווה

שכל ההמונים יוכלו להקריב קורבנות

בשביל להתרחק מעבודה זרה,

כי על ידי זה יבואו לבית המקדש שלוש רגלים,

ואז יראו קדושה וטהרה ועבודת השם,

ומציון תצא תורה,

נהיו מחוברים לשם, יתקרבו, ועל ידי הקורבן יהיה קריבה לשם, עם כל ההכנות שהסברנו,

וזו סיבה מספקת

וסיבת ההמונים

להקריב קורבנות.

נמצאנו למדים

ששני דינים הם בקורבן.

סודו

ורום עניינו מתקיימים על ידי המקריב בדווקא, על ידי הכהן.

הכהנים יודעים את סוד הקורבנות ועניינם.

זה דבר אחד.

וזה כמו קורבן אדם הראשון והבל,

קורבן הבל ונוח,

שהם הקריבו וידעו את הסוד של הקורבן.

הרי אחרי הקורבן של נוח הקדוש ברוך הוא אמר שלא יביא יותר מבול לעולם.

הקורבן גרם, הקורבן.

נוח ידע סוד הקורבן.

למעשה קין ידע סוד.

הקורבנות ראשון הוא היה נביא.

למה הוא מזכיר פה את הבל?

כי הוא ידע גם את ערך הקורבן והוא הביא מהשבח,

מהחלב,

בעוד שהוא הביא קין מהפסולת.

אבל מכל מקום הם ידעו את הסודות.

אז זה דבר אחד. ודבר שני זה הקריבה לפני ה'

שלכך מסוגל בייחוד בית הבחירה.

אז להביא את ההמונים

אל בית ה' זה עניין שני.

למה?

כשמתקרבים ועומדים לפני ה'

לכך

מסוגל במיוחד לגרום לנו להתקרב אל ה' להידבק בשם בתורתו,

זה בית הבחירה,

בית המקדש.

ויש על זה פסוק,

והנה באר בשדה

זו ציון.

ונאספו שם כל העדרים

בשלוש רגלים,

והשקו את הצאן ששואבים משם רוח הקודש.

זאת אומרת, מרומז בפסוק.

והנה באר בשדה ונאספו שם כל העדרים והשקו את הצאן,

אז זה בא לרמז על ציון שנאספים שם עם ישראל בשלוש רגלים.

הם נקראים צאן, עם ישראל צאני, צאן מרעיתי.

ושקו את הצאן, מה ההשקיה?

שואבים משם את רוח הקודש,

מציון מבית הבחירה, בית המקדש. זה רמוז בפסוק.

עכשיו, כל זה למדנו מה היה בבית המקדש.

יש היום קורבנות?

אין.

יש היום בית המקדש?

אין.

מה יש?

בית מקדש מעט, קהילות כפז.

ואמרו חכמים, זיכרונם לברכה.

תפילות,

במקום קורבנות תיכנום,

ונשלמה פרים שפתנו.

במקום פרים שאין לנו היום להקריב,

אז מה אנחנו משלמים שפתנו?

על ידי התפילה.

שאנחנו מתפללים.

כתוב, תפילות במקום קורבנות תיכנום.

מי תיכנו לנו? 120 אנשי כנסת הגדולה.

ביניהם נביאים גדולים.

כל התפילה היא סודות עליונים.

אנחנו קוראים סודות עליונים שמתקנים עולמות ועושים דברים מדהימים.

תכף נראה קצת.

ויש מי שאומר,

תפילות,

אבות תיכנום.

רגע,

תפילות במקום קורבנות תיכנום.

אז מי תיכן אותם? 120 אנשי כנסת הגדולה?

או אבות תיכנום?

אלו ואלו דברי אלוהים חיים.

בוודאי שאבות תיכנו תפילה

בעבודה שבלב.

אברהם, יצחק ויעקב תיכנו

את התפילות.

אברהם תיקן שחרית,

יצחק

מנחה

מיעקב

ערבית.

כל זה עם פסוקים.

ו...

כתוב באברהם, עודנו עומד לפני אדוני.

וכמו שנפסק בשולחן ערוך באורח חיים צדיק ח',

סעיף א',

דברי רבנו יונה,

שהמתפלל יחשוב כאילו שכינה כנגדו.

תסתכלו בסידורים.

לפני שאתם מתחילים, שמונה עשרו לפני ה' שפתי תפתח, כתוב

שאדם מתכוון שהוא עומד

בבית המקדש כנגד קודש הקודשים,

ואם אתה נמצא במקום, אתה מכוון לירושלים, לבית המקדש, לקודש הקודשים,

ועומד לפני ה'.

ככה כתוב, שאתה צריך לצייר.

כשאתה עומד בתפילה איפה שאתה עומד בתפילה,

אתה צריך לצייר שאתה לכיוון ירושלים,

בית המקדש, קודש הקודשים,

ועומד לפני השם בהכנעה וענווה וכעבד לפני ריבו.

ואתה מתפלל לפניו, כאילו אתה נמצא בבית המקדש.

אז המתפלל,

כך כתוב, יחשוב כאילו שכינה כנגדו.

וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה,

שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם,

עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות

ולהתגברות הכוח השכלי,

עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה.

זה בתפילה.

מי היה עושה ככה? חסידים

ואנשי מעשה, לא ההמון.

והתפילה חוברה על ידי 120 זקנים,

ומהם כמה נביאים,

והם גלמו בה את ספונות הכוונות

בעמקות נוראה,

כידוע מספר נפש החיים,

שרבנו חיים מבולוז'ין, זיכרונו לחיום הבא,

בשוער ב' בפרק יוד.

אז זה

העניין של התפילה.

האבות תיקנו את עיקר התפילה

עם העבודה שבלב,

כמו שכתוב אברהם, עודנו עומד לפני השם.

זאת אומרת, העמידה בתפילה היא לפני השם.

וככה נפסק בשולחן הארוך שכך צריך שיחשוב כאילו שכינה כנגדו.

ובאמת, אלה שהם חסידים ואנשי מעשה,

הם היו מתבודדים ומכוונים בתפילתם

כוונות כאלה עצומות,

עד שהיו מתפשטים מן הגשמיות,

כאילו תלושים מן העולם הזה לגמרי, לא מחוברים בכלל לגוף,

ועד שהיה מתגבר כוח שכלי והיו מגיעים קרוב לנבואה.

וכל התפילה היא בעמקות נוראה, עם סודות גדולים ועליונים.

אבל עם כל זה,

הרי התפילה היא חובה על כל אחד ואחד.

וכל אחד הוא מגיע לרמה כזאת של תפילה?

והעמונים והחכמים שווים בתפילתם, זה אותו נוסח.

כולם אומרים אותו נוסח.

והתפילה נעשתה כל כך מלומדה,

עד שאפילו לחכם

קשה להשתחרר מהמלומדה הזו,

והכול מתפללים.

אלא, זו, זו, זו, זו, זו, זו, זו, זו, זו, זו, זו, זו, זו, זו, זו, אלא,

מה, אז מה, מה, מה פה העניין?

אלא,

שכמו בקורבנות,

כך גם בתפילה יש את שני החלקים.

יש את החלק של רוממותה בסודותיה,

שעל זה אמרו, זיכרונו לברכה,

שהתפילה היא מהדברים העומדים ברומו של עולם,

ובני אדם מזלזלים בהם,

שנאמר, קירום זולות

לבני אדם.

זו תפילה, אומרת הגמרא.

מה זה קירום זולות?

כמה שהיא מרוממת יותר,

ככה מזלזלים בזה בני אדם.

הרי תפילה מגיעה עד כיסא הכבוד,

ואתה מדבר לפני ה' ויכול לקבל כל שאלותיך ובקשותיך.

אתה מזלזל, יש לך הזדמנות לדבר ולבקש ברצינות,

לא בהיסח הדעת,

עם כוונה,

ותקבל

ותשפיע על העולם.

אבל זה מלומד, האנשים אצלם זה מזלזלים.

אז יש את הדרגה הזאת

של רוממות התפילה,

ועד לפירוש המילות,

שזה הדבר המינימלי המינימלי להבין לפחות

מה אתה אומר. מה אתה אומר?

מה אתה אומר? אתה יודע מה אתה אומר?

לפחות פירוש המילות, אדם מתפלל,

לפחות אתה יודע מה אתה מדבר.

אז זה חלק אחד,

וכמו שאמרנו שזה היה ראוי בקורבנות גם,

היה ראוי מה?

שרק הכהן הגדול יקריב קורבן,

וכל ישראל יעמדו בצד ויסתכלו, כמו ביום הכיפורים וכו', נכון?

אבל בסוף אמר הרמב״ם שכדאי שכל ההמון יקריבו קורבנות,

למה? כי ירוויחו מזה שהם יבואו ויעמדו לפני ה' ויתקרבו ל' ומציון תצא תורה,

ואז כולם

יוכלו להתחזק ולעלות ולהתרומם ביראת שמיים וכו' וכו'.

אז בשביל זה כדאי היה להביא את הקורבנות,

ולהרחיק בעבודה זרה,

לא ללכת לטקסים וטקסיות ושטויות,

לבוא, איך קוראים לו? לפני ה'.

אז זה חלק אחד בתפילה גם כן,

כמו שאמרנו, בקורבנות.

החלק השני,

החלק השני,

יעמוד כבודו, יהיה לו קל,

החלק השני

הוא העמידה לפני ה'

שהוא כמו מקריב הקורבן הבא לבית המקדש ומביא את קורבנו,

ואינו יודע מאומה

מעבודות ועניינן.

אמרנו, אמרנו שבבית המקדש היה כדאי

שיבואו אנשים

רק בשביל להתחזק ביראת שמיים, למען תלמד,

ליראת ה'.

אז גם בתפילה,

גם בתפילה דומה

לאלה שהיו מביאים את הקורבנות,

ולא היו מבינים את עניינן ואת סודן

של הקורבנות, רק הכוהנים.

במקביל לפה, זה חסידים ואנשי מעשה, שהם יודעים את עיקר התפילה, ויכולים להתרומם להתפשטות הגשמיות והכול.

אבל ההמון?

לא יודע.

אבל שווה שיגיעו לתפילה במניין,

לא לבד.

כי אז כשרואים ציבור שכבר מ-03 בלילה

לומדים תורה ומתפללים בנט,

בקבוצה הקדושה שמתקדשת לשם, בעבודה, בתורה,

בגמילות חסדים,

זה מחזק,

זה מרומם.

אבל אם בן אדם הוא קערער בערבה, הוא לבד בבית שלו,

לא תפילה ולא שום דבר, זה רק בשביל לסיים את זה, בשביל לגמור, כאילו, בשביל ש...

מה לעשות?

קבעו שצריך להתפלל, נתפלל. מה יגידו שאני עבריין?

שאני לא מתפלל.

אז הוא מתפלל.

ולמה לא תטרח לא לירושלים לקבל יראת שמיים?

רק בני ברק.

מתתיהו עשר,

טבע בית מקדש מעט, מפואר.

אנשים בעבודתם,

עבודת הקודש, להתחזק, להשתבח הבורא.

אז כדאי לאדם אפילו אם הוא לא מבין עדיין את העבודה, את התפילה ואת פירושיה ואת כל סודותיה,

והכול.

אז כמו בקורבן, כך בתפילה.

ודאי שהמתפלל בכוונת סודות התפילה,

הרי זה משובח.

והיודע על כל פנים את הפירוש למילות,

ודאי חייב לכוון בכל מילה ומילה.

לפחות אמרנו, אדון הכל היה אוהבייתא, כי בא לך ואוהבי אותך.

ויש עוד, כתוב היום בסידורים, ברוך השם,

מבארים את הכול.

גם הסתומים ביותר, סידורים, שכמעט כל מילה מבארים לך מה הפירוש, מה הכוונה וכו' וכו'. מי שמרגיל את עצמו בזה, בסוף הוא יודע את הכול.

אז לפחות את פירוש המילות.

אבל גם מי שאינו יודע כלל את פירוש המילות,

לא יודע, אומר מה אני אבוא להתפלל, לא יודע כלום, מה זה הפירוש המילות. חייב להתפלל.

אבל עיקר הכוונה בעצם התפילה, כתב הרמב״ם,

בפרק ד' מלכות תפילה, הלכה טז,

עיקר הכוונה בעצם התפילה,

שהיא העמידה לפני השם.

עצם זה שאתה בא לבית מקדש מעט ועומד לפני השם שכינה,

דו לפני מי אתה עומד,

זו הסיבה המספקת בשביל שאתה תגיע לבית הכנסת.

וזה גם אומר הרמב״ן, שרוממות הכול

והביאה לבית הכנסת זה לדעת שהשם בראנו ושאנחנו עומדים לפניו וכו' וכו' וכו'. פחות או יותר אותן כוונות.

זאת אומרת, העמידה לפני השם, ואפילו לא פירוש המילות,

ולכן זה מחייב גם את מי שלא מבין את פירוש המילות,

כי זה העניין הגדול,

לעמוד לפני השם.

בדבר זה למדו אנשי הכנסת הגדולה

מעניין הקורבנות,

שכדאי לתקן נוסחאות התפילה

בסדר התפילה דבר יום ביומו,

ולחייב בה את כולם,

כדי לזכות אותם להתקרב לפני השם

ולהתדבק בו

אף על גב שזה עלול להיות מצוות אנשים מלומדה.

הרווח הגדול זה שאתה בא לבית הכנסת,

שאתה בא לבית המקדש מעט,

שאתה עומד לפני השם.

אם את זה אתה זוכר,

שאתה עומד לפני השם, כמו שכתוב בסידור, לפני שאתה מתחיל, השם שפתי תפתח.

אתה זוכר את הדבר הזה, יש לך נפקותא,

כמו שאתה עומד בבית המקדש ורואה בהקרבת הקורבן,

אפילו שאתה לא מבין את עניינו וסודו.

למען תלמד להיראה.

והרמב״ם כתב

בפרק ה' בהלכה יום,

שיש בתפילה

חמש קריאות בהשתחוויה אחת,

שהיא נפילת אפיים.

ואנחנו מורגלים

לכרוע באבות

ובמודים

תחילה בסוף.

והמדקדקים בהלכה יודעים מהקריאה החמישית

בעת הפסיעה לאחוריו.

זו הקריאה החמישית.

יש אנשים שמסיימים את התפילה,

הם עושים שלוש פסיעות אחורה, צריך שמאל-ימין-שמאל,

לא כמו אלה שמתבלבלים.

עושים שמאל-ימין-שמאל,

אבל לפני שאתה הולך שמאל-ימין-שמאל,

אתה כורע חצי גופך,

לא מוריד את הראש ככה ועושה ככה-ככה-ככה,

כמו ונטילטור,

לא, לא ככה.

אתה צריך לכרוע עד שיתפוקקו חוליות שבשדרה,

ואז אתה מתחיל לפסוע במצב כזה אחורה,

שמאל-ימין-שמאל,

ועושה שמאל-ימין-שמאל,

וזו הקריאה החמישית.

ואחרי זה

נופלים בנפילת אפיים כנוסח התפילה.

אז יש כאלה שנופלים על שמאל,

יש כאלה שנופלים על ימין,

ויש כאלה שנשארים זקופים, כמו שהבן ישחי אומר וכו'.

אבל מורגלים אנו שיש קטעים שאומרים אותם מי יושב,

במצב ישיבה,

ויש קטעים שאומרים מעומד.

יש בכריעה

ויש בנפילת אפיים.

אבל אין אנו,

מאף הלומדים,

מאף הלומדים,

שמים לב

שהקריאה וההשתחוויה הם היו העיקרים שבעבודת השם במקדש.

והואיל והתפילה

עיקרה עמידה לפני השם,

זה נקרא תפילת העמידה,

ואתה עומד, אתה זוכר, כן, שאתה עומד לפני השם.

הרי הקריאה היא כמו קריאה שהייתה במקדש.

והפסיחות לאחור הן כמו תלמיד שנפטר מריבו.

עמדת לפני השם,

אמרנו שהתפילה צריכה להיות לפני השם.

אם אתה עומד לפני השם,

איך תלמיד נפטר מריבו, מפנה לו את הגב והולך?

מה פתאום?

הוא קורע לאחוריו,

נוטל רשות, כמובן, זה נטילת רשות,

ועולה,

ואז הוא יוצא.

כתלמיד, וההשתחוויה בסוף היא כעבד שנוטל פרס מריבו וחוזר לאחוריו ומשתחווה.

וההשתחוויה היא הרי עיקר בעבודת המקדש,

ככתוב בתמיד ל״ג,

שהיו הכוהנים נכנסים

ומשתחווים ויוצאים.

מי זוכר בכלל שקריאות זה כנגד קריאות שבמקדש והשתחוויה זה כנגד השתחוויה במקדש?

לא הלומדים ולא המתפללים.

ואם כן,

חובה עלינו לשים ליבנו,

אפילו

אם טרם זכינו להתעלות לרום ענייני התפילה באופן פרטני,

שזה מהדברים העומדים ברומו של עולם,

וזה רק נחלת יחידים, אני לא יודע כמה בדור הזה יודעים להתפלל,

כמו שתיארנו,

אז לפחות נעמול, נעמול ונשריש בנפשנו

את העמידה לפני ה'.

נזכור שעומדים לפני ה'.

וכשאנחנו מתקרמים, כמו בקורבן,

אל השם בתפילה, על ידי התפילה אנחנו מתקרבים,

אני מדבר לפני ה', אני מדבר ולפניי, ואני מדבר לפניו.

הרי בגלל זה תיקנו את החובה לכול,

כי אחרת זה יהיה ראוי כמו לכהן גדול רק.

לא כל אחד יכול להתפלל תפילות עם כוונות,

כמו שבמקדש רק כהנים מקריבים והמקריבים,

דהיינו בעלי הקורבן, עומדים ורק מתבוננים.

אז אנחנו היינו צריכים כאילו לשבת בעזרת נשים, מה שנקרא,

ולהסתכל על החזן שהוא הכהן והוא מתפלל,

ועומר גומס, הוא חלם, הכל כמו שצריך.

והם באמת

חובה לכול.

והם מעכבים הם בתפילה.

אנחנו צריכים לעמוד על שטריש בנפשנו את העמידה לפני ה' ואת קרבת האלוקים שבתפילה, בגלל זה תיקנו לנו את זה חובה לכול,

וזה באמת חובה לכול,

וזה מעכב בתפילה,

אם אתה לא זוכר שאתה עומד לפני ה'.

ואדרבה,

אמרו,

גדולה תפילה יותר מן הקורבנות.

‫כי דעת אלוהים חפצתי מעולות, כתוב בהושע אביו.

דעת אלוהים חפצתי, זה שאתה יודע את האלוהים,

אני עומד לפני ה'.

דעת אלוהים חפצתי מעולות.

זאת אומרת,

התפילה גדולה יותר מן הקורבנות.

‫אז אם אתה זוכה שלוש פעמים ביום

‫לזכור שאתה עומד לפני ה' ומתפלל,

‫גם אם אתה לא יודע את פירוש המילות,

‫גם אם אתה מלומדה, זה לא טוב,

‫אבל גם, גם, גם,

‫ויש לך לפחות את זה שאתה יודע ‫בשעה שאתה עומד לפני ה',

‫אז אתה משיג את מה שהשיגו

‫מי שעלו לירושלים והיו עומדים על הקורבן ‫ורואים את מלאכת הכהן.

‫אז גם אם אתה מחזיק את הסידור,

‫ואתה שומע מה שהשליח ציבור אומר,

‫ונניח שהוא יודע להתכוון, ‫והוא מבין את פירוש המילות,

‫ואתה עונה אמן אל מלך נאמן,

‫יהי רצון,

‫אתה אומר אמן, אמת שהדברים שהוא אמר, ‫אמת שאתה חונן לאדם,

‫דעת, ויהי רצון

‫שתחוננו דעת מאיתך. ‫כמו שכתוב בסידור, כתוב את זה בסידור.

‫כתוב בסידור למטה,

‫מתחת לכל ברכה כתוב במפורש ‫מה מתכוונים.

‫אל מלך נאמן, אמת ויהי רצון. ‫אמת, מה שאמרת פה בברכה, ‫ויהי רצון שכך יהיה איתנו, ‫ויתקיים בנו וכו' וכו'.

איזה יופי. אם עשית ככה והתכוונת ‫ועמדת לפני ה',

‫אתה כאילו היית בבית המקדש ‫והאמת הקורבן,

‫בלי להשקיע שבעת אלפים שקל על הקורבן,

‫ואתה יכול להשיג את מה שאפשר היה להשיג ‫בבית המקדש.

נו, עכשיו יש לנו קמצוץ,

‫קמצוץ בהבנה.

‫ולכן כתוב בפסוק,

‫דבר אל בני ישראל,

‫ואמרת אליהם,

‫אדם, כי יקריב מכם קורבן לשם.

‫אתה מתקרב עם זה, לשם.

‫מן הבקר ומן הצאן תקריבו קורבנכם.

‫שם גם היו רואים את החסד הגדול ‫והרחמים הגדולים ‫של הקדוש ברוך הוא שעושה עם האדם,

‫שבמקום שישחטו אותו ויפשיטו את עורו ‫וישרפו אותו באש,

‫עושים את זה בתמורה על ידי הקורבן.

‫אז הוא מתעורר עוד יותר ‫לחסדי השם השתבחו. ‫ועל מה?ועל מה?

‫על שגגה.

‫על שגגה.

יואו.

‫אז מי שבא שלוש פעמים ‫וזוכר שהוא לפני השם,

‫זה יכול לשמור אותו ‫עד התפילה הבאה שלא יהיה חטאה.

למה?

‫הנה, עמדת לפני השם. ‫מה אמרת? מה דיברת? מה ביקשת? מה רצית?

‫אז תהיה, תהיה פייר, תהיה פייר, ‫תהיה בן אדם. אל תעשה לקדוש ברוך הוא ‫דברים שהוא לא אוהב.

‫אתה רוצה שהוא יעשה לך דברים שאתה אוהב, נכון? ‫אתה לא רוצה שהוא יעשה לך מה שאתה לא אוהב, ‫אז אל תעשה לו גם.

‫תעשה עם זה. איך שתתנהג, ‫ככה הוא יתנהג איתך מידה כנגד מידה. ‫השם ציל לך על ידי מיניך.

‫והתזכורת הזאת שלוש פעמים,

‫ואחר כך כל דבר, אתה אוכל,

שותה, עוד פעם, ברוך אתה השם,

‫בורא פרי העץ, ‫בורא פרי הדמה, בורא מיני מזונות, ‫בורא המוציא לחם מן הארץ. ‫איך אתה רעב, ואיך הוא משקיט את רעבונך, ‫ואיך הוא ברא לך את הכול, ‫ותכנן לך הכול, ואיזה יופי. ‫כל רגע אתה נזכר בשם, ‫ברוך אתה השם, אדון הכול, ‫היה, הווה, אי, תקיף, בעל היכולת.

‫כל הזמן מחובר, כל הזמן, ‫איפה שאתה לא זז, השם.

‫איזה יופי, ככה.

‫אז בן אדם נשמר,

‫ואם אתה בקילון פסטה, ‫בכלל חצי יממה דבוק,

‫מנותק

מכל העבודה הזרה של העולם, ‫מנותק

מכל העבודה הזרה של העולם, ‫עובד לפני השם. ‫איזה דבר נפלא זה.

‫ומי שיכול לעשות עוד יותר,

‫איי, איי, יש פה בחורצ'יק נחמדצ'יק,

‫שב-12 הוא כבר עושה תיקון חצות, ‫ואחר כך קובע לימודים,

‫ואחר כך הוא בקנישתא, ‫ואחר כך הוא מתפלל בנץ,

‫ואחרי זה הוא לומד, ‫ואחרי זה הוא עושה תבלינים,

‫ואחרי זה הוא שוב לומד.

‫ובקיצור,

‫ארבע שעות ישן,

‫וכל היום הוא בתענית, לא אוכל, רק בערב,

‫וככה חוזר והולך, חוזר והולך, חוזר. ‫-20 שעות עבודת השם,

‫ארבע שעות שינה, תענית כל היום,

‫ומתעלה, מתעלה, מתעלה.

‫זה בן אנוש.

בן אנוש.

‫אז אם יש רצון, אם יש שאיפה,

‫והוא גם מתפלל הכול בעמידה.

‫לומד בעמידה ומתפלל בעמידה, לא יושב בעמידה.

‫מה הוא, מה זה?

‫בחור רציני, הא?

‫כל אחד יכול להיות אם הוא רוצה.

‫שבות שולום.

‫מייחד אני אמר כשאומר,

‫שנא אמור אדם ארבעם סלמאן סלום גוייך, ‫זילתור יעדי.

‫-תודה.