מידת הענוה

נציב יום: לעילוי נשמת אהרון בן יחיא - מנוחתו עדן אמן.

 'מידת הענווה' 

בפרשת ויקרא פותח הפסוק: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א, א) 

האות אל'ף הראשונה כתובה קטנה, זעירה! מדוע? 

בעל הטורים עונה על כך ואומר: 'כי משה רבנו בענווה מופלגת לא חפץ לכתוב בלשון שמשמע ממנה שהקדוש ברוך הוא יחס לו חשיבות רבה וקרא לו על מנת לדבר עמו! אז הוא ביקש להמעיט בערך ולכתוב: 'ויקר' בלי אל'ף כמו שנאמר בבלעם! מלשון מקרה בדרך עראי. אבל הקדוש ברוך הוא ציוה עליו: להוסיף לכתוב את האות אל'ף ומשה כתב את האל'ף אבל קטן! אל'ף זעירה'. 

בעלי הגאווה - מתועבים מאוד בעיני הקדוש ברוך הוא! ושלמה המלך (במשלי טז, ה) אומר: "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" 

האורחות צדיקים מוצא לנכון לפתוח את ספרו בגנות המידה הזו! ובהקדמה הוא מבאר מדוע: 'השער הראשון נדבר על מידת הגאווה ומה טוב שנזדמן תחילה לכל השערים, מפני חיוב האדם להבדל ממנה! כי היא פתח לרעות רבות!! ולא ראינו כזאת לרעה בכל המידות. לכן צריך האדם להתחכם, להנהיגה אל מנהג הראוי ולדחות אותה במקום שאינה ראויה בו'. 

זאת אומרת יש פעמים שאפשר להשתמש כמו: "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'" (דברי הימים-ב, יז, ו) בדרך כלל יש להתרחק ממנו. 

'לעומת הגאווה, שהיא מתועבת בעיני הקדוש ברוך הוא! מוצאים היפוך מידה זו: וזו מידת הענווה! היא משמשת סולם לעלות בו אל בית השם, דרכה מגיעים לידיעת דרכי השם וקונים יראתו. ודוד המלך (בתהילים כה, ט): "יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ" ושלמה המלך אומר: "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת השם" (משלי כב, ד). 

בילקוט שמעוני מובא מאמר רבותינו זכרונם לחיי עולם הבא: 'מה שעשתה חוכמה עטרה לראשה - עשתה ענווה סוליים לרגלה!' שנאמר: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת השם" (תהלים קיא, י) ונאמר: "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת השם". 

ויש ביאור נאה! בפירושו של הרמב"ם (למסכת אבות ד, ד) מה כתוב? "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת השם" זאת אומרת החוכמה שמה כתר לראשה! מה הכתר לראשה? – ה: רֵאשִׁית חָכְמָה מה היא? - הראשית זה ה: יִרְאַת השם! זאת אומרת היראה היא הכתר של החוכמה!! אבל הענווה עשתה את זה את הכתר הזה סוליה לרגלה! למה? כתוב: "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת השם" איפה נמצאת היראת השם? בעקב של הענווה, לא בראש של החכמה!

 גם הרמב"ן באגרתו העלה על נס את מידת הענווה! והכתיר אותה בכתר המידה המעולה!! והוא אומר: 'שהיא מידה טובה מכל המידות הטובות!' עד כדי כך!! באגרת הרמב"ן: 'שהיא מידה טובה מכל המידות הטובות!' 

על הגאווה כתב הגאון מוילנא את הדברים הבאים (בפירושו למגילת אסתר על דרך הרמז א, ב): 'כנגד כוח הקדושה - העניק הקדוש ברוך הוא כוח גם לטומאה! "גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱ-לֹהִים" (קהלת ז, יד) וכנגד המרכבה הטהורה בארבעת (4) רגליה - ארבעה רגלי המרכבה, העניק הקדוש ברוך הוא כוח לטומאה וגם לה יש ארבע רגליים! מה הם הארבעה? 'ארבע כיתות שאינן מקבלות פני שכינה; חשמ"ל! חשמל; כת חנפים, כת ליצנים, כת מדברי לשון הרע וכת שקרנים. זה הארבע רגליים! ומה היא המרכבה של הטומאה בכבודה ובעצמה? והמרכבה עצמה! מה היא? - מידת הגאווה!! 

נורא נוראות עד אכן מגעת טומאת הגאווה! 

הגאווה מסוגלת להפיל אדם לשאול תחתיות! והדוגמה הנוראה מכל; ירובעם בן נבט שעליו אמרו חכמים: 'שחטא והחטיא את הרבים!' בעוון החמור ביותר! עבודה זרה!! מה הוביל אותו עד כדי כך? הרי אדם צריך למסור את נפשו ולא לעבוד עבודה זרה! 'יהרג ולא יעבור' הגמרא (במסכת סנהדרין קא) מספרת: שהוא הכין עגלים לעבודה זרה בבית אל ובדן והוא מצווה את עם ישראל: להשתחוות לעגלים במקום לעלות לרגל לבית המקדש! עבודה זרה ממש!! למה? כי הוא נבחר להיות מלך על ישראל ו: 'אין ישיבה בעזרה אלא למלכי יהודה!' ולכן הוא יצטרך לעמוד ליד המלך רחבעם 

ואז יגידו: 'רחבעם – מלך! ומי עומד לידו? – עבד!' ירובעם עבד... הוא לא היה מסוגל לדבר זה בגאוותו הנוראה חשש: שכבודו יפגע הובילו אותו למעשה נפשע זה להציב עגלים! ולהחטיא את כל ישראל בעבודה זרה!! 

המעשים של ירבעם ממחישים היטב את מה שאמרו רבותינו: 'הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם' (אבות ד, כא) 

אבל עמדה לו הזדמנות פז! לשוב בתשובה ולנטוש את מעשיו הרעים!! והוא בחר להפסיד זאת ואת קרבת הא-לקים שהיה יכול להגיע אליה על ידי התשובה. וזאת למה? - משום שמידת הגאווה כבר קיננה בו והורגל בה! 

מספרת הגמרא (בסנהדרין קב) על הפסוק (במלכים-א יג, לג): "אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה" מה זה "אַחַר"? אַחַר מה? 

'אמר רבי אבא: 'אַחַר - שתפסו הקדוש ברוך הוא לירבעם בן נבט בבגדו! ואמר לו: 'חזור בך! ואני אתה ובן ישי נטייל בגן עדן!!' דוד המלך 'רגל רביעית במרכבה' דוד המלך אהוב של הקדוש ברוך הוא! ירובעם מתועב "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" זה לא "גְּבַהּ לֵב" זה בעל גאוה בפרהסיה! מעמיד עגלים והכל! 

וה' אומר לו: 'אני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן!' וואו!! משפל השפל של השפל - מגביה אותו עד להיות כמו רגל רביעית במרכבה רק תעשה תשובה! וואי וואי וואי... 

אמר לו: 'מי בראש?' אבל... 

אמר לו: 'בן ישי בראש!' 

אמר לו: 'אם כך איני רוצה!' וואי וואי וואי... 

קודם הוא אמר לו: 'אני ואתה ובן ישי!' לא, הוא רוצה לשמוע עוד פעם: 'תגיד לי! מי בראש?' 

אמר לו: 'אם ככה בן ישי בראש!' וואי וואי וואי... 

הוא נשאר עדיין בעל גאווה בשאלה! הוא לא חוזר בתשובה. 

נורא נוראות! מבהיל!! לא יאומן!!! לאן הוא ילך? גיהני גיהנם! מה זה, אתה מעדיף את זה?! לא יאומן! לא יאומן!! 'מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם' ממש!! במקום טיול בגן עדן עם הקדוש ברוך הוא?! כן! לא, עכשיו... הוא עכשיו הוא שומע: 'מה? אני אלך אחריו?!' וואי ווואי וואי... 

ירובעם בסכלותו דוחה זאת בשתי ידיים! למה? - כי הוא מבין: שדוד יקבל כבוד יותר גדול משלו! ובגאווה הנוראה לא היה מסוגל לכך. 

הגאון רבי חיים שמולביץ זכר צדיק קדוש לברכה העיר: אם נתבונן ונדקדק בלשון הגמרא נגלה, כי מלכתחילה היה מיועד ירובעם בן נבט לכבוד רם משל דוד בן ישי! 

כי אמר לו השם: 'אני ואתה!' זה יותר מזה, זה 'אני ואתה' זה כאילו אני ואתה!! אתה מבין? אני ממש ואתה!! ובן ישי, בן ישי זה כאילו טפל! כאילו אתה העיקר!! לא רק ראשון. - לא! 

אבל הוא רוצה להיות בטוח שהוא ולא אחר זוכה לכבוד הגדול! ולכן הוא שואל: 'מי בראש?' מכיוון שביקש גדולה לעצמו - נענה ממרומים: 'בן ישי בראש' ואיבד את הכל! למה השאלה שלו גרמה לו להפסד הכבוד? – 'כי הרודף אחר הכבוד - הכבוד בורח ממנו!' מכיוון שהוא דרש לשמוע במו אוזניו: שהוא יקדם לדוד - חמק הכבוד מבין אצבעותיו! ונתבשר: שבן ישי הקדים! 

והגאון רבי חיים שמולביץ מסיים בלשונו: 'מתוך כך הגיע לידי טירוף הדעת! ואמר: 'אי הכי? לא בעינא!' = אם ככה, אני לא רוצה. 

'חוטא ומחטיא! קוראים לו: 'לשוב בתשובה! ולהתהלך בגן עדן!!' בגן עדן! אין גיהנם, עבודה זרה! החטיא את כל ישראל... - בגן עדן! מטייל עם הקדוש ברוך הוא!! מי קיבל הבטחה 'לטייל עם הקדוש ברוך הוא'?! 

שב ונפל בתהומות החטא - בגלל חולי הגאוה! 

וראיתי בספרים: 'שזה יותר חמור ממה שאמרנו עד עכשיו! הוא שמע מה אמר לו הקדוש ברוך הוא, הוא שמע: 'אני ואתה!' כשהוא שאל: 'מי בראש?' הוא התכוון: 'שהוא יהיה לפני הקדוש ברוך הוא!' וכאילו 'אתה ואני' על זה נאמר - שהקדוש ברוך הוא אומר: שבעל גאווה 'אני והוא לא יכולים לדור במחיצה אחת!' לא מצידי, מצידו! כשזה 'אני והוא - לא יכולים לדור במחיצה אחת!' אני (להשי"ת) יש לי בעיה?! הנה! אני מזמין אותו. אומר: הוא לא יכול איתי! הוא צריך להיות הראשון!! וואי... 

כי באמת בעל גאווה שוכח את הא-לקים! הכל לא מענין אותו בשום דבר, מה זה, להמריד את כל ישראל לעשות עגלים?! זאת אומרת הוא לא 'סופר' חס ושלום את הקדוש ברוך הוא! לא כלום. מה, הוא יודע! הוא היה חכם גדול 'כל חכמי הדור היו כאזובי קיר לידו!' הוא היה אדם גדול מאוד-מאוד-מאוד בידיעת התורה! בכל!! 

הוא הוכיח אפילו את שלמה המלך כשנטל מסים בשביל בת פרעה - ובזכות זה הוא נתבשר: 'שהוא יהיה מלך על עשרה (10) שבטים!' 

הוא אמר שמה... שלמה המלך מונע אנשים להיכנס לרגל! הוא מצמצם את האפשרויות של הכניסה - ובזה הוא נפל!! עברו כמה חודשים והוא בעצמו מה שהוא הוכיח אותו את שלמה, הוא בעצמו נכשל. אבל במרד ובמעל! לא יאומן כי יסופר!! 

אבל הקדוש ברוך הוא לא ויתר עליו! רצה אותו!! לכן יש אומרים: שמשיח בן יוסף - יהיה גלגולו של ירובעם או של בנו אביה; כנגד החטאת הרבים - הוא יצטרך לזכות את הרבים! 

קשר הדוק יש בין התורה לבין הענווה; קשר רב גוונים, כבר בקשר... אנחנו רואים את הקשר כבר במקום שבו ניתנה התורה; הקדוש ברוך הוא בוחר את ההר הנמוך והשפל שבכולם! מעבר לכך, גם רבותינו אומרים: 'אין התורה מתקיימת אלא במי שדעתו שפלה!' 

והגמרא (בתענית ז') מביאה משל: 'אמר רבי חנינא בר אידי: 'למה נמשלו דברי תורה למים? ככתוב (בישעיה נה, א): "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (ישעיה נה, א) לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך! אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה!!' טבעם של המים תמיד הם יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, ככה התורה נמשלה למים שהיא מתיישבת דווקא אצל מי שהם בעלי ענווה! 

והגמרא (בנדרים נה, א) עומדת על הנקודה הזו בקשר לדברי הכתוב (במדבר כא, יח): "בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" 

אומרת הגמרא: 'כיוון שעושה אדם עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל - תורה ניתנת לו במתנה!' וּמִמִּדְבָּר - אם אתה משים עצמך כמדבר שהכל דורכין בו - אז אתה מקבל את התורה מתנה! 

אור החיים הקדוש מציין: שמעלת הענוה בקנין התורה מהפסוק: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, ב) 

כשכתוב: "וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר" המילים הללו מסמלות את עניין הענווה והשפלות! וזה מלמד אותנו: מי שמשים עצמו כמדבר שהוא הפקר ומדרך כף רגל לכל...! ומי שלא משים עצמו כמדבר - לא יוכל לקבל את התורה! לכן כתוב: "וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר" במה? – בסיטואציה, במצב של מדבר! שהכל מופקר לכל. 

ואנחנו מתפללים שלוש (3) פעמים ביום: 'וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכּל תִּהְיֶה' ומיד: 'פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶֽךָ!' אם 'וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכּל תִּהְיֶה' אז אדם יכול להיות עם לב פתוח לקבל את כל התורה! 

אחרת הוא כל הזמן עסוק: 'כן כיבדו אותי? לא...' כל הזמן יעברו לו מחשבות, כל הזמן על כל מיני דברים, לא יאומן! לא... לא יניח לו, הוא לא יכול להרגע כי זה... זה... זה... זה עדיין לא נפטרו כל הזה... זה... וזו... 

מההתחלה אנחנו מבקשים: 'וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכּל תִּהְיֶה' אחר כך מתחננים: 'פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶֽךָ' משום שהלב אינו יכול להפתח לדברי תורה קודם שאדם ישפיל עצמו וינהג בענווה. 

רבותינו הפליגו במעלת הענווה עד אין קץ! במדרש (אותיות דרבי עקיבא, בתי מדרשות חלק ב') דרש רבי עקיבא על התגים, מוצאים התבטאות נדירה! בלשון הזו: 'אין לך מידה טובה בעולם כענוה!' לא פחות. 

ומצינו אצל הרמב"ם שבדבריו על מידות הנפש הוא מפריד בין מידת הגאווה לשאר המידות. לכלל המידות הוא אומר: 'שכל מידה אמצעית – שלמה! אמצעי – שלם, יש להלך בדרך האמצע; לא להפריז ולא להקצין לא לכאן ולא לכאן. אבל במידת הגאווה היא יוצאת מן הכלל: 'לברוח ממנה כמו מפני אש! ולהדבק בכל כוחו במידת הענווה'. 

וזה לשונו (בהלכות דעות ב, ג): 'ויש דעות שאסור לאדם לנהוג בהן בבינוניות אלא יתרחק עד הקצה האחר! והוא גובה הלב. גבהות, גאוה. שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאוד! ולפיכך נאמר במשה רבנו: "עָנָיו מְאֹד" (במדבר יב, ג) לא נאמר עָנָיו בלבד. ולפיכך ציוו חכמים (באבות ד, ד): 'מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ'. 

ועוד אמרו: 'שכל המגביה ליבו - כפר בעיקר! שנאמר (דברים ח, יד): "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ".

 והרש"ש הקדוש (בספרו נהר שלום כג, א) מייחס חשיבות רבה למידת הענווה! ומנה אותה בראש ארבעת (4) שורשי המידות הטובות כולן! וכתב: 'כי כל המידות הטובות נכללות בארבעה שורשים; והם: הענוה, השתיקה, המיאוס בתענוגי הגוף והשמחה בחלקו! אלה שורשי המידות הטובות.' 

והשורש שלהם זה הכל ענוה! כי שתיקה - אדם רוצה לדבר, רוצה להוכיח שהוא יודע משהו, יש לו רצון להגיב על כל דבר ודבר, לשתוק פירושו שהוא מתבטל! הוא לא קיים, זה גם ענווה. 

למאוס בתענוגי הגוף, אדם מתבלט בזה שהוא אוכל טוב, שותה ויש לו זה יש לו בגדים יש לו זה... זה... זה... גם זה. 

והשמחה בחלקו - אדם שלא מסתפק, זה בעל גאווה שחושב: שהעולם ומלאו זה שלו והוא צריך להשיג: עוד ועוד-ועוד! ואדם ש: 'מסתפק בחלקו' זה גם משורש הענווה. 

הנה מתברר לנו: כי על האדם להחזיק בכל כוחו במידת הענווה ולהשתלם בה, להיות מושלם! עד קצה גבול היכולת. ובזה הוא משפיע לכלל מידות הנפש, כי היא המפתח היחידי!! היא המפתח היחידי - לזכות לקבלת התורה. 

הגאון רבי עקיבא איגר זכר צדיק וקדוש לברכה היה ידוע בענווה מופלגת! הסיפור יעיד כאלף (1,000) עדים! פעם ארע ושני (2) אדירי התורה באותו דור; הגאון רבי עקיבא איגר והגאון רבי יעקב מליסה בעל 'נתיבות המשפט' עשו שבת בעיירה אחת. בשבת בבוקר בית הכנסת הומה ממתפללים שניהם יושבים זה בצד זה. 

הגבאי ניצב ומכריז בקול רם: 'יעמוד מורנו ורבינו הגאון רבי עקיבא שלישי!' שקט, לפתע נשמע קול חבטה עזה - הרב עקיבא איגר צנח על הקרקע מעולף!! מהומה בכל הבית הכנסת המתפללים עם הטליתות מזנקים ממקומם ורצים להזעיק עזרה חלקם רוכנים על גופו של גדול הדור מנסים להשיב את נפשו חלקם בוכים זועקים: 'שיר למעלות אשא עיני אל ההרים...' ספלים של מים נשפכו על פניו הקדושות - אך לשווא! הוא נשאר מעולף נפשו מסרבת לשוב. זעקות השבר מרקיעות שחקים המוני המתפללים מרגישים: שהרב הנערץ הולך ומתרחק מהם וידם קצרה מלהושיע! 

ואז שומעים את הגאון מליסה אומר: 'פנו לי דרך' דממה משתררת ושביל צר נקרע בין המתפללים שהקיפו את הגאון המעולף בתוך השביל הזה עושה את דרכו רבי יעקב מליסא רוכן לאוזן של רבי עקיבא איגר לוחש לו משהו ומזדקף ואז קרה הנס! רבי עקיבא פוקח את עיניו ועל פניו ארשת שביעות רצון, סידר את הטלית וניגש לעלות לתורה. איש לא ידע מה הלחש הפלאי שהוא לחש לו! הסקרנות גאתה בכל עוז!! וחלק מהציבור היה מוכן לשים כל הון רק לדעת: 'מה הקבלה המעשית שהשתמש בה רבי יעקב מליסא? להציל את חייו של גדול הדור!' 

אבל אחרי שהסתיימה התפילה באה התעלומה על פתרונה! כמה מהמתפללים העיזו לשאול אותו: 'מה הפשר הדבר?' 

אז הוא אמר להם: 'כשהתעלף הגאון רבי עקיב איגר, הבנתי מיד למה הוא התעלף! להזמין אותו לעליה המכובדת עלית שלישי?! רבי עקיבא הוא עניו מופלג! הוא לא יכול לשאת את המחשבה: שגבאי בית הכנסת מעניק לו את הכבוד הגדול בעוד שאני יושב לצידו!! ולכן הוא התעלף. 

לכן התכופפתי ולחשתי באוזנו: 'דע לך רבי עקיבא, גבאי בית הכנסת העניק לך את עלית שלישי לא בגלל שמישהו חושב שאתה גדול ממני בהשגות ובלימודים, אלא רק בגלל שהעיר שלך פוזנא - היא יותר גדולה מהעיר שלי ליסא!' וכשהבין הגאון המעולף שהעיר זכתה בכבוד ולא הוא - שבה רוחו והקיץ מעלפונו! אי... זה מעשה אמיתי! זה מעשה אמיתי. אי... 

במסכת פסחים (קיג) מנו רבותינו: 'ארבעה (4) אנשים - שאין הדעת סובלתן; ואחד מהם דל גאה!' כשאדם מתגאה ואין לו סיבה לכך, הרי הוא שׂנאוי ומתועב פי כמה וכמה בעיני הקדוש ברוך הוא! מאשר אדם שמתגאה בגלל סיבה מסוימת. שניהם שׂנואים מי שנאוי יותר? אתה אין לך אפילו במה! ואתה מתגאה?! דל, אתה דל!! דל בחוכמה, דל במעשים, דל בכסף, דל בכל, אתה דל, אתה מתגאה?! על מה אתה מתגאה?! 

ובלשון המשך חוכמה (בפרשת מצורע) אומר: 'ועשיר המתגאה הוא גרם טבעי' גרם, זה נגרם באופן טבעי! כמו שכתוב: "וְרָם לְבָבֶךָ". אבל דל גאה - הוא מאוס להשם יתברך ולבריות!' עשיר עוד יכול במשהו להתגאות - זה פסו!ל אבל יש לו על מה "וְרָם לְבָבֶךָ" כי השם העניק לו, נתן לו, עשיר! אבל אחד שאין לו כלום ומתגאה?! 

האם יש אדם שלא צריך לעבוד על מידת הגאווה? האם יש אדם שאין חשש שהוא יבוא לידי גאווה? 

התשובה כנראה שלילית! 

רבי לייבלה איגר, בנו של רבי שלמה איגר, הנכד של הגאון רבי עקיבא איגר, הפך להיות חסיד קוצק ולימים הוכתר כאדמו"ר מלובלין והעמיד שושלת מופלאה! מפוארת. פעם ביקש אביו רבי שלמה לתהות על הקנקן של החסידות שהצטרף אליה הבן שלו, שלח שליח מיוחד לקוצק לעמוד: מה העיקרים של החסידות הזו? הגיע השליח לקוצק, נכנס לבית המדרש, התערב בין הנכבדים של החסידות שישבו סביב שולחן, לפתע הופיע בפתח אחד מבאי בית המדרש והכריז: 'רבותי! משה הגיע' תכונה רבתי הורגשה, כולם קמו מהמקומות ויצאו לקבל את פניו של מוישה. מוישה הזה נראה כפרי פשוט! הוא בא לבית המדרש ועושים לו כבוד גדול!! 

והשליח שנשלח לבדוק מה קורה שמה בחסידות, היה בטוח: שהוא רואה עכשיו בעיניו את אחד הצדיקים הנסתרים שבדור על פי החסידי קוצק! 

הוא לוחש למישהו לידו: 'מי זה המשה הזה?' 

- 'אדם גדול!' נשמעה התשובה – אוֹ... זה הגביר לו עוד יותר את הסקרנות! 

- 'ללמוד הוא יודע?'

- 'לא! בקושי הוא יודע לשון הקודש...' 

- 'ומה הייחוס שלו?'

- 'ייחוס של אופה! אבא שלו אופה, סבא שלו אופה וככה עד ראש השושלת 'בעל מאפיה''

- 'הוא גביר גדול?'

- עני מובהק הוא! עני מובהק...'

 אז הוא שואל: 'אז במה הגדולה שלו שכולם עומדים מפניו?' 

ואז כולם השיבו לו: 'הוא עניו מופלג! הוא עניו מופלג!!' 

הוא ראה שהוא לא יכול להבין את הליכותיהם של בית קוצק, חזר לרבי שלמה איגר, סיפר לו את הכל; בור! עם הארץ, חסר יִחוס, עני מוצהר נו, יש לו במה להתגאות?! איך קוראים לו 'עניו'?! מה זה עניו? אין לו במה להתגאות! 

אך כשנשמעו הדברים בקוצק, עמדו זקני החסידים ואמרו: 'היא הנותנת! היא גופא, יכול אדם להיות; עני ובור עם הארץ וחסר יחוס - ובכל זאת יחוש גאווה מופלגת! ויתבע כבוד מלכים!! וזה החידוש של קוצק: כאן נתבע כל אדם ואפילו הפשוט ביותר לעבוד על מידת הענווה! 

ורואים את הענווה של כל החסידים בקוצק: הם עמדו! הם בעצמם עמדו בפני האדם הפשוט ביותר שיש!! 

פעם ערך הגאון רבי חיים מוולוז'ין מסע התרמה עבור ישיבת וולוז'ין, שאלו אחד הגבירים: 'מה הצורך הדחוף העומד על הפרק?' 

השיב לו: 'אנחנו רוצים לעטר את כותלי היכל הישיבה במנורות נאות! ואין יד הישיבה משגת לקנותן' 

- 'נו-נו, כלום אין הרב חושש שלימוד בהיכל נאה ומפואר יביא את בחורי הישיבה לכלל גאוה?!' תמה העשיר 

ראש הישיבה סיפר לו מעשה; 'פעם אחת נכנסתי לבית המרחץ של וילנה ביקשתי: לחלוץ את המגפיים, ניגש אלַי הבלן וביקש: לסייע בידי זה היה התפקיד שלו לסייע לכל מי שבא לבית המרחץ לפשוט את המעילים והמגפיים וכדומה. אלא מה, כשאחזו הידיים החסונות של הבלן במגף שעל רגלי והוא משך... חשתי: שעוד מעט והרגל תתנתק מהגוף! עוד אחת ושתיים - אני נופל מתעלף!

אז הערתי לו בשקט: 'תתנהג בעדינות!' 

מה היתה התשובה שלו? - כעס התפשט על פניו! והוא אמר לי: 'איך אתה מעז לדבר לבלן הראשי של וילנה?! אותי לא ילמד איש כיצד חולצים מגפיים!' 

'ומיני אז' סיים רבי חיים: 'הבינותי, כי דבר לא יוכל לה למידת הגאווה! רק עבודה המידות האמיתית!! אם בלן... - כמו המן! (ראה סדרת 'הייתי בשושן...') אם בלן בבית המרחץ יכול לבוא לידי גאווה! של המן... כבר איני חושש, לא מפחד לעטר את כותלי בית המדרש במנורות מפוארות!'.

 וסיפר לי מישהו, שפעם אחת הוא עמד ליד מכונה של העיריה מכונית של העיריה שאוספת את הזבל מתבונן היו שמה שניים; אחד מביא את הפחים אחד עומד ליד הכפתורים ולוחץ ואז מתרוממים כל הפחים ונשפך ויורדים, זה שמביא את הפחים הבחין בזה שעומד ומתבונן על זה שלוחץ על הכפתורים 

אז הוא אומר לו: 'אל תראה אותי ככה גם אני לפעמים לוחץ!'... 

אפילו בזבל יש כבוד - מי לוחץ על כפתור! לא יאומן כי יסופר.

כבוד הרב שליט"א שר עם הלומדים הי"ו לקראת שבת המלכה: 'יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתָךְ שׁומְרֵי שַׁבָּת וְקורְאֵי עֹנֶג שַׁבָּת עַם מְקַדְּשֵׁי שְׁבִיעִי שְׁבִיעִי שַׁבָּת' 

שבת שלום!