ההבדל בין דור המדבר לבינינו | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

פרשת חוקת חלק ב',

ההבדל בין דור המדבר לבינינו.

דור המדבר הגיע למדרגות מופלאות ביותר.

הדור הזה ראה אותות ומופתים

שעשה השם במצרים ובקריעת ים סוף.

הדור הזה זכה לחזות בהופעתו של הקדוש ברוך הוא בהר סיני.

הדור הזה שמע את דיברות קודשו וקיבל את התורה.

הדור הזה עמד על סודם של מלאכי העליון

ואמר נעשה ונשמע.

עד שהקדוש ברוך הוא טמא

ואמר מגילה לבנאי

רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו,

שהקדימו נעשה לנשמע.

ולא עוד,

אלא שהנבואה הכתירה אותם

בשם דור דעה,

שהיו כולם מלאים דעה.

מה המשמעות של התואר דור דעה?

שכל מהותם הייתה דעה.

בדומה לזה מצינו לגבי דוד המלך עליו השלום,

שאמר על עצמו, ואני תפילה.

הכוונה שכל עצמיותו של דוד המלך הייתה תפילה.

לא ואני תפילה אני מתפלל, אלא אני עצמי כולי תפילה.

על כל דבר הוא אמר מזמור.

על כל מצב.

כל-כולו תפילות לשם.

וכך

גם המשמעות של דור דעה,

שכל מהותם, מציאותם, עצמיותם הייתה דעה.

אבל עם כל זה,

כעס הקדוש ברוך הוא עליהם, באמר,

ארבעים שנה אקוט בדור,

ואומר, עם טועה לבב הם.

עם כל זה, אמר השם,

ארבעים שנה אני רב איתם, אקוט,

מלשון קטטה.

ואומר,

עם טועה לבב.

טועים כמו טועה בדרך.

הם לא הולכים בדרך הישר.

עם כל זה, ארבעים שנה,

למרות שהם נקראים דור דעה.

ועם כל המדרגות המופלאות,

כולם מלאים דעה,

ואי אפשר להיות יותר גדול מזה,

עדיין לא הפיקו רצון מאת השם

וקורא אותם טועה לבב.

או במשך ארבעים שנה,

שהיו במדבר,

היו לו לזרע והוקץ בהם.

ולא הביא אותם לארץ ישראל, והעמית אותם במדבר.

והדבר הזה מופלא.

באותו זמן הקדוש ברוך הוא מזהיר את הדורות הבאים אחריהם ואומר,

אל תקשו לבבכם כמריבה,

כי יום מסע במדבר,

אשר ניסוני אבותיכם וחנוני,

גם רעוף העולי.

אל תקשו לבבכם.

אל תלכו בדרכיהם.

לא להקשות את הלב כמותם ולא להיות טועה לבב.

אז למי הוא אומר את זה?

לכל הדורות הבאים אחריהם וגם לדורנו.

וגם עלינו חלה האזהרה הזאת.

וזה תמוה מאוד.

איך ייתכן שאנחנו דור יתום כזה,

רחוקים מדור המדבר אלפי מדרגות, רק דיברנו בשיעור הקודם על מדרגות,

ואין בכוחנו להתמודד,

להגיע אפילו לחלק קטן מרוממותם.

אז איך מזהירים אותנו שלא נלך בדרכיהם?

ונתרומם מעל מדרגותיהם.

איך אפשר?

זה דבר תמוה ביותר.

איזה בקשה, איזה דרישה, מה הולך פה.

אבל נכון הדבר,

בידינו ובכוחנו להגיע לכך.

יש לדורותינו יתרון.

על אותו הדור.

ויש בנו מה שלא היה בהם.

דור המדבר,

שהיה כולו דור דהעם,

הוא היה מופשט לגמרי לגמרי

מהעולם הגשמי.

הם חיו כאילו בשמיים,

בין עמוד הענן

לבין עמוד האש.

והיו מרוחקים

מכל תנאים גשמיים. אין תנאים גשמיים.

מים במן,

בכל צורכיהם בזה.

אין עבודת האדמה, אין לגדל צמחים, אין פירות, הכל טועמים במן.

והיו מרוחקים מכל תנאים גשמיים.

אפילו לא היו להם מצרכי אכילה.

ניזונו מן המן,

לחם אבירים, אכל איש.

לחם מן השמיים.

המן הוא לחם מן השמיים.

ודווקא משום כך הם ראו פגם במצבם.

כי בהיותם במדרגות העליונות של דור דהעם,

הם היו זקוקים דווקא לפעולות הנראות כגשמיות,

כדי להתרומם על ידן למדרגות יותר גדולות.

הרי גם אדם הראשון טעה בזה,

ואמר, מה, אני...

מה שהשם צווה אותי זה לא בעיה, לא לאכול,

רק מעץ הדעת וכל השאר אני יכול לאכול וזה, אז איפה העבודה שלי? איפה אני אראה להשם

שאני נכנס למצב של סכנה ויוצא ממנו?

איפה אני אראה שאני עושה משהו ונשמר ממנו? איך אני עושה משהו שאני מוכיח שאני עומד בניסיון? כל מיני חשבונות כאלה של לעשות יותר מעל ומעבר.

לכן הם הרגישו שהם זקוקים דווקא לפעולות שנראות כגשמיות,

כדי להתרומם על ידן

למדרגות יותר גדולות.

איפה אנחנו לומדים את הכלל הזה, שאפשר מפעולות גשמיות להתרומם

למדרגות יותר גדולות?

אתם יודעים איפה?

מה?

איפה?

יפה, תשובה נקייה, אין טעות.

את הכלל הזה אנחנו לומדים משבת.

חכמים, זיכרונם לברכה, אמרו, לא ניתנו שבתות וימים טובים,

אלא לאכילה ושתייה.

ועל ידי זה שהפה מסריח

מאכילה ושתייה,

התירו לו לעסוק בהם בדברי תורה.

איפה זה כתוב?

בירושלמי,

בשבת פרק ט״ו,

הלכה ג'.

כלומר,

שמתוך אכילה ושתייה

יכולים להגיע לעונג הרוחני ולקדושה העליונה של השבת

יותר מאשר תוך לימוד תורה.

ולא עוד, אלא שראו בלימוד תורה בשבת,

המביא לידי מניעת עונג של אכילה ושתייה,

חילול קדושתה של השבת.

איפה זה כתוב?

בשבת ק״י ט׳.

ולמדנו שבשבועות אפילו רבי אליעזר מסכים

שחציו לשם

וחציו לכם.

ביום מתן תורה,

שחייבים לאכול ולסעוד.

היינו אומרים יום מתן תורה צריך להיות קודש כולו לתורה.

אלא דווקא מתוך אכילה ושתייה אדם צריך להתרומם

למעלות הגבוהות ביותר.

וכן הסביר רשי

שהנשמה יתרה שהקדוש ברוך הוא נותן באדם בערב שבת.

איפה זה כתוב?

בביצה טוז.

מה מהותה של הנשמה יתרה?

רוחב לב

למנוחה

ולשמחה

ולהיות פתוח לרווחה.

ויאכל וישתה

ואין נפשו קצה עליו.

כלומר,

הנשמה יתרה שואפת עונג וקדושה

מתוך ריבוי אכילה ושתייה ואינה קצה בהן.

ודווקא מתוך זה מגיע האדם למדרגות הרוחניות שעליו להשיג ביום שבת.

עבודה זה.

זאת הייתה תלונתם של דור המדבר.

אין לחם

ואין מים.

ונפשנו קצה בלחם הקלוקל.

מי זה הלחם הקלוקל?

זה המן.

למה הוא נקרא קלוקל?

הם אומרים, הוא נבלע באיברים

ולא יוצא.

אוכלים ארבעים שנה,

אין יציאות.

אז קוראים לזה הלחם הקלוקל.

קראו קלוקל.

ודווקא משום כך שהוא היה רוחני,

המן,

ולא היה להם מאכל גשמי כמו לחם ומים פשוטים,

שיש בהם אכילה ושתייה במובן הרגיל.

התלוננו שלפי מדרגתם הם,

לפי המדרגות העליונות שהם השיגו,

חסר להם האמצעי שיוכלו להגיע על ידו לשיא המטרה הרוחנית

שהם מיועדים לה, כמו שאנחנו אמורים לעשות בשבת, עם האכילה והשתייה.

ולהם זה היה חסר.

לא היה להם את הכלים האלה בגשמיות.

אולם לעומת זאת,

הדורות שלאחריהם שנכנסו לארץ

וזכו לאכול מפריה ומתנובתה גשמית של ארץ ישראל,

להם ניתנה אפשרות

להגיע לשיא המדרגות.

וכן כל הדורות אחריהם.

ולכן מזהיר הקדוש ברוך הוא את כל הדורות הבאים, כולל אותנו.

אל תקשו לבבכם כמריבה כיום המסע במדבר,

אשר ניסוני אבותיכם, בחנוני גמרה ופעולי.

כי דווקא הדורות הללו,

הללו,

עם כל המרחק הרב שבינינו לבין דור המדבר,

הודות ליתרון הזה שאנחנו נתונים בעולם גשמי ובתנאים גשמיים,

בכוחנו

לכוון

ולהעלות את ההנאות הגופניות למשימות רוחניות,

ולעלות על ידן למדרגות יותר גדולות מדור המדבר,

שמהן נמנעה האפשרות הזאת.

אבל אם אדם מתחיל את השבת

והוא לא מכוון בברכות,

אין לו שום עבודה בכלל.

מהאכילה והשתייה הזאת לא יצמח שום דבר,

לא רוחני ולא גשמי ולא בטיח.

רק מילוי הקרס.

אם כבר בפתיחה שאתה מחזיק את הכוס של היין ואתה מברך,

אתה מקדש,

אתה לא מכוון בכלל בברכות,

איפה אתה רוצה לעלות ולהתעלות?

זה מאכל בהמה.

ברכת תא-ג'רור-אדם, מוציא לחם מן הארץ, מחייך לכולם, מחלק את הזית, מבסוט, יאללה, בתוך החומוס, בתוך הזה, יאללה.

מזה יצמח משהו?

גרפסים רק.

ועל אחת כמה וכמה,

בשבתות

שבהן ניתנה נשמה יתרה,

בוודאי שהדורות שלנו,

שיש בהם התנאים של אכילה ושתייה גשמית,

בכוחם

לתת לנו להתעלות לקדושה עילאה,

להגיע לרוחב לב פתוח,

לרווחה ומנוחה נפשית עליונה, כדברי רש״י.

אז אחרי ההנחה הזו,

שיש בכוחנו להגיע לעונג שבת,

ועל ידי העונג שבת להגיע למדרגות של קדושה עליונה,

יותר מפעולות רוחניות ולימוד תורה,

נבין

למה ויתרו חכמים זיכרונם רכה

על מצווה של תקיעת שופר

בראש השנה שחל בשבת.

זה לכאורה לא מובן.

חכמים

ויתרו

על מצוות

תקיעת שופר

בראש השנה

שחל בשבת.

ראש השנה יומיים.

אם חל אחד מהימים בשבת, לא תוקעים בשופר.

למה?

חכמים ויתרו על זה.

גזירה,

זהירות,

לא לפגוע בשמירת שבת.

מן התורה מותר לתקוע בשופר בראש השנה.

שחל בשבת.

מותר לתקוע בשבת בשופר מן התורה

שבת

ראש השנה.

אבל רבנן גזרו

שמא ייטול את השופר בידו

וילך אצל בקיל ללמוד

ויעביר אותו ארבע אמות ברשות הרבים.

יכול להיות שאחד היהודים באחד הדורות פעם אחת

ייקח

שופר

בראש השנה

כדי ללכת ללמוד ממי שבקי לתקוע,

ויעביר אותו ארבע אמות ברשות הרבים, יחלל שבת.

בגלל

אפשרות של מקרה אחד כזה בכל הדורות,

כך חכמים אמרו

לא תוקעים

בשבת

שחל בראש השנה.

שמעתם איזה כוח זה?

מה זה?

לבוא לעקור

מצווה דאורייתא,

לתקוע בשופר, לגונן עלינו ביום הדין הגדול,

ועד כמה זה חשוב?

בואו נשמע.

הדבר תמוה.

תקיעת שופר זה עיקר הצורה של ראש השנה.

הרי אמר הקדוש ברוך הוא,

אמרו לפניי בראש השנה מלכויות,

זיכרונות ושופרות.

עשרה פסוקים של מלכויות כדי שתמליכוני עליכם.

עשרה פסוקים של זיכרונות כדי שיעלה זיכרונכם לפניי.

במה יעלה? לטובה.

ובמה?

במה יעלה זיכרונכם לפניי לטובה?

בשופר.

אז השופר מעלה את זיכרוננו לפני השם לטובה, שיגזור עלינו חיים וטובות.

אז זה עושים רק עם השופר.

באו חכמים, ביטלו.

ועוד אמרו לנו חכמים, אין תוקעים בשופר של פרה.

למה?

משום שקטגור של העגל,

העגל הוא מהפרה.

ואם אתה לוקח את הקרן

של הפרה, עושה ממנה שופר,

שופר של פרה,

אין קטגור, נעשה סנגור. זה מזכיר את העגל.

השופר הזה מזכיר את העגל.

אז במקום שהוא יהיה סנגור, לסנגר עליך, זה יהיה קטגור. יגידו, אה, תראה עוד פעם.

ואף על פי שהדין הזה לא נאמר,

אלא בבגדי זהב של כהן גדול שנכנס לפניי ונפנים,

שאין

קטגור,

נעשה סנגור,

כי בגדי זהב מזכירים את עגל הזהב.

וזה נאמר דווקא בבגדי כהן גדול שאין קטגור,

נעשה סנגור.

אז זה נאמר בכהן גדול שנכנס לפניי ולפנים.

שופר הוא מבחוץ,

לא נכנסים איתו לפניי ולפנים בשביל לתקוע בשופר,

אבל כיוון שהוא לזיכרון, השופר מיועד לזיכרון,

אז יש לו דין כאילו הוא לפניי ולפנים.

הרי כל עבודתו של הכהן הגדול,

כשהוא נכנס לפניי ולפנים לקודש הקודשים,

זה בשביל להזכיר אותנו לטובה, להתפלל עלינו, ושיתכפרו עוונותינו.

וזה עושה השופר.

אז יש לו דין כמו כהן גדול לפניי ולפנים.

אז איך ביטלו חכמים זיכרונם לך ביום הדין האיום הנורא הזה, שכל באי עולם עוברים לפניו כבני מירון,

מצווה גדולה כזו, שכל הזכות של ישראל תלויה בה בגלל חשש רחוק

שיהיה איזה יהודי פעם אחת בעולם שישכח וייכשל במלאכה אחת בשבת,

בשגגה,

בשגגה, לא במזיד, בשגגה.

אז במה נזכה ביום הדין?

אז אם מבטלים לנו יום אחד מימי הדין ולא תוקעים בשופר שיכול לזכותנו בדין,

כי במה השם יזכה אותנו? בשופר כתוב.

והם מבטלים את זה בגלל חשש שאחד פעם בכל הדורות בשגגה ייטלטל ארבע אמות ברשות הרבים.

מכאן נבין כמה זה טלטול

ושאר דברים בשבת,

כמה צריך להיות זהיר שעד כדי כך ביטלו חכמים במשך כל הדורות, רק בגלל חשש של אחד.

אז מה זה, כמה צריך להקפיד על שבת?

אז איך הם עשו את זה? אנחנו שאלנו, נכון?

מה התשובה?

אבל כפי שלמדנו קודם,

מה ערכה של השבת?

שהערך של השבת באכילה ושתייה

עולה על כל הפעולות הרוחניות יותר מלימוד תורה בלבד.

אם אדם ילמד רק תורה כל השבת ולא יתענג ולא יקיים מצוות עונג שבת,

זה נקרא שהוא מחלל קדושתה, אמרנו.

נכון?

אמרנו,

שחכמים ראו בלימוד התורה בשבת המביא לידי מניעת עונג של החברה בשבת, חילול קדושתה.

גמרא בשבת, קו יט.

אז כאמור, ערכה של השבת עולה על כל הפעולות הרוחניות,

ובכוחו של אדם לעלות בה בשבת על ידי עצם מהותה,

שמהותה של השבת לקדושה עליונה ולמדרגות העליונות ביותר,

אז מובן הדבר שיש לדחות אפילו מצווה גדולה כתקיעת שופר בראש השנה.

מפני החשש רחוק ביותר של פגיעה בשבת,

כי ראויה היא שמירת השבת בלבד

לרומם את ישראל ולזכותם בדין

יותר מהמצוות הגדולות ביותר,

ואפילו מעניין שנקרא תקיעת שופר,

שהוא כמו כהן גדול שנכנס לפני ולפנים לקודש.

לא יאומן כי יסופר מעלת קדושת השבת,

ואנחנו על ידי העונג שבת של אכילה ושתייה בנשמה יתרה יכולים להגיע למה שאפילו השופר בעצמו ביום הדין

לא יכול להביא אותנו כי ויתרו על זה חכמים,

כי קדושת השבת מספקת,

ואם יהיה יהודי אחד שיחלל פעם את השבת בשגגה,

כבר לא שווה בכלל,

וקדושת השבת כל כך עדיפה,

ואין חשש שייגרע זכותנו

ביום הדין.

אין חשש, בגלל שאנחנו לא תוקעים בשבת,

אם אנחנו שומרים את השבת

ודואגים שלא תתחלל אפילו בשגגה על ידי יהודי אחד.

לא יאומן כי יסופר,

וזה נדרש מאיתנו.

והשם אומר לנו,

שאל תקשו לבבכם

כמריבה.

אנחנו צריכים להיות לא דומים לדור המדבר, שהם נכשלו בזה,

ואנחנו צריכים לתקן את זה

ולהיות למעלה מהם בדבר הזה. ולנו יש את הנתונים,

כי לנו יש את הגשמיות ממש שעל ידה אנחנו יכולים לתרומם.

מה שהם טענו, לנו אין לחם ואין מים.

וקצה נפשנו בלחם הקלוקר.

אנחנו, אין לנו את הכלים הגשמיים להתעלות על ידם

כך וכך.

רבי חנן יאמר גם שאומר.

שיעור הבא בעוד כמה דקות.