מעשי גדולים בפסוקי פרשת חקת | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום יעקב בן אסתר יזכה לחוכמת התורה, זיווג הגון מהרה,

פרנסה טובה,

ויזכה לתקן את הימים החסרים בלימוד התורה, אמן.

אמן, אמן.

כמה מעשים

של גדולים

בעניינים של הפסוקים של הפרשה.

וימהן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו ויית ישראל מעליו.

מעשה בשוחט אחד

שלקה לו עלינו במידת הקמצנות,

סירב להכניס לביתו עניים אורחים

שהיו זקוקים ללינת לילה,

היה עם תירוצים שונים ומשונים.

כיוון שאותו שוחט

היה מחסידי רבי ישראל מרוז'ין,

פנו ראשי הקהילה אל הרב

בבקשה שישפיע על השוחט לשנות אורחותיו הפגומים

ולקיים בעין יפה מצוות הכנסת אורחים.

זימן אליו הצדיק מרוז'ין את השוחט הקמצן,

דיבר איתו באריכות על מצוות הכנסת אורחיו,

שעליה אמרו חכמים זיכרונם לברכה

שהיא גדולה

מהקבלת פני שכינה.

כשאתה מקבל אורח

זה יותר מלהקביל פני שכינה.

בתום דברי הכיבושין,

התוכחות שהוא אמר לו,

הוסיף ואמר לו הצדיק בקול נמרץ.

מי שנולד במאזל מאדים

יש לו שתי ברירות,

או להיות שוחט או חלילה רוצח.

מי שנולד במאזל מאדים הוא אכזרי,

מאדים זה לשון דם,

והוא

יש לו תקנה או להיות שוחט או להיות מוהל.

שוחט זה יותר קל ממוהל, כי שוחט

זה בהמות,

ומוהל זה גם בני אדם.

אז אשרי מי שנופל בחלקו להיות שוחט במקום להיות רוצח.

אולם כל אימת שאדם מישראל עוסק במלאכת השחיטה,

עליו לכוון את מעשהו לשם מצווה,

ולא לשם אכזריות.

היות שהוא במזל מאדים,

אז פועל בו הכוח הזה של אכזריות.

אז הוא צריך, כשהוא שוחט, לכוון

את המעשה שהוא עושה לשם מצווה,

לא לשם אכזריות.

אז לכן,

משום כך נהגו השוחטים מאז ומעולם להפליג במצוות הכנסת אורחים,

כדי להשריש בליבותיהם את מידת הרחמנות

ולבטל את מידת האכזריות שמקננת בקרבם.

יוצא מזה שאם אתה מוצא שוחט ובודק

שאינו מכניס אורחים,

יש חשש בקרבו זוהמה של רוצח.

יש להרחיקו מיד ממלאכת השחיטה.

רמז לכך,

בפרשה,

וימה אין אדום נתון את ישראל עבור בגבולו ויית ישראל מעליו.

אם שוחט

נולד במזל מאדים

ויימאן

אדום

זה שנולד במזל מאדים וממאן, מסרב,

נתון את ישראל עבור בגבולו,

לא מסכים להכניס אורחים,

אז ויית ישראל מעליו.

צריכים לנדותו מקהל ישראל

ולסלקו ממשכורתו.

עד כאן.

זאת התורה,

אדם

כי ימות באוהל.

הצדיק,

רבי יצחק אייזיק,

מספרין,

מייסד שושלת, אדמו'רה זידיצ'וב בקומרנה,

היה גדול בתורה ובחסידות

והוכר על ידי המוני היהודים בגליציה ובהונגריה כאחד מצדיקי הדור.

אבל עם זאת הוא חי רוב שנותיו בעוני ובדוחק

ובני משפחתו סבלו לעיתים חרפת רעב.

פעם אחת נזדמן לביתו אחד הרבנים החשובים שבמחוז,

ומאחה לרבי אייזיק לא היה אפילו כיסא אחד

להושיב את האורח.

ניהרו,

הילדים הביאו שתי אבנים

והניחו קרש על גביהם,

והושיבו את האורח עליו.

האורח תמה,

רב חשוב כזה,

עוני כזה מרוד,

עיניו רואות

בביתו של גדול מישראל.

לפני שהוא נפרד,

אז הוא אמר לו, אני תמה על כבודו.

שמו יוצא לפניו

בכל הסביבה כאחד מגדולי הדור,

ובביתו אין מיתה ראויה,

ואפילו לא כיסא אחד

או שולחן המצויים בכל בית.

השיב לו רבי יצחק אייזיק,

מחילה מכבודו.

מדוע אין לכבודו במחוזנו כיסא ושולחן?

אמר לו, מה השאלה?

אני עובר אורח במקום הזה, אני לא נמצא בביתי.

אמר לו רבי יצחק אייזיק, גם אני.

אני רק עובר אורח בעולם.

היום אני כאן, מחר בקבר.

אז לכן גם לי אין כיסא ושולחן.

עד כאן.

זאת התורה, אדם כי ימות באוהל.

רבי אפרים זלמן מרגליות

היה מגדולי התורה בברודי שבגליציה.

יחד עם זאת, ניהל עסקים רבים ומסועפים.

ונודע בימיו כעשיר מופלג,

שחברו בו גדולה ותורה במקום אחד.

רבי אפרים זלמן מרגליות היה נוהג להסתגר מדי בוקר

בחדר תלמודו למשך כמה שעות.

ועד שהוא לא סיים את פרק יומו הקבוע בלימוד,

לא היה מתפנה לשום עסק בעולם.

יום אחד באו לביתו של רבי אפרים זלמן כמה סוחרים מחיר המחוז,

בשעה שהוא היה יושב על תלמודו כדרכו בקודש.

מיהרה אשתו והפצירה בו

שיהיה אות להפסיק תלמודו,

לפגש עם הסוחרים לשעה קלה,

כי אם לא, הוא עלול להפסיד במחי יד ממון רב.

רבי אפרים זלמן השיב לאשתו בלי להסיר עיניים מהספר שלפניו.

בפרשת פרה אדומה כתוב

זאת התורה,

אדם כי ימות באוהל.

מלשון הכתוב לומדים

שבשעה שאדם יושב ועוסק בתורה,

הוא צריך להחשיב עצמו כמת.

כל העולם מת.

בלית ברירה.

הלכו הסוחרים הנזעמים לדרכם,

וכתוצאה מכך נתבטלה עסקה גדולה

שביקשו להציע לו.

הדבר גרם לו הפסד של אלפי זהובים,

אך למרבה ההפתעה,

הגיב על כך בשמחה.

ואמר ברוך השם

היום שילמתי אלפי זהובים

תמורת דף גמורי.

עד כאן.

וממדבר מתנה.

ורני ילך כמעה.

חסיד אחד שלח ידו במסחר

ועשה הון בדרכים מפוקפקות.

הזדמן פעם לחצרו של רבי ישראל מרוז'ין.

באותה שעה המתה החצר מאות אורחים שביקשו להיכנס אל הרבי עם קוויטל.

זה פתק.

כמנהג החסידים

לבקש ברכה.

מה עשה אותו עשיר?

אגב, נתינת שלום לגבאים הניחה לפניהם

חבילת שטרי כסף,

ורמז שהוא רוצה להיכנס מחוץ לתור.

הגבאים, כרגיל, כמו היום, הסתנוורו ממתנתו

של החסיד ונענו מיד לבקשתו.

בשעה שלפני דלת חדרו של הרב הזדנב תור ארוך של חסידים,

הוכנס העשיר בלא דיחוי לחדרו של הרבי דרך פתח צדדי.

זה נוהג מקובל גם היום.

מיד בהיכנסו הגיש החסיד לצדיק

פתק של בקשות כנהוג, קוויטל,

ושם על השולחן של הרבי סכום גדול, פדיון.

נטל רבי ישראל מרוז'ין את הפתקה מידי החסיד,

אבל סירב לגעת בכסף של הפדיון שהניח על השולחן.

וכך אמר לו,

בשירת הבאר בפרשה שלנו נאמר, וממדבר מתנה.

הכוונה,

המדבר הוא מסמל יושר,

טוהר.

כמו שחכמים,

זיכרונם רחם מסכת סנהדרין מ' ט',

אומרים על הכתוב וייקבר בביתו במדבר.

מדובר על יואב

שנקבר בביתו במדבר, מלכים א',

ב',

ל', ד'.

מה מדבר מנוקה מגזל ומעריות?

אף ביתו של יואב היה נקי מגזל ומעריות.

אז מדבר זה מקום של

יושר ונקיות.

אמר לו הצדיק לאותו חסיד

שעשה את ממונו בדרכים מפוקפקות,

רואים שהמילים וממדבר מתנה מלמדות

שרק כסף שבא כמו מדבר נקי,

בלי גזל,

מותר לקבל מתנה.

אבל אם לא, לא מקבלים.

עד כאן.

וידבר העם

באלוהים ובמשה.

פעם הגיע הרב הקדוש רבי משה מקוברין לעיירה אחת.

שם הכינו אנשי המקום

סעודה לכבודו.

והנה,

כאשר רבי משה מקוברין אמר דברי תורה על השולחן,

עמד חסיד אחד בקצה השולחן,

והחל מדבר עם חברו.

מיד היסה אותו חברו ואמר לו, הס,

כלום דרך ארץ איל שוחח בעת שהרבי אומר דברי תורה על השולחן?

מיד שתק אותו חסיד.

אבל בליבו פנימה

החל מהרהר על הרב הקדוש רבי משה מקוברין.

כלום,

רבי שלי הוא זה?

שאני אעמוד מחריש מפוניו?

והנה הוא שומע לפתע את הרבי בתוך דבריו,

המהרהר אחר ריבו כמהרהר אחר השכינה.

הנוכחים לא הבינו למי הוא רומז הרב,

אבל הוא בעצמו המשיך להרהר בליבו,

בה לא נאמר המהרהר אחר ריבו,

בהרי הוא לא הרב שלי,

אז האם הדברים מכוונים אליי?

תוך כדי דיבור

ממשיך הרבי ואומר,

המהרהר אחר ריבו,

כלומר מהרהר שהרב הוא לא ריבו,

למרות זאת הוא נחשב כמהרהר אחר השכינה.

עכשיו, היה ברור שהרבי מתכוון אליו,

אבל הוא המשיך להרהר.

אמנם ייתכן שהכוונה של הרבי היא אליי,

אבל אולי יש פה עוד אדם שמהרהר כמוני,

והדברים של הרבי מכוונים דווקא אליו.

ותוך כדי ההרהור שלו שומע את הרב הקדוש רבי משה מקוברין אומר בשלישית,

המהרהר אחר ריבו,

כלומר מהרהר הוא שהרבי מתכוון בדבריו לאדם אחר ולא אליו עצמו,

כאילו מהרהר אחר השכינה.

עד כאן.

רבי חנניהו בנגשי אומר,

נשוא הקודש בלמוד זכות את ישראל,

ופיכוח אחר בעולם תורו ומשרות

שנאמר ה' אלוהינו כסלמה על סבגו, ירדין תורו יאדיר.

תודה רבה.