צוואת יעקב לבניו | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: לעילוי נשמת נסים יעקב בן בת שבע, שהיום פקודתו מנוחתו עדן, אמן ואמן אמן!! 

"וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם" (בראשית נ, יב) רש"י זכרונו לברכה אומר: מה הוא כַּאֲשֶׁר צִוָּם? וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו כתוב (בראשית נ, יג) ולא בני בניו, 

כי כך ציוום: 'אל ישאו מיטתי לא איש ערל ולא מצרי ולא אחד מבניכם אלא אתם! וקבע להם מקום; שלושה למזרח וכן לארבע רוחות, וכסידרם למשא המחנה של דגלים נקבעו כאן'. 

זאת אומרת: איך שהם עתידים להיות בדגלים אחר כך כבר הוא קבע אותם מראש כדי שלא יבואו לידי מחלוקת אחרי כן. 

עוד ציווי אמר: "לוי לא ישא כיוון שהוא עתיד לשאת את הארון. "מי שנושא את הארון של חי העולמים -לא ישא ארון של מת. 

"יוסף לא ישא - שהוא מלך!". אז מי יהיה במקומם? "מנשה ואפרים יהיו תחתיהם" במקומם. וזהו שכתוב (במדבר ב, ב): אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת, מה זה בְאֹתֹת? באות שמסר להם אביהם לישא מיטתו. עניין הדגלים ודאי עניין נשגב, בסוד אלוקי! אבל מה הוא עניין הקשר והיחס של סדר נושאי מיתתו של יעקב לסדר הדגלים? איזה קשר ויחס יש בין האחים שנושאים את המיטה של יעקב לסדר השבטים בדגלים? ומהו הסדר הרז הגנוז בסדר נשיאת המיטה של יעקב, להסדר של הדגלים במדבר? 

בודאי שיעקב אבינו כיוון בצוואה לאיזה מערכה נשגבה שעל פיה תתנהל האומה הישראלית! והכתוב מעיד שבניו קיימו את צוואתו. אז איזה רבותא, איזה יתרון במעלה יש שהבנים מקיימים את רצון אביהם? וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם מה המעלה פה? אלא המחבר נתעורר להבין שבצוואה של יעקב אבינו גנוזה הוראה נפלאה לעתיד של עם ישראל, ובעיקר לתקופת הנדודים במדבר סביב למשכן. 

צפה יעקב אבינו ברוח הקודש: 'שעתיד הקב"ה לומר לישראל: 'לבנות את המשכן - כדי להשרות את השכינה בתוכם!', ובכדי לקדם את פני התופעות השליליות העלולות להתגלע, בקרב האומה עקב הקמת המשכן בהתנדבות נפשם וממונם לבנות את המשכן; חשש של התרשלות וקינאה של אחד השבטים, או קידום ואיחור בסדר המלאכה והנדבה. 

כל אחד ישר מסתכל ואומר: 'למה הוא? למה אני? למה הוא קודם? למה אני אחר כך? למה הוא מצד ימין? למה אני משמאל? למה אני זה? למה הוא ראשון, למה אני אחרון?...' 

יעקב אבינו רצה שהכל ילך על מי מנוחות, ושידעו את הסדר שידעו שזה סדר אלוקים! מה שהוא אומר להם ב"רוח הקודש" לכן למנוע את מה שעתיד להיות כבר מראש הכין. בגלל זה גם לא התבאר מקום המקדש, והפסוק אומר (דברים יב, ה): "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר השם" איפה יבחר? לא אמר להם משה! למה? שלא יתווכחו אחר כך על הנחלות. 

- 'איי! הוא מקבל את הנחלה איפה שהמקדש, ואני לא...' 

שלא יתחילו להתקוטט, אז לכן לא נאמר להם איפה זה יהיה. שלא יבקש כל שבט להיות בנחלתו ולמשול בו, והיתה נופלת בזה מחלוקת וקטטה, כמו שנפלה בעניין הכהונה כמו קורח ועדתו. ומשום כך, קרא יעקב לבניו קודם הפטירה, ורמז וגילה להם: 'שעתיד הקב"ה להשרות את השכינה בתוכם במדבר על ידי המשכן!'. אבל יש חשש: שגם במשימה כזאת עילאית ורמה יהיו חיכוכים. אפילו חיכוכים של כיסופים רוחניים! 

לא סתם כאילו וויכוח קנאות לשמה סתם, אלא בגלל שכל אחד נכסף להיות הוא קרוב וקדוש יותר במעלות, וכל זה כמובן עם חשבונות לשם גבוה, לשם קבלת פני שכינה. לכן ציווה יעקב והביא עליהם את עומק רצונו שלא יתרחש כזה מקרה; מחלוקת וקטטה. לעורר אותם, שיסכימו בעתיד לסדר שהוא מטווה להם עכשיו בנשיאת המיטה, והסדר שיקבלו עליהם עכשיו - יהיה מרוצה גם לצאצאיהם במדבר! 

אם כן הצוואה הזאת היתה נשגבת ורבת המעלה, שיעקב אבינו סמוך למיתתו מצווה את בניו, כי זאת השעה הכי מסוגלת, בשעת הסתלקות האב הזקן בחיר האבות למרומי נצח, איחוליו וצוואתו חודרים ללבבות ונחרטים כציווי שאין לזוז ממנו לדורות! כי אין שעה של רחמים והכנעה, אין שעה של מירוק וריכוך כל היצרים - הכי קשים של אנוש! כמו שעת פטירת אדם יקר לעיני מקורביו. 

כמו שאמרו זכרונם לברכה בפטירה של רבנו הקדוש: "כל מי שנתעסק ונמצא בלוויה שלו - יזכה לעולם הבא!". אדם רואה אדם עצום וענק כזה מסתלק מן העולם, הוא נשבר הוא רואה כמה הוא אפס, כמה זה כלום, כמה אדם כלום, ואז הלב פנוי לחזור בתשובה מיד!! "ריכוך הנפש שנגרם לאדם כשהוא נפגש פנים אל פנים עם מוות של זולתו, מזכיר לו את יום המיתה שלו, ואז מתעוררים רגשי תשובה, ומתעדנים ההשגות שלו בענייני האלוקות והנצחיות, ואז הוא רואה את אפסיות העולם המדומה הזה. גם חכם שמזוכך, אבל לא בכל השעות והזמנים, עלול לספוג לתוכו, מן הבושם החריף של המוסריות העילאית, 

כמו שאמר יעקב לראובן: "בני! מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו?" למה הוא השאיר את התוכחה לראובן לסוף? ואמר לו (בראשית מט, ד): "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ" למה הוא אומר לו את זה בסוף? למה לא באותה שעה כשהתברר הדבר? 

אמר לו יעקב: "כדי שלא תניחני ותלך ותידבק בעשו אחי!". 

זאת אומרת: כזה חשש יכול להיות שאפילו אדם מורם - יש רגעים שאדם יכול להפסיד את כל עולמו! אם הוא מקבל תוכחת יכול להתהפך, אפילו ראובן הבכור, לא יאומן כי יסופר. ויעקב אבינו מבין שאם היה מוכיח אותו בשעתו - אפשר שהוא היה הולך ונדבק בעשו, עוזב את אבא שלו ואת דרכו, לא יאומן כי יסופר. 

הרי אנשים שלא עניתי להם פעם בטלפון - יצאו נגד, ועשו סקנדלים, אז אם מקבלים עוד תוכחה – יא בה בי. וזה מדובר באנשים גדולים! לא אנשים קטנים, לא ב'זבובונים'. 

"לכאורה, מבהיל הוא העניין! שאחד משבטי יה קדושי עליון, שמעידים עליו חכמים זכרונם לברכה: "כל האומר ש'ראובן חטא' - אינו אלא טועה!", בשביל שמץ של חשש עבירה, הוא עצמו הרעיש את עצמו ואת כל העולם בתשובה! הוא הראשון שעשה תשובה מרצון ממודעות! אפילו על מעשה שהוא חשב בתום לב שזה מעשה נכון והגון לתבוע את העלבון של אמא שלו, אפילו על מעשה כזה - הודה ועשה תשובה!" 

מה זה העלבון של אמא שלו? כל הזמן אומרים העלבון של אמא שלו? אמא שלו זה לאה, היא היתה עלובה ביחס לרחל, רחל היתה 'עקרת הבית', ויעקב החשיב את רחל יותר מלאה, לא שהוא לא אהב את שתיהן, אבל הוא אהב יותר... אבל לא סתם, אהבה רוחנית! הוא ידע שעיקר, עיקר התולדות שלו זה יוסף, זה היה צריך להיות הבכור, בגלל שהיא וויתרה לאחותה - אז בעצם הבכור שלה היה ראובן, כי לאה קיבלה את הכניסה לחופה, ממילא במקום שיצא בכור מרחל שזה יוסף, מי יצא? יצא ראובן. 

אבל לאה כל השנים הרגישה שפה נעשה מעשה, והיא פחדה מעשו שלא להידבק בו, אז לכן, היא נכנסה תחת, לא ברצונה! אביה כפה אותה לעשות את זה, אביה המכריט לבן, ורחל הסכימה לה ונתנה לה את הסימנים. אבל בכל אופן כתוב בפסוק (בראשית כט, לא): "כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה" לא שְׂנוּאָה במובן "הוא שונא אותה!" אלא ביחס לאחותה... אז עכשיו שנפטרה רחל, אז כאילו עכשיו המצב של לאה - או! אז היא הגבירה ויש את שתי השפחות, עכשיו עם המיטה של בלהה שפחת רחל, תשאר באהלו של יעקב

 - אז עכשיו תבוא צרתה של הצרה?! ועוד תיצור מצב שאמא שלו תעלב עוד פעם כאילו השפלה אחרי השפלה!? אז הוא דאג לעלבון של אמא שלו, "כיבוד אם". ככה הוא חשב באותה שעה שהוא חשב. זה היה פזיזות, אבל ככה הוא חשב, אבל הוא הגיע למסקנה לבד! שמה שהוא עשה זה לא בסדר, בלי שאביו יוכיח אותו, כי אביו הוכיח אותו בסוף לפני שהוא נפטר. אז הוא נתעורר מעצמו, לכן הקב"ה משבח אותו על התשובה שהוא עשה מעצמו! אדם הראשון וקין עשו תשובה - אחרי שקיבלו עונש! 

אבל הוא עשה מרצון, על דבר שהוא חשב שזה נכון, ואחר כך הוא עיין, והגיע למסקנה: 'צריך לעשות תשובה!' אף אחד לא עורר אותו לזה. אז על המעשה הזה הוא עשה תשובה. "בכל זאת היה יעקב אבינו מהסס מתעכב מלהוכיח אותו, ודחה את מעשה התוכחה עד היום האחרון והשעה האחרונה, שזוהי השעה המסוגלת ביותר להחדיר תוכחה קשה ביותר לעמקי הלב" כי הוא שלל ממנו את הבכורה את הכהונה ואת המלכות, אתם יודעים מה זה? זה להפסיד עולמות נצח נצחים, של כל זרעו אחריו! 

הבכורה ניתנה ליוסף, הכהונה ניתנה ללוי, והמלכות ניתנה ליהודה, והוא נשאר ריק מהכל!! לשמוע דבר כזה... אם היה אומר לו אביו בזמנו, 

היה יכול להגיד: "אם ככה? לא נשאר לי כלום! - ביי! אני אצל עשו..." 

זה היה החשש של יעקב אבינו. אבל בשעה האחרונה הוא ידע שהדברים מתקבלים, אין פה חשבונות, אדם שהולך עוד 10 דקות לעולם האמת לא סוגר חשבונות, בפרט אדם צדיק גדול. "בשעה כזו יפה להזדככות ולהתרוממות אף מכל רגשי הטבע", זאת אומרת: אדם יכול להזדכך וכל הרגשות של הטבע וכל החשבונות של העולם הזה - הכל מתאדה! רואים שזה אפס. 

"כי ברגע שיש העדר של התרוממות, אז אפילו תוכחה קלה יכולה להיות קשה, אבל בשעה של השראה והתרגשות - אז גם תוכחה קשה מתקבלת!" וזה השעה של הפטירה, האדם מתרגש והוא מרגיש אפס אפסים, מול הגדלות של האדם ששוכב כאן כמו שאומרים. ב"תנחומא" כתוב: "בשעה שנפטר יעקב אבינו מן העולם 

אמר לבניו (בראשית מז, ל): "וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי" חזר על כל בניו ובירך אותם ופקד אותם 

ואמר להם: "יהודה יששכר וזבולון - יטענו מיטתי מן המזרח. ראובן שמעון וגד - יטענו מן הדרום. דן אשר ונפתלי - יטענו מן הצפון. בנימין אפרים ומנשה - יטענו מן המערב. יוסף אל יטעון - שהוא מלך ואתם צריכים לחלוק כבוד! לוי לא יטען - שעתידים לישא את הארון. ומי שטוען את ארונו של חי העולמים, לא ישא ארונו של מת. ואם תעשו כן, וטענתם את מיטתי כשם שציוויתי אתכם, הקב"ה עתיד להשרות אתכם דגלים דגלים!". 

אומות העולם, כשראו את עם ישראל יוצאים דגלים דגלים, השתגעו מהכבוד הזה! שזה כעין מלאכי השרת, שמקיפים כביכול לקב"ה, מחנות מחנות דגלים דגלים, כשנבקעו השמים אז נתאוו ישראל להיות דגלים דגלים כמו שראו מחנות עליונים. 

ולכן אמרו כך כתוב בשיר השירים (ח, ה): "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ" מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר ככה דגלים דגלים. אה! "כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם" (שיר השירים ז, א) מחנות מחנות גדלים דגלים. 

"וכיוון שנפטר- טענו אותו, טענו אותו כמו שציווה. שכן כתוב: "וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם" מה כתוב אחריו: "וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן" כיוון שיצאו ישראל ממצרים, 

אמר הקב"ה: "הרי השעה שיעשו דגלים! כשם שבישרן אביהם שהם עתידים לעשות דגלים". 

כמו שהוא ראה ברוח הקודש שכך יהיה - הגיעה השעה שזה יהיה. 

"מיד אמר הקב"ה למשה: "עשה אותם דגלים לשמי" 

עמד משה, התחיל מיצר אמר: "עתידה מחלוקת ליתן מן השבטים, 

אם אומר לשבט יהודה: 'לשרות במזרח'

- הוא אומר: 'אי אפשי! אלא בדרום'. 

וכן כיוצא בכל שבט ושבט". 

כל אחד יגיד לי "למה אני פה למה אני שם"? 

"אמר הקב"ה למשה: "הם אינם צריכים לך הדבר הזה, מעצמן הן מכירין דירתן, שצוואת אביהן בידן איך לשרות בדגלים. איני מחדש עליהם דבר שכבר יש להם טכסים מן יעקב אביהם. כשם שהקיפו את מיטתו כך יקיפו את המשכן!". 

עכשיו נסביר לפי זה את המשנה ב"תענית" כו': "אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים" יוצאות וחולות במחול, 

וּמָה הָיוּ אוֹמְרוֹת? "בָּחוּר" 

היו יוצאים הבחורים שמה לקחת להם כלה, והן היו יוצאות לחול שמה, 

הָיוּ אוֹמְרוֹת: "בחור! שָא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה אַתָּה בּוֹרֵר לָךְ אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי" 

ושם בגמרא כתוב: מכוערות שבהן מה היו אומרות? "קחו מקחכם לשם שמים!", 

לכאורה מוקשה העניין: מה, יום הכיפורים זה מתאים יום קדוש מקודש, יום אחד בשנה שצמים, פרישות, זה הזמן לחול במחולות, יוצאים לכרמים מה זה? עוזבים את התפילות מה הולך פה? לאן הולכים? לחפש אישה! איפה אתה הולך? לכרם. מה יש שם? כל הבנות הרווקות שמה. ממתינות! ואו. אבל אפשר לומר את ההסבר פשוט עכשיו: "דוקא ביום הקדוש! כשאדם מזוכך ומנוער מכל הקסמים של הטבע, ומגיע לידי התנקשות נפשית צלולה ומזוככת, דוקא ביום הזה הוא עלול לבחור בחיי קידושין אמיתיים שצפויים לו! ולא להתרשם ולהתפעל מחיצוניות, אלא להתרומם להכרת הצטיינות פנימית של יראת שמים!". 

"קחו מקחכם לשם שמים" - תבדוק אם לאישה יש מידות טובות, יראת שמים, אל תסתכל על החיצוניות. כמו שאמר החכם מכל אדם (משלי לא, ל): "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת השם הִיא תִתְהַלָּל". נו, אז יצא לנו לבאר כי בשעות כאלה שהחומר לא תופס מקום, אדם בתענית, אדם כמו מלאך! פרק מעליו את העוונות, עשה חשבון נפש, זה הזמן להתבונן על המציאות כמות שהיא, שחיצוניות זה טבע זה שקר! זה הבלוף זה הדמיון של העולם. צריך לחפש את הנקודה הפנימית האמיתית שיש באדם, ולא את החיצוניות. 

איזה יום הכי מוכשר לזה? יום הכיפורים! "היוצא ממאמרינו זה, שעלינו להתאמץ ללמוד מוסר בהתפעלות עצומה! להתרומם עד כדי הכרה בהשגחת הבורא על כל דבר ודבר, לעורר רגשות של נצחיות". אנחנו לא... אנחנו לא נמצאים בעולם הזה בשביל להישאר, "כְּצֵל עוֹבֵר" (תהלים קמד, ד) - לא כצל אילן ולא כצל כותל, אלא כצל עובר של ציפור! עוד לא הגעת כבר אתה בן חמישים, שישים,  שבעים (50, 60, 70), טזזזז "כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה" (תהלים צ, י). 

אז "בן אדם צריך להבין להסתכל בנצחיות, לצייר את יום המיתה אבל עם רעיונות טהורים, להגיע מוכן. וגם להתעורר ולשמוח בהכרת הבורא שסוכך ומגונן עלינו בכל שעה ובכל עת! ורק על ידי רוממות הרוח והתעוררות של רגשות נצחיות. זה נקרא שעה של רצון להגיע לשכל הישר, למחשבה טהורה, ולפעולות רמות ונצורות". זה כל זה בזכות מוסר בלבד. אבל לא מוסר ככה מלמעלה, בעיון! בעיון, להתבונן! להתבונן. 

מה שאמרתי עכשיו - זה בקצרה, צריך עכשיו כל מילה - לנתח. כשאומרים לנו 'שאדם יצייר את יום המיתה' - זה לא משפט, עכשיו צריך להיכנס לציור, ולראות, ולראות איך יהיה יום המיתה שלו, באיזה סיטואציה הוא יהיה, איך הוא יפול! מתי זה יהיה, זה יהיה בניתוח, זה יהיה בבית חולים, זה יהיה בבית, זה יהיה בתאונה? זה יהיה כך... מה יכול להיות? ולראות איך הוא מושכב לארץ, תלוי באיזה מצב, יש אלף (1,000) ציורים, אלפיים  (2,000) ציורים, שלושת  (3,000) אלפים ציורים אפשריים... 

ואז מה קורה מהרגע שזה... שנודע הדבר, מי צועק, מי בוכה, מי מפסוט, מי..... ואחר כך איך מטהרים אותו, ואיך מלווים אותו, ואיך משלשלים אותו, ואיך סוגרים עליו, ואיך הולכים...! ועכשיו מתחילים לבוא כל הנמלים והתולעים מתחילים להתאסף, 'הגיע נתח בשר חדש טרי!', מה יהיה? באיזה איברים הוא חטא? יתחילו לאכול אותו לנגוס בו וכו' וכו' וזה עוד בלי שלושת (3) המלאכים שבאים, וזורקים בו את הטיפה, וזה... ומעמידים אותו, ונותנים לו 'חיבוט הקבר', וחביט חביט. 

ולא אאריך את כל הציורים וזה... הם מופיעים בספרים, וגם הדימיון שלכם יכול להיות פורה... יכול להיות שאתם תרצו לראות את זה יותר קל, כדאי לעשות את זה יותר קשה! אם תעשו את הציור יותר קשה - יהיה לכם יותר קל להיות צדיקים! אבל אם תסמכו 'שהכל יהיה בסדר...' כמו עם החיסונים - אז המצב יהיה קשה מאוד! גם בעולם הזה וגם לעולם הבא!!  

רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיה מב, כא).