העילוי, האריות, והחידה של הסבא מסבלודקה זצ"ל

עכשיו בואו אני אתן לכם מעשה שהיה מדהים, מ-דהים. מ-דהים. 

הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל ראש ישיבת עץ החיים שבירושלים, היה רגיל לנסוע מידי פעם לעיר חברון כדי להשתטח על קברי אבות. למסעות האלה היו נלוים אליו מקצת מטובי הלמדנים בישיבתו, תמיד הוא לקח איתו טובי למדנים איתו. באותן הזדמנויות היה נכנס עמם לבקר אצל הסבא מסלבודקה זצ"ל שהתגורר בעיר חברון. באחד מביקוריו אצל הסבא, הכריז הגאון רבי איסר זלמן מלצר עם בואו, היום הבאתי עמי את הגדול שבכולם, זהו עילוי אשר העולם עוד ירעש ממנו. ככה הוא הכריז. הסבא קיבל אותם בשמחה, הזמינם להסב עמו ליד השולחן, ביקש מהרבנית שתגיש לאורחים כוסות תה וסוכר. ישבו השלשה, ושוחחו בדברי תורה. לפתע הבחין הסבא מסלבודקא שהעילוי הצעיר היושב עם שני האריות, האריות שבתורה, מלקט בראשי אצבעותיו גרגרי סוכר אשר נשפכו על השולחן ומלקקם. יש פסול בזה? יש פסול בזה?

ש. זה לא נימוסי

הרב: לא נימוסי מה? לא חבל על הסוכר שהוא על השולחן סתם יזרקו אותו, לוקח אותו ככה, גם הוא חוסך בסוכר גם הוא נהנה, מה הבעיה? את מתעקשת שזה לא בסדר? לא נימוסי. מה אתה אומר?

ש. זה לא דרך ארץ

הרב: זה לא דרך ארץ, למה? ז"א אם נשפך סוכר על השולחן לא כלום. כן, מה אתה אומר?

ש. כשהוא נמצא ליד שני גדולי הדור צריך לפחד ולא להכניס סוכר לפה לפניהם.

 הרב: יפה, שמעתם? הוא אמר ליד שני גדולי הדור צריך לפחד ולא להכניס סוכר לפה לפניהם. טוב, בואו תשמעו, הסבא ראה את הדבר הזה, לא מצא חן בעיניו, כי ראה בזה פגם בדרך ארץ, שכן אין זה מן הראוי לנהוג כך כאשר יושבים עם גדולי תורה. אתה יושב עם גדולי תורה, אתה נמצא ברומו של עולם, מדברים פה דברי תורה בכבשונו של עולם ואתה מתעסק עם סוכר? אתה אוכל סוכר, לפניהם עוד ככה באמצע, זה יפה בפני בן אדם בכלל לאכול בפני בן אדם? שומעים אנשים מדברים ואחד מתעסק במשהו אחר, זה יפה? יפה שבן אדם מתעסק במשהו אחר? יפה שאתה מדבר עם מישהו פתאום הוא עונה בטלפון, בלי לדבר איתך בלי להגיד סליחה, זה יפה? איפה מלוא תשומת הלב לאלה שאיתך? 

אולם כדי לא לפגוע בו, העדיף הסבא לשתוק ולא העיר לו על כך בגלוי. לקראת סוף הביקור, פנה הסבא אל הבחור ואמר לו לעילוי, ברצוני לשאול אותך כמה שאלות, אמור לי בבקשה, מי יותר חשוב, אדם חי או אדם מת? מה אתם אומרים? אתם מפחדים לענות, אין לכם בטחון? אדם חי. התפלא הבחור על השאלה והשיב בפשטות, אדם חי כמובן. הוסיף הסבא ושאל, אריה חי ואריה מת, מי מהם חשוב יותר? מה אתם אומרים? מי יותר חשוב? חי. טוב, הסבא אינו מרפה, ממשיך לשאול, כלב חי וכלב מת, מי יותר חשוב? מה אתם אומרים? הואו הואו כן, התשובה כלב חי. שאלה נוספת אומר לו הסבא, כלב חי ואריה מת, מי מהשניים יותר חשוב? הוא אומר לו הבחור זה פסוק מפורש בקהלת, "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת". לסיום אמר לו הסבא, ברצוני לחוד חידה, האם תוכל להצביע על מקרה של אדם חי ונבלה מתה ובכל זאת הנבלה עדיפה על פני האדם החי. אמר העילוי, אין מציאות כזאת. אמר לו הסבא, אמנם זו רק חידה, אבל שגית. חכמים ז"ל אמרו, כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו. 

אז רואים שאדם חי, מה אמרת אריה חי עדיף ממת, כלב חי עדיף מכלב מת, אמרת שכלב חי עדיף מאריה מת, ועכשיו אני מראה לך שנבלה מתה עדיפה מתלמיד חכם חי. מה הוא רמז לו? על הסוכר שהוא אכל. שאם אתה אוכל יבבי, אם אתה אוכל סוכר בפני שני גדולי דור, אדם שזז בפני גדולי דור, אדם שעושה איזה משהו שנוגע אליו ולא נוגע להם ולא לטובתם, צריך חשש ופחד איך להתנהג. וזה מה שהוא אמר לו, רבי איסר זלמן הבין מיד כלפי מה הדברים אמורים, כי דעת משמעו דרך ארץ, וכוונת הסבא היתה לרמוז לבחור שהוא התנהג שלא בדרך ארץ. לאחר שיצא הבחור מהחדר, אמר הגאון רבי איסר זלמן מלצר לסבא, אחרי שהבחור יצא, יורשה לי להעיר שנדמה לי שהסבא הגזים. הרי אמרתי כבר שמדובר כאן בעילוי שבעילויים ושהעולם עוד ירעש ממנו, הסבא נשאר בשלו ואמר, די במעשה הקטן הזה של ליקוק הסוכר כדי ללמד על כך, שאם הבחור לא ישנה את הליכותיו, לא זו בלבד שהעולם לא ירעש ממנו, אלא הוא יהיה אפס אפסים, ולא תהיה לו שום שייכות לעולם התורה. גם רבי איסר זלמן לא חזר בו מדעתו, ואמר מכל מקום נדמה לי שהסבא טועה. 

את הסיפור הנ"ל, היה נוהג לספר הגאון הצדיק רבי מאיר חדש זצ"ל לתלמידיו, והיה חותם את הסיפור של המעשה בדברים האלה, אני יודע במי המדובר, הכרתי את העילוי בצעירותו וגם לעת זקנתו. יכול אני להעיד שהוא גדל והזקין ולצערנו הסבא צדק. כבר במעלליו יתנכר נער, מהליקוק הקטן הזה הסבא כבר ראה למרחוק שמזה לא יצא שום דבר. אם אין דעת נבלה טובה הימנו. מה זה דעת? דרך ארץ.