תפילה במקום קורבנות | הרב אמנון יצחק שליט"א

"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". את פרשיות הקרבנות אנו לומדים בתוך סדר קדשים, המון הלכות רבות ועמוקות, חכמת זה סדר קדשים, והן גזרות מלך בכל פרטי דיני הקרבת הקרבנות. אבל המתבונן בדבר יראה שכל אלו ההלכות נאמרו עבור הכהנים המקריבים בבית המקדש, המה חייבים להזהר בששת הדברים שהזבח נזבח עבורם, בקבלת הדם והולכתו וזריקתו, הפשטתו והקרבת אמוריו, מנחתו ונסכיו, ובגדרי מום וחציצה מקום וזמן, כל זה חייבים להזהר הכהנים. אבל הבעלים מקריבי הקרבן, עליהם נאמר רק שיקריבוהו פתח אהל מועד לרצונו לפני ה'. ויש מצות סמיכה, שיסמכו ידיהם על הקרבן ויתוודו, או יאמרו שירות ותשבחות, ולאחר מכן יעמדו בעזרת ישראל עד שיקריבו הכהנים את הקרבן כדת. הרי שלגביה בעלים עיקר הבאת הקרבן הוא כשמו, קרבן להתקרב על ידו לפני ה' ולעמוד בבית המקדש. והעליה לבית המקדש, אמנם הצריכה טהרה וקדושה, טהרה מכל הטומאות ונוסף על כך אין אדם נכנס לעזרה אפילו טהור עד שיטבול, והכנה והכשרה גדולה יש לו למקריב קרבן לקבל עליו עד שישתלם ויהיה ראוי לקריבה זו, דהיינו עד שיהיה מושלם. 
וראה מה שכתבו תוספות בבא בתרא כ"א א', דיבור המתחיל כי מציון תצא תורה, לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, כדדרשינן בספרי, "למען תלמד ליראה", גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה. כל זה הוא מלבד חוקי הקרבן וטעמיו ופעולתו בגזרת מלך וסתרי תורה, עד לכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. 
מזה נבין מה שנראה במחלוקת הרמב"ם בהרמב"ן ז"ל בטעמי הקרבן. הרמב"ם כתב במורה נבוכים חלק ג' ל"ב מ"ו, שתכלית הקרבנות הוא להרחיק את ישראל מעבודה זרה, והרמב"ן בויקרא א' ט' הקשה עליו, שהרי הבל ונח הקריבו קרבנם לפני שהיה בעולם שמץ עבודה כלל, אז מה טעם הקרבנות? ויש לומר שאלו דברי אלהים חיים ואלו דברי אלהים חיים, שבודאי גנוזים בקרבן רזים עילאים, ומעיקרו לא נתקן כנגד העבודה זרה, ואדרבא, קיום העבודה זרה בעולם מפריע לענינו, וכמו שאמרו במדרש בויקרא רבא ז' על הפסוק "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" זה קרבנן של נח ושל הבל, שעוד לא היתה עבודת כוכבים בימיהם, אבל משום סוד הקרבן ורוממות ענינו, היה מן הראוי שרק הכהן הגדול העומד לפני ה' לשרתו הוא שיקריב, וכל ישראל רק יעמדו מרחוק ויתבוננו במעשיו כמו ביום הכיפורים שכל ישראל מתבוננים במעשיו של הכהן הגדול, וההתבוננות הזו מצוה היא, כמו שכתוב ביומא ס"ח ב', ובשעה שהוא מזכיר את ה' בקדושה ובטהרה כולם משתחוים לה' יתברך, כמו שנאמר ביומא ס"ו א', ובעליה לרגל בשלשת הרגלים היו שואבים רוח הקודש שהיתה מספיקה עבורם עד לרגל הבא, כמו שכתוב בראשית רבה ע"ח.
זאת היא הצורה העליונה של הקרבת הקרבן בידי הבאים בסוד ה' שנבחרו לשרתו, אבל שההמונים יהיו רשאים להקריב קרבנות לכאורה אין זה ראוי, שהרי הם אינם עומדים על סודם, והרגש של הקרבנות נעשה אצלם קל, ועלולים הם לחשוב שיש לקמדש צורך כביכול בקרבנותיהם וכאילו צורך גבוה הם, שעל זה מתריע הכתוב "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'" כמו שכתוב בישעיה א', לא על זבחיך וכוחך כי לי כל חיתו יער כמו שכתוב בתהילים נ', ומדוע הרשתה התורה להמונים להקריב קרבנות, על כך עונה הרמב"ם שמוטב לתת ביד כל אחד את האפשרות להקרבה למרות שתפגם בכך רוממות ההכרה בערכו, כדי להרגיל את ההמונים לבוא לפני ה' ולהתקרב אליו ולזכות לטהרה ולקדושה החופפים על משכן ה'. ויחד עם זה יתרחקו מעבודה זרה ואביזריה. 
נמצאנו למדים ששני דינים הם בקרבן, סודו ורום ענינו מתקיימים ע"י המקריב בדוקא דהיינו הכהן, וכמו קרבן אדם הראשון והבל ונח, בהקריבה לפני ה' שלכך מסוגל ביחוד בית הבחירה, כמו שנאמר בבראשית רבה ע'. והנה באר בשדה זו ציון, ונאספו שמה כל העדרים בשלשה רגלים, והשקו את הצאן ששואבים משם רוח הקודש, כל זה רמוז בפסוק הזה. "והנה באר בשדה ונאספו שמה כל העדרים והשקו את הצאן" אז המדרש אומר, והנה באר בשדה זו ציון, ונאספו שמה כל העדרים זה עם ישראל בשלשה רגלים, והשקו את הצאן, מה הם שואבים - רוח הקודש שואבים משם. 
ואמרו חכמים ז"ל, תפילות במקום קרבנות תיקנום, כמו שכתוב בברכות כ"ו ב'. ואיכא דאמר שם, אבות תיקנו, אז תפילות במקום קרבנות תיקנו ויש מאן דאמר אבות תיקנו, אלו ואלו דברי אלהים חיים, שבודאי אבות תיקנו תפילה בעבודה שבלב, כמו שכתוב בתענית ב' ב', ואברהם עודנו עומד לפני ה', וכמו שנפסקו בשולחן ערוך או"ח צ"ח סימן א', דברי הר"י שהמתפלל יחשוב כאילו שכינה כנגדו, וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם, עד שהיו מגיעים להתפשטותה גשמיות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה, והתפילה חוברה ע"י 120 זקנים, כנסת הגדולה, ומהם כמה נביאים, וגלמו בה את צפונות הכוונות בעמקות נוראה, כי ידוע מספר נפש החיים בשער ב' פרק י'. 
ועם כל זה, הרי התפילה חובה היא על כל אחד ואחד, וההמונים והחכמים שווים בתפילתם, והתפילה נעשתה כל כך מלומדה עד שאפילו לחכם קשה להשתחרר ממלומדה זו, והכל מתפללים, אלא שכמו בקרבנות כך בתפילה יש שני חלקים, חלק אחד של התפילה זה רוממותה וסודותיה שעל זה אמרו ז"ל בברכות ו' א' שהתפילה היא מהדברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם, ועד לפירוש המילות, זה חלק א'. חלק השני, הוא העמידה לפני ה' שהוא כמו מקריב הקרבן הבא לבית המקדש ומביא את קרבנו ואינו יודע מאומה מעבודות וענינן. וכמו בקרבן כך בתפילה, ודאי שהמתפלל בכוונת סודות התפילה הרי זה משובח, והיודע על כל פנים פירוש המילות ודאי חייב לכוון בכל מילה ומילה, אבל גם מי שאינו יודע כלל את פירוש המילות חייב להתפלל, אבל עיקר הכוונה בעצם הטבילה כתב הרמב"ם, פרק ד' מהלכות תפילה הלכה ט"ז, שהיא העמידה לפני ה', ולא פירוש המילות, ודבר זה למדו אנשי כנסת הגדולה מענין הקרבנות, שכדאי לתקן נוסחאות התפילה וסידרה דבר יום ביומו ולחייב בה את כולם כדי לזכותם בהתקרבות לפני ה' ובדבקות בו, אף על גב שהיא תיעשה ע"י כך מלומדה. 
והרמב"ן כתב פרק ה' הלכה י', שיש בתפילה חמש קריאות והשתחויה אחת, שהיא נפילת אפיים. אנחנו מורגלים לכרוע באבות ובמודים תחילה וסוף, והמדקדקים בהלכה יודעים מהכריעה החמישית בעת הפסיעה לאחוריו, ונופלים בנפילת אפיים כנוסח התפילה, מורגלים אנו שיש קטעים שנאמרים מיושב ויש מעומד, יש בכריעה ויש בנפילת אפיים. אין אנו ואף הלומדים בכלל שמים אל ליבנו שהכריעה וההשתחויה היו מן העיקרים שבעבודת ה' במקדש, והועיל והתפילה עיקרה עמידה לפני ה' הרי הכריעה היא ככריעה שבמקדש, והפסיעות לאחור הן כתלמיד הנפטר מרבו, וההשתחויה לבסוף היא כעבד הנוטל פרס לרבו וחוזר לאחוריו ומשתחוה, וההשתחויה הרי היא עיקר בעבודת ה' במשכן שהיו הכהנים נכנסים ומשתחוים ויוצאים, כמו שלמדנו בתמיד ל"ג. 
ואם כן, חובה עלינו לשים אל ליבנו, שאף כי טרם זכינו להתעלות לרום עניני התפילה בפרטות, שהם מהדברים העומדים ברומו של עולם, והיא נחלת היחידים, נעמול להשריש בנפשנו את העמידה לפני ה' וקרבת אלהים שבתפילה שבגללם תקנוה לחובה לכל, והם באמת חובה לכל ומעכבים הם בתפילה, ואדרבא, הן אמרו בברכות ל"ב ב', גדולה תפילה יותר מן הקרבנות כי דעת אלהים חפצתי מעולות ככתוב בהושע ו'. 
תחזרו על הדרשה עוד פעם ותבינו יותר טוב, יום טוב. 
רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.