http://live.shofar-tv.com/videos/2820
31-3-13
"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ויאמרו לאמר אשירה לה' כי גאו גאה סוס ורכבו רמה בים". אז ישיר משה הדא הוא דכתיב "נכון כסאך מאז". ממתי נכון כסאו של הקב"ה? מאז, מאז שאמרו שירה אז ישיר. אמר רבי חייא בשם רבי אבהו, אע"פ שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו שירה.
משל למלך שעשה מלחמה וניצח, אמרו לו עד שלא עשית מלחמה היית מלך, עכשיו עשינוך אגוסטוס. מה יש בין המלך לאגוסטוס? המלך עומד על הגבורה, והגוסטוס יושב. כך אמרו ישראל, עד שלא בראת עולמך היית אתה, ומשבראת אותו אתה הוא, אלא כביכול עומד, עמד וימודד ארץ, אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך, נתיישבה מלכותך וכסאך נכון. הוי נכון כסאך מאז באז ישיר.
פה בקצרה מה שכתוב, זה שבעצם עד שהם אמרו ישראל שירה, שהם הראשונים שאמרו שירה בעולם, עד אז לא היה נכון כסאו של הקב"ה, רק אחרי שהם אמרו שירה, וזאת למה? כי לפני כן הקב"ה עוד לא ניצח את המצרים, הוא נתן להם עשר מכות, אבל עדיין המצרים קיימים, אחרי שהוא הטביע אותם בים אז הוא ניצח את המצרים אז נתיישבה מלכותו, כאילו חזר מהמלחמה וכאילו היא כבר עכשיו מבוססת מלכותו. זה בקצרה. אז מתי זה היה? כשהם אמרו אז ישיר משה, מאז זה נכון כסאך.
ויאמר ה' אל משה, מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו, אז היום למדנו על פי הזוהר דברים, ועכשיו אנחנו אומרים פירוש אחר.
מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו, קשה להבין, מה הקביעה שקובע ה' למשה מה תצעק אלי, יש לו משהו אחר לעשות בעת צרה כזו? בעת שהמצרים רודפים אחריהם והים לפניהם ואין מנוס, עם ישראל כולם במצב סכנה, מה יש לעשות אם לא להתפלל לה', ועוד הרי הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים, ומצוה להתפלל בעת צרה, ואם כן מה התביעה שתבע ה' את משה - מה תצעק אלי.
ובמדרש כתוב מה תצעק אלי, הדא הוא דכתיב ותגזר אומר ויקום לך, אמר רבי לוי, כשם שהקב"ה מצווה למשה ומדבר עמו, כך היה משה מצווה כביכול לפני הקב"ה. וכשם שהקב"ה קורא למשה ומדבר עמו, כך היה משה קורא להקב"ה ומדבר עמו, שנאמר "וידבר ה' אל משה" וכתוב "וידבר משה אל ה' לאמר" ראה כמה היה שולט, כשראה את פרעה רודף אחרי ישראל בא לצעוק, "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי", אמר רבי יהושע, משל לאוהבו של מלך שהיה לו עסק הלך לצעוק לפני המלך, אמר לו המלך מה אתה צועק? גזור ואני עושה. כך אמר הקב"ה אל משה, מה תצעק אלי, דבר ואני עושה.
דברי המדרש מופלאים. משה יגזור והקב"ה יקיים, משה ידבר וה' יעשה, איך אפשר? משה יצווה את ה'? ומה כוחו שתועיל גזרתו? הלא כמה שיגדל האדם ויתעלה לאיזה מעלה שתהיה, הרי ילוד אישה הוא בלבד, ועל זה שלא גזר תהיה נדרש ונתבע מה תצעק אלי? עוד תמיהה עליו למה לא גזרת עליו? מופלא הדבר, זה אחד מהדברים התמוהים והמופלאים שקשה להבינם. כשמוצאים ומרגישים מעט את רגש הדבר, לא יקשה כלל, המאמין הגדול בה' שמרגיש כי מלוא כל הארץ כבודו ומשגיח הוא על הכל, אצלו מורגשת ביותר מציאותו יתברך וקרבת אלקים בעולם, ותפילתו יוצאת מקרבו יותר בטוחה כי הוא יודע שהיא מגעת אל ה'. ז"א, כשמרגישים מעט אפילו את רגש הדבר לא קשה כלל, כי המאמין הגדול, מי שמאמין גדול בה' והוא מרגיש שמלוא כל הארץ כבודו ומשגיח הוא על הכל, אצלו מורגשת ביותר מציאותו של ה' יתברך וקרבת אלקים בעולם, ותפילתו יוצאת מקרבו יותר בטוחה כי הוא יודע שהיא מגעת אל ה'.
האדם שאינה מבוררת אצלו כל כך האמונה, אפילו שהוא מאמין במציאות ה', אבל מכיון שאמונתו אינה בהירה, תפילתו אינה כל כך בטוחה, כי כל מה שמבוררת אצל האדם האמונה קוננת ומושרשת יותר בנשמתו, ומרגיש ביותר את הוויית האלקים בעולם, הוא מרגיש ביותר שתפילתו נשמעת אצלו. וישנם בימי חיי האדם רגעים כאלה, בשעת צרה גדולה שאין לו מוצא ממנה, אז מתעורר הוא כולו, ז"א גם אצל אדם פשוט יש רגעים כאלה שבשעת צרה גדולה שאין לו מוצא הוא מתעורר כולו. ואז הוא מתמלא בבהירות האמונה, ואינו מפיל תחנונים ומבקש כעני בפתח בפסוקי דרחמי, אנא ה' הושיעה נא, אלא יוצאת ממנו שאלתו ובקשתו בבחינת דרישה, כמו ציווי - הושיעה נא, אנא ה' הושיעה נא, מדבר כאילו תובע, וזה נובע מבהירות האמונה והרגשה במציאותו והווייתו בעולם, ושיד ההשגחה היא בכל, ובידו להושיע, וברצונו להיטיב עם ברואיו, ובעת צרה כשאפסו כל התקוות תקות אנוש, זורמים בו זרמי האמונה ממעל ומאירים את כל הווייתו עד שהוא כולו מואר באורות העליונים כחלק המצוה על הכל.
הנה למשל, אם איש אחד בא אל אוהבו הטוב והקיש על דלת ביתו וימסור לו, מעבר לדלת, כי הוא נמצא במצב דחוק וקשה מאד ואין לו מוצא ממנו הוא מבקש שיעזרהו, והוא ישר מחכה מאחורי הדלת עודו נדון בזה כי ברור לו שאוהבו נמצא בחדרו, עוד לא נדון מזה אם הוא ממתין מאחורי הדלת או אוהבו נמצא בחדר, מאחר שמסר לו את מצבו וביקש ממנו שיעזרהו, כי יוכל להיות כי חושב הוא ואומר אבקש, ואם נמצא הוא בחדרו ישיב לו תשובתו ואם לא אלך לי, אז הוא נוקש בדלת וממתין, עונים או לא עונים, הוא בעצמו מסופק אם הוא נמצא בחדר או לא נמצא בחדר. מה שאין כן אם בבוא איש לבית אוהבו מקיש לו על הדלת ומוסר לו מהמצב הרע שלו, ויאמר לו כך, אהובי, במיצר הנני ואין לי מוצא רק עליך תקוותי, הושיעה, הולך אני לעשות כזאת וכזאת עם בטחוני החזק שתושיע לי, ביי. והולך לו. אז נבין זה האיש שיודע שאוהבו נמצא בחדר, לולא זאת לא יצאה בקשתו בהרגשה חזקה כזו כעין ציווי, ולא היה הולך לו לבטח. אך בידעו ברור שאוהבו נמצא בחדרו ויודע ומכיר אותו כאוהבו הנאמן, כאשר הנהו בצרה גדולה אז אפשר שבנפשו המלאה לחץ, יחד עם רגשות אהבה ותקוה מאוהבו שיחלצו ממיצר, יצא דרישה חזקה במפגיע בלא תפילה ותחנונים. זה ההבדל בין המתפללים, יש אחד שמסתפק אם התפילה תיענה, אם תתקבל או לא, יש אחד יודע ברור בטוח שהקב"ה מקשיב שומע רוצה לעזור וממתין לקריאה, זה הבדלים עצומים.
תפילתנו אל ה' היא בבחינת עמידה מאחורי הדלת, באיזו מידה ומעלה שיגיע האדם ועד כמה שהוא לא יהיה זכך ומזוכך עדיין עומד הוא מאחורי הדלת, מאחורי מסך של הדלת המפסיק והחוצץ ומשם הוא מתפלל בקול, אבל המאמין הגדול שמבוררת אצלו מציאות ה' והשגחתו, ישנם עיתות כאלה בימי חייו בהמצאו בצרה גדולה, ושאין לפניו מנוס ומפלט, וכל תקוותו ותוחלתו היא אל ה', כשמתעוררים בקרבו רגשות אמונה ממעל מאירים ומסבירים את כל הווייתו ומהותו. ובהרגישו ברור כי ה' הוא בפנים ושומע תפילתו, מתעורר בו רגש זה שנמצא בכוחות האדם, לא לפנות אליו בתפילה ובקשה, כי אם לדרוש ולצוות. זוהי התביעה שתבע ה' ממשה, כי משה במעלת רוחו ונפשו וזכות חומרו ועל ידי בהירות אמונתו היה צריך להיות במצב מרומם כזה שיכול לצוות ולגזור, בעת שישראל נתונים בצרה כזאת המצרים אחריהם, הים לפניהם, אין שום מנוס ומפלט, לא עת להאריך בתפילה, מה תצעק אלי, גזור ואני מקיים, דבר ואני עושה.
בזה יאירו דברי הגמרא בברכות ל"א, חנה הטיחה דברים כלפי מעלה, שנאמר "ותתפלל על ה'" מלמד שהטיחה דברים כלפי מעלה, ואמר רבי אליעזר, אליהו הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר "ואתה הסיבות את ליבם אחורנית", משה הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר "ויתפלל אל ה'" אל תקרי אל ה' אלא על ה', שכן קוראים על פי התחנונים. וכן אצל פנחס שעשה פלילות עם קונו, שנאמר "ויעמוד פנחס ויפלל", מלמד שעשה פילות עם קונו, ומפליאים הדברים, איך יערב אנוש להטיח דברים כלפי הבורא? חנה התפללה אל ה' והטיחה דברים, משה הטיח דברים כשהתפלל אל ה', פנחס שפט עם קונו כביכול עם רבונו של עולם, איך זה יהין ויערוב איש בליבו לשפוט שפוט את הבורא, הלא ה' הטוב הוא מטיב, מתנהג עם ברואיו בתכלית הטוב כאב נאמן ורחמן עם בניו, איך זה אפשר לילוד אשה לבוא בטרוניה עם הבורא כיבכול? ומה גם קדושי עליון, ועוד שנענו מה' על דבריהם, ולא העניש אותם. סתומים ומופלאים הם דברים חכמים ז"ל. אבל על פי דברינו שמוצאים אנו אותו הרגש באדם, יש כבר פתח ומבוא לפנינו לפתור את הענין הזה. המרגישים גם אנו איך זה יארע כדבר הזה, הטחת דברים כלפי מעלה ע"י ההתבררות הגדולה באמונת ה', כשמרגישים את השגחת הבורא וכח הממשלה שבידו, כשמכירים את טובתו יתברך, אז כאשר יראה את הרע והקטרוג השורר בעולם יש שתעורר בקרבו תלונה והטחת דברים, והוא בא לשפוט אותו, הלא לתת בידך, הלא היכולת בכוחך, למה תחריש? ז"א טענה יכולה לבוא מצדיק כזה באמת שלם, שהוא שואל, הרי לתת בידך, אתה ריבונו של עולם, בידך לתת, היכולת בכוחך, אין שום מי שמונע, למה תחריש?
מובן כי בדרך זו לאחוז בה וללכת על פיה יש סכנה גדולה, לא כל אחד יכול לעשות כזה דבר. כי אם לא יצא אותו הרגש מנפש האדם על פי אמונה הנמצאת בקרבו במידה שלמה, ומוצא הדברים לא מהד אמונתו בה', הסכנה נוראה. החילוק הוא כחוט השערה, רואים אצל משה רבינו שאמר אל ה', מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך ארע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך, ויאמר ה' אל משה, עתה תראה אשר אעשה לך, דרשו חכמים ז"ל, עתה תראה, במלחמת פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמת 31 מלכים שיעשה בהם מלחמה יהושע תלמידך. מכאן שנתן משה את הדין שלא יכנס לארץ. ז"א עצם זה שהוא אמר והצל לא הצלת את עמך, נענש באותו רגע. הוא התכוון לשם שמים, התכוון שיציל את ישראל, אתה שולח אותי שאני אציל אותם, מה יגידו עכשיו ישראל, במקום זה מאז דיברתי אל פרעה ארע לעם הזה? טוב ארע, והצל לא הצלת? הוא טוען בשביל עם ישראל, זה לכבודו של ה', שלא יהיה חילול ה'. אבל איך שאמרת את זה.
נורא הוא העונש שנענש משה על זה שאמר הצל לא הצלת את עמך, שהוא לא נכנס לארץ ישראל, אחרי סבל של נדודים של ארבעים שנה במדבר, בתקוה להביא את עם ישראל לארץ, שזה היה משאת נפשו, הלא נוכל לתאר את גודל תשוקת משה להכנס לארץ ישראל, סגולותיה היקרות שיש בה להעלות נפש האדם, המצוות היקרות התלויות בה בתיקון לכלל ישראל, שהיה תלוי בזה שמשה יכניסם לארץ, כמו שאמרו חכמים ז"ל, אלמלא הכניס משה את ישראל לארץ לא גלו, לא היו גולים. כל זה בא לו מפני שלא היתה תביעתו נכונה כפי מידת התבררותו באמונת ה', נקלטו הדברים הצל לא הצלת את עמך. ואם כן כיון שהתביעה יצאה לא מהד הנכון של בירור האמונה, חוצפה היא כלפי שמיא.
ויש ללמוד מכל זה עד כמה צריך כל אחד לברר אצלו את בהירות האמונה, שע"י האמונה אפשר לפעול נפלאות, לצוות כביכול לבקוע את הים ויבקע, אולם יש לדעת כי לאחוז בדרך כזאת סכנה נוראה, כי אם לא יעשה כה נכון בדיוק על פי התבררותו באמונה, סכנה היא להענש חס ושלום בעונש מר.
בזה יש לבאר את הגמרא בתענית י"ט. חוני המעגל עג עוגה ועמד בתוכה ואמר לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אינני זז מכאן עד שתרחם על בניך ותוריד גשמים. התחילו גשמים מנטפים, אמר לא כך שאלתי, התחילו לרדת בזעם, אמר לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה, ירדו כתיקונם. שלח לו שמעון בן שטח, אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי, אבל מה אעשה שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן המתחטא לפני אביו ועושה לו רצונו. אלמלא חוני הוא היה מנדה אותו שמעון בן שטח, למה? הלא טוב הוא שאל, ולמה ינודה? אבל כפי שביארנו ניחא, שהרי סכנה גדולה היא בתהלוכות האדם עם הקב"ה באופן זה, כי אם לא ישמע בדרישת האדם הקב"ה את ההד הנכון של בהירותו באמונת ה', אין זאת אלא חוצפה כלפי שמיא, ולכן אמר שמעון בן שטח, אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי, שאין לאדם לסכן את עצמו בדרך נוראה כזאת, שאם יטה בה מעט הצידה סכנה היא לפניו. אבל מה אעשה שאתה מתחטא לפני המקום והוא עושה רצונך, כבן המתחטא לפני אביו והוא עושה רצונו. בחינה היא שמהד האמונה יוצאים אצלך דברים האלו כלפי מעלה.
על כן יש לו לאדם להשתדל הרבה לברר אצלו האמונה ביתר בהירות, כי שונה הוא אדם זה שמבוררת אצלו האמונה מזה שאינה מבוררת אצלו כל כך, מעשיו הם אחרים ופעולותיו הן אחרות. וכן בנוגע לעבודת ה', כל מה שמבוררת ובהירה יותר האמונה הרי עבודתו היא אחרת לגמרי, והדרך הישרה מובילה לזה היא לא להסיח דעת מה' יתברך, לזכרהו תמיד, לידע ולהרגיש כי הוא משגיח על הכל, כמו שכתוב "השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך" לא רק "וזכרהו" כי אם ללכת תמיד איתו ולחיות איתו בכל הענינים והעסקים הסובבים את האדם.
ישנם אנשים שגם הם מאמינים בה', והם יודעים כי השגחתו היא בעולם, וגם שומרי מצוה הם, אבל להכניס את ה' בחייהם סבורים הם כי אין זה דוקא, ולא עוד, אלא גם יראים הם מזה, מפחדים לסובב את חייהם על אופני ההשגחה, חושבים הם ביותר רצוי לעמוד במרחק מה לסיווגי ההשגחה, רוצים הם לנהג את עולמם בעצמם, אבל על כל אדם החובה להשתדל להכניס את הבורא בחייו בכל הענינים והעסקים שלו, לחיות את חייו לפי דרכיו והנהגתו כי יכולים לחיות איתו, צריכים לחיות איתו, וטוב לחיות איתו.
אנשים בורחים מלקיים את השולחן ערוך כלשונו וכמתכונתו, זה פשוט מאד לקחת את הקב"ה בסמוך, אז בעסקים ובזה אומר יש פה כללים אחרים, לא, לא לא לא גם בעסק אתה צריך לבדוק מה מותר מה אסור, שלא יהיה הונאה, שלא יהיה גזל, שלא יהיה שקר, שלא, צריך לבדוק, צריך לקחת את הקב"ה לכל מקום. מה זה כשאתה נכנס לעסק זה לחוד, הולך לעשות זה זה, הולך לפיקניק שוכח את הקב"ה.... הלו, קח את הקב"ה איתך לכל מקום.
אז ישיר משה, הדא הוא דכתיב "נכון כסאך מאז" אמר רבי ברכיה בשם רבי אברהם, אע"פ שמעולם אתה לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה, לכן נאמר "נכון כסאך מאז" משל למלך שעשה מלחמה וניצח, מה עשו אותו אגוסטוס, מה יש כבוד למלך אגוסטוס, אלא המלך עומד על הרוח ואגוסטוס יושב. כך אמרו ישראל עד שלא בראת עולמך היית אתה, ומשברת עולמך אתה הוא, אלא כביכול עומד, שנאמר עמד וימודד ארץ, אע"פ שעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז, נתיישבה מלכותך וכסאך נכון. הוי נכון כסאך מאז.... גם מקודם היה נודע הבורא בעולם, אבל הוא היה עוד בבחינת עומד, עוד לא נתיישב בעולם, כאילו חיכו חס ושלום שיעבור, אבל כשאמרו עם ישראל שירה אז נתיישבה מלכות ה' וכסאו נכון. זוהי החובה של כל אחד מאיתנו, להשתדל להכין כסא בעד הבורא יתברך שיתיישב אצלו. לא להרגיש אותו בתור עומד ולחכות שהוא יעבור, כי אם להכניסו בכל ענינם ולחיות איתו, כי טוב לחיות איתו, ובאורו נראה אור.
רבי חנניא בן עקשיא אומר...