"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו, וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים". וכבר הורנו החכם מכל אדם שלמה המלך ע"ה, אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה, משלי ט"ו, ביאר הגאון מוילנא זללה"ה, שאם אינו מתאמץ להיות מתעלה תמיד ממילא יהיה מוכרח לרדת, מפני שאי אפשר לעמוד על מקום אחד ברוחניות, לכן אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה, אם אתה לא למעלה - שאול מטה. אין מצב ביניים. 

מצאנו במשנה, שרבי אליעזר סובר, שהדרך הטובה שידבק בה האדם היא עין טובה. ולהיפך, הדרך הרעה שעלינו להתרחק ממנה היא עין רעה, כמו שמובא באבות פרק ב'. וכן כל התנאים שם אמרו דבר והיפוכו, נמצא שאם השתדל להשיג עין טובה, אז היא תהיה המפתח לכל המעלות, ואם אינו משתדל עבורה - ממילא הוא ישאר עם עין רעה שהיא יסוד כל העבירות. 

הרי שאם חסר לו מהמעלות, לא רק שלא יהיה בעל מעלה, אלא נעשה בהכרח בעל חסרון גדול, וביאר שם הברטנורא, דעין טובה זו מידת ההסתפקות, שאינו מבקש מותרות ואינו מקנא כשרואה שלחברו יש יותר ממנו. ומי שאין לו עין טובה וחסר לו מידת ההסתפקות, ידוע היטב מה עולה לו בחלקו, שהוא נעשה עבד נרצע להשיג תענוגי העולם והולך מדחי אל דחי עד ששוכח לגמרי מענין תורתו ועולמו. 

זהו הדבר בענין שמירת שביעת, כדי לדקדק בו מוכרחים לעמוד בנסיונות קשרים, ומי שאינו עומד בזה לא רק שהוא לא קנה מעלות, אלא הוא יורד לשפל המדרגות, כמה כח נפשי נדרש בשביעית שיוכל להפקיר לאחרים כל עמלו, כמו שאמרו חכמים ז"ל, שומרי שביעית נקרא שמם גיבורי כח, למה? רואה פירותיו נאכלים וכובש את יצרו ואינו מדבר. והוא בעצמו צריך לבטוח בקב"ה במידה כזו, שהוא סומך ממש על הנס שיספיק לו מהשנה השישית לשלש שנים, ובאמת במידה שאדם משליך על ה' את יהבו ובוטח בו, באותה מידה מגיע להצלחתו. ואפשר להעמיס על זה את הפסוק "אמת מארץ תצמח", תהילים פ"ה, שכאשר יש אמת מארץ, ז"א כאשר האדם השוכן בארץ עושה את המוטל עליו באמת, אז תצמח - הארץ מצמיחה פירותיה בשפע. וכבר אמרו חכמים ז"ל, שאין פירות באים לידי רקבון אלא מפני דרכיהם של בני האדם. ככה מובא בתנא דבי אליהו ז' ג'. כלומר מעשה האדם ומידת זכויותיו הם הקובעים את הצלחת היבול.

ויותר מזה מצאנו בגמרא, שקיום כל העולם תלוי אך באנשי המעלה, כמו שדרשו על הפסוק "תולה ארץ על בלימה" אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה. אדם בד"כ כשרבים איתו רוצה להחזיר, מי שבולם את פיו בשעת מריבה, אדם כזה כל העולם מתקיים בזכותו. זאת ידוע לנו רק ממה שגילו לנו חכמים ז"ל, אבל במה שנוגע לתבואת השדה, יודע כל אחד בחוש שאין לו שום הבטחה שאחרי כל הטרחה לחרוש ולזרוע, שאכן יצליח להביא יבול, ומוכרח לסמוך על הקב"ה שירדו הגשמים במידה רצויה ובזמן הנכון, ושלא יתקלקלו הפירות מהפגעים השונים שעלולים לבוא, הן מחמת ריבוי המים או מיעוט המים, או חרקים או מזיקים או שרב, ומוכרח לסמוך על הקב"ה שירדו הגשמים במידה הרצויה ובזמן הנכון ושלא יתקלקלו הפירות מהפגעים השונים שעלולים לבוא, ומחמת זה אמרו חכמים ז"ל, אמונת זה סדר זרעים, תירצו התוס' בשם הירושלמי, שאדם מאמין בקב"ה וזורע, ומובא בפרקי דרבי אליעזר, אדם שוכב וישן והקב"ה סומך את הארץ ומשקה אותה והיא נותנת פירותיה, מה יש לך לעשות אתה אחרי שזרעת - לך לישון, ואחרי שתישן ה' מחליט מה יהיה. ואם כן הסברה הפשוטה נותנת שצריך זכויות כדי שהקב"ה יצליח את דרכיו ויראה ברכה במעשי ידיו. אז הכל תלוי בזכויות שאדם צבר לעצמו. אכן כאשר האדם מכיר את האמת, ומתחזק באמונה בקב"ה ובוטח בו, אז תהיה שמיטה סיבה לעליה רוחנית בעבורו, אבל זה שלא התעמק לעשות לו ניר בלבבו, ולעוט אחרי רווחים בלתי כשרים, נעשית שנת השביעית עבורו לאבן בוחן ולצור מכשול, ולא רק העובר על עיקרי דיני השביעית, אלא אפילו הנזהר לקיים כל העיקרים ורק נכשל באבק שביעית ועושה סחורה בפירות שביעית, שאין זה אלא איסור עשה, כבר קרא שוחה לעצמו וגורם לעצמו שירד מנכסיו עד שמוכרח למכור את בתו לאמה. 

יש כאן מוסר השכל גדול, איך אדם זה שהיה נבהל להון נעשה זריז ונפסד, והמית אסון על עצמו ועל בני ביתו, וכל רכושו ירד לטמיון באופן רע, אילו היה מתרומם לקיים המצוה למרות כל הקשיים, היה מגיע למעלה גדולה, ועכשיו שנכשל בה ירד לשפל המדרגה עד שנהרס אפילו מעמדו החומרי ומצב משפחתו. הכל בשביל רווח מהיר באיסור. 

מזה עלינו ללמוד, כמה חשוב לפלס את דרכינו לכוון לרצון התורה, שאז בלי בהילות, כתוב נבהל להון רע עין, כמו עפרון, שאז בלי בהילות ללא עמל מרובה יזכה האדם ל"וציויתי את ברכתי", כמה מאושר ההולך בדרך התורה שיכול לשכב במנוחה על המיטה, לסמוך על הקב"ה שלא יחסר פרנסתו. ואילו אלה שדוחקים את השעה ואצים להעשיר בכל דרכי החריצות, גוזלים את מנוחת נפשם ונעשים בעלי מום למצוות, ואם מרוב הטרדות מוכרחים לעבור על איזה מצוה קלה, אין ספק שיצא שכרם בהפסדם וסופם שהם ינחלו רוח, רוח הווה. 

אז מה ראינו, ראינו שאם תעלה השאלה מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, ה' מבטיח ציויתי ברכתי בשנה השישית והיא תעשה פירות לשלש שנים. ואמרנו שאם לא עולים אז יורדים, ואמרנו שעין טובה זה הדבר הכי טוב, וזו מידת ההסתפקות שאדם מסתפק, והוא לא מקנא בשני שיש לו, והצד השני זה עין רעה, שהוא לא מסתפק והוא מקנא, אז מי שאין לו עין טובה - אוטומט יש לו עין רעה. ממילא הוא נעשה עבד נרצע להשיג תענוגי העולם והולך מדחי לדחי ומפסיד את עולמו. 

גם בענין שמירת שביעית, זה נסיון קשה, אדם רואה שאוכלים את כל מה שהוא עשה בלי לשאול אותו, נכנסים לשדהו ולוקחים, והוא גיבור כזה שכובש את יצרו והוא צריך לבטוח בה' יתברך שבאמת יתן לו בשנה השישית לשלש שנים, נו, אז אם הוא בוטח בה' ויש לו את המעלה הזאת שהוא בוטח בה', אז הקב"ה יראה לו שאכן הוא זן ומזין ומפרנס ואתה יכול ללכת לישון ופרנסתך תהיה מזומנת ותגיע אליך, ואם אדם מאמין בזה הוא מייחל ומחכה מתי תבוא שנת השביעית, סוף סוף לא צריך לעבוד ואפשר לקבל את הכל מוכן, אבל אם בן אדם חושב לעשות מסחר סחורה באבק שביעית, אדם כזה ירד מנכסיו וימכור את בתו לאמה. ומי שחושב שהוא יהיה זריז - יהיה נפסד, וימית אסון על עצמו ועל בני ביתו, וכל רכושו ירד לטמיון, אבל אם היה מתעלה ומאמין ובוטח בה', אז מקויים בו "וציויתי את ברכתי" וה' יקיים את מה שאמר שיהיה לו לשלש שנים מראש. 

יש איתנו יהודי יקר בשם עוזיאל יחיה, שכבר במשך החודש האחרון השקיע פה ימים רבים מבוקר ועד אחרי חצות לילה. והעבודה בהתנדבות בשביל לבנות את בית הכנסת ובית המדרש. ולפני כשבועיים ימים היתה תאונת דרכים שכמעט חס ושלום יצר הרע רצה לקחת אותו לטיול למעלה, ורכב פגע לו בדלת איפה שהוא יושב במהירות אבל המזל שפגע בקורה, והאוטו נהיה קווצ' ודינו של האוטו טוטאל לוסט, דהיינו גמור, והוא יצא בלא פגע בזכות העבודה בבית הכנסת. ולא רק זה, אלא שהיום בא אלי יהודי שכל כך התפעל מהמסירות שהוא עובד שאמר שהוא תורם לו רכב בחינם. "וציויתי את ברכתי", מי שיש לו אמונה ובטחון אז הקב"ה מסייעו. הבנתיוכם?

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה....