פעולות הלשון - לטוב ולרע | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום אלעד בן ינון וימית,

יזכה לתשובה שלמה,

יישמר ממאכלות אסורות תמיד,

יזכה להתקבל לישיבה גדולה ומוצלחת,

שיהיה תלמיד חכם עם יראת שמיים,

יתחבר לטובים,

והשם ישלח ברכה במעשה ידיו, אמן. אמן.

היום יום הולדת שלו, עד 120 שנה.

אמן.

המדרש בסדר בהר,

בפרשה ל״ג מתחיל.

וידבר אדוני אל משה,

וכי תמכרו ממכר לעמיתיך.

הדה הוא דכתיב,

מוות וחיים ביד לשון.

תרגום אקילס,

מצטרה מחירין,

מוות מכאן וחיים מכאן.

בר סירה אמר,

הייתה לפניו גחלת,

ונפח בה ובערה,

רקק בה וכבט.

אמר בינאי,

היה כיכר טבול,

אכלו עד שלא עיסרו,

מוות ביד לשון.

עיסרו ואכלו,

חיים ביד לשון.

אמר רבי חייבא רבא,

הייתה לפניו כלכלה של תאנים.

אכלה עד שלא עיסרה מוות ביד לשון.

עיסרה ואכלה,

חיים ביד לשון.

אמר רבן שמעון בן גמליאל, לטבי עבדי פוק,

זבן נצדו טבע מן שוקה.

נפק, זבן ללישן.

אמר לה פוק,

זבן לי צדו בישה,

מן שוקה.

נפק,

זבן ללישן.

אמר לה מה עוד אין?

דחדה נא אמר לך צדו טבע עד זבן לי לישן.

דחדה נא אמר לך צדו בישה עד זבן לי לישן.

אמר לה, מיניה תו תא ומיניה ביש תא.

כד הבית תא לת תו מיניה,

וכד ביש

לת ביש מיניה.

רבי עשה סעודה לתלמידיו,

הביא לפניהם לשונות רכים

ולשונות קשים.

התחילו בוררין ברקים

ומניחין הקשים.

אמר להם,

דעו מה אתם עושים.

כשם שאתם בוררין את הרקים ומניחין את הקשים,

כך יהיה לשונכם רך

אלו לאלו.

לפיכך משה מזהיר את ישראל,

וכי תמכרו ממכר לעמיתך.

נבער את המדרש.

אז קודם כל, בפרשה כתוב, וידבר השם אל משה בהר סיני לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת עליהם.

ואחר כך, וכי תמכרו ממכר לעמיתך וקנו מיד עמיתך על תונוי שתחיו.

זאת אומרת, התורה אומרת שאתה קונה ואתה מוכר.

אז קודם כל, שזה יהיה לעמיתך, מיהודים,

לא מגויים.

רק במקום שההפרש הוא ממש משמעותי,

אז אתה לא מחויב לקנות מהיהודים, אבל לעולם אתה עדיף לקנות אצל היהודים.

לכן אומר עמיתך, עמיתך.

ושוב הכתוב אומר, אז כתוב פה, לא תונוי שתחיו, זאת אומרת שלא תהיה הונאה במכירה,

במקח.

שלא יהיה הונאה.

זה הונאת ממון.

ושוב הכתוב אומר,

ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוהיך כי אני אדוני אלוהיכם. למה חוזר עוד פעם ואומר לא תונו? כבר אמר קודם.

אלא כשם שהונאה אסורה במקח וממכר

לרמות במחיר זה את זה,

כך הונאה אסורה בדברים.

הלוא תונו השני מדבר בהונאת דברים שאדם מצער את חברו

מונה אותו בדברים, תכף נשמע דוגמאות.

לא יאמר אדם

למי שמוכר חפץ בשוק בכמה חפץ זה ואינו רוצה לקח.

ואין הדבר אלא לשחק במוכר בלבד.

זאת אומרת, אדם נכנס

לחנות ומתחיל, כמה זה עולה, כמה זה עולה. מה חושב עכשיו המוכר שהוא רוצה לקנות?

והוא לא מתכוון לקנות.

הוא רק בודק מחירים, הוא עושה ככה, סתם,

ככה, בא לבדוק.

הוא צריך להגיד לו מראש, אני לא מתכוון לקנות,

אני רוצה רק לברר דברים.

אם לא, זו עונה.

אתה מטריח את הבן אדם, מצער אותו, הוא כל הזמן מסתובב, פותח לך מסיב זה, פה, שם, ואתה לא מתכוון לקנות בכלל.

זה נקרא עונאת דברים.

עוד דוגמה, אם היה בעל תשובה,

לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים.

אתה מונה אותו, אתה מצער אותו,

מה אתה מזכיר לו? הוא חזר בתשובה, גמרנו, מה אתה מזכיר לו? אסור להזכיר לו מעשים ראשונים.

אם הוא בן גרים, לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך.

אתה פוגע בו, אתה מזכיר לו, אתה מצער אותו.

עכשיו, כיוון שיש כפילות כתובים בפרשה, כמו שאמרנו קודם,

וכי תמכרו, כתוב אל תנו איש את אחיו, ואחר כך כתוב ולא תנו איש את עמיתו.

אז יש כפילות.

אז לא תנו איש את עמיתו זה בעונאת דברים הכתוב מדבר.

האם זה מדבר בעונת דברים או שמדבר בעונת ממון?

אם הוא אומר למעלה וכי תמכרו ואז הוא אומר אל תנו איש את אחיו,

אז מדובר בממון.

אז מה זה שאני אומר לא תנו איש את עמיתו?

זה מדבר בעונת דברים.

ואמרו חכמים,

גדול הונאת דברים יותר מהונאת ממון.

זאת אומרת, החטא והעונש

של מי שמונה בדברים יותר ממי שמונה בממון.

כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים.

זה אביזרא יא דרציחא.

ומה זה מלבין פני חברו? זה הונאת דברים.

ומצער אותו בפני כולם.

עד אהוד הכתיב,

זה שאמר הכתוב, מוות

וחיים ביד לשון.

ועכשיו אנחנו נכנסים לבאר את המדרש, מה אמר.

המדרש מביא כמה

מנדאמרים שאומרים,

כל אחד

במה לשון מסוכנת, במה היא טובה,

וכו'.

אז מתחילים עם תרגום אקילס.

אקילס סגר, תרגם את התורה ליוונית

לפני רבי עקיבא,

כמו שכתוב בירושלמי, בקידושין א'-א'.

ובתרגום הוא נתן

למשמעות של הכתוב הזה דוגמה ללשון

שבידה חיים ומוות.

והוא קורא לה

מיצטרה מכירין.

מה זה מיצטרה מכירין?

זה כלי ידוע, הוא ארוך

כמו לשון,

בקצה אחד

הוא מיסטרון על ליסטרון שזה כף,

כף, כף,

כמו כף למרק,

בקצה השני הוא מכיר סכין,

כמו שיש עולרים שבשני הצדדים יש כמה

והכלי הזה מוות מכאן

וחיים מכאן.

מצד אחד זה כף למאכל, לחיות את הנפש,

מכאן סכין שהורגת נפשות.

זאת אומרת, הכלי הזה הוא כמו הלשון.

הלשון יכולה לשמש לחיים ויכולה לשמש להריגה.

זה מה שאומר בתרגום אקילס אגר.

בר סירא זה בן סירא.

בספרו זה היה בן של ירמיהו הנביא.

הוא אמר משל לדבר מהלשון עצמה.

הייתה לפניו גחלת

ונפח בה ובערה.

רקק בה וכבת.

שתי הפעולות,

גם להבעיר את הגחלת או לכבות את הגחלת, הוא עשה את זה על ידי הפה והלשון.

ניפוח בכוח כמו תקיעת שופר

וגם מרקיקה שהוא יורק,

זה בכוח נענוע לשון.

אז רואים שבכוח הלשון ובתנועתה היא גם מבעירה והיא גם מכבה.

וכך

כמוות בהחיים ביד הלשון.

וכל זה משל לכוח הדיבור של האדם,

שיכול לחיות אנשים,

יכול להחזיר אותם בתשובה בלשון,

ויכול לכבות את חייהם,

להסיט אותם,

לעזוב את הדת וכו',

הכול בלשון.

יכול להיות מזכה הרבים,

יכול להיות מחטיא הרבים.

יכול, מאמת לרבים, יכול להיות מטעה את הרבים.

הכול בלשון.

וכן אמר רבי ינאי,

היה בידיו של אדם כיכר טבול,

זאת אומרת כיכר לחם שעדיין הוא תבל,

ולא הורמו התרומות,

צריך להרים תרומה ממנו, ולא הופרשוה מעשרות מן התבואה,

וגם לא הרימו חלה מן העיסה.

אם אכלו עד שלא עשרו,

אכל לפני שעשר ולא הפריש תרומות ומעשרות בחלה,

דבר שהוא צריך לעשות, איך? על ידי דיבור.

איך עושים את ההפרשה?

אתה מוציא את החלק הנצרך, ואחרי זה אתה אומר את הנוסח.

לא עשה את זה בלשון,

מוות ביד הלשון.

כי במניעת הדיבור בפי ובלשונו,

והוא אוכל,

בפה שלו התחיימת מיתה, בידי שמיים,

כמו דין של מי שאוכל תבל.

ואם חיסרו ואכלו,

ואם הוא חיסר ואמר בלשונו את הנוסח,

חיים ביד לשון.

אז זה אומר לנו רבי ינאי, הנה אתה רואה

שהפה הזה מוות בחיים בידו.

או כאשר אמר רבי חייא בר רבה,

אדם הייתה לפניו כלכלה של תאנים.

כלכלה זה תנא, סל,

מלא תאנים,

והוא לא איסר.

אכלה עד שלא עיסרה.

הרי מוות ביד הלשון.

ואם עיסר ואכל,

חיים ביד הלשון.

מה צריך את הדוגמה הזאת? כבר דיברנו מלחם טבול.

למה צריך להביא לנו עכשיו דוגמה אותו דבר בפירות,

בתאנים?

זה אותו דבר.

לא, לא אותו דבר.

למה לא אותו דבר?

משמיע לנו במשל הזה שזה לא תרומת דגן. תרומת דגן זה דאורייתא תרומות ומעשרות.

אבל בפירות זה מדברי סופרים.

אז שתדע שגם בדברי סופרים מוות וחיים ביד הלשון. לא רק מה שהתורה אסרה.

וכמעשה שהיה אמר רבן שמעון בן גמליאל לתאבי עבדיה.

היה לו עבד

מפורסם מאוד.

הוא היה כשר

והיה הגון.

פוק זביני צדו טבע מן שוקה.

תקנה לי נתח בשר טוב מן השוק.

יצא וקנה לו לשון.

הלך, הביא לו לשון. לא אמר לו מה לקנות.

תביא לי נתח בשר

טוב מן השוק.

הלך, הביא לו לשון.

אחרי ימים

אמר לו פוק זביני צדו בי שם מן שוקה.

לך תביא לי נתח בשר גרוע מן השוק.

נפק,

זבן לי לשון.

הלך, הביא לו עוד פעם לשון.

אמר לו, מהו זה?

אני אומר לך, נתח בשר טוב, אתה קונה לי לשון.

אני אומר לך, נתח בשר גרוע, אתה קונה לי לשון.

אמר לו, מיני טבתא ומיני בישתא. מהלשון יש טוב ויש רע.

ואם יש טוב, אין טוב ממנו.

ואם יש רע, אין רע ממנו.

כמו המשל,

אל הלשון המדברת.

ככה עשה העבד הנבון

בלשון הנאכלת.

הרי הוא היה חכם, אמרנו, כשר והגון.

והוא למד מבית הנשיאות,

ביתו של רבן שבעון בן גמליאל.

ובשפת הרמזים במעשים היה לו הרבה חוכמה ומוסר.

וזהו, מוות וחיים ביד הלשון.

וכמעשה שהיה,

רבי יהודה הנשיא,

רבנו הקדוש,

שהוא נשיא מבית רבן גמליאל,

עשה סעודה לתלמידיו,

הביא לפניהם לשונות רכים

מבהמות צעירות,

והיו מבושלים היטב,

והביא להם גם לשונות קשים

מבהמות זקנות,

קשות,

ולא מבושלים כל צורכם.

התחילו כולם בוררין ברכים.

כולם לוקחים את הרכים ומניחים את הקשים,

כי הרכים טובים והקשים רעים.

אה, אמר להם, דעו מה אתם עושים ותיקחו מזה מוסר.

כשם שאתם בוררין את הרכים

ומניחים את הקשים,

כך יהיה הלשון שלכם, הדיבור שלכם, רך

אלו לאלו.

מצינו תואר לשון רכה לדיבור רך.

כמו שנאמר, ולשון רכה תשבור גרם.

מענה רך

ישיב חמא.

לעומת זאת מצינו שדיבר איתו קשות.

אז בדיבור אפשר לדבר רך, ברכות,

ואפשר קשות, באותה לשון.

לפיכך מזהיר משה רבנו את ישראל,

וכי תמכרו ממכר לעמיתך

או כנועם מיד עמיתך,

אל תונו איש את אחיו, זה הונאת ממון.

אבל שוב הוא אומר,

ולא תונו איש את עמיתו,

להזהיר על הונאת דברים שלא ידבר איש את רעהו קשות,

אלא דיבור רך וטוב ומחיה את הנפש.

זה המדרש.

ועכשיו נראה מה כל אחד הוסיף על חברו.

למה כל אחד יביא דוגמה אחרת?

אז כל המשלים האלה צריך להבין אותם, הרי הם על אותו פסוק מוות וחיים ביד לשון.

מהו ההבדל בין הלקחים השונים שיש להפיק מהם?

אז נראה לומר כך,

המשל של אקילס,

שמדמה מצטרה מוכירין

לכף ולסכין,

הכוונה היא שהסכין

היא רק בעת שמשתמשים עם הסכין.

מתי הסכנה?

כשמשתמשים עם הסכין.

אבל בזמן שהוא מניח את הכלי ולא משתמש בו כלל,

אז אי אפשר שיגרום נזק.

אותו דבר הלשון.

אם לא ישתמש בה,

אי אפשר שיגרום נזק.

וזה, כמו שאמרו זיכרונם לברכה,

מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם.

אלם.

תדברון.

זאת אומרת,

מהי אומנותו של אדם?

סתום את הפה.

אם אתה שותק, זה מצוין.

אז זה כמו מצטרה מוכירין.

מתי

זה הופך להיות הסכין מסוכן? כשאתה נוטל את הסכין ביד.

אבל אם אתה מניח אותה,

אז לא יקרה שום נזק.

גם אתה, אם תניח את הלשון,

לא תדבר.

לא יהיה שום נזק.

אז זה מה שאומר לפי תרגום אקילס.

אבל עדיין אין בזה די.

למה? כי מסקנת הגמרא תלמוד לומר,

צדק תדברון.

צדק כן תדברון.

צדק תדברון.

שכן יש על האדם חיוב להשתמש בכוח הדיבור שלו. בשביל מה נתנו לך לשון?

מה,

לסגור את הפה, לא לדבר בכלל?

לא.

במה מעלת האדם? בכוח הדיבור.

אז לכן,

בזה שהוא מדבר, זו מעלת האדם.

על כן בא בר סירה ומדמה את זה לגחלת.

כשהוא נופח בה,

הוא מבער אותה.

כשהוא רוקק בה, הוא מכבה את הגחלת.

כאן המציאות,

אפילו אם יניח את הגחלת,

כמות שהיא,

היא עלולה להיות מנופחת מצד עצמה ותהיה ללהבה.

אז מה צריך?

העצה לך בוטה זה רק אם רקק בה.

הבחירה היא בידו להשתמש בה לצד הטוב והמועיל.

זאת אומרת,

לא שאתה תסתום את הפה. יש פעמים שאתה גם צריך עם הלשון

להרגיע את האש.

יש אש של מחלוקת,

יש אש של כעס,

יש תרעומות,

יש כל מיני דברים,

וזה אש.

אתה יכול להרגיע עם הלשון.

אתה יכול לסתום את הפה, לא להתערב,

ויתקוטטו אנשים ויהרגו אחת את השני. ואתה אומר,

אומרים לו, לא, לא,

תכבה איתה, כמו שאתה יודע להדליק.

אתה יודע להדליק את הלבבות?

אז תכבה גם, תלמד לכבות, גם כשיש אש מחלוקת או כשיש כפירה.

יש כפירה, אתה גם צריך לכבות את הכפירה.

ענק סיל כי יבלטו.

אם הוא מדבר נגד התורה, ענק סיל כי יבלטו.

תכבה את הכפירה שלו גם כן.

זאת אומרת, הלשון צריך להשתמש בה לכאן ולכאן.

זה מה שאומר בן סירא.

רבי ינאים הוסיף עליו.

אל יחשוב אדם בעת שהוא מוציא את הדיבור, כי הדיבור איננו משאיר רושם על האדם.

כמו שבר סירא מדמה לה גחלת,

שבמקרה זה בין אם ינפח,

בין אם ירוק בה,

אז תהיה הפעולה רק בגחלת לבדה ולא באדם.

אז זאת אומרת, מה למדנו עד עכשיו? שהשפעת הלשון

היא כלפי חוץ על אנשים.

או שאתה מחמם אותם,

או שאתה מצנן אותם,

או שאתה מכבה את המחלוקת,

או שאתה מעורר לדברים טובים.

אז כאילו תמיד ההשפעה מהלשון היא כלפי חוץ.

הוא אומר, לא, לא, זה לא רק פועל כלפי חוץ הלשון,

הלשון משפיעה גם עליך,

כמו בכיכר טבול,

כיכר שלא עשרו ממנו ולא הרימו תרומות ולא חלה.

שאז אם הוא לא יעשר ויאכל, מוות מיד הלשון כלפי עצמו.

כי הרי אדם מוכרח לאכול,

והאכילה חודרת אל קרבו ומשאירה את רישומה בתוכו.

אז הוא אומר,

תדע לך

שגם הפעולות שלך,

כן,

הן גם כן משפיעות עליך, לא רק על אחרים.

הרי אמרו חכמים, שתיקה כהודאה.

יש מקרים שאתה החלטת לשתוק, לא להתערב.

אבל ראו שאתה שומע

ואתה שותק. מה מבינים?

שאתה מסכים,

שאתה מודה על העניין, בעצם שתקת.

אז זה לא משפיע רק על אחרים,

זה גם משפיע עליך.

או שאתה נהיית חייב,

או בגללך ילמדו דברים רעים,

או יסיקו מסקנות שגויות

או נכונות, תלוי מה אתה התכוונת בשתיקה.

אבל בכל מקרה, שתיקה כהודאה.

כי יש מקומות שאתה צריך למחות.

אתה לא יכול לשתוק. ואם אתה שותק, סימן שאתה מסכים עם הנאמר.

אז זה לא משפיע רק על אחרים, הדיבורים שלך, או המניעה של הדיבור.

זה גם משפיע עליך, זה גם ידון אותך.

מוות וחיים ביד הלשון גם כלפי עצמך.

לא רק כלפי האחרים.

ורבי אחיה בר אבא מוסיף דוגמה שהייתה לפניו כלכלה של תאנים.

דהיינו, איסור דרבנן.

מעשר פרירות זה דרבנן.

גם זה עושה רושם באדם עצמו.

והאדם חייב להיות מוגדר ונזהר אפילו בדברים קלים.

כי גם על עניינים כמו אלה מכוון הפסוק

מוות וחיים ביד הלשון.

יש אחד אומר, תשמע, זה דאורייתא, אני מוכן להתערב, זה דרבנן. מה, עזוב אותי.

לא לא מות, גם דרבנן.

אתה צריך לדעת, זה משפיע על אחרים וגם משפיע עליך, לכן הם יהיו דוגמה מכלכלה של פירות.

ומה שמביאים...

הסיפור של תווי עבדו של רבן שמעון בן גמליאל עם המסקנה בסופו

שהוא אומר שאם זה טוב אין טוב יותר מהלשון ואם זה רע אין רע יותר מהלשון

הכוונה לומר שמכל האיברים של האדם

אין שום איבר

שאדם יכול לעשות עימו מצוות ועבירות במידה כה רבה

כמו שיוכל לעשות על ידי הלשון.

המצווה הגדולה

שבתורה זה והגית בו יומם ולילה

מצוות התורה שעל כל מילה אתה מקבל תרייג מצוות כמו שאומר הגר״א.

אז אתה יכול לאסוף מיליארדים של מצוות עם הלשון

אבל כתוב ודיברת פעם ולא בדברים בטלים

וכנגד האפשרות לדבר, הביטול דברי תורה

וואו וואו כמה אתה צובר לך בזה שאתה שותק, לא לומד דברי תורה,

כמה אתה צובר לך הפסדים ואתה מונע מדהים. אם אתה מדבר עוד דברים בטלים אתה עובר איסור.

והגרועה שבעבירות

לשון הרע.

שתיהן

בלשון.

אז תראו, יש לכם עבר

שאיתו אפשר להתעשר לאין שיעור.

ולכן אני נותן לכם אפשרות לדרוש ברבים.

כל יום מישהו אחר דורש.

מה אתם מרוויחים?

תרייג מצוות על כל מילה.

כל מי ששומע זה עוד תרייג.

אלף שמעו זה אלף פעמים תרייג על כל מילה.

אם הושפעו

זה עוד שכר.

והכל עשיתם בלשון. כמה דיברתם?

עשר דקות? רבע שעה?

וזה מתנגן עכשיו כל הזמן.

כמה שכר? בלשון.

אז נתנו לך לשון, תשתמש איתה, כי מוות וחיים ביד הלשון. תדע איפה לסתום את הפה, תדע איפה לדבר,

תדע איפה להבעיר גחלת, איפה לכבות גחלת,

תדע איפה לדבר, לעשות מצוות, איפה להימנע.

הכל זה בלשון.

אתמול,

בשעה תשע, על פי שעון ישראל,

מיסטר טראמפ

אמר שהוא ידבר.

פשש, כל העולם המתין לשמוע מה טראמפ אומר בלשון הטרמפיסטית,

בשביל להגיד אם הוא מחזיק מההסכם או לא מחזיק מההסכם.

הוא אמר שהוא מבטל את ההסכם, הוא לא מחזיק מההסכם, האיראנים שקרנים, רמאים, טרוריסטים,

משטר רע ועוין,

ורק טרור, טרור, טרור.

וההסכם, הוא אמר, דפוק.

דפקטיב, הוא אמר, דפוק.

דרקוב.

ומה עולם, והכול בלשון, לשון של טראמפ,

איך הוא מגלגל אותה, יא חביבי.

וכל העולם מסתכל מה אומר טראמפ.

וביבי גם כן, מיד אחריו, הכל מתואם, דיבר ואמר, כן, כל הכבוד, זה טראמפ, הוא צודק.

אני חושב שהוא הכין לו את הכל, את כל המאמר והכול.

הוא חזר כמו מנטרה על כל מה שאומר ביבי,

הכל בסדר.

וביבי אמר,

שאנחנו נגיד ולא ניתן ולא נאפשר לאיראן, ואתמול

הפציצו את האיראנים, הם רצו להרים עלינו כמה טילים, כבר פעם שנייה,

וריסקו אותם והרגו להם 32 איראנים ועוד איזה גנרל,

אחד מהעוזרים של סולימני כנראה,

כך אומרים.

בקיצור, אתם רואים, מדברים בלשון.

יש כאלה מקיימים, ויש כאלה לא מקיימים.

האיראנים כל הזמן מאיימים,

נשמיד את ישראל, בינתיים משמידים להם קצת-קצת כל פעם,

וזהו.

אז הם לא רוצים להסתבך,

אני לא אנתח כרגע את הכל, אבל רציתי להראות

שבלשון

טילים עפים, מלחמות פורצות,

אפשר להרגיע, אפשר... הכל בלשון.

תלוי גם של מי הלשון.

יש לשון של טראמפ,

ויש לשון של ביבי,

ויש לשון של רוחני, או רוהני,

ויש לשון, לכולם יש לשון.

אבל שיזכרו שמוות בחיים

ביד לשון.

רבי חנניהו ברגשי אומר,

ראשו הקודש ברוך הוא, ראשו הקודש ישראל,

לפי כוח רבו למטרו ומשוות,

שנאמור, אדוני חפש למחן סנגו, ירדיל תורו, יאדיר.