והארץ לא תמכר לצמיתות | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

בארץ לא תימכל לצמיתות,

לצמיתות,

כי לי הארץ

בארץ לא תימכל לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם מעמדי.

ובתורת כהנים דרשו חכמים זיכרונם לברכה, כי לי הארץ

אל תירע עינך בה,

כי גרים ותושבים אתם.

אל תעשו עצמכם עיקר.

וכן הוא אומר, כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו.

וכן דוד אמר, כי גר אנוכי עמך תושב ככל אבותיי.

אתם עימדי.

כי גרים ותושבים אתם עימדי.

אתם עימדי דיו לעבד שהוא כריבו.

כשהיא שלי, הרי היא שלכם.

מעין רמב״ן כאן.

כל מה שאמרנו כרגע,

הנה כל יתרונו של אדם על הבהמה זה הדיבור.

והדיבור אינו פה.

כי גם תוכי ידבר.

אלא שאינו מבין כלל מה הוא אומר.

שכן רק עוף בעל חי הוא.

אבל עיקר מעלת הדיבור

הוא הרוח המדבר באמצעות הפה.

כתרגומו של ויפח באפיו נשמת חיי,

ויהי האדם לנפש חיה,

ונפח באפה נשמתה דחיה,

ואהבת באדם לרוח ממללה.

נפש חיה זה רוח ממללה.

לכן אדם בעיקר לא יבין.

אפילו אם בפיו ידבר ויצפצף פטפוטי דברים בעלמא הם.

ונמשל כבהמוד נדמו.

לפי זה ידענו כי הדיבורים עצמם,

אם כי שני בני אדם ידברו אותם הדברים, בכל זאת.

מכיוון שהמדידה היא על פי רוח ממללה,

הרי כל מי שרוחו גבוהה מחברו,

תוכן מילולו אחר לגמרי הוא.

וכן הדבר בשמיעתם,

שכוח השמיעה של כל אחד הוא שומע לפי רוחו והבנתו.

אז היתרון של האדם מהבהמה זה הדיבור, אבל לא דיבור כצפצוף העופות,

אלא רוח ממללה בתבונה ובהיגיון.

והשוני בין בני האדם

זה מי מדבר,

מה רוחו.

זה דיבור אחר לגמרי.

אם ניקח סתם דוגמה,

אחד אומר לחברו תהיה בריא

ואחד אומר לחברו תהיה בריא.

אחד מאחל לו איחול, תהיה בריא, אבל לא גורם כלום.

אחד אומר לו תהיה בריא, וגורם שהוא יהיה בריא.

והנה אותו דיבור.

אז זאת אומרת, הדיבור משתנה גם לפי איכותו של המדבר.

וכן השמיעה.

אשרי אדם מדבר על אוזן שומעת.

לא כל אחד יש לו אוזן לשמוע.

לשמוע בלימודים.

זאת אומרת שאדם, שימעו תחי נפשכם.

כוח השמיעה גדול מכוח הראייה בחשיבותו.

משום שחרשו נותן לו דמי כולו.

וישמע יתרו.

השמיעה שלו הייתה שונה מכל אלה ששמעו עמים

עיר גזון, הוא שמע ונתגייר, והם התרכזו.

יש שמיעה וישמעה שמעו אותו דבר.

יש כאלה ששמעו מה שש״ס עשו והסכימו איתם, יש כאלה שהבינו מה הם עשו.

תלוי איזה אוזן שומעת.

מי עומד מאחורי האוזן?

תלוי מי מדבר.

מעתה נראנה.

מדי צריך התורה לומר כי גרים ותושבים אתם.

ולהזהיר שלא תעשו עצמכם עיקר.

שמע מינא כי אדם בכוחו לחשוב שהוא בכלל לא גר ותושב כאן מהעולם הזה.

אלא שהארץ שלו והעולם הוא לא.

בשביל זה צריך להודיע לו פסוק גרים.

תדעו.

ואדם מדמה שהוא בעל הבית ורוצה להיאחז בתוכה?

ומי פתי יוכל לחשוב כן.

ולא רואה אדם בעיניו המיתה בכל עת ובכל שעה.

וגם מורגל בפיהם של האנשים כי סוף אדם למות.

ואין מלווים לו לאדם לא כסף ולא זהב.

אז איך בן אדם יכול להיות פתי ולחשוב שהעולם הזה שלו, ולהשקיע בעולם הזה כאילו זה שלו, וכו' וכו'.

אבל לפי מה שביארנו,

אין בדיבורים האלה שום הוכחה על הבנתו כן בנפשו.

כי אם אין הרוח ממלל,

מה יראו לנו עקימת השפתיים?

מכל שכן הראייה והשמיעה, שאין בזה יתרון לאדם על כל בעלי החיים, גם הם רואים, גם הם שומעים.

אלא שאין אותה ראייה או שמיעה נקלטת כלל בנפשם להבין תוכנה,

באשר אין להם רוח ממללה.

אם כן, גם באדם כן הוא.

כל זמן שלא הבין בבתי נפשו תכלית ומטרת העניין, אשר מדבר,

רואה ושומע,

הרי זה כאילו לא דיבר כלל,

ולא ראה ולא שמע מעולם.

זאת אומרת, אדם שאצלו זה לא נובע מהפנימיות ואצלו זה מוחזק להבנה והסכמה והחלטה וביצוע,

אז כל הדיבורים שלו דיבורי סרק.

יש רב אחד שדיבר על ביטחון, ביטחון, ביטחון. הגיעו בבחירות, הלך כל הביטחון.

אתה דרשת לרבים, ביטחון, צריך זה, לא לחוש, זה, לא מתבלבל, לא כלום.

מה קרה עכשיו?

לא, זה יפגע, לא ייתנו לי תקציב, לא זה. אה,

אז הם נותנים תקציב, לא הקדוש ברוך הוא.

בשביל מה אתה מלמד שיעורי ביטחון?

אולי תלך ללמוד ביטחון,

אבל לא להעביר שיעורים ביטחון.

אם אתה לא מבין מה אתה אומר, ואתה לוחד מה שאתה אומר, אז מה אתה מדבר?

זה לא רוח ממללה.

זה כבהמן ידמו.

זה פטפוטי מילים.

וכן הלאה, כל העבירות שעושים.

אמרת שאסור לעשות.

דרשת ברבים שאסור לעשות, איך אתה עושה?

פטפוטי מילים.

אדם בעיקר ולא יבין, למשל כבהמות ידמו.

ואם כי בפיו ידבר כבן דעת ומסכין, כל זה לא כלום.

זה רק חיקוי שמחכה אחרים, ששמע מהם כך,

וזה כמעשה קוף בעלמא.

הוא כמו תוכי שמצפצף ומלהג,

אבל כל רוח אין בקרבו.

ואיך תדע שהוא כן?

שהרי אמרו חכמים זכרונם לברכה בזוהר הקדוש,

אזיל אינש בהיה עלמא וחשיב דדילה הוא תדיר,

והוא ישתער בה לדרי דרין.

אדם הולך בעולם הזה ומרגיש שהוא קבוע פה,

והוא חושב שהעולם הזה שלו,

והוא יישאר פה לעולם ולעולמי עולמים, לדורי דורות.

נו,

עצם זה לא מראה שזה פטפוטי מילים, כל מה שמבלבל את המוח.

גם המציאות טופחת על הפנים,

שהרי האדם כבר נחר

ניחר גרונו, מזעקותיו,

בעצמו.

מה הוא צעק?

הבל, הבלים, אמר קהלת.

הכל הבל.

ולאחרי כל אלה,

הולך ישר בעוד הפזמון הזה בפיו,

ומתעסק ומעמיק עצמו יותר בהבל ההבלים הזה, שהוא אומר שהכל הבל.

הוא מושיט ידו לכל עובר, ומתחנן, ומפציר, ומבקש, והוא אומר, תנו לי מעט, אבי לבלים.

ומחפש כל הזמן כמה הוא יכול ליהנות יותר מאבי לבלים, שהוא לכאורה מגנה בשמו של שלמה המלך.

בשם מה תאמר, אולי הוא נשתגע?

אולי איבד את שכלו?

לא, אבל לא.

פיקח גמור.

אלא לא זאת כוונתו כשהוא אומר, הבן לבלים.

לא זאת כוונתו.

זה לא כוונתו.

הוא אומר, מה נכון לחשוב? מה אמר שלמה? מה?

זה לא כוונתו.

זה כמו אריסטו.

כשמצאו אותו עושה עבירה חמורה,

זה אומר, כעת אני לא אריסטו.

עד העבירה אריסטו, עד העבירה אריסטו, בשעת העבירה לא אריסטו.

זה כמו אחד שצם

בין ארוחה לארוחה,

ולא מעשן בין סיגריה לסיגריה.

בדיוק אותו דבר.

אז זאת אומרת,

אם תחשוב שהוא נשתגע ועבד שכלו?

לא.

לא ולא.

הוא פיקח גמור,

אלא שלא זאת כוונתו כשהוא אומר הבין-אבנים.

אם כן, מסקנה,

העיקר באדם אינו מה שרואה

ולא מה ששומע,

ואפילו לא מה שידבר,

אלא הרוח, ההכרה ובינת הלב בתוכם ותוך תוכם.

אלא הרוח וההכרה ובינת הלב בתוך תוך תוכם,

שאם יראה בעיניו ואוזניו ישמע ולבבו יבין כל מה שהוא רואה ושומע,

אז שעבר אף פעם לו.

זו הרפואה האמיתית לאדם בעולם הזה.

כי גרים ותושבים אתם עימדים.

אל תעשו עצמכם עיקר.

היינו, בהכרתכם ובינתכם תשכילו לדעת כי גרים ותושבים אתם.

וכמו שנאמר, כי גרים, אנחנו לפניך.

ומכיוון שאתם יודעים כי הארץ שלי,

הרי היא באמת שלכם,

כי כל מה שקנוי לו כאן לאדם בעולם הזה,

היא הכרה במלכות שמיים.

וכי עבד הוא למלך מלכי המלכים הקב' ברוך הוא.

וכשתדעו שהיא שלי,

היא שלכם.

כמו שאמרו חכמים זיכרונם לברכה,

כתוב לאדוני הארץ ומלואה,

וכתוב הארץ נתן לבני אדם.

לא קשיא.

כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה.

קודם ברכה לאדוני הארץ ומלואה,

אחר ברכה, והארץ נתן לבני אדם.

אחרי שהאדם הכיר והבחין

באמיתות הדבר הזה באמת כי לה' הארץ ומלואה,

והאדם הוא רק גר ותושב לפניו באופן זמני,

אז והארץ נתן לבני אדם והיא שלכם.

לכן והארץ לא תימכר לצמיתות,

כי לי הארץ.

כי גרים ותושבים, אתם יודעים, אחרי חמישים שנה מחזירים את הקרקעות.

זהו, אין יותר.

נגמר הסיפור.

יוצא שאין בעלים.

אין לך בעלות פה בארץ.

הכל מתחיל מחדש.

אם כן יהודים יקרים,

אנחנו יודעים כולם את זה.

אנחנו מכירים את הפסוקים, אמרנו אותם פעם, נגיד לאחרים,

תאמין לי, הכל חרטא,

העולם הזה חולף,

מה אנחנו, מה חיינו.

גומר את הסיפור, מחפש אבנים.

לא אבנים, אלא חבל אבנים.

וכמה שיותר אבנים.

ויותר עיתונים לקרוא, ויותר רדיו לשמוע, ויותר לנסוע לכל מיני טיולים וכל מיני מקומות, כאילו הולכים לקברות צדיקים וכולי.

בקיצור, מחפש לו כל מיני

הבל עמלים.

אדם צריך לדעת,

כיוון שאתה גר,

ויכולים כל רגע להגיד לך, חביבי,

נגמרה הוויזה.

אתה צריך עכשיו לחזור בחזרה.

צריך להיות מוכנים.

אדם לא יודע מה עיתו

ומידת ימיו מהי.

ולכן,

לחשוב שזה היום האחרון,

להשתדל להספיק מה שאפשר ביום הזה.

וכן, על זה אין דרך.

ולזכור שגרים,

דברים פשוטים, נכון?

אבל קשים ליישום.

ככל שהם פשוטים, ככה הם קשים ליישום.

כמו שאומר ברנסי נתניהו, שהם לא באתי לחדש שום דבר.

דברים ידועים.

אבל לרוב פשטותם ולרוב ידיעתם,

אנשים דשים בהם ואומרים, זה אני יודע, זה אני יודע, ממשיכים הנה. מה זה אתה יודע? אתה יודע זה פירושו שאתה מבצע.

זה יודע.

זה לא יודע כלום.

זה לא שמע ולא ראה ולא ידע ולא נודע.

רק מי שמבצע זה יודע.

מי שלא מבצע לא יודע כלום.

בהמה.

גם היא יכולה לשמוע מה שאנחנו מדברים. היא מבינה מה מדברים, היא עושה מה שמדברים. לא.

זה שיש לך יתרון שאתה מבין את התדר שאנחנו מדברים,

זה לא מקנה לך כלום.

אפשר לדבר גם עם דולפין.

נו,

אז מה זה אומר?

לכן צריכים לזכור שאנחנו פה רק באופן זמני.

ומה שאפשר להספיק בכל יום

להוסיף בתורה, במצוות, בחסדים,

כולו רווח.

ברגע שיוצאים,

זה מה שיש.

רבי חנניהו בן אגשי אומר,

אסון ובכל זאת אסון ובכל זאת אסון.