"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך". מורגל הוא האדם בהרבה הנחות ראשונות, וזה מעביר אותו מלהתעמק בעיקרן של דברים, אז האדם מורגל בהנחות ראשונות, וכיון שהוא מונח כבר בהנחות ראשונות הוא לא מתעמק בעיקרן של דברים, לעמוד על סיבת ותכלית כל דבר ודבר. לדוגמא, ענין החסד והצדקה לעני, כשתשאל לאדם למה ניתנה מצות צדקה? יענה לך תיכף בהנחות הקדומות שאצלו, שזה כדי להיטיב לעני. ומלבד שגם מצד הסברא לא מספיקה תשובה זו, שזה גוף השאלה, למה צריכים כלל לעניים? 

כמו שמובא בבבא בתרא י', שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו, כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהינום. הטענה של טורנוסרופוס אמנם צודקת היא, כיון שהקב"ה ענש את העניים בעניות, איך אנחנו מבטלים את גזירת הקב"ה ועושים ההיפך, ונותנים לו צדקה, אם הוא רצה שהוא יהיה עני, למה אתה מפריע? 

וכזה מצינו ברמב"ן, על מה שאמרו ז"ל "ורפא ירפא" מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות, אבל בלי הרשות היה אסור לו לרפאות, שהרי החולה נחלה בעונש חטאו, ויתרפא דוקא ברצון ה', אז איך זה רופא מרפא, איך אתה מעז לרפא אדם חולה? צריך בשביל זה פסוק "ורפא ירפא" שניתן רשות לרופא לרפאות, אחרת מה אתה מתערב? הקב"ה הכה והוא ירפא. 

והנה טענתו של טורנוסרופוס באה מהנחה שענין החסד הוא בעבור העני, כי על כן הקשה טוב, מפני מה אין הקב"ה מפרנסם? וכדוגמת הרפואה, שפשוט הוא שהרפואה היא בעבור החולה שנפל למשכב, אבל רבי עקיבא ענה לו שהוא טעה בעיקר הדבר, כי הוא נסמך על הנחות ראשונות, גדלים איתם, הוא גדל שענין הצדקה והחסד הוא כדי לעזור לעניים ולשקם אותם, לסעד אותם, אבל הוא טעה בעיקר הדבר, שענין הצדקה והחסד הוא כדי שניצול בהם מדינה של גיהינום. איפה זה ואיפה ההבנה של העולם. 

רבי עקיבא גילה בזה שאין ענין החסד לענין עבור התחסדות עם העני, אלא שהוא באמת עבור דברים אחרים לגמרי, כדי להנצל, כדי להעלות את האדם שיהיה איש מתחסד, כדי שינצל מדינה של גיהינום. ז"א אם הוא לא יהיה איש מתחסד ויהפוך להיות איש חסד, שזה אחד מהעמודים השלושה, גמילות חסדים שהעולם עומד על זה, אם הוא לא יהיה איש חסד הוא לא ינצל מדינה של גיהינום, אז כל זה בשביל להנצל מדינה של גיהינום, איך ניצלים? ע"י שאתה הופך להיות איש חסד. וזה סוד המעשים, שאין הכוונה בהם לתכלית שיצא מהם, אלא שעצם המעשה זה תכלית הכוונה. עצם זה שאתה עושה זה תכלית הכוונה. לא מה יצא מזה, רוב האנשים שואלים מה יצא מזה, בשביל מה אני צריך לעשות את זה, מה יצא מזה? מה יצא - לא צריך שתעשה כלום, צריך שתעשה. עצם המעשה זה תכלית הכוונה. לקחת דלי עם חול, מה יצא מזה? עצם המעשה תכלית הכוונה. בונים בית כנסת, זה התכלית, איך? מה זה משנה איך, מה יצא איך יצא, תעשה, מה ש ניתן לעשות תעשה. 

זה מה שמפרש הרמב"ם ז"ל את המשנה באבות ג' י"ט, הכל לפי רוב המעשה, הכל לפי רוב המעשה. איך אדם מקבל שכר, ומה מעלתו ומדרגתו? הכל לפי רוב המעשה. לפי רוב המעשה. לא לפי גודל המעשה, לפי רוב המעשה. לקחת חמישים דליים, הבאת חמישים, רוב המעשה, לא גודל המעשה. והוא שהמעלות אמנם יגיעו, איך מגיעות המעלות לבן אדם? בכפול המעשים הטובים פעמים רבות, בכפול המעשים טובים פעמים רבות, עם זה מגיע לו קנין חזק, עם זה מגיע לו קנין חזק. לא כשיעשה אדם פועל אחד גדול מפעולות טובות, אם אדם יעשה פעולה טובה אבל פעולה אחת טובה כמו שצריך, לא בזה יעשה האדם מה שהתורה רוצה ממנו, כי בזה לבדו לא יגיע לו קנין חזק, ועל כן עצתו כי ירבה במספר המעשים, שיש בדעתו ליתן צדקה לעניים למשל בסך של אלף שקל, הנה יותר טוב שיחלק ויתן את זה למאה עניים מליתן כל הסכום לעני אחד. 

הנה לא היינו מביטים על תכלית עצמם של המעשים, אם כן הרי סוף כל סוף מתפרנס נצרך אחד באותו הסכום שחשב ליתן, ומה אכפת לנו שיתנם דווקא למאה עניים? אם אנחנו מביטים על התכלית של המעשים עצמם, אז אנחנו צריכים לפרנס את העני, אז אם נתנו לאחד אלף שקלים אז זהו, פרנסנו עני, למה צריך לתת דווקא למאה? 

אלא כאמור עצם המעשה היא הכוונה, ואם כן כמה שתכפול מעשים יגיע לך קנין יותר חזק, ז"א נדיבות זה טוב, אדם לארג' נותן, אבל אם הוא נותן הרבה פעמים הוא הופך להיות נדיב, אם הוא נותן פעם אחת הוא לא הופך להיות נדיב, זה נדיבות, יש לו רוחב לב, אז הוא נתן אבל אם הוא כופל מעשים רבים הוא הופך להיות מהות של נדיב.

והנה במצות חסד יש לנו על כל פנים הבנה גם בשכלנו, אבל גם בכל מצוות התורה מצינו כדברינו, כי כן אמרו חכמים ז"ל בבראשית רבה מ"ד א', אמרת ה' צרופה, רב אמר לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות, וכי מה אכפת לו לקב"ה למי ששוחט מן הצוואר או מי ששוט מן העורף? הוה לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות. אם התכלית זה לשחוט את הבהמה בשביל לשחוט אותה אז מה אכפת לך מאיפה שוחטים? אז מה אכפת לו לקב"ה אם שוחטים מהצוואר או מן העורף? אלא לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות, הנה כי אין הטעם למצוות מפני שהן בעצמן אינן איזה ענין טוב, כי בעצם השחיטה אין חילוק אם מן הצואר או מן העורף, צריך לשחוט, העיקר שהבהמה תמות ואפשר יהיה לאכול, אלא המצוה היא ענין של מעשה יבש לכאורה, תעשה מפה ולא מפה, תעשה ככה ולא ככה, כאשר אין בעצם המעשה שום ענין של טוב, אלא ע"י סוד המצוות, יש סוד למצוות, הושם בה - במצוה סגולה, שאם עושים אותה כמתכונתה היא מצרפת את עושיה, אמרת ה' צרופה, מצוות ה' מצרפות את האדם, וזה אמנם מן הפלאים הנשגבים של הבורא יתברך שמו הכל יכול, שהוא החדיר במעשה יבש כזה את הדברים הכי גדולים, עניני חכמה ורוממות, בשביל להשיג כל אלה יהיה תלוי רק בעשיית זה המעשה בדיוק על מתכונתו, אם סטית קצת ממה שנאמר במצוה פגמת וניבלת והטרפת בדיוק הפוך מהתוצאה שהיית צריך להשיג. אבל הבהמה מתה מה זה משנה אם זה יהיה בדריסה בחלדה או יהיה ככה או ככה או ככה, מה זה משנה? ככה צריך לעשות, בדיוק כמו שכתוב, בדיוק, בדיוק בדיוק בדיוק. מה אכפת לך אם הספר תורה שלם, נדבקה אות אחת, מה קרה? מה קרה? גם בדפוס לפעמים נדבק מעודף דיו, מה קרה? מה לא קוראים? קוראים, פסול, הספר פסול, פששששש. זה לא התכלית אתה מבין שתקרא ושתבין את המילים, התכלית שזה יהיה כתוב נכון, בדיוק כמו שאמרו לך, בדיוק. ואם לא תגיד הריני כותב לשם קדושת ספר תורה, ולא תקדש שם ה', הספר תורה פסול אפילו אם יכתוב אותו משה רבינו. צריך להיות בדיוק, אמרת ה' צרופה, מצרפת. 

אחרי שנתבאר לנו שבין לטוב בין להיפך, העיקר של הדברים הוא בסוד עצם המעשים ולא בגלל הטעם היוצא מן המעשה, ולא מטעם התכלית שיוצאת מן המעשה. אם כן זה דוקא אם עושים אותו במתכונתם כמו שהם, אבל אם ישנה אותם באיזה שינוי שהוא, כבר אין זה אותו המעשה והוא כבר לא יפעל מה שפועל תמיד ועוד יכול לצאת הפוך על הפוך וגרוע ביותר.

הנה דוגמא, מצינו בדברים י"ח, בטעם איסור דרישה אל מאוננים וקוסמים משום "תמים תהיה עם ה' אלהיך", פירש רש"י, שלא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיביא עליך קבל בתמימות. ואפילו הכי, אחרי שאמרנו את המצוה הזאת, שלא לשאול אל קוסמים ואל מאוננים, אפילו כך כתוב פסוק, "נביא מקרבך אליו תשמעון", רוצה לומר שאצל הנביא אתה רשאי לדרוש עתידות, אה, ומה נפקא מינא בזה? הלא סוף כל סוף אינו תמים כשהוא דורש אחר העתידות, רק עכשיו אמרנו שאל תדרוש אחר העתידות ופה כן תדרוש? אם התכלית לא לדרוש איך פה אתה אומר לי לדרוש? אלא הם הדברים אשר אמרנו, כי אין ענין המצוות והעבירות על תכלית המעשים, מה התכלית של המעשים היוצאים מזה, אלא הכל הושם בעצם המעשים כמו שהם, ולכן אע"פ שהתכלית בזה הוא ענין דרישת העתידות, בין אם אתה שואל במאוננים וקוסמים בין אם אתה שואל אצל נביא, אבל זה דוקא אם יעשה את זה במעשה האיסור כמו שהוא, דהיינו דרישה אל מאוננים וקוסמים, אבל הדורש אחר נביא זה כבר לא אותו מעשה, מעשה אחר הוא, ולא עליו הציווי, ואזי לא רק שלא יצא מזה ענין איסור דרישת העתידות אלא אדרבא, אליו תשמעון, זה כבר מצוה. אתה שומע? אותה בקשה, אותה דרישה, רק אצל מי אתה דורש - וזה מהפך לגמרי, פה זה עבירה ופה זה מצוה. אז לא התכלית היוצאת היא הקובעת אלא עצם המעשה, אם עושים אותה כמו שה' ציוה, כאילו ציווי יבש, שמה אתה משיג את התכלית. התכלית היא בעצם המעשה ולא מהיוצא ממנו. זה מראה שכל ההנחות שלנו הראשוניות הן מוטעות, כי לא העמקנו אף פעם להתבונן מה תכלית המעשים. 

אחרי ההנחה שהעיקר הוא המעשה ושהכוונה הוא על עצם המעשה ולא על התכלית של המעשה, אלא שעצם המעשה שאנחנו עושים הוא פועל לצרף את הבריות, אחרי שהבנו את זה והנחנו את זה כמו שצריך, נראה להוסיף עוד כי פשוט הוא, שכמות החסד נמשך מכמות הטוב שבאדם. כמה אדם יכול להתחסד? כמה שהוא טוב. יש אחד עושה לך טובה שתיים, אומר לך חביבי, תירגע, נגמר הסיפור. נגמר אצלו הטוב. הטוב אצלו היה בשביל פעמיים זהו, יותר מזה אין לו. אז כמות החסד נמדדת על פי כמות הטוב שבאדם, כי רק מידת הטוב והחסד שמונח בו הוא מה שמחייב אותו לעשות חסד, כמה שיש בך מידת טוב וחסד, כמה שמונח בך כל זה, אז זה מחייב אותך לעשות חסד, כי אם אתה איש חסד זה מחייב אותך לעשות חסד, לא צריכים לבקש ממך, אתה מחפש בעצמך איך לעשות חסד, אתה לא מחכה יבקשו ממך, אתה עובר מסתכל זה זה, בא כן מה צריך לעזור וכו' וכו'. 

זהו ענין שאמרו חכמים ז"ל, אמר רבי יצחק בר מריון, בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם, תקשיבו טוב דבר מדהים מדהים מדהים, אם אדם עושה מצוה איייי, יעשנה בלבב שלם, שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו בתורה "וישמע ראובן ויצילהו מידם" אם הוא היה יודע שיכתבו עליו בתורה את הפסוק הזה, "וישמע ראובן ויצילהו מידם" בכתפו היה מוליכו אצל אביו. ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו "הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו", בתופים ובמחולות היה יוצא לקראת משה רבינו. ואילו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו "ויצבוט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר", עגלות פטומות היה מאכילה. מה זה? התביעה היתה על ההטבה שהיתה בקרבם שלא חייבה אותם למעשה יותר גדול, שלא היתה במידה מרובה כזאת שתוליד מעשה של אווזים פטומות, אלא זה היתה הטבה במידה מוגבלת, זו היתה הטבה אבל מוגבלת. היה אפשר לעשות את זה עוד יותר טוב. פשששש. כל מעשה ומעשה שאנחנו עושים הוא נמדד ככה, האם עשית אותו בכל צדדי החסד וההטבה או שעשית אותו כדי לצאת ידי חובה, אם עשית אותו במינימום משמע שמידת הטוב שבך היא מינימלית, יש לך טוב, עובדה שאתה עושה, אבל מינימלית, אבל אם בן אדם עושה את זה כמו שצריך על כל הצדדים וחושב איך מה מו, יחביבי זה דבר גדול. 

אתמול קיבלנו אס אם אס שהקראנו אותו פה, מיהודי שאמר שהוא רוצה לעזור מאד בבניית בית הכנסת אבל הוא בצפת, והוא לא יכול להגיע, וכסף הוא מצטער שמצבו דחוק ולכן הוא לא יכול לתרום, אבל מה שהוא כן חושב שהוא יכול, יש לו כלים מיוחדים, רתכת אלקטרונית ועוד כמה דברים, שהוא מוכן להשאיל אותם בשביל שישתמשו בהם בשביל להקל עלינו במלאכה וכו' וכו', אז לפחות זה מה שהוא יכול להיות שותף בבנין בית מקדש מעט. אתם שומעים? ישתבח הבורא. בן אדם יושב עם יסורי מצפון שהוא לא יכול להיות פה איתנו ביחד ולבנות את בית המקדש. אז מה הוא עושה, הוא חושב אז מה אני עושה, אז מה אני עושה? מישהו אחר אמר גם אני לא יכול, אז מה אני עושה אני מתפלל שאתם תצליחו וכו' וכו', זה בסדר? זה מצוין, המתפלל על חברו ישתבח הבורא, חסד גדול. 

וכן מצינו בחכמים ז"ל בילקוט שמעוני בירמיה ל"ח, "וימשכו את ירמיהו בחבלים ויעלו אותו מן הבור" אמר ירמיה אה, הלואי היה לי סולם אחד, יותר נח לעלות בסולם מאשר לעלות עם חבל, אמר לו הקב"ה, סולם אתה מבקש? מה זקנתך רחב "ותורידם בחבל" אף אתה כן, "וימשכו את ירמיה בחבלים". אם רחב היתה מורידה בסולם היו מעלים אותך בסולם, אבל היא הורידה אותם בחבל, לא מגיע לך יותר מחבל. נתבעה ונענשה רחב על שהורידה אותם בחבל ולא בסולם, ואפילו שעצם המעשה שלה היה כולו חסד, פששששש הצלה גדולה, אבל הרי אותו המעשה גופא היה יכול להיות ביותר חסד, אם היתה מורידה אותם לא בחבלים כי אם בכרים וכסתות, הנה מזה כי ההטבה שבקרבה לא היתה באין סוף כי היא מוגבלת, ולא נקרא זה כבר בשם מעשה חסד לאמיתו אשר הוא באין סוף, ובזה הוא שחטאה לפי גודל ערכה. שמעתם? חטא זה לשון חסרון, היא היתה חסרה את ההשלמה הזאת, להוריד אותם עם סולם. ואם תאמר שלא היה לה סולם, היה לה רק חבל, אז לא היו טוענים עליה חכמים, אבל אם הם אמרו אז משמע שהיה לה.

וזה לעומת זה, גם בצד ההיפך לעומת אצלנו היסוד הזה, כמו שבצד הטוב מצינו ענינים של זכרון, כמו ענין מצות ציצית "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי" וכן בענין מצות תפילין, "והיה לאות על ידך" ופירושו, הפירוש שלו הוא ביסוד דברינו שעד כדי כך יהיו בו מצוירים עניני התפילין והסודות שבהם עד שיניח על אלה הציורים לאות על ידו בקיום מעשה התפילין. ז"א בשעה שאנחנו מניחים תפילין אנחנו צריכים את הציורים של עניני התפילין והסודות שבהם, אז צריך ללמוד מהם ולכוון בהם, עד שיניח על אלה הציורים לאות על ידו בקיום מעשה התפילין. 

כמו כן בצד ההיפך, אנחנו רואים אנשים רבים שהם חוקקים על ידם תמונות, כל תאוותם וחמדתם, דהיינו קעקוע, וזה ענין התפילין שלהם ביד הרע, אנחנו שמים תפילין אז צריכים לשים את הציורים האמיתיים של הסודות של יציאת מצרים, של האמונה, של כל מה שעשה איתנו הקב"ה בהנחת התפילין, בשעה שאנחנו מניחים צריכים לצייר את הציורים האלה על מה אנחנו מניחים, הם בצד הרע, יש להם תפילין בגרשיים, איזה תפילין? הם שמים את הציורים שאהובים להם ונחשבים בעיניהם וחוקקים אותם על ידם, שזה איסור גמור, אבל רואים, הנה פעולתם זו נמשכת מאשר שגם מאז ומקדם נמצא מצויר בהם כל אלה התאוות וההשחתות, בכח הפנימי שלהם בפוטנציאל זה כבר היה בקרבם חרוט כל ההשחתות האלה, עד שהם באו לידי מעשה. ומכל אשר בקרבו נעשה זה המעשה זאת התאוה בפועל, והם מוציאים את רעיונם ודמיונם וכוונתם על ידם ועל בטנם ובכל מקום אפשרי. 

גם כל עניני המודה למיניהם אשר לכאורה הם דברים קטנים ופעוטים, יש לנו לדעת ודאי כי תולדות הן, הם תולדות, ומשורש הצפעוני תוצאותיהם, זה הכל פרי הבישול של הנחש. ואין קטנות בחיבור מולידיהם, הם ה'למען תזכרו' לכל הטומאה הרבה אשר בתוך ובקרב, והן הן המרכבה ודאי של הסטרא אחרא. כל עניני המודה שאנשים רצים אחרי זה ואחרי מותגים ואחרי כל מיני דברים ומחשיבים את זה, כי בלעדי זה איך הוא יכול ללכת כך ואיך הוא יכול לעשות ככה, מה זה הוא לא בענינים, זה הכל מפרי הצפעוני. 

וכן מצאנו מבואר בספורנו, אם בחוקותי תלכו ועשיתם אותם ואז יהיה לכם זה השלמות בקנין. באופן שתעשו אותם כמו פועלים הטוב מאהבה וחפץ ברצון האל יתברך. ז"א אם בחוקותי תלכו ועשיתם אותם, אז יהיה לכם זה השלמות בקנין, כיון שאתם הולכים בדרך ה' ועושים בדיוק מה שהוא אומר על המתכונת, באופן שאתם עושים את זה כמו שפועלים הטוב מאהבה וחפץ ברצון האל יתברך. 

הנה פירש ועשיתם אותם - לא כתנאי, אלא כפועל יוצא. לא אם בחוקותי תלכו ועשיתם אותם אז יהיה ככה וככה ונתתי וזה, אלא אם בחוקותי תלכו ועשיתם אותם, לא כתנאי, אלא אם תלכו ועשיתם אותם כפועל יוצא, רוצה לומר שאחרי ההליכה והעיון והשמירה בדרכי האל יתברך אז ממילא בטבע יצא לנו "ועשיתם אותם". 

אז אם אדם לא חי על הנחות ראשונות, והוא מעיין ומעמיק להבין תכלית כל דבר ודבר, אז אם הוא הולך בדרכי ה' והוא בוחן אותם, ודאי שיצא לו מזה "ועשיתם אותם". איפה המבחן? הנה אנחנו קמים עכשיו מהשולחן והולכים לעבודת הברוא, האם הדברים האלה הופנמו אצלנו ומעתה אנחנו נתבונן יותר בכל מצוה ומצוה ונעשה אותה אפילו באופן היבש על כל צדדי העשיה במתכונת השלמה, ואם זה חסד והטבה על כל צדדי היכולת לעשות את זה בצורה השלמה ביותר, זה נקרא שאנחנו כבר "ועשיתם אותם" הפנמנו את הדברים ואנחנו הולכים לעשות אותם. אז עכשיו אנחנו נקום ונלך לעשות אותם.

רבי חנניה בן עקשיא אומר...