הרגל האדון כנגד העבד | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום שירה רבקה בת יוכבד תזכה לתשובה שלמה, אמיתית,

ולתקן מידותיה,

רפואה שלמה,

בריאות הנפש והגוף,

תזכה להיות כשרה, צנועה והולכת בדרכי השם יתברך במהרה,

ולא יהיו קשיים בטיפולים שעוברת, אמן.

אמן.

והעברת שופר תרועה בחודש השביעי

בעשור לחודש

ביום הכיפורים,

תעבירו שופר

בכל ארצכם,

וקידשתם את שנת החמישים שנה,

וקראתם דרור בארץ

לכל יושביה,

יובל היא תהיה לכם,

ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו.

אז ביום הכיפורים

התורה מצווה להעביר שופר

בכל הארץ.

שנת החמישים היא קדושה,

היא שנת היובל.

יובל,

יש מפרשים,

יובילו מלכים שי,

לשון הובלה,

כל דבר מובל בחזרה אל מקורו.

העבדים משוחררים,

האדמות חוזרות לבעלים,

הדירות, השדות וכו'.

יובל, יש שאומרים יובל מלשון השופר.

אז עכשיו כתוב,

וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ

לכל יושביה,

יובל היא,

תהיה לכם,

ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו.

שחרור העבדים,

מבחינה טבעית,

קשה מאוד לאדון לשחרר

את העבדים שלו.

עבדים, כידוע, יש עבד עברי ויש עבד כנעני.

עבד עברי עובד שש שנים בשביעית,

צריך לשלח אותו.

ויש אחד שהוא מכר עצמו בגלל שהוא הגיע לעניות ואין לו מה לאכול למכר את עצמו לעבד,

ויש אחד שנמכר בגנבתו

כדי להחזיר את החוב של מה שהוא גנב, הוא נמכר לעבד לפרק הזמן שאמרנו.

אז קשה לאדון לשחרר את העבד.

מלבד הפסד הממון והפסד השלטון על הזולת,

ההרגל שהוא כבר רגיל להשתמש ולנצל

את העבד,

לפעמים

זה גם סתם מתוך יצר התנשאות.

מרגיש שהוא אדון, יש לו עבדים, פוקד ומצווה.

לפעמים זה מתוך נוחיות והתפנקות.

על חשבון הזולת. יש לו עבד, עושה לו את כל צרכיו.

לפעמים זה גם יחס נפשי של נפש קשורה בנפש.

הם כבר אוהבים אחד את השני, האדון והעבד.

והצוותא וההתחברות שנמשכה במשך שנים,

להפסיק ולנתק

זה חוויה קשה.

יש אנשים שבאים להתארח שבת וקשה להיפרד מהם.

אז כל שכן אם בן אדם

היה שנים

ומשמש את האדון

ולשניהם היה טוב,

קשה.

אבל עד כמה שקשה עם משימת השחרור,

שחרור העבדים,

מצאנו בתקופת חורבן בית ראשון,

שהנביא ירמיה עומד ומזהיר את השרים שישלחו את אחיהם העבריים לחופשי.

מופיע בירמיה, פרק ל״ד.

טוב,

מתחילה נתעוררו לדברי התוכחה של הנביא ושלחו את העבדים ושחררו אותם ופטרום.

אך מהר מאוד לא יכלו להבליג על הגעגועים לשלטון, לשלוט על אחרים,

וחזרו וכבשו אותם לעבדים שוב.

בזה גרם למהלומה האחרונה על ארץ יהודה,

והיה גזר דין שתחרב יהודה,

בגלל שלא שחררו את העבדים ולקחו אותם שוב.

אז עד כמה עמוקה ומושרשת היא בלב

תאוות השלטון יכולים לראות מזה שעוד בהיותם במצרים,

כבר אז שלח השם יתברך את משה לבני ישראל ללמד אותם פרק בשחרור עבדים.

כאשר הם בעצמם אי שם בעתיד יזכו

לשחרור ממצרים,

כבר מלמד אותם משה את מצוות שילוח עבדים.

עוד בהיות ישראל עבדים,

כי מצינו בירושלמי.

וידבר אדוני אל משה ואהרון

ויצווים אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים.

אמר רבי שמואל בר רב יצחק על מצבם

על פרשת שילוח עבדים.

ועטיה כרבי יהילה

דאמר לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים.

זה מה שכתוב מקץ שבע שנים.

תשלחו איש את אחיו העברי.

אז זאת אומרת

חובה לשלח את העבד בשנה השביעית.

ואת זה כבר ציווה אותם משה רבנו במצרים, עוד בהיותם עבדים.

כי עד כדי כך יעמוקה התהום,

תאוות השלטון באדנות,

שכדי לשרש אותה,

לעקור אותה כליל,

התחיל משה בהוראה הזאת עוד בהיות ישראל במצרים,

וגם זה לא הועיל.

למה? כי חזרו וכבשו שוב לעבדים ולשפחות.

ובגלל זה נחרב הבית,

בגלל חילול מצווה ראשונה זו.

לכאורה איזה צורך יש להתחיל ללמד עניין שלא עבדים בשעה שהם טרודים מקוצר רוח ומעבודה קשה?

מה הטעם יש בציווי על בני ישראל לפי ירושלמי?

למה דווקא במצווה זו בחר השם יתברך מתוך תרי״ג מצוות להתחיל בה ולהזהיר עליה עוד בהיותם בארץ מצרים עבדים?

אם לא מפני חומר המרירות והעקשנות,

השורש פורה ראש ולענה שנטוע עמוק עמוק בתשוקת ההשתלטות,

כי נורא ומסובך הוא הניסיון הזה.

אז אם בהיותך עבד ואתה רוצה להשתחרר ואתה מרגיש

כמה זה מעמיס על חייך וכמה קשה לך וכמה השפלה יש בזה,

זה הזמן להסביר לך שיהיה מצב שאתה תהיה אדון,

יהיה לך עבד כמוך.

אז תזכור מה שאתה מרגיש עכשיו כדי שתשלח אותו כשיגיע הזמן.

ואף על פי כן

לא עמדו בזאת.

ואם כן, הוא הדבר באיזה כוח יזכה האדם להתגבר על אותו יצר של שלטון והשתעבדות?

איך ייתכן לקיים מצוות שחרור עבדים בשלמות?

שחרור הזולת שכפוף, משועבד?

התשובה היא,

בתקיעת השופר.

כל השופר

החודר על כל תאי הנפש הטבעיים הנסתרים,

יש בכוחו לזעזע ולהרחיק את חלאת התאוות,

אפילו המושרשת ביותר.

כל השופר פוגע בתאוות ההשתלטות וההשתעבדות,

הוא מעיר ומעורר, מסיר מן הנפש את השורש הפורה ראש ולענה של העבדות בכל צורותיה.

זה לא כמו היום שאנחנו שומעים תקיעת שופר והם ממתינים לראות אם התוקע טועה

או שנתקע.

פעם השופר היה מעורר מאוד,

משום שכשהיו קוראים לצאת למלחמה זה היה עם שופרות.

זאת אומרת, אם היום ההזעקה מרטיטה את הלב,

פעם זה היה שופר.

וכשהיה שלום, גם היו תוקעים בשופרות.

וכשהייתה המלאכת מלכים במשיכת כהנים, תוקעים בשופרות.

זאת אומרת, זה היה מבשר בשורות, זה היה חודר ללב, לא סתם תקעו.

וביום הכיפורים שתוקעים,

שבכלל כל אדם חרד על גורלו, מה מצבו, מה ייגזר עליו, הכל.

ותוקעים בכל הארץ.

ועברת שופר תרועה בחודש השביעי,

בעשור לחודש, ביום הכיפורים.

תעבירו שופר בכל ארצכם.

אז מתעוררים האנשים לשחרר את העבדים ולהחזיר את הקרקעות כמו שנבאר.

בספר החינוך במצווה ש״ל״א אומר,

לתקוע בשופר בעשירי, שהוא יום הכיפורים.

זאת התקיעה היא לפרסם החירות

משורשי המצווה.

לפי שידוע כי כל השופר יעורר לב בני האדם, אם לשלום ואם למלחמה.

ועניין שלוח העבד שעבד את אדוניו זמן רב,

הוא קשה מאוד בעיני אדוניו.

על כן לעורר לב הבריות על העניין

ולחזק נפשם

ולהזהירם על המצווה.

כשומעם את קול השופר

ברעותם כי הדבר השווה הוא בכל הארץ.

זה לא אתה משחרר את העבד לבד, כל העם

בכל גלילותיו.

בעת הזאת משחררים את העבדים,

והכל עושים כן.

הצטווינו על זה שאין דבר שיחזק ליבות בני אדם

כמו מעשי הרבים, שכולם עושים את זה יחדיו.

כמאמר החכם,

צרת רבים

חצי נחמה.

וגם העבד בעצמו מתעורר לצאת

ככל העבדים מתחת יד ריבו אשר אהב

בשומעו את קול השופר.

ומתוך כך המצווה מתקיימת

לשוב הקול ברשות אדון הקול.

עד כאן דברי החינוך.

וזוהי התרופה היחידה

למחלת ההרגל

שבהנאת עולם הזה על כל עלילותיו והליכותיו בעבדות.

ההתרגשות מחיי הנצח,

השוויון והאחווה האמיתית

באור פני מלך,

היא משחררת את האדם שחרור מלא,

הן מהתאוות של האדנות

וגם

מההיכנעות והשפלות של העבדים.

השופר

משרה על הנפש רוח געגועים ותשוקות

לעילא ולעילא,

ובהתרומם רוח האדם

ממילא כל המוץ

וכל תעבוד הכבוד הכול נופל.

האדם מתחיל באמת להבין ולהרגיש

שחיינו כאן עלי אדמות

הם רק בבחינת גר.

היום

או מחר

כל אדם

עלול להיקרא לפני מלך העולם, אדון הכול.

אין אדם יודע אתו.

וכשמגיע האדם להרגשות מעין אלה,

אז תאוות הכבוד והשלטון נופלים ממנו בקלות. מי אתה? מה אתה שווה יותר מהעבד?

אם שניכם תמותו באותו יום, יקברו את שניכם בבית-קברות בקברים דומים.

אין בית-קברות לאדונים ובית-קברות לעבדים.

וההיקנאות והרגשת כפיפת הקומה

לפני אדון הכול,

יום הדין,

משחררת את האדם מתאוות האדנות

ומציתה בלבו אש קודש, להיות עבד של השם,

שרק הוא לבדו ואליו מתייחס החופש.

באיזו שעה קרוב הוא האדם מוכשר לעלייה ולהתרגשות כזו?

מתי זוכה האדם לטעום מנחימות הנצח?

ביום הכיפורים.

לא לחינם קבעה התורה את מועד שחרור העבדים ביום הכיפורים,

כי הלוא לכאורה נראה לנו העניין אולי לא כל כך מתאים ביום זה,

כי יום זה הוא מוקדש להלבנת הזהורית,

שמכפרת,

שמבשרת על כפרת עוונות,

שכל ישראל הם עטופים בלבן

והם עוקבים אחרי עבודת הקודש של הכהן הגדול, אני נכנס לפני ולפנים,

כולם חרדים?

האם טלבין הזהורית או לא?

האם נתכפרו עוונותיהם?

מה יצאו בדין?

מי לחיים? מי למיתה?

מי לחולי? מי לבריאות?

מי לעושר? מי לעניות?

מי עבד? ומי אדון?

הכי מתאים ביום קדוש ונורא כזה, שקולות צום ותשובה?

להכניס תרדות ורעש הקשורים למעשה שחרור עבודים?

היינו אומרים אולי, זה לא היום המתאים, תן לנו, אנחנו מטפלים בעצמנו עכשיו, לא יודעים מה יהיה מצבנו.

אבל התורה אומרת, כן,

כי התורה מכירה את רוח האדם ותכונות נפשו הגסות,

ודווקא ביום הקדוש הזה,

דווקא בשעה של השראת רוח חילאית כזו,

זוהי שעת הכושר

לפעול על האדם שיתרחק מהגשמיות,

יפקיר את כל התאוות שלו לקדוש ברוך הוא,

ואז ינתק את התקשרותו להרגל של העבדות שהוא שקוע בה כל השנה.

רק ביום הצום הנורא הזה יכיר

שגורל חייו תלוי ביד הקדוש ברוך הוא.

איך יתגאה?

אם הוא כצל עובר,

ואין בינו לבין החבד ולא כלום.

לכן רק אז יוכל לשחרר את הנכסים,

להחזיר אותם לבעלים,

ואת העבדים,

ואת כל השדות.

כמו שאמרנו קודם בפסוק,

וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה,

יובל היא תהיה לכם,

ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו.

באותה שעה גם העבד יחדל מאהבתו הגשמית

לאדון כמו שחלק מהם אמרו אהבתי את אדוני לא אצא חופשי

לא רוצה לצאת מתאים להיות איתו

יש לי פה משכורת קבועה, מה שנקרא,

יש לי עבודה מסודרת.

עזוב אותי, מה אני צריך להשתחרר? ללכת לכולל?

עזוב, העבדות הזאת מתאימה לכל בסדר.

וכן העבד יחדל מאהבתו הגשמית של אהבתי את אדוני,

ויפנה את רגשותיו

והכנעתו לאדון הכל,

אדון הנצח,

ולא לאדון החולף,

לא לבוס

ולא לבעל הבית.

בנוסף על העידוד וההתכוננות לקראת הנצח,

זהו המראה הגדול והנורא שכל בן ישראל עטוף בטלית,

קורע ומשתחווה מול בית המקדש

למשמע הקול

של שם אדון עולם,

שם המפורש שיוצא מפי כהן גדול

בכל הגייתו וביטויו.

ואז כוח הרבים

מסייע לזיכוך

בטהרת הנשמה של היחיד,

וברוב עם מכיר כל יחיד ויחיד,

הדרתו של המלך

ושפלותו של האדם.

אם כן,

התורה מצאה עצה איך לבטל

את ההשתלטות,

את האדנות,

את ההתנשאות,

את התאוות ביום הקדוש, ביום הכיפורים,

בעזרת השופר.

לכן שופר,

ארגון שופר,

משחרר את העבדים מיצרם הרע

ומחזירם בתשובה לאביהם שבשמיים.

אמן.

אמן.

רבי יחנן יאמר ראשי אומר,

עושה הקדוש ברוך הוא זרקות ישראל.

ויכוח רבנו לתלום צוות שנעמוד הנאוס למעשית גרדי לתרום יעדיהם.