עבירות שבין אדם למקום

- - - לא מוגה! - - - 

וזאת הברכה אשר בירך משה איש האלוהים את בני ישראל לפני מותו.

חביב היה משה מנוח.

נוח,

מי שנקרא איש צדיק,

נקרא איש האדמה.

אבל משה, מי שנקרא איש מצרי,

נקרא איש האלוהים.

רצון השם יתברך הוא שהאדם יהיה במצב של עלייה בלתי פוסקת.

לא להסתפק במדרגותיו והשגותיו,

אפילו אם הן גבוהות ועליונות.

רק תמיד לעלות ולעלות.

התביעה על נוח,

שנקרא איש האדמה,

על שהתחיל בנטיעת כרם,

שגם אחרי מדרגותיו הגדולות,

שכל הבריאה כולה ניצלה על ידו ובצדקתו.

ואחר כל החסד

שעשה הוא ובני ביתו במשך כל זמן היותם בתיבה, במשך שנה תמימה,

ושימשו את כל החיה והבהמה,

מכל מקום הייתה עליו תביעה גדולה כל כך,

שאפילו שבצאתם מהתיבה היה מחובתם לעשות למען יישוב העולם מחדש,

מכל מקום נטבע על שהקדים נטיעת כרם,

אף שגם בה הייתה ודאי כוונתו לצורך עבודה להקרבת נסכים,

וגם מצד שהיין משמח,

והרי היה עולם שממה והיו זקוקים קצת לשמחה אחרי כל המבול.

אך מכל מקום נטיעת הכרם מעורבת הייתה בכוונה חומרית,

והמציאות של ענייני החיים מלבד עבודת השם,

הם בעצמותם ירידה לאדם.

אז המציאות של ענייני החיים מלבד עבודת השם,

זה בעצמו ירידה לאדם.

על כן נשתנה כינויו בתורה מאיש צדיק

לאיש האדמה.

וגם אמרו, זיכרונן לברכה,

ביחל שנעשה חולין,

אף שגם אז עדיין הוא נשאר נביא,

ודבריו אודות עתיד הבריאה בנוגע לתולדות שם חם ויפת

נכתבו בתורה ונתקיימו,

ויהיו גם קיימים כל ימות עולם.

מכל מקום הייתה כאן ירידה,

וממנה נגרם קלקול גדול לחלק מהבריאה וגם נתקלל כנען בעבדות.

אבל משה,

חביב היה משה,

שהיה תמיד במצב של עלייה,

ואחרי שנקרא איש מצרי,

שגם אז היה במדרגת נבואה למעלה מכל,

ואחרי כל המורא הגדול והיד החזקה ולכל האותות והמופתים שעשה לעיני כל ישראל,

ושניתנה תורה על ידו,

לא פסקה על ידו ועמלו ולא בא לידי מחשבה, כבר עשיתי את המוטל עליי.

תמיד היה בעיניו כמו עומד בהתחלה.

אתה חילות להראות את עבדיך.

רק בהתחלה.

ובאמת, כי כל העמל וכל המעשים שאדם עושה,

ואפילו מעשים גדולים ביותר,

אין זה נתינה מצד האדם.

וכמי שמשלם את חובו,

שיש לו מקום למחשבה שכבר יצא ידי חובתו ופרע את חובו,

ומתי יעשה לביתו.

אך זוהי מציאות החיים,

שעבודת השם יתברך בעלייה רוחנית,

הן עצם החיים,

כי הם חיינו,

ואין מציאות חיים אחרת.

כל ענייני החומר וניסיונות החיים הם אמצעים שעל ידם יושגו החיים האמיתיים.

דעמל, תורה ועבודת השם הם דווקא במציאות של ניסיונות,

וכל מציאות עולם הזה הוא רק לתכלית תורה ועבודת השם.

ומאחר שזהו החיים בעצם,

לא ייתכן לחשוב די לי במשך, השגתי,

כשם שלא ייתכן שהאדם בעודו בכוחותיו יחשוב די לי במה שחייתי עד עכשיו, למה אני צריך עוד חיים?

והנה פירשו חכמים, זיכרונם לברכה, עוד,

שנקרא איש האלוהים,

שהכריע את מידת הדין.

הקדוש ברוך הוא אמר, אקנו בדבר,

ומשה אמר, סלח נא.

וה' אמר,

סלחתי כדבריך. לכן הוא נקרא איש האלוהים שניצח את מידת הדין.

אמר יש לקיש, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו.

כשם שאדם גוזר על אשתו ועושה,

כך הקדוש ברוך הוא, משה גוזר עליו ועושה.

שמעתם?

שני דברים למדנו, שהבעל גוזר על האישה ולא הפוך,

ודבר שני,

שמשה רבנו היה גוזר והקדוש ברוך הוא עושה.

מדרגתו של משה הייתה כי אין לו משלו כלום,

כי עבד נאמן קראת לו,

עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא.

כל מה שקנה עבד קנה ריבו,

ואין לו משל עצמו כלום.

זה העניין שאמר, ואנחנו מה?

היינו כלום ממש.

ומזה הטעם הייתה הנבואה שלו באספקלריה מאירה,

כי לא הייתה שום חציצה מכוחות נפשו,

כי לא ייחס לעצמו שום מציאות.

ואנחנו מה? כלום ממש.

ומחמת הדרגה הזו,

במידה כנגד מידה, נעשה בעלים על הכול.

וכיוון דנחנו מה?

הרי לא נתן כלום משלו,

ובאמת הכול שלו,

כי ההנהגה הרי נקבעת לפי מעשי האדם.

זהו שאמרו, התולה בזכות עצמו,

תולין לו בזכות אחרים.

חזקיה ביקש בזכות עצמו,

והשיב לו השם למעני ולמען דוד עבדי.

והתולה בזכות אחרים,

תולין לו בזכות עצמו.

שמשה ביקש בזכות האבות,

ותלו לו בזכות עצמו.

שנאמר, לולא משה בחירו עמד בפרץ.

כי אחרי שאין לו כלום משל עצמו,

הרי באמת הקול שלו.

ומשום אוכל לא שייך אצל משה שום החזקת טובה לעצמו,

וממילא לא שייך שום הסתפקות והפסקה בעבודת השם.

והכתוב אומר, ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל.

אמרו חכמים זיכרונם לברכה בספרי,

שזה מדובר על שבירת הלוחות.

דהיינו שיש נוראות גדולה בשבירת הלוחות.

הלא כל הבריאה נבראה עבור מתן תורה ומתן לוחות.

ולפי מה שעשה, קל וחומר,

שלא לתת את התורה לישראל,

אם כן יכולה הבריאה כולה לחזור לתוהו ובוהו.

ועוד נמצא שביטל את מעשה הקדוש ברוך הוא,

של לאחוד מעשה אלוהים המה,

והחזיר לבטלה את כל המעמד הנבחר.

ובאמת יש להתבונן.

דה לא יש הרגש באדם לחוס על מעשה ידיו.

ולמה לא ביקש משה,

אולי יש מוצא אחר ולא לשבור את הלוחות?

ולמה לא שאל את פיו של הקדוש ברוך הוא?

כמו בכל מקום שאמר, עמדו והשמעם יצווה השם.

אך העניין המונח בזה הוא שלא הייתה למשה שום עצמיות כלל וכלל,

ולא היה שייך שום דבר שישחד את ההכרה שלו.

וגם מצד עניינו הרוחני לא הייתה שייכת אצלו נקודה עצמית,

כאילו הוא בעצמו הורס את המעמד הגדול שהוא מוריד את הלוחות.

אז בסוף לא ייכתב כביכול שהוא הוריד לוחות והביא תורה לעולם.

ובזה הוא עשה את המורא הגדול לעיני כל ישראל.

ולכל המורא הגדול ולכל היד החזקה.

על מה מדובר?

מדובר על משה ששבר את הלוחות.

להתבונן עוד.

הנותן מתנה לאדם חשוב הרבה כקבלה.

דנחשב שמקבל המתנה נתן לנותן על ידי זה שקיבל ממנו.

וכזה בכפל אין שיעור היא הנתינה מהאדם נגד הבורא יתברך שמו,

שהבורא מקבל ברצון עבודתו של האדם.

ואיזה חסד עצום הוא שבורא עולם רוצה בשימושו ובעבודתו לא.

והנה בנותן מתנה הרי עצם המתנה הוא של הנותן ויש מצידו נתינה.

אלא שהתמורה שהיא הנעת הקבלה שווה יותר ואילו בנידון העבודה הרי הנתינה עצמה כלומר מה שאנחנו קוראים נתינה היא לאדם עצמו הקבלה הגדולה ביותר שהרי בה התכלית הנצחית והטוב האמיתי ואין לאדם מעצמו כלום ונמצא שהוא מתחייב בהכרת הטובה לאין שיעור על העבודה עצמה שהוא זוכה לעבוד את השם

ודע מתן שכרן של המצוות

מה זה מתן שכרן של המצוות?

צריך להגיד דע שכרן של המצוות מה זה מתן?

אלא כמה מתן אתה צריך לתת על השכר של המצוות שאתה תקבל?

מה אנחנו צריכים לשלם בשביל לזכות לעשות מצוות?

אנחנו צריכים לשלם על זה לא ישלמו לנו מתן שלנו על שכרן של המצוות

וצריך אדם להשריש בתוכו ולעמת אצל עצמו את ההכרה כי טעות גדולה טועה אדם וחושבו שהוא מוותר משלו, מצרכיו וממאווייו ומכספו למלא את החובה לבוראו.

אדרבה,

הוא מקבל את הטובה האמיתית שכדאית בשביל זה כל הבריאה,

כי זה כל האדם.

ואמרו חכמים, זיכרונם לברכה,

כל העולם לא נברא אלא בשביל זה.

והנה באמת,

הרי אורבת לאדם סכנה רוחנית גדולה,

עד שנמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא.

והרי הרבה מאישי העולם נאבדים חס ושלום לנצח.

והיה כדאי לברוא את האדם ולתיתו בסכנה גדולה זו.

בשביל מי?

בשביל העובד את השם יתברך.

אפילו אם יהיה אחד עובד את השם יתברך, היה שווה את כל העולם עם כל המיליארדים.

הרי שזו הטובה האמיתית.

שהכל כדאי בעבורה וחייב להכיר טובה לבורא ששם חלקו מיושבי בית המדרש.

ומצד שני חייב גם לקיים את הכתוב,

ויגבה ליבו בדרכי השם.

לדעת איזה אושר נפל בחלקו בחיובים המוטלים עליו מחמת זה,

וכי זה מחייב אותו להנהגה של תפארת

לפני השם ולפני בני האדם.

בא להייחס הגדולה לעצמו,

כי הכל שיש לו אינו שלו כלל וכלל.

ענייני העבודה עצמה שנמסרה לו חשובה מאוד.

כמשל הנושא כתר המלך,

שמסרו לו לשומרו,

הרי הוא יודע מה החשיבות של העבודה שנמסרה לו.

וזה פועל לעורר אמיצות וחשיבות בנפשו,

ונושא את הכתר בעוז ובגדלות.

וגם זה עצמו הוא כבודו של מלך,

שיהיו משרתיו נעים,

משובחים,

אנשי מעלה,

ומטעם זה חייבה תורה כמה מצוות בכהנים,

ובבגדי כהונה שכתוב יהיו לכבוד ולתפארת,

וביותר בכהן גדול,

והנה גדר זה שייך גם בכל לומדי התורה ועובדי השם,

וביותר באלה שתורתם אומנותם,

שהם נקראים לגיונו של מלך.

אך יחד עם זה, לא יחזיק טוב על עצמו כלל,

ויהיה מלא הכרת הטוב לשם יתברך שקרב אותנו לעבודתו,

ורוצה בעבודתנו שזהו הטוב האמיתי, הנצחי.

חביב משה יותר מנוח, כי הוא היה תמיד במצב של עלייה.

נוח היה במצב של ירידה,

לכן ביחל נוח,

איש האדמה.

אבל משה מסיים את תפקידו על האדמות,

כאיש האלוהים,

כמי שהפך להיות בחינת אלוקים,

כמי שניצח את מידת הדין,

כמי שהיה העבד הנאמן ביותר לאבינו שבשמיים.

זו העבודה המוטלת עלינו,

וזה לשאת את הכתר,

כתרו של מלך עולם.

אז צריך להתנאות בתורו, במצוות ובעבודת השם לפני השם יתברך,

ולזכור את זה תמיד, ויגבה ליבו בדרכי השם.

זו הגבהות היחידה שמותרת כדי שאדם יוכל לעשות את העבודה מתוך

החשבה עצמית

במה הוא עוסק לעומת הבלי העולם הזה בצרכים הגשמיים המאולצים אשר מטמאים את האדם.

אז צריך רק להשתמש בהם בזריזות ולחזור מיד לעבודת השם יתברך,

ולא להפסיק מלשאת את כתרו של מלך העולם אבינו מלכנו.

רבי יחנן, אני אומר לך שאומר.