הרב אבנר עוזרי :שיעור בגמרא והלכה

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ברכות מ״ם עמוד ב׳,

שורה שלישית מתחילת העמוד,

ועל כולה ניממר שהכל נהיה בדברו יצא.

זוהי ציטטה מן המשנה האומרת שברכת שהכל פותרת את הכל.

הגמרא דנה

האם אדם יוכל לצאת ידי חובה בברכת שהכל גם אם בירך אותה על פת או יין?

איתמר רב הונא אמר חוץ מן הפת

ומן היין,

ורבי יוחנן אמר אפילו פת ויין.

נאמר בבית המדרש מחלוקת בין רב הונא לרבי יוחנן.

רב הונא סובר שהגם שנאמר במשנה

שאם אדם בירך שהכל נהיה בדברו על כל מיני מאכל יצא,

אבל זה חוץ מן הפת והיין.

פת ויין אלה מאכלים חשובים

אם בירך עליהם שהכל לא יצא ידי חובה.

חשיבות הפת

כי עליה כובעים סעודה.

היין גם הוא חשוב

שהרי פעמים מביאים אותו כדי לברך עליו הגם שלא היו רוצים לשתותו,

כגון בקידוש,

הבדלה, ברכת חתנים.

זה הכל לדעת רב הונא, אבל רבי יוחנן חולק ואומר אפילו פת ויין, כלומר גם אם אדם בירך ברכת שעכו על פת ויין החשובים יצא ידי חובה.

אומרת הגמרא, נעימה כתנאי,

האם נוכל ללמוד מברייתא, שתכף נלמד אותה,

שלמעשה במחלוקת רב הונא ורבי יוחנן שהזכרנו מקודם,

חלוקים גם תנאים שקדמו להם?

שנינו בברייתא.

ראה פת ואמר כמה נאה פת זו,

ברוך המקום שברעה יצא.

ראה תאנה ואמר כמה נאה תאנה זו,

ברוך המקום שברעה יצא.

דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר,

כל המשנה ממטבע שתבעו חכמים בברכות,

לא יצא ידי חובתו.

דעת רבי מאיר,

שגם אם הוא הזכיר לשבח את הקדוש ברוך הוא,

בנוסח ובצורה שונה ממה שתיקנו חכמים,

כגון למשל על פת,

אמר ברוך המקום שברע את הפת הזו.

המקום היינו הקדוש ברוך הוא,

יצאה בשבח הזה חובת הברכה,

וכן בתאנה אם הוא אמר ברוך המקום שבראה,

גם כן יצא ידי חובה.

אבל רבי יוסי חולק ואומר,

מאחר והוא שינה מהמטבע שטבעו, כלומר מהנוסח

שקבעו חכמים בברכות,

לא יצא ידי חובתו.

כדי לצאת ידי חובה,

מחויב הוא לברך בנוסח שחכמים תיקנו.

ממשיכה הגמרא ואומרת, נעימה רב הונא דאמר קרבי יוסי,

ורבי יוחנן דאמר קרבי מאיר.

האם נאמר שרב הונא שאמר שהאדם יוצא,

שהאדם לא יוצא לברכת שעקו על הפת ויין,

דעתו כדעת רבי יוסי,

שמאחר ושינה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, לא יצא ידי חובתו,

שהרי הברכה על הפת זה המוציא לאכול מן הארץ, על היין בורא פרי הגפן.

ממילא אם הוא שינה ואמר שהכל לא יצא ידי חובה,

אבל רבי יוחנן,

שחולק ואומר שגם על פת ויין, אם ברך שהכל יצא,

נוכל לומר אולי שהוא סובר כלבי מאיר,

שבכל דרך ובכל נוסח של שבח ששיבח בזה את הקדוש ברוך הוא יוצא ידי חובה,

הגם שלא בירך בנוסח שתיקנו חכמים זיכרונם לברכה.

דוחה הגמרא ואומרת, אמר לך רב הונא.

יכול לומר לך רב הונא, אנא דאמרי אפילו לרבי מאיר.

שיטתי שבפת ויין לא יוצא בברכת שעקול,

זה יכול להתאים גם לדעת רבי מאיר.

מדוע?

עד כה לא כאמר רבי מאיר התם,

אלא היכא דקמד כר שמי דפת.

אבל היכא דלא קמד כר שמי דפת.

אפילו רבי מאיר מודה.

כל מה שרבי מאיר אומר שם,

שיוצא ידי חובה באופן שהוא שינה את נוסח הברכה על הפת,

זה הכל בגלל שהוא הקדים ואמר ברוך,

כמה נאה פת זו,

ברוך המקום שבראה.

מאחר הוא הזכיר את שם הפת

בתוך כדי הברכה,

לכן לדעת רבי מאיר יצא ידי חובה.

אבל היכא דלא קמד כר שמי דפת.

אבל במקום שאינו מזכיר בברכתו את שם הפת,

אפילו רבי מאיר יודה לרבי יוסי שאינו יוצא ידי חובת הברכה בשבח הזה.

ממילא,

אומר רב הונא,

אם אדם יבוא ויברך על הפת, ברכת שעקול נהיה בדברו.

מאחר לא הזכיר שם פת בתוך ברכה זו,

גם רבי מאיר יודה שלא יצא ידי חובה.

אבל רבי יוחנן אמר, אמר לך,

אנא דאמרי אפילו לרבי יוסי.

רבי יוחנן, אני יכול לומר לך,

אני אמרתי את שיטתי שיוצא בשעקו על פת ויין,

גם לדעת רבי יוסי האומר שאם אדם משנה מנוסח שתקנו חכמים לא יצא ידי חובה.

מדוע?

עד כאן או כאמר רבי יוסי התם?

כל מה שרבי יוסי אומר שם שלא יצא ידי חובה באופן שהוא אמר,

כמה נאה פת וברוך המקום שברעה,

אלא משום דאכאמר ברכה דלא תקינו רבנה.

כל זה בגלל שהוא אמר ברכה כזו בנוסח ובלשון שהחכמים לא תיקנו.

אבל אמר שהכל נהיה בדברו, דתקינו רבנן,

אפילו רבי יוסי מודה.

אבל באופן שהוא בירך על הפת ויין שהכל נהיה בדברו,

הרי הנוסח הזה זהו תקנת חזל, אמנם לא על פת ויין,

אבל חזל תיקנו נוסח ברכה שכזה.

ואשר על כן גם רבי יוסי מודה שיצא ידי חובה

אם ברך על הפת ויין את ברכת שעקול.

ממילא

דחתה הגמרא מכוח דברים אלו לומר שאין קשר בין מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי למחלוקת רב הונא ורבי יוחנן,

אלא רב הונא יכול לפרש את שיטתו גם לדעת

רבי רבי מאיר

ולרבי רבי יוחנן אני יכול לפרש את שיטתו גם לדעת רבי יוסי.

הגמרא מספרת

מעשה

גם כן באדם ששינה

ואמר נוסח שניסח מעצמו.

מספרת הגמרא בנימין רעיה קרח ריפתא

ואמר בריך מרד דהי פיתא

בנימין הרועה אכל פת

ולאחר האכילה

אמר ברוך האדון של הפת הזו

כלומר הוא בירך את הקדוש ברוך הוא בנוסח זה

אמר רב יצא

רב פסק שבאמירה הזו יוצא ידי חובת ברכת המזון

אף על פי שלא בירך בלשון שתקנו חכמים

שואלת הגמרא איך רב יכול לומר שהוא יוצא בזה ידי חובה

והאמר רב כל ברכה שאין בה אזכרת השם אינה ברכה

הלוא רב בעצמו אומר כלל בברכות

שאם אדם מברך ולא מזכיר בתוך הברכה את שם השם

זה לא נחשב כברכה

הרי באמירה הזו הוא לא הזכיר את השם

עונה גמרא דאמר בריך רחמנא מראה דהי פיתה

כלומר, מדובר כאן שאותו בנימין הרועה

הוא ברך ואמר בריך רחמנה מרא די פיתה, כלומר ברוך השם אדון הפת הזו.

יוצא שבתוך הנוסח הזה אכן נזכיר את השם ולכן לדעת רב יצא ידי חובתו.

שאלה גמרא ואבא עינן שלוש ברכות

גם אם נאמר שהוא יצא ידי חובת ברכת המזון,

אבל איך ייתכן שיצא ידי חובה בזמן שהוא לא ברך שלוש ברכות? הלא כאן הוא אמר רק ברכה אחת.

בברכת המזון יש שלוש ברכות.

עד ברכת הטוב האמיתי יש ברכת שלוש ברכות.

יש את ברכת הזן את הכל על הארץ ועל המזון ואחר כך בונה ירושלים.

עונה הגמרא, מה יצא דכאמר רב?

כאמר רב נמי, יצא ידי ברכה ראשונה.

מה כוונת רב שאמר יצא?

כוונתו לומר רק שהוא יצא ידי חובת ברכה ראשונה בזה.

אבל צריך עדיין לברך את שתי הברכות הנוספות.

שואלת הגמרא, מהי כמשמע לן?

אף אגב דאמרה בלשון חול,

תנינא,

ואלו נאמרים בכל לשון.

פרשת סוטה,

וידוי מעשר,

קריאת שמע,

ותפילה וברכת המזון.

כלומר,

מה רב בא ללמד אותנו שאמר שבנימין הרועה יצא ידי חובה

במה שבירך

בלשון הזה ובנוסח הזה.

מסתם הבא ללמד אותנו שאף על פי שלמעשה הוא אמר את הברכה בלשון חול,

הוא לא אמר את זה בלשון הקודש,

יצא ידי חובה.

אבל הוא אמר זאת בלשון ארמית.

זה לשון חול, זה לא לשון הקודש.

אם זו כוונת רב ללמדנו,

שגם אם האמר זה בלשון חול יצא ידי חובה,

זה לכאורה כבר משנה מפורשת.

שנינו במשנה במסכת סוטה ללמית ב עמוד א',

ואלו נאמרים בכל לשון.

ישנם דברים שיוצאים ידי חובה גם אם לא אומרים בלשון הקודש,

אלא בלשון אחרת.

ומה הן אותם הדברים?

פרשת סוטה.

פרשת סוטה,

אם חלילה האישה סטתה מהדרך הטובה לזנות תחת בעלה,

אז היא לוקח אותה בעלה אל הכהן,

ושם משביע הכהן את האישה אם אכן עשתה את המעשה הזה או לא.

כשהוא הולך ומשביע אותה,

הוא משביע אותה בלשון שהיא מבינה, לאו דווקא בלשון הקודש.

אותו דבר וידוי מעשר, כשאדם

מברר את המעשרות מתוך הבית,

כידוע שאם יש אדם מעשרות בתוך הבית,

אז

בשנה הרביעית או בשקפה השביעית צריך להוציא את המעשרות מביתו.

והוא צריך גם להתוודות

באותו זמן שהוא מוציא ומברר את המעשרות מן הבית.

את הלשון הזה של וידוי המעשר לא חייב לומר דווקא בלשון הקודש,

אלא יכול לומרה בכל לשון.

והוא הדין קריאת שמה,

אדם יכול לקרוא באיזה לשון שהוא מבין.

והוא הדין תפילה, 18 ברכות,

יכול לומר את זה בלשון אחרת שאינה לשון הקודש,

אם זה לשון כזו שהוא מבין את אותו הלשון.

וכן ברכת המזון, זה מה שקשור לענייננו,

שיכול לומר את זה בכל לשון שהוא מבין.

אם כן, מאחר וכבר שנינו במשנה,

שיכול לברך ברכת המזון בכל לשון,

אז מה רב בא להשמיע לנו? הלוא כבר קדמה המשנה לפניו להשמיע לנו את הדין הזה.

עונה הגמרא איצטרך,

סרקא דתא המנא,

הנמילא דאמרה בלשון חול, כי יחד תקינו רבנן בלשון קודש.

אבל לא אמרה בלשון חול, כי יחד יתקינו רבנן בלשון קודש.

אמה לא,

כמה אשמה לן.

נחזור שוב ונבאר.

אי-צטרך. צריך רב היה ללמד אותנו את העניין הזה שבאופן שהוא אמר, ברך רחמנה ברדעי פיתה יצאה ידי חובה.

למה?

משום שהמשנה במסכת שוטה לא יכולנו להבין

שגם בנוסח זה יצא ידי חובה.

היה מקום לחשוב ולומר

שכל מה שכתוב במשנה שם במסכת שוטה שיוצא ידי חובה גם בכל לשון,

זה הכל דווקא באופן שהוא אמנם אמר בלשון חול, אבל בנוסח שחכמים תיקנו לומר בלשון קודש.

הוא תרגם את הברכה ללשון חול, אבל למעשה אמר את אותו נוסח שתיקנו בלשון קודש,

אמר הוא בתרגום של לשון חול.

אבל אם הוא בכלל עשה נוסח חדש

ולא אמר את זה בלשון חול כתרגום של אותו לשון קודש שתיקנו חכמים,

הייתי אומר שבזה לא יצא לי את חובת הברכה.

לכן, כמשמע לבב,

לכן בא להשמיע לנו רב שגם באופן

שהוא בירך במילים אחרות

נוסח אחר,

יצא ידי חובה.

תוספות כאן במקום בדיבור המתחיל

רבי יוחנן אמר

לגבי המחלוקת בין רבי הונא לרבי יוחנן, האם

יוצא אדם מידי חובה בברכת שעקול גם אם בירך אותה על פת ויין?

הלכה כרבי יוחנן, אומר תוספות

כי במחלוקת רב רבי יוחנן, הלכה כרבי יוחנן.

ואם כנגד רב רבי יוחנן הלכה כמותו,

אז כל שכן לגבי רב הונא שהוא היה תלמידו של רב,

בוודאי שאז תהיה ההלכה

כרבי יוחנן.

לכן

יוצא אכן ידי חובה בברכת שעקול להלכה,

גם אם בירך אותה על פת ויין.

תודה רבה.

ישנם הראשונים הסוברים שכשם שברכת שעקול להלכה פותרת אפילו פת ויין

הוא הדין שאם אדם ברך על יין בורא פרי העץ

יצא ידי חובה.

כמו שמצאנו שברכת שעקול פותרת את היין.

אגב, שזו אינה הברכה המיוחדת

שתיקנו חכמים לברך על היין,

הוא הדין אם יברך על היין בורא פרי העץ,

גם אם זו לא הברכה המיוחדת שתיקנו,

היא יצאה ידי חובה.

אומרים אותם ראשונים, זה דווקא ביין, אבל בפת

אם יברך עליה בורא פרי האדמה לא יצאה ידי חובה.

מדוע?

משום שמן התורה מוכח שהתורה הוציאה את זה מלהיחשף כשאר פירות האדמה,

אלא קבעה לזה שם בפני עצמו.

כמו שמצאנו בדברים, פרק ח', פסוק ט',

ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם.

מאחר וזה יצא להיקרות בשם בפני עצמו לחם,

לכן לא יצא אם יברך על הפת בורא פרי האדמה.

ובנוסף,

כותבים הראשונים טעם נוסף,

מדוע אם יברך בורא פרי האדמה על הפת לא יצא?

משום שכשקבעו חכמים לפת ברכת המוציא לחם מן הארץ,

הוציאו את הפת מכלל פרי,

והראיה,

שהרי לא הזכירו לשון פרי בנוסח הברכה הזו.

רק ברכת שהקול יוצא על פת,

משום שבברכת שהקול לא מוזכר פרי גם לגבי שאר המאכלים שהאדם אוכל.

זוהי ברכה הכוללת את כל הדברים גם אם אינם פרי.

אבל בברכה שמוזכר בה פרי לא יוצא בעל פת,

כי הפת,

חכמים קבעו נוסח

של ברכה שלא יאמר שם לשון פרי.

אבל יש ראשונים החולקים

וסוברים שאם אדם ברך על היין בורא פרי העץ לא יצא ידי חובה.

המגן אברהם בסימא רח סביב קטן כב פוסק כדעת הראשונים הללו,

סוברים שלא יוצא ידי חובה על היין בברכת בורא פרי העץ.

אם כן יוצא להלכה לא יצא ידי חובה לא בברכת בורא פרי העץ על היין ולא בברכת בורא פרי האדמה על הפת.

לגבי המחלוקת של רבי מאיר ורבי יוסי,

באופן שהאדם אמר, כשראה פת, אמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה,

שלדעת רבי מאיר יצא ולדעת רבי יוסי לא יצא, כי שינה מנוסח שתיקנו חכמים.

האם בזה,

ומה בדיוק המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יוסי?

אז כותב בעל הכסף, מישנה, בעלקות ברכות, ברכה א' הלכה ה',

שאפשר לפרש, החלוקים הם,

אפשר לפרש בשני אופנים את מחלוקתם.

אפשר לומר שהם חלוקים,

האם כשאדם שינה מנוסח הברכה שתיקנו חכמים יוצא ידי חובה או לא,

כגון למשל פה שהוא אמר, ברוך המקום שבראה,

זוהי ברכה כללית,

הוא לא הזכיר בכלל את המין שברך עליו.

כשאמר, ברוך המקום שבראה, שם בלשון הזה לא הזכיר את המין שמברך עליו.

בזה חלקו רבי מאיר רבי יוסי, האם יוצא ידי חובה בזה או לא.

עוד אפשר לפרש שחלוקים הם.

אם אדם אמר ברכה ללא שם ומלכות,

האם יצא ידי חובה או לא?

באופן שהוא הזכיר שם ומלכות,

יכול להיות שכולם ידעו שייצא בזה ידי חובה.

הכסף מישנה בסוף דבריו כותב שנראה כמו הפירוש האחרון,

שהם לא חלוקים

האם בשינה נוסח הברכה שתיקנו חכמים יוצא ידי חובה או לא,

אלא חלוקים הם בגלל שהוא לא הזכיר שם ומלכות.

אבל אם הוא יזכיר שם ומלכות על אותו נוסח ברכה,

נראה שייצא ידי חובה

לדעת כולם.

להלכה, האם פוסקים כרבי מאיר או כמו רבי יוסי?

אז הרשב״א כותב שהלכה כמו רבי מאיר.

מאחר ובפשטות נראה שרבי יוחנן,

שהלכה כמותו סובר כמו רבי מאיר,

אז ממילא ההלכה תהיה כרבי מאיר.

הראש גם כן סובר כדעת הרשב״א,

שיצא ידי חובה

כמו רבי מאיר.

הרמב״ם,

יש דין ודברים באחרונים,

מה כוונתו לפסוק?

דעת הגאון מבין לה שפוסק הוא כרבי מאיר, שאדם שמשנה כמו רבי יוסי,

שאדם שמשנה ממטבע אשתרו חכמים בברכות,

סליחה,

פוסק הוא, הגאון מבין למפרש בדעת הרמב״ם,

שהוא פוסק רבי מאיר, שהאדם, גם אם אדם שינה ממטבע אשתרו חכמים בברכות,

יצא ידי חובתו.

- תודה רבה, אדוני היושב-ראש. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.

הגמרא הסיגה למסקנה במעשה הזה שהיה בנימין רעיה, בנימין הרועה,

שהוא אמר בריך רחמנא מרד היי פיתא,

ואז יצא ידי חובת ברכה ראשונה מברכת המזון,

וצריך רק להוסיף לברך את שתי הברכות הנוספות.

שואל,

מקשה,

רבינו חיים בן עטר בספרו חפץ השם,

הרי הרחמנא זה לא שם, זה רק כינוי בעלמא.

אז למה אם כן זה נחשב כאילו הזכיר השם?

אז מתרצ הוא,

לא צריך את הזכרת השם דווקא.

די במה שמזכיר בכינוי, זה מספיק.

אם הוא אמר מרד היי פיתא לבד,

שם הוא לא אמר לא שם ולא כינוי,

לכן לא יצא.

אבל באופן שהוא אמר רחמנא,

שזה כינוי, זה מספיק כדי שייצא בזה ידי חובה, כאילו הזכיר השם ממש.

החתם סופר רוצה להוכיח מהגמרא כאן,

מזה שהגמרא אומרת שאם הוא אמר בריך רחמנא מרד היי פיתא יצא,

שהרחמנא הזה נחשב כשם שמיים,

ממילא מי שמזכירו לבטלה,

הרי הוא כמזכיר שם שמיים לבטלה.

לכן הוא כותב שהאדם שמסופק,

אם הוא ברך,

לא יוכל לומר ברך רחמנא,

אפשר לעשות ברכה לבטלה, אבל הצד שהוא פטור מאותה ברכה.

אמנם רבי עקיבא עגל חולק וסובר,

שזה לא נחשב עד כדי כך,

כשם ממש,

לומר שייקרא כמו צישם שמיים לבטלה.

אמנם להזכיר את זה ללא צורך בכלל,

ודאי שזה אסור,

כי לעניין ברכה שאינה צריכה,

זה נלמד מהפסוק לא תישא,

וממילא גם אם אדם אמר בלשון שאינה לשון הקודש, אלא בלשון לועזית,

באחד מהלשונות האחרים שאינו לשון הקודש,

עדיין זה נקרא ברכה שאינה צריכה.

המשנה ברורה בסימן קס״ז, סעיף קנ״ג, כותב,

שרק בדיעבד, אם אדם אמר ברכה חמנה מרדעי פיתה יצא,

אבל לכתחילה אסור לו לברך כך.

גם אם אמנם מצאנו

שברכות נאמרות בכל לשון, כמו שראינו במשנה במסכת סוטה,

ויכול אדם אפילו לכתחילה,

אם הוא מבין

שאר לשונות,

אז באותו לשון שהוא מבין יכול הוא לברך את ברכת המזון,

אגב שאין זה לשון הקודש.

כל זה דווקא כשהוא אומר כאותו נוסח של חכמים,

אלא כשהוא אומר את זה בלשון אחר, בזה הם תרגמו בלשונו את נוסח שתיקנו חז״ל בלשון הקודש.

אבל כשהוא הולך ומנסח נוסח שונה,

כמו למשל ברכה חמנה מרדעי פיתה,

אז גם אם בדיעבד יצא, אבל אסור לעשות כן,

לכתחילה.

הרשב״ם מוסיף ואומר,

שאם

רוצים לצאת, אם אדם רוצה לצאת ידי חובה באופן שהוא אמר ברכת המחנה מרדעי פיתה,

הוא צריך לחתום את הברכה ולומר בסופה ברכת רחמנה מרדעי פיתה,

בריך רחמנה דזן קולה.

כלומר, ברוך הקדוש ברוך הוא שהוא זן את הקול.

כי גם אם אמר בריך רחמנה מראי דעי פיתה,

עדיין חסרת חתימת הברכה שזה הזן את הכל.

צריך לסיים ולומר בריך רחמנה דה זן קולה.

בשולחן ערוך בסימן קבי זין, שריף א',

הביא מחלוקת בזה.

האם אדם שאמר בריך רחמנה מראי דעי פיתה בלי שאמר בריך רחמנה דה זן קולה בסוף,

אם יצא ידי חובה או לא?

לגבי העניין הזה של המשנה בסוטה, ישנם דברים הנאמרים בכל לשון,

כמו למשל ברכת המזון,

כמו למשל קריאת שמע,

מביא הביאור להלכה בשם אבח.

הבח נמצא בסימן קבי סדיג סריף ב'

שסובר

שאף על פי שלפי האמת יוצאים בכל לשון,

אבל מצווה מן המובחר דווקא בלשון הקודש.

מוסיף הביאור להלכה ואומר שבזמננו,

לא רק מצווה מן המובחר שיאמר בלשון הקודש,

אלא למשל בקריאת שמע,

מצד הדין חייבו להיזהר לאומרה בלשון הקודש בדווקא.

מדוע?

משום שישנן כמה וכמה תיבות

שאין אנו יודעים כיצד לתרגמם היטב,

כמו למשל תיבת ושיננתם.

יש בזה כמה וכמה ביאורים,

מה הכוונה ומה הביאור למילה הזו ושיננתם?

יש בלשון לימוד,

יש בלשון חידוד,

ומאחר

שהתרגום לא יכול לכסות את כל האפשרויות של הפירוש של אותה מילה,

לכן עדיף שיאמר,

לא עדיף, אלא חייב לומר בלשון הקודש.

כי אין תרגום

למילים מסוימות כמו שהזכרנו,

שיכול לתרגם את זה באופן מלא.

אבל כשקורה זה בלשון הקודש,

יוצא ידי חובתו,

אף על פי שהוא לא מבין את הלשון הזו.

לגבי תפילה, כותב הביאור הלכה

בשם המגן אברהם,

ובשם ספר חסידים,

שמוטב לאדם להתפלל בלשון שהוא מבין,

אם אינו מבין בלשון הקודש.

הביאור הלכה על העניין הזה כותב,

שנראה מתוך ספר חסידים,

שכל מה שאמר שיכול הוא להתפלל בלשון שמבין, אם אינו מבין בלשון הקודש,

כל זה דווקא אם הוא אדם ירא שמיים ורצונו בזה כדי שיתפלל בכוונה.

אז כשיאמר בלשון הקודש, לא כל כך יתפלל בכוונה.

לכן, אמרו לו, טוב, תתפלל בלשון שאתה מבין,

העיקר שיוכל לכוון בתפילה יותר.

אבל אם זה לא בגלל זה, אם זה לא בשביל שיוכל להתפלל יותר בכוונה,

אז שיתפלל בלשון הקודש.

מדוע?

כי לשון הקודש יש לו סגולות רבות בשאר הלשונות.

זהו הלשון שהקדוש ברוך הוא היה מדבר בו עם הנביאים.

והרמב״ם כותב בפרשת כי תישא,

והחכמים זיכרונו לברכה אומרים במדרש רבה,

פרק יח, פסוק ד', שבלשון הקודש נברא העולם.

וגם כשתקנו הכנסת הגדולה,

את נוסח התפילה,

היו מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים,

והמה נמנו על כל ברכה בתיבותיה ובטירופי אותיותיה בכמה שודות נעלמות ונשגבות.

כלומר,

בכל מילה ממילות התפילה,

מהנוסח שתיקנו אנשי כנסת הגדולה,

הכניסו בזה המון אפשרויות של כוונת השודות

כל מיני צירופי אותיות שיש שם בנוסח התפילה.

וכשאנו אומרים דברים אלו כלשונם של כנסת הגדולה,

אף שאיננו יודעים לכוון מכל מקום עלתה לנו תפילתנו כהוגן.

כי התיבות בעצמן, כלומר עצם המילים,

פועלים קדושתם למעלה.

מה שאין כן,

כשמתפללים,

בלשון אחרת.

סגולת לשון הקודש היא כל כך גדולה,

שעצם אמירת התפילה בלשון הקודש,

גם אם אינו מבין,

פועלת רבות ונשגבות.

ביאור הלכה בסימן סב' כותב

שמה שאמרנו שבדיעבד יוצא בכל לשון זה רק אם בני המדינה מדברים באותו לשון.

אבל אם בני המדינה לא מדברים באותו לשון,

רק אנשים יחידים שם מדברים באותו לשון,

אינו יוצא ידי חובה.

משום שלשון זו אינה נחשבת כלשון באותה מדינה.

זה הכל לגבי שאר לשונות.

אבל בלשון הקודש יוצא ידי חובה גם אם אין בני המדינה מדברים בלשון הקודש.

כי לשון הקודש, יש לזה הגדרה של לשון מצד עצם הלשון.

מה שאין כאל שאר לשונות,

כל מה שנחשבים הם כלשון זה רק מצד הסכמת בני המדינה לדבר

בצורה שכזו.

אבל אין זה לשון בעצם.

לכן,

אם אין בני המדינה מכירים באותו לשון,

זה לא נחשב כלשון באותו מקום,

ולא יצאו ידי חובה גם אלה שמבינים בלשון הזה,

אם הם מתפללים במקום ובמדינה שאין שם את אותו לשון.

בבקשה, גברתי.

נראה את ההלכה לגבי העניינים הללו שדיברנו

על הכל,

אם אמר שהכל יצא ואפילו על פד ויין.

וכן,

אם במקום ברכת המוציא ברך בורא מן המזונות יצא בדיעבד.

וברכת בורא מן המזונות היא ברכה כוללת כמו שהכל ויוצא על כל דבר.

זה כל מילא מזן זין חוץ

ממים ומלח.

כללו של דבר

כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות,

הרי זה טועה וחוזר ומברך במטבע.

כלומר, בנוסח שחכמים תיקנו.

נוסח כל הברכות

עזרא ובדינו תיקנו,

ואין ראוי לשנותם ולא להוסיף על אחת מהן ולא לגרוע ממנה.

וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות,

אינו אלא טועה.

כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות,

הרי זה טועה וחוזר ומברך במטבע,

ודווקא אם פתח בברכה במקום שלא תיקנו לפתוח.

או חטא במקום שאמרו שלא לחתום.

כלומר, אם הוא שינה בפתיחת הברכה

נוסח שונה ממה שחכמים תיקנו,

או שבסיום הברכה אמר נוסח שונה,

או שחסר מברכות הארוכות,

את הברכה שמתחילת בשם המלכות

או שלא סיים בשם,

אבל אם שינה בנוסח הברכה ולא אמר אותו לשון ממש,

אלא שאמר בנוסח אחר בעניין הברכה,

אפילו חיסר כמה תיבות, יצא בדיעבד.

הואיל והיה בה אזכרה ומלכות בעניין הברכה.

כלומר,

אם הוא אכן אמר,

את פתיחת הברכה ואת סיום הברכה,

אלא

ששינה קצת

באמצע הברכה,

אז באופן שכזה יצא ידי חובה.

אם במקום ברכות ברכת המוציא,

אמר בריך רחמנא מלכה מרדה את פיתה יצא ידי חובה.

כאן בלשון ההלכה הוסיף

גם שיזכיר מלכות.

בריך רחמנא זה כינוי לשם השם,

מלכה זה מלכות, כאילו אמר מלך,

אז יצא ידי חובה.

אם אמר מלכה מרדה את פיתה ידי חובה ולא הזכיר שם הפת כלל,

אפשר די יצא כיוון שהפת מונחת בפניו.

כלומר, מה יהיה הדין אם הוא לא אמר דהי פיתה,

אלא אמר בריך רחמנא מלכה מרדה את פיתה ידי חובה וזהו.

לא המשיך ואמר דהי פיתה.

יכול להיות שיצא ידי חובה,

כי סוף סוף הוא מתכוון על הפת המונחת לפניו.

וכן אם אמר ברוך המקום מלך העולם שברא פת זה יצא ידי חובה.

אם אמר במקום ברכת הזן

בריך רחמנא מלכה מרדה את פיתה יצא,

ויש אומרים שצריך שיחתום בריך רחמנא דה זן קולה.

כלומר, ישנן דעות הסוברות

שלא יצא ידי חובה בנוסח בריך רחמנא מלכה מרדה את פיתה, אלא אם כן סיים ואמר בריך רחמנא דה זן קולה.

ילדים קטנים פחותים מגיל שמונה,

אפשר לחנכם לכתחילה בנוסח זה מברכת הזן.

כאשר הילד הוא קטן ורוצים לחנכו לברכת המזון,

יכולים לכתחילה לומר לו, להרגילו,

שיאמר את הנוסח הזה הקצר בתור ברכת הזן,

וכן מעט מכל ברכה,

וכן להוסיף

מעט לברכות האחרות שבברכת המזון,

עד שידעו לברך כל ברכה כתיקונה.

אם אינו יודע אחת משלוש הברכות של ברכת המזון,

מה יהיה אם אדם יכול לברך רק חלק מברכת המזון?

אחת משלוש הברכות איננו זוכר, איננו יודע.

יש אומרים שלא יברך כלל,

שברכות מעכבות זה את זה,

זו את זו.

ויש פוסקים שסוברים שאף על פי שמן התורה חייב לברך אותם,

אבל אינן מעכבות זו את זו.

ולפיכך, מי שאינו יודע לברך כל הברכות

ואין לו מי שיוציאו בברכת המזון,

צריך לברך על כל פנים את הברכות שהוא יודע.

ולעניין דינא להלכה,

אם אכל כדי שביעה שחיוב ברכת המזון שלו הוא מן התורה,

יש להחמיר כשיטה זו ולברך אותה.

כלומר,

אם אדם אכל כדי שביעה אז יתחייב בברכת המזון מן התורה,

ממילא גם אם יש ספק בהלכה, יש מחלוקת בהלכה באופן שאדם לא יודע ברכה אחת מתוך ברכת המזון,

אם יוכל לברך את שאר הברכות או לא,

מספק יחמיר כאותה שיטה סוברת שאין הברכות מעכבות זו את זו,

ויוכל לברך על כל פנים, וצריך לברך את הברכות הללו שהוא כן יודע.

ברכת המזון נאמרת בכל לשון,

ומצווה מן המאוחר שיברך בלשון הקודש.

והוא עדין קריאת שמע, יכול לקרותה בכל לשון,

וייזהר בדברי שיבוש שבאותו לשון,

וידקדק בו כמו בלשון הקודש.

מה שאמרנו שבשאר לשונות

יוצא ידי חובה בקריאת שמע ובברכת המזון,

זה הכל דווקא אם זה לשון שהוא מבין אותה,

אבל לא לומר בלשון שאינו מבין.

וכן בתפילה יכול להתפלל בכל לשון שירצה,

והיינו דווקא בציבור,

אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש.

‫הטעם לזה כותב התז משום שמי שמסייע

לעליית התפילות למעלה זה מלאכי השרת.

אין מלאכי השרת נזקקים,

כלומר מקבלים את התפילות הנאמרות בשעה ראשונות,

חוץ מלשון הקודש,

שבזה הם מסייעים לעליית התפילות למעלה.

זה הכל אם הוא מתפלל ביחיד,

ואז צריכו את הסיוע של מלאכי השרת שיסייעו בידו להעלות את תפילתו למעלה.

אבל ציבור לא צריכים מליץ,

לא צריכים סיוע,

אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו מקבל תפילתם.

ויש אומרים,

ויש אומרים שהיינו דווקא כששואל צרכיו, כלומר כל מה שאמרנו,

שיכול להתפלל בלשון שירצה ובציבור,

זה הכל,

יש אומרים שזה רק באופן שהאדם מבקש את צרכיו הוא.

אבל תפילה קבועה לציבור,

מה שאמרנו שיחיד לא יתפלל, אלא בלשון הקודש,

זה דווקא באופן שהוא שואל את צרכיו.

אבל תפילה קבועה לציבור, אפילו יחיד יכול, לא אומרה בכל לשון.

אז יוצא אם כן שיש פה מחלוקת

בהלכה,

האם יחיד יכול לומר את נוסח התפילה שנאמר בדרך כלל לציבור,

האם יכול הוא לא אומרה בכל לשון או לא.

כל הברכות כולם נאמרים בכל לשון,

והוא שיאמר, כי אין שתקנו חכמים.

ואם שינה את המטבע, אבל אם הוא בירך בנוסח שונה,

הואיל והזכיר אזכרה ומלכות ועניין הברכה,

אפילו בלשון חול יצא ידי חובה.

כל הדברים הנאמרים בכל לשון,

הוא דווקא אם אנשי אותו המדינה מדברים כך,

אבל אם אנשי המדינה,

אם אנשי אותה המדינה אינם יכולים לדבר זה הלשון,

רק הוא ועוד איזה אנשים מחלידים יותר אם זה הלשון,

זה לא נחשב לשון כלל למדינה זו שאינה מכרת בזו הלשון.

לכן, מאחר שהתנאים הללו לצאת ידי חובה בשאר ראשונות

הם לא פשוטים אלא צריכים כמה וכמה תנאים בזה,

לכן, מן הראוי שהאדם ילמד בעצמו

לומר זאת בלשון הקודש,

ואז ודאי יצא ידי חובה,

גם אם אינו מבין את הלשון שאומר.

אם זה בלשון הקודש, יוצא ידי חובה גם אם אינו מבין.

בבקשה.

תודה, אדוני.