המעביר על מידותיו | הרב אמנון יצחק

(אין זה התמלול! אלא עיקרי הדברים מהספר 'מצווה ועושה' שחיברו הרב שמואל דוד פריעדמאן שליט"א, עמודים תקט-תקיב)

'המעביר על מדותיו' - 'המעביר על מדותיו מעבירין ממנו כל פשעיו';

והנה מאחר כי רובא דרובא הגורם העיקרי של מחלוקת הוא בעבור שאין האדם רוצה לעבור על מדותיו להבליג על עלבונו ולוותר על כבודו ומזה האש מתלקחת עד לב השמים עד שהמחלוקת גדלה עד לב השמים לכן אמרתי לצרף כאן איזה ענינים לעורר בענין 'מעביר על מדותיו'.

הרה"ק מו"ה אברהם משה מפרשיסחא ז"ל אמר: 'כי לפעמים יזדמן שהגיע לו עוולה מחבירו ועל כן הוא שונאו אך אם יתיישב בזה האדם לומר: 'הלא גם אנכי עשיתי עוול נגד ה' יתברך! ואני מכעיסו תמיד לזה כיון שהשי"ת סולח לי ומאריך אפו ראוי גם לי להעביר חטאו'.

וזהו שאמרו בגמרא (יומא כג' עמוד א'): 'כל המעביר על מדותיו מעבירין ממנו כל פשעיו' שהשי"ת בעצמו לומד מן האדם לעשות 'מדה כנגד מדה' כיון שהוא מעביר וסולח לאיש שחטא נגדו ראוי לי למחול וזהו שנאמר (ישעיה נד, יג): "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" ירצה כשנעשה שלום בין הבנים אז לומד מהם ה' יתברך למחול להם.

לזה אמר (ויקרא יט, יח): "לא תקום ולא תטור ואהבת לרעך" ומפרש הטעם: "כמוך" שכמו שאתה יש לך עוול מרעך כמו כן אני ה' יש לי עוול ממך וכיון שאתה אינך מעביר אם כן היה ראוי גם לי שלא להעביר ולהיות נוקם ממך על כן: "לא תקום ולא תטור" כלל רק: "ואהבת לרעך" (רמתים צופים סימן א' אות קכג').

'המעביר על מדותיו' מוסיפין לו שנים לימי חייו;

מצינו בגמרא (חגיגה ד' עמוד ב'): 'רב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה מלאך המות 

אמר ליה מלאך המות לשלוחיה: 'זיל אייתי לי מרים מגדלא שיער נשייא' פירש רש"י: 'הרוג את מרים המקלעת שיער הנשים' אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי 

אמר ליה: 'אנא מרים מגדלא שיער נשייא אמרי לך' 

אמר ליה: 'אי הכי אהדרה' 

אמר ליה: 'הואיל ואייתיתה לי הוי למניינא' 

- 'אלא היכי יכלת לה? מאחר שלא הגיע זמנה' וכו' 

אמר ליה רב ביבי בר אביי: 'אית לכו רשותא למיעבד הכי?' וכו' 

אמר ליה: 'סוף סוף שניה מאי עבדת?' פירוש: מה אתם עושים עם השנים שהיתה עדיין ראויה לחיות? 

אמר: 'אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא להו ליה והויא חלופיה', עד כאן.

וראיתי ביאור נכון בספר ילקוט המאירי מהרה"ג הרב אברהם איזראעל מהאניאד ז"ל בשם ספר יחי ראובן וכן כתב בספר ילקוט ישעיה (על מסכת חגיגה דף ה' עמוד ב' בשם ספר מעייני הישועה) דהטעם שנותנים כל אלו השנים של האשה שמתה קודם זמנה לצורבא מדרבנן המעביר על מדותיו? 

כי לצד שנטלו נשמתה שלא בדין על כן מסבבין מן השמים שלא יחסרו לה המצוות והזכותים שהיתה יכולה לעשות בהשנים שנטלו הימנה ונותנין שנותיה לצורבא מדרבנן. 

אלא דיש לחוש: שהצורבא מדרבנן לא יסכים שהתורה ומצוות שיעשה בשנים אלו יזקפו לזכותה של האשה שקיבל ממנה השנים ולכן נותנים השנים דוקא לצורבא מדרבנן המעביר על מדותיו דמאחר שהוא וותרן לאחרים יסכים לתת לה זכויותיו ולפי זה האשה הרוויחה יותר מכך שהרי אילו חיתה בעצמה שנים נוספות לא היתה יכולה ללמוד תורה והיתה פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא ועכשיו יהיה לה זכות לימוד התורה וכל המצוות עשה שהזמן גרמא שמקיים הצורבא מדרבנן - וזה פלא!

ולכאורה לפי זה יש לשאול: מה ריווח יהיה לו להצורבא מדרבנן מכל המצוות שעשה בשנים הללו? והרי הכל נתן לה? 

ויש לומר: כי על מדה נאה ומשובחת זו שהוא מעביר על מדותיו ומסכים שילקחו הימנה כל הזכותים הללו וינתנו לאחר על זה מגיע לו שכר יותר מכל המצוות שקיים והבן.

ומה מאד נאמנו ומתקו לחיך דברי הגה"ק בעל חידושי הרי"ם ז"ל בביאור הגמרא ד: 'המעביר על מדותיו' נתוספו לו שנים דהנה בדרך הטבע אדם שמעליבין אותו ומחרפים אותו רצונו עז להשיב חורפו דבר ולשכך כעסו בכך ואם הוא מתאפק ומעביר על מדותיו ושומע חרפתו ואינו משיב יכול להזיק לבריאותו כי תבער בקרבו חמתו וקשה לו לעצרה בתוך לבו ולכן אמרו חז"ל: כי שכרו לפניו שיזכה לאריכות ימים ושנים 'מדה כנגד מדה' יען שהתגבר על טבעו ושתק והבליג יזכה לאורך ימים ושנות חיים היפוך הטבע!

הכלבים שכרן גדול מהצפרדעים בשביל שהעבירו על מדותיהן;

ויש להביא ראיה על גודל מעלת 'המעביר על מדותיו' דהנה מצינו בחז"ל (מכילתא הובא ברש"י פרשת משפטים) על הפסוק: "ובשר בשדה טריפה וגו' לכלב תשליכון אותו" – 'מה תלמוד לומר: "לכלב"? למדך: שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה! שנאמר: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" אמר הקב"ה: 'תנו לו שכרו'.

והנה לכאורה מצינו יותר מזה דאיתא (בפסחים דף נג' עמוד ב'): 'דרש תודוס איש רומי: 'מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם? נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים: ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו: "ועלו בביתך וגו' ובתנוריך ובמשארותיך" וכו' אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה!' עד כאן. 

על כל פנים חזינן: שהצפרדעים קפצו לתוך האש ומסרו נפשם למיתה לקדש שמו יתברך ולא מצינו שניתן לצפרדעים שכר על כך ותקשי: למה יקבל הכלב שכר בעד שהתאפק ולא נבח על בני ישראל ואילו הצפרדעים שעשו גדולה מזו למסור נפשן על קדוש השם לא נצטווינו לתת להם שכרן?

ואל תתמה אתה הקורא שהרי הצפרדעים נשרפו בתוך התנורים וכיצד ינתן להם שכר?! 

שתי (2) תשובות בדבר: חדא (1): שהרי גבי כלב לא אותם הכלבים שלא חרצו לשונם מקבלים שכר שכבר מתו במצרים אלא שנצטווינו לתת נבלה לכלבים עד עולם משום שמין הכלבים עשו דבר זה שלא חרצו לשונם וכמו כן היה ראוי לכאורה במין הצפרדעים. ועוד (2): שאותם הצפרדעים שבאו בתנורים ומסרו נפשם לקפוץ באש נעשה להם נס ולא מתו! כדאיתא במדרש (הובא בבעל הטורים פרשת וארא פרק ז, כח).

וראיתי תירוץ נכבד על כך מהאדמו"ר מטאלנא ז"ל: כי הכלבים במצרים שהיו רגילים לחרוץ לשונם בכל עת ובפרט למה שאמרו ז"ל: 'מלאך המות בעיר כלבים צועקים' ובאותה שעה מתו בכורים מצרים והיה מלאך המות בעיר ובוודאי היה קשה להם להעביר על מדותיהן לשבור טבען ולהמנע מלנבוח ועל כן בדין הוא שיטלו שכרם ותנתן להם הטריפה תמורת זאת מה שאין כן הצפרדעים שלא היה אצלם ענין של 'מעביר על מדותיו' אלא מסירות נפש ומזה תראה עד הכין מגיע מדריגת מעביר על מדותיו שהוא גדול אף ממסירת נפש! והבן.

וראוי לציין כאן דברי רש"י ז"ל (פסחים דף כב' עמוד א' ד"ה אותו): 'שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה' ונאמר במצרים: "לא יחרץ כלב לשונו" לפיכך הקפידה תורה ליתן שכרו ונכבד שכר הכלב מן העובד כוכבים שהנבלה ימכור לנכרי וטרפה לכלב' עד כאן לשונו.

מעשה פלא מגודל מעלת הנעלבים ואינן עולבים;

וכדי להראותך גודל מעלת מעביר על מדותיו ומה גדלה כחו של מי שהוא בין 'הנעלבין ואינם עולבין' אמרתי 'דבר בעתו מה טוב' להעתיק הנה מעשה פלא שאירע בימינו שממנו נוכל להבין עד כמה גדול כוחו וזכותו של המעביר על מדותיו ומבליג על עלבונו.

וגופא דעובדא הכי הוה.

מעשה באברך בשם ר' דוד ג. ואשתו שרה שעברו כמה שנים מנשואיהם ולא נפקדו בזרע של קיימא ואף שהרבו השתדלות אצל רופאים מומחים ולא הניחו עצה ורפואה שלא ניסו עדיין לא נושעו כמובן שהרבו עתירה ופקדו מדי פעם את המקומות הקדושים בארץ הקדש באמירת תהלים בבכיות ובהשתפכות הנפש ככה עברו עשרים ושתים (22) שנה לנשואיהם ועדיין נמנע מהם פרי בטן ולמרות שזוגות אחרת במצב כזה מתייאשים לפעמים וגומרים בדעתם כי ח"ו אבדה מהם כל תקוה הזוג הזה לא הרימו ידים והתחזקו בתקוה ובכליון עינים ובצפיה להשי"ת שישלח עזרם מקודש.

באחד הימים החליטו להיכנס אל הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי שליט"א לקבל ברכתו הגאון רבי חיים שהאזין לבקשתם הקורעת לב התעניין במצבם ודבר אליהם בתמימות ובמאור פנים אחרי כמה שאלות איזה השתדלות עשו עד עכשיו הביט עליהם רבי חיים ובצער הסביר להם: 'כי לפעמים גוזר השי"ת על פלוני שלא יהיו לו בנים!'.

הזוג נזדעזו מאוד מדבריו של רבי חיים ונשארו על עמדם המומים מגודל הכאב כשנתעוררו מתדהמתם 

קרא הבעל: 'אמנם רבי! בכל זאת מוכרח להיות שיש איזו עצה מה לעשות?' 

לשמע הדברים שנאמרו בכאב וצער עצום שתק רבי חיים והיה נתראה עליו שמשוטט שמחשבותיו מה לענות לזוג השבור ולסיים שיחתו עמם.

לפתע קרא רבי חיים: 'יתכן שישנו דרך! הגמרא אומרת (שבת פח' עמוד ב'): 'הנעלבין ואינם עולבים שומעין חרפתן ואינם משיבין וכו' עליהם הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"

הלא תראו עד כמה מפליגים רז"ל בכוחו ובזכותו של מי שמעליבים אותו והוא מבליג ואינו משיב לחורפיו דבר אולי' הוסיף רבי חיים בנימה של תקוה: 'אם תקבלו ברכה מאיש כזה שביזו אותו והוא יתגבר על עצמו ולא השיב למי שביזהו כלום אולי יועיל...'

הזוג לא היה זקוק ליותר מזה והיה די להם במה ששמעו זה עתה הנה לפניהם ניצוץ של תקוה אמנם עכשיו ניצבה בפניהם הבעיא: היכן ימצאו אדם כזה שסבל עלבון מאחרים והבליג ולא השיב דבר? ואם ימצאו אדם כזה הירצה לתת להם ברכה?! אך הם לא התייאשו והחליטו לעשות הכל להשיג ברכה כזו.

נעזוב לעת עתה את הזוג המתאמצים לקבל ברכה ממי שהעליבוהו ולא ענהו דבר ונגש לחלקו השני של המעשה.

משפחת ל. היו זקוקים לרכוש דירה בבני ברק ברוך ל. ואשתו רבקה הגיעו לאחת הדירות שהציעו להם ואחרי שנכנסו לדירה והתבוננו בחדריה וסידורם מצאה חן בעיניהם והיתה דעתם נוטה לקנות דירה זו.

משפתחו את הדלת לצאת נפגשו פנים אל פנים עם אחת השכינות אשה בגיל העמידה שנצבה על פתח הבית האשה פנתה אליהם: 'אתם אינכם עומדים לקנות דירה זו האמנם אתם רוצים לקנותה?!' ברוך ואשתו הביטו על האשה הבלתי מוכרת ותמהו מה הביא אותה להתערב בעניניהם ולמונעם מרכישת הדירה שבחרו בה.

האשה המשיכה: 'אני יודעת בוודאי כי הדירה הזו רובצת קללה שאחד קלל אותה!' 

ולשאלתם: 'מהיכן את יודעת שרובצת קללה על הדירה הזו?' 

הסבירה ואמרה: 'כי היא דרה בדירה הסמוכה לכאן והבעל הבית הקודם של הדירה הזו העומדת עכשיו למכירה הרחיב את הדירה ובנה אגף נוסף עקסטענשן להדירה ובכך הפריע לפרטיות שלה והשבית מנוחתה ולכן קיללה היא עצמה את הדירה הזה!'.

לפי דבריה של האשה היה נראה שהיא מפריזה על המדה אך בכל זאת בטרם החליטו על רכישת הדירה התייעצו בהגאון רבי נסים קרליץ שליט"א שדחה לגמרי את טענותיה של האשה המקללת והסביר: 'כי הבעה"ב שהוסיף על הדירה הזו קבל רשות מבית דין לבנות את האגף הנוסף וכל טענותיה נטלות יסוד' ורבי נסים הוסיף: 'שהוא עצמו היה אחד מחברי הבית דין שהוציא פסק זה לבעל הדירה'.

על סמך דברי הגאון רבי נסים קרליץ שליט"א החליטו ר' ברוך ל. ואשתו לקנות את הדירה ללא חשש מהטרוניא של האשה השכונה המזורה הלזו ותוך זמן קצר נכנסו לדור בה.

למרות שהיו מרוצים מדירתם החדשה בכל זאת הרגישו עצמם זרים בשכונה החדשה שבה דרו ולא היתה להם עדיין היכרות עם מרבית השכנים בסביבה ואשר על כן כאשר הוזמנו לבר מצוה שערכה אחת מהשכנות היה ברוך שבע רצון מכך ועודדה להשתתף בחגיגת הבר מצוה כדי שתעשה הכרות עם תושבות הסביבה.

אך עד מהרה נתהפכה שמחתם ליגון כי הנה באמצע סעודת הבר מצוה הופיעה לפתע השכינה שקיללה את הדירה שלהם והביטה על רבקה ל. בעינים יוקדות ולהוטות והחלה שופכת קיתונות של בוז ולעג על חשבונו של ברוך ואשתו רבקה והאשימה אותם: שהם רמאים ונוכלים! שקרנים וזייפנים!! שטף הדבור הזה נמשך רק רגעים אחדים אך נפל על ראשה של רבקה הנדהמת כאילו ניתן עליהם מבול בבת אחת.

רבקה הנדהמת ישבה נעלבת עד עומק נפשה וכמעט פתחה את פיה להשיב לחורפה דבר 

בו ברגע הרגישה שמישהו תופסה בכתפה ואומרת לה: 'אנא! אנא!! תעשו לי טובה אל תשיבי כלום' 

רבקה הסתובבה לראות מי המדבר אליה והנה עומדת פנים אשה שלא ראתה אותה מעולם האשה הציגה את עצמה בפניהם בשם שרה ג. ושוב ביקשה הימנה: 'שלא תענה דבר' ובכן רבקה ל. נשארה לשבת בדממה וספגה אל קרבה את העלבון הנורא.

שכינה המוזרת עזבה בסופו של דבר את המסיבה ורבקה נשארת לשבת על מקומה נעלבת וכאובת.

שרה ג. התיישבה ליד רבקה וסיפרה לה על מצבה שהיא חשוכת בנים ועל הדברים שאמר להם הגאון ר' חיים קנייבסקי והוסיפה: 'אני חכיתי ארבע וחצי (4.5) שנים מאז כדי למצוא אדם כמותך שהעליבוהו ולא ענה! ואני מבקשך: 'תנו לי עכשיו ברכה שאזכה לבן!' עיניהן של שתי הנשים נתמלאו דמעות ובהתרגשות גדולה בירכה רבקה אל שרה ג.: 'ששנת סבלה וצרותיה יסתיימו ותזכה להפקד בבן!'.

ופלאי פלאים! עשרים ושש וחצי (26.5) שנים אחר נישואיה בכו לראשונה דוד וזוגתו שרה ג. בכי של שמחה בהחזיקם את תינוקם הנולד בזרועותיהם.

הבאנו כאן עובדא זו שהוא 'מעשה רב' לעורר לב הקורא עד כמה כוחו של המעביר על מדותיו מגיע אשר גם בדורינו דור שפל זה שהכל נסתר הסתר בתוך הסתר רואים נצוצי אורה בתוך החשיכה.

וכשאנו מתבוננים כי בעבור שהעבירה על מדותיה פעם אחת ולא השיבה על עלבונה היה לה כח עצום זזה לפעול ישועות אחר שכבר היה כמעט לאחר יאוש הועילה ברכתה להפקד בזש"ק עשרים ושש וחצי שנים אחרי הנישואין.

ושמעתי לפרש: 'המעביר על מדותיו'; מדותיו - כענין מדות של בגד שיש לו מדה מסויימת כך וכך אורך וכך וכך רוחב והמעביר על מדותיו היינו שמקטין את עצמו כאילו מדת הבגד גדולה הימנו ועל דרך זה יתפרש: 'המעביר על מדותיו' דלפי טבעו וערכו של האדם היה ראוי לו להעלב ולענות לחורפו תשובה והיינו לפי שהוא מקטין עצמו פחות מהמדה ומוחל ומבליג על עלבונו זהו היפוך הטבע ולכן שכרו וכוחו גדול כל כך.