ביאורים ומעשים על הגדה של הרב שטיינמן בחלק נרצה - ט | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום לרפואה שלמה של כל עם ישראל להפלת מלכות הרשעה

ונזכה כולנו לגאולה ברחמים ושידעו על המזימה העולמית של ביליה דיבילי וחבריו יימח שמם וזכרם

ונזכה לזרע קודש בר קיימא ליעקב והודיה ברקולי.

ממשיכים בבאורים ומעשים מתוך האגדה של הרב שטיינמן בחלק של נרצע ואנחנו בפיוט

חמישה חומשי תורה שישה סדרי משנה שמו עונה ימי מילה

על זה נסביר

פעם בסיום שיעור חומש אמר הרב שטיינמן

שבלימוד החומש אפשר בנקל להגיע ללימוד לשמה

משום שאין בכך כל פניות,

אין נגיעות,

אין במה להתרברב,

אין במה להתגאות

וכך מבואר בצוואת בעל הנתיבות שהוא כתב על דברי תורה

יהיה לכם שיעור קבוע בכל יום למקרא ולמשנה

וגם כי אין יצר הרע שולט ללמוד שלא לשמה בלימוד משנה ומקרא.

כשלומדים גמרא יש סברות ויש קושיות ויש תירוצים

ופה מתחיל יצר הרע לעבוד איזה סברה נתתי,

הוא לא נתן סברה נכונה,

אני מוריד את הקושייה שלו,

אם תרץ את מה שלא תרצו אחרים,

אבל כשלומדים מקרא ומשנה זהו, אתה צריך לדעת את החומר כמות שהוא.

שישה סדרי משנה

חפץ חיים זכה צדיק ורחם בספרות תורת הבית כתב, ראיתי בספרים קדושים שהפליגו מאוד בלימוד המשניות

מפני שזה יסוד התורה שבעל פה

וכתבו שאשר

בן יעקב,

יעקב אבינו יש שנים עשר בנים, אחד מהם זה אשר,

הוא ממונה למעלה על לימוד המשניות

ברמז לדבר מאשר שמנה לחמו,

שמנה אותיות משנה.

וכל מי שבקי בה, במשנה,

אינו מניחו לראות פני גיהינום.

הוא דואג שהוא לא ייכנס לגיהינום, מי שבקי במשנה.

אז שלוימה,

אתם לומדים משניות בעל פה,

ובעזרת השם לא תצטרכו לראות פני גיהינום אם תמשיכו ככה.

אולי יברא לכם גם מלאך, כמו למרן.

והנה בגמרא בברכות כח מסופר שרבי יוחנן בן זכאי

אמר לתלמידיו לפני מותו, ועוד לא,

אלא שיש לפניי שתי דרכים.

ולא עוד.

אלא שיש לפניי שתי דרכים.

אחת של גן עדן

ואחת של גיהינום.

ואיני יודע באיזה מול הכין אותי.

וקשה.

הרי החכמים זיכרונם לברכה בסוכה כח אמרו על רבי יוחנן בן זכאי,

שלא הניח מקרא ומשנה?

זאת אומרת,

אז למה הוא אמר, אני יודע באיזה מול הכין אותי?

הרי אשר בן יעקב

אינו מניחו לראות

פני הגיהינום.

ככה מבטיח.

אשר בן יעקב, אני לא מניח למי שבקי במשניות

לראות פני גיהינום.

ורבן יוחנן בן זכאי לא הניח מקרא ומשנה.

זאת אומרת, אין דבר שהוא לא ידע בהם.

אז איך זה מתיישב?

אומר הרב שטיינמן, אולי משום שמצינו בגמרא בסנדרין כו שאמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא,

ריבונו של עולם,

ימות דואג.

אמר לו הקדוש ברוך הוא, חיל בלע ויקיהנו.

רש״י מסביר מה זה התשובה.

המתן עד שתשכח תורתו.

זאת אומרת, חיל בלע, למד תורה הרבה, בלע, בלע, בלע, ויקיהנו. עד שהוא ישכח את התורה, יקיא אותה, כאילו.

אז אפשר להרוג אותו.

אמר לפניו,

דוד עונה לקדוש ברוך הוא,

מבטנו יורישנו אל.

רש״י אומר,

אל תאמין לו עד שתשכח, אלא תמהר ותשכיחנו.

מבקש, אל תחכה ואל תאמין עד שהוא ישכח,

אלא תשכיח לו כבר כדי שתוכל

להרוג אותו, שזכות התורה כבר לא תעמוד לו,

ותהרוג אותו.

אז רואים מפה אומר הרב שטיינמן,

ששייך מצב כזה שמשכיחים את התורה,

ואז לפי זה,

אולי מזה חשש רבי יוחנן בן זכאי.

ולכן הוא אמר, אני לא יודע באיזה מוליכין אותי.

מה עם ההבטחה של אשר?

כן, אבל מה יקרה אם ישכיחו לי?

אבל אומר בכל אופן הרב שטיינמן, קשה לומר כך,

שרבי יוחנן בן זכאי חשש שיענש

עד כדי כך שישכיחו את תורתו.

אפשר להגיד משהו שאולי,

אולי,

לפי מה שמתרצים,

שאומרים שבשעה שנכנסו תלמידיו, אז הוא בכה.

אז מציינים, כשנכנסו תלמידיו, הוא בכה.

ואז הוא אמר את כל מה שאמר,

שהוא לא יודע באיזה דרך מוליכין אותו,

והוא בוכה.

אז מתרצים, למה כשנכנסו התלמידים הוא בכה? למה לא בכה לפני כן?

אז אומרים, כשהוא ראה את התלמידים,

הוא נזכר, אולי לא לימדתי אותם מספיק תורה.

אולי יטבעו אותי בשמיים.

אני למדתי תורה מספיק,

נגיד.

אבל את התלמידים יכול להיות שלא השקעתי מספיק, לא לימדתי מספיק, היה מקום לתת להם יותר, היה לבאר להם יותר, היה.

אולי זה לא.

ואז מה זה יהיה? זה יהיה כמו מידה כנגד מידה.

זאת אומרת, אם לא לימדתי,

זה כאילו השכחתי אותם מתורה שיכולתי לתת להם. אז ישכיחו אותי, גם כן יכול להיות.

ולכן הוא לא סמך על זה שאשר יגונן עליו.

כי אם ימדדו לו מידה כנגד מידה לפי הפירוש הזה,

אז יכול להיות שהתירוץ הראשון שהרב שטיינמן אומר, וקשה לו לקבל אפילו את התירוץ שלו,

אכן יכול לעמוד.

שמונה ימי מילה.

כידוע, כשחל יום השמיני בשבת,

המילה דוחה את השבת.

לדעת רבי אליעזר, בשבת קל,

אפילו מכשירי מילה דוחים את השבת.

הגמרא אומרת שם שבמקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים

לעשות פחמים,

כדי לעשות מהם ברזל

לאזמן של המילה.

זאת אומרת, לדברי

רבי אליעזר,

לא רק מילה דוחה את השבת, אלא גם הכנת הכלים של המילה.

בדרך כלל מוהל משאיר את הכלי מילה

בבית הנימול מלפני שבת, שלא לטלטלם וכו' וכו'.

בוודאי שאם אין בכלל,

אז לא הולכים עכשיו להכין כלי מילה בשבת, לעשות מלאכה.

אבל רבי אליעזר אומר שגם מכשירי מילה דוחים את השבת,

ובמקומו, איפה שהוא היה מרא דאתרא,

היו כורתים עצים בשביל לעשות פחמים,

כדי לעשות מהם ברזל

לאיזמל של המילה, לסכין.

בשבת.

בהמשך הגמרא מובא,

אמר רבי יצחק, עיר אחת הייתה בארץ ישראל

שהיו עושים כרבי אליעזר

והיו מתים בזמנם.

לא עוד,

אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזירה על ישראל על המילה,

ועל אותה העיר לא גזרה.

אתם הולכים לשמוע דברים שלא יסערו בני אדם.

לכאורה, צריך עיון.

אמנם במקומו של רבי אליעזר, היה מותר לעשות את כל המלאכות האלה כי זה מרא דאתרא, והם הולכים על פי מה שהוא פסק.

אולם, סוף כל סוף, לפי מה שנפסק להלכה,

מה שאנחנו הולכים היום,

הם עשו מלאכות האסורות בשבת מדאורייתא,

אבות מלאכה ממש.

אז מדוע מגיע להם על כך פרס?

שהם ימותו בזמנם ולא יגזרו עליהם על המילה גזרה.

מדוע בשאר המקומות היו מתים אנשים גם לא בזמנם,

כלומר צעירים מדי,

ורק במקום זה מתו בזמנם?

אומר הרב שטיינמן, אמנם בוודאי מה שמתו במקומות האחרים שלא בזמנם זה בסיבת חטאים שעשו.

לא מקצרים ימים לאדם סתם.

אך גם במקומו של רבי ניעזר ודאי חשו חטאים,

שהרי לא מוזכר שבעניין החטאים היו אנשי מקומו שונים מאנשים אחרים,

במקומות אחרים.

גם במקומו של רבי ניעזר,

גם במקומות אחרים.

היו כנראה גם צדיקים, גם בינונים וגם רשעים.

בכל זאת מתו שלא בזמנם.

וכאן,

בעיר שפסקו כמו רבי ניעזר, מתו בזמנם רק. מדוע?

מה הפריבילגיה?

כמו כן, יש להבין,

כשמלכות הרשעה גזרה גזרה על המילה,

למה גזרה על כל המקומות ועל המקום הזה לא?

מה הזכות המיוחדת שעמדה לאנשי מקומו של רבי ניעזר?

המהרשאה מפרש

שמה שהיו מתים בזמנם

זה היה מידה כנגד מידה.

הם היו מדקדקים לעשות את מצוות מילה בזמנה,

אפילו בשבת,

כשאין להם כלי מילה,

וטורחים את כל הטרחה,

לקוץ עצים,

לשרוף אותם, לעשות מדורה,

לקחת ולתקן את האזמל והכול,

ולכן

הם היו מתים בזמנם.

דאגו למילה בזמנה,

ולכן הם מתים בזמנם.

אומר הרב שטיינמן, נראה לומר, כי הנה גם אלו שלא עשו כרבי אליעזר, גם הם קיימו את מצוות המילה.

גם הם מלו בשבת כשהיה יום השמיני.

אלא שהם לא טרחו לכרות עצים,

לעשות פחמים ולהכין את הסכינים,

מה שאין כן במקומו של רבי אליעזר,

היו טורחים בכל הטרחות הללו.

והטרחה והעיסוק הרב בקיום המצווה גרמו לכך שהם לא מתו קודם זמנם,

וגם גזרות המלכות לא חלו עליהם.

רואים לפי זה גם שגזרות שחלות אפילו על ידי רשועים,

כמו הגויים,

אז זה גזרות שמסכימים בשמיים או לא מסכימים.

ואם יש חשבון שעיר אחת לא תהיה בכלל הגזרה,

אז משום מה הם לא גוזרים על אותה עיר.

אז זה הולך לפי זכויות ועוונות.

גזרות לא נוחתות סתם, פתאום הרשע הזה בילי דבילי החליט וזהו. הכל הולך בחשבון.

ולמה ישראל צריכים לסבול מביבי דיקי והכול?

ולמה כל הגזרות?

הכל בחשבון כמו שתיארנו והסברנו בהרצאות ובווירוס טבעי.

רואים מכאן

שמלבד עצם קיום המצווה

של המילה יש חשיבות מיוחדת להתעסקות במצווה.

ככל שאדם מוסיף יותר טרחה בקיום המצווה

והוא מתעסק ביותר,

כל זה נכנס בתוך המצווה.

ויש לו קיבול שכר גדול יותר.

קיבול שכר זה הוא לא רק בעולם הבא.

רואים אותו גם בעולם הזה.

שהרי בשכר טרחתם, על טרחה שילמו להם בעולם הזה שהם לא מתו לפני זמנם וגם לא נגזרו בגזרת המילה

של האויבים.

הגמרא במסכת מנחות זן מביאה

אבימי שכח את תלמודו במסכת מנחות.

והלך לתלמידו

רב חיסדא שיזכיר לו את מה שלמד,

שכח את תלמודו.

שואלת הגמרא,

מדוע אבימי הרב

לא שלח לקרוא לתלמיד רב חיסדא

שיבוא אליו?

הגמרא עונה,

סבר,

האחי מסתייעה מלתתפן.

מה הוא סבר?

אם אני אלך לתלמיד,

אז יהיה לי סיוע מן השמיים יותר,

שאני אזכה שיחזור תלמודי אליי, ולא אשכח.

מפרש רש״י

מסתייעה מלתא משום יגעתי ומצאתי.

ככל שאתייגע בשביל לחזור על התלמוד ולא אשתכח,

עליי לטרוח וללכת אני לתלמיד,

ולא למעט בטרחה,

כי כך יהיה לי סיוע מן השמיים בגלל יגעתי ומצאתי.

מבואר מכאן שאף על פי שהווימי יכול היה לדעת בנקה לתלמודו,

זה שהיה קורא לתלמידו רב חיסדא שיבוא אליו,

העדיף

לטרוח ולבוא אליו,

ככל שהטרחה מרובה יותר בלימוד התורה ובקיום המצוות,

יש לזה חשיבות גדולה יותר בקיבול שכר וסיעתא דשמיא גדולים יותר.

בשכל הפשוט

נראה דבר הפוך.

אם אפשר לקיים מצוות בנקהל,

למה יש עניין לטרוח ולקיים בטרחה? למה?

אבל האמת היא שהטרחה והיגיעה זה לא רק איך תמצא לקיים את המצווה.

זה לא רק אפשרות

וכך צריך לעשות את המצווה,

אלא יש לזה חשיבות ותכלית בפני עצמה.

זה הופך להיות חלק מהמצווה ומגדיל אותה לאין ערוך.

לא מסתכלים רק על עצם המצווה,

אלא גם על ההכנה והטרחה שלה,

שזה מצטרף למהות המצווה.

ככל שאדם טורח יותר בקיום מצווה,

יש לו יותר סיעתא דשמיא ויש לו קיבול שכר גדול יותר.

אז סיעתא דשמיא של יגעת ומצאת איננה בגלל שלולא היגיעה לא היית מוצא.

לא רק בגלל היגיעה, גם בלי היגיעה היית מוצא.

אבל מכל מקום, כאשר המציאה היא על ידי היגעת,

זה הופך למציאות אחרת,

והמציאה

היא שונה ממציאה

בלי עמל.

כי היגיעה נכנסת בתוך המציאה,

מה שמצאת כאילו את התורה ולמדת והבנת,

וזה הופך אותה למציאות איכותית יותר.

וזה לימוד חשוב עבורנו

איך להסתכל על תורה ומצוות,

והתכלית היא לא רק עצם הידיעה והקיום,

לדעת תורה ולקיים,

אלא אדם לעמל יולד.

התכלית היא להתעסק בתוירו ומצווה.

ללמוד ולקיים מתוך עמל ויגיעה,

וככה אדם עולה בדרגותיו מעלה-מעלה.

סיפרתי בעבר, כשלמדתי חברותה,

זכיתי ללמוד עם הרב בירנבוים,

זיכרונו לחיי העולם הבא.

הוא היה בן 40, אבל היה מגושם,

וכבר נראה כמו בן 70-80.

הוא למד בלי הפסקה,

אולי, אולי,

אולי הוא ישן שעה.

אולי.

וסיפרתי שפעם רציתי לחבר אליו מישהו שילמד איתו חברותה,

אז הוא אמר לי, טוב שיבוא בשתיים בלילה, עד אז יש לי חברותות.

אמרתי לו, מתי אני אלמד איתך? הוא אמר, אחריו, בארבע אתה בוא.

והייתי לומד איתו גם בצהריים.

בצהריים הוא היה לומד ספרי מוסר, שהוא היה כבר עייף, אז היה לומד ספרי מוסר.

אבל הוא היה ישן בקושי שעה.

הוא היה כבד, מאוד כבד.

מאוד כבד.

היה גם חזק מאוד, אבל כבד.

וכשהיינו צריכים להוריד איזה רמב״ם או גמרא או משהו בשביל להביא מהספרייה,

אז הייתי קם להביא ואומר, שב, שב.

הוא היה עולה על סולם

בשביל להביא. למה? מהסיבות האלה.

כמה שאתה טורח יותר בשביל

ללמוד את התורה,

יש לך סיוע מן השמיים יותר גדול.

למרות שהרב שטיינמן שמענו בשיעורים קודמים

שהוא לא אמר בדיוק כך,

אבל יש שאומרים כך ויש שאומרים כך, ופה הוא אומר כך,

לא בדיוק כמו שהוא אמר שם.

אבל

פעמים כך, פעמים כך,

ואין לשאול על כך וכך.

אפשר לשאול על כך וכך, והתשובה תהיה גם כך וכך.

תשעה ירחי לידה.

בגמרא בנידה ל' מבואר

שמלמדים את העובר במחי אימו את כל התורה.

לפי זה צריך להבין מה שמספרת התורה בפרשת תולדות, שכשהייתה רבקה אימנו עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, היה יעקב רץ ומפרכס לצאת.

לכאורה, מדוע רצה לצאת?

הלא גם שם

הוא למד תורה מפי המלאך.

האם לפני מתן תורה לא היו מלמדים את העובר במחי אימו, שואל הרב שטיינמן?

יש לומר, כיוון שבלימוד תורה זה על ידי המלאך

לא מקיימים מצווה,

משום כך רצה יעקב אבינו לצאת

כדי שיוכל ללמוד תלמוד תורה

כמצווה, אפילו שהוא לא מצווה.

אף על פי שלא נצטווה עדיין תלמוד תורה,

באבות קיימו את כל התורה, ולא מתוך ציווי.

אבל אין מצווה במה שמלמדים אותך, אלא כשאתה

הולך ללמוד.

אז מסתבר שלכל עובר יש מלאך מיוחד שלומד איתו,

ואין מלאך אחד שלומד עם כולם.

אבל מעניין, כתוב בספרים,

שיש מלאך ושמו לילה,

שהוא מלמד את התינוק.

אז מה, לכל המלאכים קוראים לילה?

אז למה אומרים יש מלאך ושמו לילה?

יש מלאכים ושמם לילה.

טוב, אמרתי לכם שיש לי הרבה קושיות,

אבל אני לא אעלה את כולם.

אז יש מפרשים שהתועלת מלימוד המלאך עם העובר

במחי אימו היא

שללא לימוד זה אי אפשר אחר כך ללמוד תורה.

ובספר מעלות התורה מביא בשם אגרו,

שיש לעיין, אם כן גרים,

איך הם יכולים ללמוד תורה?

הרי לא היה מלאך שלימד אותם.

אני שאלתי את הרב קנייבסקי, הוא לא ידע לענות לי על זה.

הלכתי במיוחד לשאול אותו,

האם

זה לכל הברואים

או לא?

אבל זה היה לפני שנים, לפני 30 שנה לפחות.

אפשר שמאז יש לו תשובה.

אז גם פה הוא אומר,

אגרו שואל, יש לעיין.

אגרו עצמו שואל,

יש לעיין, שאם כן, איך גרים יכולים ללמוד תורה?

אולי המלאך מלמד תורה גם את העוברים שיתגיירו בעתיד.

זה התירוץ שאני העליתי.

פה אני רואה, הוא כתוב.

בזמן שהם במעי אימאם הנוכרייה,

ומוסיפים פה, ועם נשים המלאך לומד את ההלכות השייכות להם.

זה דבר חידוש.

אולי לא צריך את זה,

את החידוש.

כי בתורה שאנחנו לומדים,

בדרך של פלפול, סברה וכו' וכו', אם לא יהיה לך את הרקע,

חיי עולם נטע בתוכנו,

אם לא תהיה בנו הנטיעה של המלאך שלימד אותנו תורה, לא נוכל להבין תורה.

ככה אומרים שגוי לא יכול להבין תורה.

זאת אומרת, בא, בן אדם רוצה ללמוד תורה כמו שאנחנו לומדים, הוא לא יכול להשיג אותה

כמו שאנחנו לומדים.

סיפרתי פעם בעבר משהו, אני אגיד תכף.

ללמוד הלכות לא צריך פלפול, לא צריך כלום. אז יכול להיות שלא צריך בכלל שמלאך ילמד אותם. פשוט מאוד זה ללמד אותם כאילו את הדברים גמורים.

פעם למדתי עם חברותה

והוא סיפר לי שהוא היה עורך דין

מאוד ממולח

שהיה חילוני ולמד איתו גמרא.

בשבועיים הוא לומד איתו ולא מצליח להבין כלום.

כמה שהוא יודע להסביר ולפרק את הדברים,

לא קולט.

והעורך דין הזה מאוד מאוד ממולח, מצליח מאוד במקצועו.

אז בסוף הוא אמר לו, תשמע,

יכול להיות בגלל שאתה אוכל מאכלות אסורות,

אז הלב מטומטם,

ואתה לא יכול להבין.

אז אם אתה רוצה לנסות,

תפסיק לאכול וכן הלאה.

ובאמת, אחרי שהוא הפסיק,

הוא הבין.

אני למדתי ממנו את המעשה,

והיה לי פה עורך

וידאו שהיה קיבוצניק.

אחרי שנתיים שהוא עורך,

שאלתי אותה, תגיד, עוד לא השתכנעת ממה שאני אומר?

אז הוא אמר לי, כן, אני משוכנע כבר מזמן.

אז למה אתה לא חוזר בתשובה?

הוא אומר, אני לא מרגיש שום דבר, אין לי שום משיכה לזה ולא...

בסדר, אני מבין בשכל שזה נכון, אבל זה לא...

כאילו, הוא לא מדבר אליי.

אז אמרתי לו, תשמע,

אתה רוצה שזה ישתנה?

אני לא חושב שזה ישתנה.

אתה רוצה לנסות משהו? אני אגיד לך מה תעשה.

תאכל רק מה שאני אגיד לך,

ובמשך שבועיים,

אם תפסיק לאכול מה שאתה רגיל לאכול ותעשה מה שאני אומר באכילה,

אפשר שייפתח לך לב.

וככה היה, והוא חזר בתשובה שלמה והכול,

ועד היום הוא חרדי, ראיתי אותו לפני כמה שנים.

חרדי, חרדי.

לא הולך בדיוק בדרך האמת, אבל חרדי.

אז זאת אומרת,

רואים שיש דברים

שהם נצרכים בשביל לקנות תורה, זה לא פשוט.

אז צריך קודם כל את המלאך,

צריך רקע,

צריך אחר כך מידות,

צריך אחר כך גם אוכל כשר וכן הלאה,

שלא יהיה טמטום הלב בעבירות וכו' וכו'.

ואז יכולים להשיג הישגות.

עוד דבר,

בשמונה ימי מילה סיפר אברך בעל המעשה.

נולד לו בן.

בלילה לפני הברית המוהל בדק ומצא שמשהו לא בסדר עם התינוק.

שלח אותו אל בית חולים.

בדיקות הראו שיש לו בעיה חמורה בלב.

והרופא אמר שבארץ הם לא טיפלו מעולם במקרה כזה,

ורק בבוסטון יש בית חולים, שם מתמחים בזאת.

אבל לדעת הרופא, התינוק לא ישרוד את הדרך,

וחבל על הטרחה בארגון הנסיעה.

האברך בא באישון לילה לבית

הרב שטיינמן והציג בפניו את כל המקרה.

ואמר לו,

סע ותצליח בעזרת השם.

משם הוא נסע על עסקני הרפואה שיסדרו לו את הנסיעה.

הם שמעו את המקרה ואמרו לו, חבל על הנסיעה.

עד לוד

הוא כבר לא יחיה.

נסע האבא שוב לבית הרב איתם,

ואמר להם הרב, מכיוון שהמקרה כה נדיר,

הרי אין לרופאים כאן ידיעה ברורה בזה,

וממילא אין חזקה שבכזה מצב הוא ימות.

אין להם ניסיון בזה.

אז איך הם קובעים שהוא לא ישרוד

עד שהוא יגיע?

אין פה חזקה כזאת.

לכן, חובת ההשתדלות

לנסוע לחו״ל.

וכך עשו.

הגיעו והצליחו.

חזרו אחרי שלושה חודשים לארץ,

נכנסו בשמחה לבית הרב,

לבשר על ההצלחה,

ואמרו שחפצים מאוד מאוד מאוד שהרב יהיה הסנדק בברית של הילד

שניצל בסייעתה דשמיא על ידי עצתו וברכתו.

כששמע הרב את הדברים, אמר להם,

מה?

מה אמר להם?

מה אמר שלוימין?

מה אמר?

מה, אין לכם סנדק אחר? אתה כמעט בכיוון.

אמר להם, הרי באתם אליי בזמנו, בלילה לפני הברית.

ואם כן,

כנראה כבר כיבדתם את אחד מהסמים שהוא יהיה סנדק.

והוא יושב וממתין שלושה חודשים בכיליון עיניים,

שהתינוק יבריא,

ולזכות להיות הסנדק במילתו.

אז האם עכשיו אני אבוא חלילה ואקח זאת ממנו?

הבנתם מה זה?

מעשה נוסף,

שלושה בחורים מאמריקה הדרומית נכנסו להתברך אצל הרב.

ומאחר שהם יצאו מהחדר,

ביקש לומר להם לחזור,

ואמר להם, אתם צריכים לעשות הטפת דם ברית.

כששמעו כך, הסתודדו ביניהם כמה דקות

ואמרו, נכון, הרב צודק.

הם לא נמולו כדין.

שלח אותם למוהל מומחה

ועשה להם הטפת דם ברית כדת וכדין.

לאחר מכן נכנסו שוב לרבנו,

וקיבל אותם בשמחה גדולה, והרעיף עליהם ברכות.

והוסיף ודיבר על כך שעשו את המצווה בשמחה.

והביא את דברי הגמרא בשבת כ״ל על הפסוק,

שש אנוכי על אמרתך כמוצאי שלל רב,

שאת מצוות המילה עושים בשמחה.

סיפרו את המעשה הזה לפני הרב

חיים קניאבסקי

ושאלו אותו האם ברוח הקודש ידע

הרב שטיינמן,

איך הוא ידע לחזור ולומר להם

למול את עצמם.

השיב הגאון,

רבי חיים,

אכן,

לרבנו יש רוח הקודש,

אבל לזה לא נצרכת רוח הקודש,

גם בלעדיה אפשר לראות זאת על האדם אם הוא נמול כדין או לא.

רבי חנניהו בן הגשיאו אומר עושו הקודש ברוך הוא עושו קודש ישראל לפי כוח רבו.