עבודת הפורים - זהירות בכבוד הזולת

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום לעילוי נשמת אהרון בן יחיא,

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים,

יזכה לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו.

מי יקום בתחיית המתים,

אמן.

אמן.

עבודת הפורים זה זהירות

בכבוד הזולת.

בפורים צריך להיות כאיש אחד בלב אחד.

בימינו,

אין נביא שיאמר

לכל אחד ואחד מה תפקידו בעולמו ומה הוא צריך לתקן,

אבל ידוע שמה שקשה לאדם ביותר והוא נכשל בו תדיר,

זה סיבת ביאתו לתקן.

ועליו לעבוד בדברים האלה

כדי לתקן.

מה עיקר התפקיד של אדם בפורים?

נראה במה נופלים ונכשלים רוב בני האדם ביום הזה,

והתשובה היא

בעבירות בין אדם לחברו.

הלבנת פנים, בשחוק,

בהיזק

לרעה וסביבתו, שפריצים על הפנים וכל מיני דברים וכל מיני קצף למיניהו,

בלי רשות כמובן.

הרי ידוע הדבר שגם מי שבדרך כלל נזהר כל השנה מלצער ומלבייש

את חברו בפורים מצוי שהוא נכשל בעבירות הללו.

אז זה סימן

שצריך להתמקד בעבודתנו ביום זה,

לא לבייש ולא להזיק.

אלה דברי המשגיח רבי נתן ווכטבויגן,

זכר צדיק לברכה.

אמר שאל הקדוש

כתב דברים כדורבנות בעניין העוונות הנפוצים ביום הפורים.

והשיכור אפילו הגיע יותר משכרותו של לוט.

של לוט התגולל באוהל בגילוי

מרוב שכרות.

אם אדם בפורים נהיה שיכור יותר מלוט,

כשהם רוצים להגדיר שכרות

גדולה מאוד, אומרים שיכור כלות.

מכל מקום חייב בתשלומים על כל היזקות.

ומה שאנחנו מסיקים

בעירובין סמכי דה שיכור כלות פטור ממיתת בית דין ולא מלקין אותו,

היינו דה פטור מדיני שמיים על אותו עוון.

ומכל מקום מקבל דינו על מה שלא עצר ברוחו ושיקר עצמו להשתגע. מי אמר לך לקחת את הבקבוק ולהתחיל לשתות?

אבל לפוטרו מדין היזק שהוא מזיק לחברו פשיטא שהוא חייב.

כי אדם מועד לעולם.

בן שוגג, בן מזיד,

בן ער,

בן ישן,

בן אונס,

בן רצון.

דאם לא כן, לא שבוק תחייה.

דאכל שונא ישתה וישתכר על חברו להזיקו ויפטור.

זאת אומרת,

בכל מצב שיכור, אפילו יותר מנלות, חייב בכל היזק שהוא עושה.

שבר,

הרס, פגע,

זלזל,

כל מה שהוא עושה,

חייב. כי אדם מועד לעולם בכל המצבים.

אתה לא יכול להגיד, אני שוגג, אני הייתי ישן,

הייתי ישן.

אני אנוס.

כי אז אם יהיה ככה,

כל בן אדם, לפני שהוא רוצה לפגוע בשונא שלו,

ישתכר,

יפגע בו ויהיה פטור.

אין דבר כזה.

וכאן המהרשל מייחד דברים על ימי הפורים,

ואפילו בפורים שמחויב ל...

להשתכר או לישון מכל מקום אין כוונת ריבותינו שישתגע

ואם אדם חירף את חברו בעת שחרורתו

והוציא עליו שם רע

ולמחר אמר איני יודע

אומרים לו אתה יודע מה אמרת לו אתה יודע מה עשית הוא אומר אני לא יודע

צריך לקבול לעלה ברבים

שלא ידע מזה הלשון שאמר בעת שחרורתו

ויאמר ברבים

אף שקיבלתי עליי שאיני יודע מאומה מכל מקום אני מבקש מחילה

אני באמת לא יודע לא כיבנתי בזה ולא עשיתי את זה במרמה ולא כלום

אני מקבל עליי שאיני יודע מאומה

אבל צריך לבקש מחילה ברבים

למדנו אם כן שגם בעת שמחת פורים אין היתר להעליב לבייש בני אדם

וידוע שביוש והונאת דברים נחשבים לצער הגוף

והם חמורים יותר מהונאת ממון

הגמרא בא במציעה נח

אמר רבי יוחנן

משום רבי שמעון בר יוחאי

גדול הונאת דברים מהונאת ממון

שזה נאמר בו ויראת מאלוהיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלוהיך

זאת אומרת הונאת דברים זה לצער

זה יותר אמור מהונאת ממון

כי אצל הונאת דברים נאמר ויראת מאלוהיך

ורבי אלעזר אומר

למה גדול הונאת דברים הוא הונאת ממון

כי זה בגופו וזה בממונו

אדם שמרגיש בגופו את הביוש ואת ההזק ואת הפגיעה וכולי

זה יותר קשה לו מעיבוד הממון

ורב שמואל בר נחמני אמר זה ניתן נהישבון

וזה לא ניתן נהישבון

אתה לא יכול להשיב את המצב לקדמותו אחרי שביישת אותו לעיני כולם

והוא הפך להיות ללעג וקלס כל פורים יזכרו

שנה שעברה אתה זוכר איזה קטע מה הוא עשה לו ומה הוא זה ומה הוא זה

ועוד אם יהיו ליצנים שיזכירו לו גם

אז אי אפשר להשיב את המצב לקדמות

אבל בכסף

אם אתה עונה את מישהו אתה יכול להחזיר לו את הכסף והכסף חזר למקומו הכל בסדר.

היה חסר עכשיו כבר לא חסר.

אבל שמה אתה לא יכול להחזיר.

לכן נרחיב קצת את הדיבור בעניין זה.

לדעת כמה הקפידה התורה בעניינים אלה ברומו של עולם שבני האדם מזלזלים בהם.

ואולי פתח הלב

לרגישות ראויה

לענייני בן אדם לחברו וזהירות מפגיעה בזולת.

בזולת.

בעיה זה זכרנו.

הגמרא בברכות כ.ח.

תנו רבנן,

כשחלה רבי אליעזר

ונכנסו תלמידיו לבקרו,

אמרו לו רבנו,

למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם הבא.

אמר להם,

היזהרו בכבוד חבריכם.

רוצים עולם הבא?

היזהרו בכבוד חבריכם.

זו הדרך המובילה לחיי העולם הבא.

להיזהר

בכבוד החברים.

מצינו לשון נורא בתנא דווה אליהו,

רבא,

בפרק כט.

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בניי, אהוביי,

כלום חיסרתי דבר שאבקש מכם.

מה אני מבקש מכם?

אלא שתהיו אוהבים זה את זה,

ותהיו מכבדים זה את זה,

ותהיו יראים זה מזה.

אוהבים, מכבדים,

יראים זה מזה מבקש הקדוש ברוך הוא.

נו, זה מסתדר עם מה שלמדנו עכשיו, שרבן יעזר אומר.

היזהרו בכבוד חבריכם, ואתם בני העולם הבא.

השם יתברך אומר במפורש, זה מה שאני רוצה.

אוהבים, מכבדים, ויראים.

אבל מי שמצער את חברו,

עוונו גדול מנשוא,

וכותב בספר חסידים סימן מ״ד,

ציער אדם

כאילו ציער עולם מלא.

יש אנשים שמצער, שמצערים אותם, יכולים להתאבד.

עכשיו,

ילד או ילדה,

התאבדה.

בגלל שעשו עליה חרם בכיתה.

זה לא אחת.

אין רגישות, אין כלום, לא יודעים את ההשלכות, זה איום בנורא.

איום בנורא.

כתב בספר החינוך מצווה ש״ל״ח,

בשורשי המצווה שלא להונות אחד מישראל בדברים, לא לצער.

כלומר, לא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו,

ואין בו כוח להיעזר מהם.

ובפירוש אמרו זיכרונם לברכה.

כיצד?

אם היה בעל תשובה,

לא יאמר לו,

שכור מעשיך ראשונים.

היו חוליים באים עליו?

לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב.

על זה נאמר, ולא תונו איש את עמיתו.

עוד ממשיך.

וראוי להיזהר שאפילו ברמז דבריו

לא יהיה נשמע חירוף לבני אדם.

כי התורה הקפידה הרבה בהונאת הדברים,

כיוון שזה דבר קשה מאוד ללב הבריות.

והרבה מבני אדם יקפידו עליהן יותר מן הממון.

כמו שלמדנו, גדולה הונאת דברים היא הונאת ממון.

אי אפשר לכתוב את פרטי כל הדברים שיש בהם צער לבריות.

וזה גם תלוי באנשים מסוימים, יש כאלה רגישים יותר, יש כאלה פחות.

אבל כל אחד צריך להיזהר

כפי מה שיראה,

כי השם יתברך יודע כל פסיעותיו וכל רמיזותיו,

מה הוא התכוון, מה הוא עשה.

כי האדם יראה לעיניים

והוא יראה ללבב.

חכמים, זיכרונם לברכה, הפליגו בהקפדה

על האיסור לצער את חברו אפילו בדבר קל.

מסכת חגיגה ה',

הפסוק בקהלת אומר,

כי את כל מעשה האלוהים יביא במשפט

על כל נעלם.

שואלת הגמרא, מהי על כל נעלם?

אמר הרב,

זה ההורה קינה בפני חברו ונמאס בה.

בן אדם מוצאים מס.

צערות שלו, קינה,

שם אותה פה, וטיק,

פאק,

מעק אותה ככה וזהו. מישהו ראה את זה, ונמאס,

נמאס לו.

זה מיאוס אי.

זה נקרא שהשם יביא אותו במשפט על הדבר הזה.

ושמואל אמר,

זה הרק

בפני חברו ונמאס.

אומר רש״י שאפילו על הנעלמות ממנו שעשה בשוגג הוא מביאו במשפט.

ואפילו על דבר מועט, שוגג.

זאת אומרת, אדם הלך ברחוב

והיה לו לך והוציא אותה לך, זרק אותה במדרכה.

אם קרה דבר כזה והוא לא יכול היה להניח את זה,

ויש כאלה שהולכים עם ממחטה או הולכים עם ניירות וזה,

או שרקים בצידי המקום, צידי המדרכה, בנסיחים או משהו.

אבל אם הוא רק על המדרכה,

הוא צריך למחוק את זה עם הנעל,

שלא יישאר שום רושם. כי אם בן אדם יעבור ויראה את זה, וואו.

זה יכול לצער אותו צער.

הוא לא התכוון לצער אותו, הוא לא התכוון כלום, הוא פשוט היה לו.

כן.

אבל על זה הקדוש ברוך הוא ישפוט אותך ויביא אותך במשפט

על כל נעלם.

זאת אומרת, אומר רשי אפילו על הנעלמות ממנו שהוא עשה בשוגג.

מביא אותו במשפט.

אפילו על דבר מועט.

יש אנשים

שעושים הפצ'י

ומרססים את כל החדר.

תסתובב בצידה איפה שאין אנשים,

תשים את היד שלך ככה ואתה עושה ככה,

וזה הפצ'י, ארבעה מטר זה עף,

ריסוסים זה, עד שזה יורד,

מלא חיידקים והכול, וריח מסריח מהפה, משהו אחד,

גוען, נפש, אין כדוגמתו.

יש כאלה

שיש להם לקנח

ויש להם רעש כמו שופר,

והם עושים...

את זה ככה, דרון, דרון, דרון.

יש כאלה שעולים למעלה ומקנחים את האף למעלה וחוזרים בחזרה.

ויש עוד כל מיני דוגמאות כאלה שאנשים לא שמים לב, כאילו זה...

היה פה אחת שהיה משתען,

ככה דוחף לכולם את כל הפעה שלו.

הם עושים לך תנועות של כאילו, מה אני עושה את זה?

כאילו זה בלתי נשלט.

אז על כל צער גדול כקטן הנגרם לחברו ממנו,

בין במזיד, בין בשוגג, מביא אותו האלוהים במשפט.

אז רואים שהקדוש ברוך הוא מקפיד

שאנחנו לא נגרום צער אפילו בשוגג

לאף אחד.

יש על זה משפט שמיים.

משפט שמיים. זה לא בית דין של הארץ, זה משפט שמיים.

מה השורש לדברים? למה הקפדה גדולה כל כך לשמור על הכבוד של הזולת?

אז קודם נתחיל ונראה שהתורה מקפידה אפילו על פגיעה בדומם ובצומח.

לא נפגוע אפילו בדומם ובצומח.

בסוף פרשת יתרו כתוב, ולא תעלה ומעלות על מזבחים

אשר לא תגלה ערוותך עליו.

לאו, לאו מן התורה.

לא לעלות במעלות, במדרגות על המזבח.

כשעולים למזבח לא עושים אותו מדרגות, אלא כבש באלכסון.

מה יש? למה?

רשי

מפרש

על ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך.

כשאדם

צריך לעלות במדרגה, הוא מגביה

את הרגל והוא מרחיב פסיעות.

אז מה יש?

הוא אומר, ואף על פי שאינו גילוי ערווה,

הם היו הולכים עם חלוקים כמוני,

וכשהוא פותח את הרגליים, אז לפערה זה לא נעים.

אז הוא אומר אפילו שאין פה גילוי ערווה ממש, למה?

שהרי כתוב שהכהנים עשה להם מכנסי בד.

כל אחד היה הולך מתחת

עם מכנסי בד עד הברכיים,

ושם קשור עם שנצים,

וזה תופס את הכל ולא רואים שום דבר.

זאת אומרת, אם אתה עולה, רואים מכנסיים.

אבל מכל מקום, הרחבת הפסיעות

קרוב לגילוי ערווהו,

ובכל אופן

לא נעים.

אומר רש״י,

אז מה האיסור בלב הזה?

ואתה נוהג במנהג ביזיון.

אתה נוהג במעלות

שאתה עולה, אם אתה תעשה מדרגות,

אתה תנהג בהם מנהג ביזיון. אתה מבזה אותם, את האבנים.

והרי דברים קל וחומר.

ומה האבנים הללו שאין להם דעת להקפיד על ביזיונם?

אמרה תורה,

הואיל ויש בהם צורך,

לא תנהג בהם מנהג ביזיון.

הם מסייעים לך לעלות למעלה עד למזבח.

ואתה מבזה אותם ככה במנהג ביזיון,

מרחיב פסיעותיך מעליהם?

אז אם זה ככה באבנים,

חברך,

שהוא בדמות יוצרך,

ומקפיד על ביזיונו, חברך,

על אחת כמה וכמה.

אז אתה אומר, הלאו הזה של המדרגות,

המעלות,

זה לאו.

שלא לנהוג בהם מנהג ביזיון, אז באדם חי שמרגיש ביזיון

על אחת כמה וכמה.

עוד מבואר בתוספת הערכים.

פרק ב' עוד ו'.

רבי אלעזר בן פרתא אומר,

הרי הוא אומר,

וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ.

על מה הוציאו שם רע?

על עצים באבנים.

ועל עוד דברים קל וחומר.

ומה אם אלו שלא הוציאו שם רע, אלא על עצים על אבנים, נענשו,

ולא עונש מועט,

אלא עונש מרובה?

ולא עונש לשעה,

אלא עונש לדורות,

המוציא שם רע על חברו כיוצא בו,

על אחת כמה וכמה.

כל החורבנות שיש לנו, תשעה באב, זה הכל בגלל זה.

600 אלף מתו במדבר בגלל שהם קיבלו את הלשון הרע הזה.

כל זה בגלל שהוציאו לשון הרע, על מה? על עצים ואבנים.

ארץ אוכלת יושביה וכו'.

מצינו עוד בתורה, פרשת בראשית.

ותפקחנה עיני שניהם, וידעו כי עירומים הם,

ויתפרו עלי תאנה, ויעשו להם חגורות.

כותב רשי

ממדרש תנחומה,

ומפני מה לא נתפרסם העץ?

למה לא נתפרסם איזה עץ היה עץ הדעת?

שאין הקדוש ברוך הוא חפץ להונות ברייה.

הקדוש ברוך הוא לא רוצה לצער ברייה.

עץ הוא לא רוצה לצער, עץ הוא לא רוצה לצער.

שלא יכלימוהו את מי? את העץ.

ויאמרו זה,

זה שלקה על ידו העולם.

בגלל העץ הזה שאכלו ממנו, כל העולם מתים.

שלא יצביעו עליו, יגידו זה.

שמעתם דבר כזה?

הרי שהתורה מקפידה לא לבזות אפילו את הדומם

שיש לאדם צורך בו.

אפילו שהוא לא חש, הוא מרגיש בביזיונו.

וכן חס התורה על כבודו של העץ,

שלא יכלם,

למרות שאין בו דעת והשכל.

כל שכן וכל שכן,

שהקפידה התורה לא לבזות אדם

שנוצר ונעשה בצלם אלוהים,

ויש לו גם אוזן שומעת ולב מרגיש.

בעניין זה נקודה נפלאה מסבא מסלובודקה.

כתב מרן השולחן ערוך ביורה דעה סימן שדם.

אין אומרים בפני המת,

אלא דברים של מת,

כגון צורכי קבורתו והספד.

אבל שאר כל דבר אסור.

מילא בדברי תורה אבל שאר כל דבר לית לנבא

זאת אומרת האם אומרים דברי תורה בפניו של מת בתוך ארבע אמות או לא

אבל שאר דברים אפשר להגיד

כותב השח

שיסוד האיסור

על פי הפסוק במשלי לועג לרש הרף עושהו

מי שלועג לאדם רש חי נגיד

אז הוא מחרף את מי שעשה אותו

כמו אותו מעשה עם רבי אלעזר

שפגש אדם בדרך ואמר לו כמה מכוער אתה

אמר לו תלך אצל האומן שעשה אותי

הטענות שלך לא עליי, הטענות על מי שעשה אותי ככה

אתה לועג לרש

מי עשה את הרש רש?

הקדוש ברוך הוא

אתה לועג

למי שעשה אותו

הוא נברא בצלם ואתה מבזה אותו

אז המת גם נקרא רש

כי במתים חופשי אין לו מצוות יותר אין לך עני יותר ממי שלא יכול לעשות מצוות או שלא עושה

וזה מחרף עושהו שיצר אותו בצלם אלוקים

ולכן

מאותו טעם פסק מרן בסימן ששז

אין ללכת בתוך ארבע עמות של מת או בבית הקברות כשעל ראשות תפילין מגולות

או כשעל בגדו ציציות

משום לועג לרש

נכנס לבית הקברות אם יש לו ציציות בחוץ

צריך להכניסן

עשה במסלובודקה היה טמאה

מתי מקיימים מנהג להשתטח על קברי צדיקים?

בחודש אלול

כשהלב שבור

פוחדים מאימת הדין

בוודאי שאף אחד לא בא ללעוג על המתים

בכל זאת הזהירו אותנו חכמים להצניע תפילין וציצית

לא לצער את המתים אפילו בדבר הקל שבקליל

אז כשאנחנו מתהלכים בין החיים

שהם רגישים לכל דבר ולכל פרט

מה גודל החיוב להצניע כל דבר שעלול לפגוע ולצער במשהו את הזולת?

אדם

שהולך אפילו ברחוב

ויש רגילות

להגיד, שלום, בוקר טוב.

הוא לא אומר,

זה גזלת העני בבתיכם.

זה גזלן, הוא גוזל ממנו את השלום או את הבוקר טוב.

ההוא הולך ואומר, למה הוא לא אמר לי? מה עשיתי לו? מה זה?

מתחיל לחשוב וכל מיני דברים.

וזה מלווה אותו.

לימוד עצום

לומדים ברשי, סליחה, בפרשת שופטים.

ויאספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו,

מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו?

כותב רשי,

רבי יוסי הגלילי אומר,

מה זה הירא ורך הלבב?

ירא מעבירות שבידו.

אדם שמגיע למלחמה

עם עבירות בידו,

הוא עלול לספות במלחמה.

זה הזמן, כמו שאומרים,

נפל תורה,

חדד לסכינה.

מתי שוחטים את הפר או את השור?

כשהוא נפל.

נפל תורה, נפל השור, חדד הסכין. עכשיו אתה יכול לשחוט.

כשאדם מגיע למקום של קרב,

אז יש את הקטרוג

הכי גדול, ואם יש עבירות בידו,

הוא יכול למות בקרב.

לכן יצאו למלחמה רק צדיקים,

ולכן הודיעו.

מי האיש הירא? ממה?

אומר רבי יוסי הגלילי, מעבירות שבידו.

ילך וישוב לביתו,

ואין ימות במלחמה.

עכשיו תשמעו דבר מדהים.

אומר רשי,

לכן תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואישה.

יש עוד שלושה שחוזרים.

מי שבנה בית ולא חנכו, מי שהרס אישה

ולא לקחה.

ויש לנו עוד

נטע כרם ולא חללו.

גם אלה חוזרים.

מה יש? מה קרה?

מה דחוף?

מה קרה?

כל אלה בשביל לחסות

על אלה שחוזרים בגלל העבירות שבידם.

למה? שלא יבינו שהם בעלי עבירה.

אם היו מודיעים

מי שירא ורחל לבם עבירות שבידו ילך אישו לביתו, כל אחד שהיה פונה,

היו יודעים שהוא עבריין, בעל עבירות.

יש חלק שלא היו הולכים בשביל להגיד שהוא בעל עבירות,

ואז יכולים למות במלחמה.

מה עושה התורה?

מחליטה שיש עוד שלושה אנשים,

ואז

כשמכריזים מי היא שירא,

ומכריזים גם על השלושה,

אז כל אחד אומר למה הוא חזר, אולי הוא אחד מהשלושה ולא יחשוב שהוא בעל העבירות.

כמה תורה מקפידה לא לבזות עבריין,

בעל עבירות,

מכסה עליו

ומשחררת עוד חיילים

בשביל לכסות עליו.

וואי וואי וואי.

דבר נפלא, לומדים אפילו מהאתון של בלעם.

גם כבוד

של היצור המושחת בתבל,

חשוב בעיני הבורא.

למה הקב' ברוך הוא המיט את האתון של בלעם?

שלא תהא עוברת בשוק ויאמרו,

זוהי שסילקה את בלעם.

מובא במדרש.

האתון אומרת לבלעם, ההסכן הסכמתי לעשות לך קור.

פעם עשיתי לך כזה דבר שמחצתי אותך ולחצתי אותך וכולי?

חס הקב' ברוך הוא על כבודו של הרשע המטונף הזה.

שלא יאמרו, זו, זו האתון שסילקה את בלעם.

ואם הקב' ברוך הוא חס על כבוד הרשע,

וזה שסילק את האתון מן העולם,

שלא יצביעו ויאמרו זאת,

אז כמה צריך להקפיד על כבודו של צדיק?

אמר הגאון רבי חיים שמולביץ,

אם נתבונן מעט בדברים,

תעלה תמיהה.

אם היה משאיר הקב' ברוך הוא את האתון בחיים,

היה קידוש השם מהלך.

כולם היו אומרים, מה גדלו מעשיך אדוני,

שפתח את הפה של אתון לדבר.

ויתר הקב' ברוך הוא על כבוד שמו,

הרג את האתון,

בשביל שלא יהיה ביזיון לרשע מראשון.

מרושע בלעם שהלך לחסל את עם ישראל.

אתון הייתה בחיים, היה קידוש השם, מבטא שם על קידוש השם, בשביל לא לבזות את הרשע המרושע הזה.

אתם שמעתם פעם דבר כזה?

אבי אבות הטומאה היה בלעם,

אבי הקליפות,

בעל עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה.

וקוראים לו בלעם בן בעור, שבע על הבעור,

בעל אתונו.

מטונף כזה?

מושחת שבמושחתים,

במידות ותאוות.

וכתוב עליו שהוא מארבע הדיוטות שאין להן חלק לעולם הבא.

והקדוש ברוך הוא דואג

שלא

יהיה לו ביזיון.

בפרשת קדושים,

ואיש אשר ייתן שחובתו בבהמה מות יומת,

ואת הבהמה תהרוגו.

פועלים חכמים, סנהדרין נ״ד.

אם אדם חטא,

בהמה מה חטאה?

מה תעשה הבהמה?

הבהמה זה בעל הבהמה.

מה היה שמה?

שלא תהיה עוברת בשוק, ויאמרו,

זה

נשכל בגללה.

שדות שגרמה לה שכלה.

על מי חסה תורה?

על בועל בהמה, רחמנא ליצלן,

שלא יתבזה.

מה זה הדברים האלה?

מה זה הדברים האלה?

אז רואים שהתורה מקפידה לא לבזות את כל הבריות,

מדומם, צומח ועוברי עבירה.

עכשיו, נראה

חומרת האיסור למי שגורם צער לחברו, אפילו בשוגג, ללא כוונה.

במחילתא בפרשת משפטים על הפסוק, אם ענו תענה,

אחד עינוי מרובה ואחד עינוי

מועט

שמוע אשמע צעקתו

מי שהתלונן אליי

על עינוי אפילו קל

אתה לא יודע מה מחכה לך

מביאה מכילתא מעשה נורא

כבר היה רבי ישמעאל ורבי שמעון יוצאים להרג

אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל

רבי

ליבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג

אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון

מימיך בא אדם אצלך לדין

או לשאלה בעיכבתו

עד שתהא שותה כוסך ונוטל סנדל לך

או עוטף את הלידך

ואמרה תורה אם ענו תענה

אחד עינוי מרובה

ואחד עינוי מועט

אמר לו ניחמתני רבי

עכשיו אני יודע על מה אני יוצא להרג

זאת אומרת אם בא אדם אישה שואלים שאלה עומדים בדלת

ואתה מעכב אותם כי אתה באמצע השתייה או אתה עכשיו מחפש את הסנדל שלך

או אתה באמצע קיפול הטלית

כמה זמן זה העינוי הזה?

כמה זה לשתות כוס?

כמה זה למצוא סנדל? כמה זה לקפל טלית?

ונתת להם לשהות?

זה נקרא עינוי.

עינוי קל אבל זה עינוי.

עינוי.

תנא הקדוש יוצא להרג על דבר כזה.

והוא אומר ניחמת אותי. עכשיו אני יודע לפחות על מה אני עונה.

שמעתם דבר כזה?

רואים כמה דקדוק הדין יש בדבר.

צדיקים שרפי מעלה.

תולים את העונש שלהם הנורא

על צער מועט שנגרם לאדם כלשהו.

למרות שזה בשוגג ללא כוונה.

מפה ניתן ללמוד

מה שאמר המשגיח רבי ירוחם עימיר, זכר צדיק וברכה.

על כל אדם להיזהר מלגרום לאחרים להמתין עבורו

כי נגרם להם בכך צער.

לדוגמה, אצל רופא,

סליחה, תמתין.

הולכים לעורך דין

בהמתנה ואנשים בלחץ, כי הוא בא לרופא,

הוא פוחד, אולי יש לו משהו, זה פה ושם, כל שהייה שמה,

הלב דופק יותר, מה יהיה, מה יגידו לו, מה ימצאו.

עומד אצל עורך דין גם כן, יהיה כן, לא יעזק, כן, יכול לזה וזה.

צריך להיזהר מאוד מאוד.

מי שלא שם לב לכך, מצער רבים, עובר בלא תענון.

הגאון רבי אריאל לייב גורביץ,

זכר צדיק ברכה, מעיר

על גמרא בכתובות ל״ב.

כתוב שעל הכאה שאין בה שווה פרוטה,

לא קין עליה כיוון שאינו משלם.

זאת אומרת, אם אתה הכית את החבר שלך,

אבל

כשבאים לאמוד

מה השווי של ההכאה הזאת שאתה צריך לשלם,

בודקים ואומרים שאין פה אפילו שיעור פרוטה.

ואומר רשי,

מדובר בהכאה שאין בה שווה פרוטה בצירוף

כל החמישה דברים.

נזק,

צער, ריפוי, שבט, בושת,

כל הדברים האלה

זה קצב

על הנזק, על הצער,

על הרופא,

על השביתה,

על הבושה.

אתה בודק את כל הפרמטרים האלה,

ובסוף אתה מגיע למסקנה

שאין פה שווה פרוטה.

אתה לא חייב לשלם כלום.

אבל בגלל שאתה לא משלם כלום,

אתה לוקח 39 מלקות.

אתה מאה חפץ חיים.

אם בכל זה אין שווה פרוטה,

אז מה הוא כבר עשה לו?

יכול להיות שהוא עשה לו ככה.

יכול להיות שהוא עשה לו ככה.

בואי נא,

הוא עשה לו ככה.

בואי נא.

דפק לו ככה על הגב, זה בתור,

זה תתקדם.

מה עשה לו?

בהכרח צריכים לומר שהוא רק נגע בו, כלות, נגע בו.

ולוקים על זה 40 חסר אחד כמי שאכל חזיר.

רואים מה גודל הזהירות המוטלת על אדם לא לפגוע בחפירו,

אפילו באופן קל ביותר.

וכאן המקום להבין את שורש הדבר, מדוע באמת

העוון לבזות את הזולת

ולגרום לו צער כל כך חמור.

רבי חיים שמואלביץ, זכר צדיק וברכה,

נהג לומר, האיסור לבזות את האחר

והחיוב לשמור על כבודו,

נובע מכך שאדם עשוי בצלם אלוהים,

ולכן המבזה חברו כאילו מבזה לקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.

מפורש במדרש רבה, רבי עקיבא אומר, ואהבת לרעך כמוך,

זה כלל גדול בתורה,

שלא תאמר,

הואיל ונתבזיתי יתבזה חברי עמי,

הואיל ונתכללתי יתכלל חברי עמי,

אמר בי תנחומה,

אם עשית כן,

דע למי אתה מבזה,

בדמות אלוהים עשה אותו.

דפירש בעץ יוסף

או כאילו מבזה חס וחלילה דיוקן של מעלה.

אותו דבר

שאסור להלין מת,

להלין עד הלילה,

צריך להוריד אותו את התלוי.

למה? כי קילילת אלוהים תלוי, כביכול הצלם אלוקים תלוי.

תלוי.

זה פגיעה בצלם האלוקים.

בספר תומר דבורה כתב,

כשם שהאדם חס ונזהר על כבוד עצמו,

כך יחוס על כבוד חברו מפני שם דבר אחד.

כל ישראל הם שאר בשר, משפחה אחת אנחנו,

הבנים של יעקב אבינו שהביא 12 בנים שנקראו הבנים של ישראל.

ישראל, בני ישראל,

ואנחנו העם היחידי בעולם שזה משפחה אחת.

כל ישראל הם שאר בשר אלו עם אלו,

מפני שהנשמות כלולות יחד.

יש בזה חלק מזה, ובזה חלק מזה.

ולכך אינו דומה מרובים העושים את המצווה.

למה?

כל זה מפני כללותם.

כלל ישראל זה נקרא, כלל ישראל.

לכן ראוי לאדם שיהיה חפץ בטובת חברו,

שעינו תהיה טובה על טובת חברו,

שכבודו יהיה חבים עליו כשלו,

שהרי הוא ממש הוא.

מטעם זה נצטווינו, ואהבת לרעך, כמוך, הוא כמוך, בדיוק.

וראוי

לרצות בכשרותו של חברו, לכן לתקן אותו, להוכיח אותו, להועיל לו,

ולא ידבר בגנותו כלל.

כמו שהקדוש ברוך הוא אינו רוצה בגנותנו ולא בצערנו,

מטעם הקרבה,

עם קרובו.

אז גם אנחנו לא נרצה בגנות חברו, ולא בצערו,

לא בקלקולו.

ואם רע לו,

אנחנו צריכים להשתתף באותו צער, ואם טוב לו,

צריכים להשתתף בטובות שיש.

עכשיו, נביא דוגמאות יפהפיות.

זוג צעיר,

נולד להם בן במזל טוב,

והחליטו לקרוא לו יהונתן,

על שם

אבא של האישה שהלך לעולמו.

קודם, הברית, ביום אחד,

קרה

מקרה טרגי.

בבניין שלהם

ילד של השכנים בשם יהונתן נפטר.

האימא נבהלה,

ואמרה, סימנה מילתא היא.

זה סימן מהשמיים, כנראה,

זה דבר שאני לא יודע עוד מה עושים עכשיו, לקרוא לו יהונתן או לא לקרוא לו.

לא ידעו מה לעשות,

הלכו לרב שלמה זלמן אוירבך, זכר צדיק ברכה,

עם דאגה להגיד להם מה לעשות.

שמע את הסיפור והפסק,

לא לקרוא לו יהונתן.

קיבלו והלכו.

בני הבית שאלו את הגאון,

מה ראה על ככה לאסור באופן נחרץ

לא לקרוא לו כך על שם הסבא?

אמר, אני לא חושש לסימנם מלתאי,

אלא אני ער לצער של האימא שנפטר לה, הבן יהונתן.

תארו לכם

שהבן של הזוג הזה,

שייכנס מחר בברית, יקראו לו יהונתן.

מעוד שלוש שנים הוא יסתובב בחצר,

ואימא שלו תקרא לו מדי פעם, יהונתן, בוא הביתה!

והאימא שנפטר לה, בן יהונתן, תשמע את השם הזה, זה יפלח לה את הלב,

ותיזכר כל פעם בבן המנוח שלה.

לכן, אם רוצה האישה לכבד את אביה באמת,

תקרא לו בשם אחר,

ואין ספק

שהוא לא יתכבד בשם שיגרום צער לזולת.

גם אבא שלה

בשמיים יהיה מבסוט מזה?

כי בטח הוא לא ירצה שמישהו יצטער בגלל שקראו על שמו.

סיפור נפלא ממרן החזון איש, זכר צבי וברכה.

במחנה קיץ נער ונערה עשו שטות של קידושי צחוק, כאילו התחצנו בצחוק, אבל

יש בעיה, זה חל או לא חל?

באו לשמוע מה דעתו של החזון איש.

הוא אמר שקשה לו לענות,

אבל היות וכבר כתב על עניין קידושי צחוק במחברתו,

ביקש שנעתיק מה הוא כתב שם.

ומה הייתה דעתו?

להקל בזה,

ואין לחוש לקידושין.

שאלו אותו,

מדוע כבודו נוטה להקל בדרך כלל יודעים מה חזון איש ומחמיר?

הרי יש פה ספק איסור חמור של אשת איש.

ומה מפסידים אם נותנים לה גט לחומרה?

השיב, ולהכתים ולבייש נערה בת ישראל לעשותה גרושה?

זה לא דבר חמור בעיניך?

וואי וואי וואי.

הכרעה כזאת זה אחריות גדולה?

ספק אשת איש.

ספק ממזרות.

הוא אומר אבל לבייש?

ספק זה ספק,

אבל פה יהיה ביוש ודאי כי יקראו לה גרושה.

עוד מעשה נפלא מהרב קוטלר, הגאון,

רבי אהרן קוטלר, ראש ישיבת לכווד, זכר צדיק וברכה.

פעם אחת ראו שהוא בתענית ולא אוכל.

מה קרה?

פתאום.

אז הוא ענה להם,

נודע לי

שיש שידוך

לאחד מתלמידי הישיבה.

ואם ישאלו אותי עליו, אין לי דברים טובים לומר עליו.

לשקר אסור,

להונות אותם,

אסור.

מה אני עושה עם זה?

בדרך כלל שואלים את ראש הישיבה.

אז קיבלתי תענית

שהשם יעזור, שלא ישאלו אותי עליו.

הוא לא רצה לפגוע בכבוד של התלמיד,

אבל הוא גם לא רצה להוציא דברים שהם לא אמת.

אז הייתה לו רק עצה אחת,

להתענות ולהתפלל שלא יבררו את זה.

שלא לפגוע,

אפילו בתלמיד שאין מה להגיד עליו.

הגאון, רבי שלמה זלמן אוירבך,

היה נוהג כל ימיו לשפוך בעצמו לפח

את שארי האוכל מהצלחת שלו,

ולא אפשר לאף אחד לקחת את הצלחת שלו.

מה הנימוק?

לפעמים אדם

נמאס

משיירי המאכל של רעהו,

באיזה שייך האיסור הזה להמאיס

בעיני אחרים,

אפילו בבני הבית.

האישה תמיד לא ככה, הוא הקפיד, אין דבר כזה.

סיפרנו, למי שלא יודע, שישמע עוד פעם.

הוא אמר

שהוא לא מבקש מחילה מאשתו בשעת ההספד שהוא הספיד אותה.

למה? כי הוא לא חטא ולא פגע בה מעולם.

הם היו נשואים לפחות 60-70 שנה.

תכף תשמעו מה אומר על זה החזון איש.

תקשיבו דבר שאתם לא חולמים אפילו שזה ייתכן.

לפעמים מישהו מבקש,

יש לך את הטלפון של פלוני?

אומר לו, כן, תרשום, 054-723-4.

רגע, רגע, לא, עוד פעם.

05-723-4. רגע, רגע.

אסור להגיד את המספר מהר. למה?

נגרמת בושה כאילו קשה הבנה.

אז במקום שאתה תעשה איתו חסד, עוד יביאו אותך במשפט.

למה ענית לא ככה?

וואי, וואי, וואי.

אז מה יהיה עם כל אלה שמקצרים בתפילה במילים וזה?

לאחור!

במקום להגיד אליך,

לנאחר!

מה זה?

מה זה?

כתוב בספר חסידים, תשסח.

ואם ידבר אדם עם חברו,

אל יביט במקום שיש בו מום,

וגם לא ידבר לפניו

מעין אותו מום שבחברו או בפני חברו.

אתה רואה אחד שהוא חלילה מגמגם,

אז אל תעשה צחוקים, אל תספר בדיחות,

ונוזר.

אתה רואה אחד שאין לו ילדים.

יודעים, אתה מדבר, הילדים שלי, ובדיוק,

צריך להיות זהיר וערני, שלא אנשים מדברים, אז כולם מסתכלים על ההוא שאין לו,

וככה אנשים.

אז לכן צריך להיזהר מאוד מאוד מאוד.

בספר חסידים אומר שאם אתה מביא את הילדים שלך, בסימן תרמה,

אתה באת לבית להתארח שבת,

ויש לך ילדים קטנים,

ויש להם מדי פעם נזילות.

תזדהר, לנקות אותם כל הזמן, אם לא יעניש אותך.

ובפרט אם כבר יוצא להם בלונים,

ואנשים נגעלים,

אז תיקח בחשבון שיענישו אותך. אתה חייב ללכת עם טישו כל הזמן אחריהם ולנקות אותם בכל. ויש כאלה יותר גרוע, שהם כבר עושים בטיטול,

ולא אכפת להם שזה מריח והכול.

תחליפי לו.

כן, כבר, כבר. מה כבר, כבר?

אנשים עומדים, הנשמה שלהם פורחת כבר.

מה זה כבר, כבר, כבר?

כתב החפץ חיים במשנה ברורה.

כהן שחולץ מנעליו לישא כפיו,

יצניע אותם תחת הספסל,

שלא יהיו מגולים ונראים משום כבוד הציבור.

עצם ראיית הנעליים זה בעיה.

ואם יוצא משם הריח, עוד יותר גרוע.

ואם הן נראות מרופטות וזה, עוד יותר גרוע.

צריך להיזהר גם שהוא מחליף גרביים כל פעם, ושלא יהיו בהם גם חורים.

וגם שלא יהיה בהם ריח.

בקיצור,

צריך לשים לב וכולם.

יש אנשים שיש להם טלית,

שהם שמים אותה כל חום, חום, מהזיעה והכול, ווואי, איך הוא יכול לשים את זה על הראש?

פה, פה, פה.

רק לראות את זה, זה גורם גועל נפש לאנשים.

ואם אחד מתפלל מאחוריו, הוא רואה את זה כל הזמן, כל התפילות, צריך לראות את הסרחון הזה.

זה דבר מדהים.

ואנשים שהולכים עם ציפורניים, שיש להם שחור מתחת, וזה,

והם אוכלים עם זה, ונוגעים בכל מיני דברים שאחרים צריכים, וואי, וואי, וואי.

בספר כף החיים.

מעריך מאוד בפרטי הזהירות לא לגרום צער ומיאוס לחברו.

ולכן הוא אומר, היזהר שלא יאכל דבר שיוצר ריח רע מפיו,

ולא יהיה מאוס אצל בני אדם.

בצל, שוב,

וואי וואי וואי, לא אכפת לו בכלל, עקר הוא אכל וזהו.

יש כאלה בכלל לא מצחצחים שיניים, אתה רואה שיניים של עזתי.

זה לא יאומן כי יסופר.

אתה רואה את השאריות של האוכל, בין הזה וזהו.

יש כאלה במפורש, אני לא מצחצח שיניים, אף פעם אני לא מצחצח שיניים,

אף פעם לא ציטטתי שיניים,

כאילו לא מבינה על מה מדברים.

ירד מהירח.

הכרתי אחד שהיה אומר, אני מצחצח שיניים עם תפוח.

איכלתי תפוח, צ'ח, צ'ח, צ'ח, צ'ח, הוא מזהם, מצחצח לי את השיניים.

איי איי איי

להעביר את הריח לאכול פטרוזיליה

אם אין מברשת שיניים

ויש אנשים שמדברים ותוך כדי הם יורקים או שעולה להם ויורד להם חתיכת רוק פה שיש להם כאן בצד ככה רירים

אז צריך להתרחק, לדבר מרחוק שלא יש פריץ

או ידבר ככה וישים לפי מחסום

וגם שלא ינטוף לו מהחותם כל פעם בפני חברו

וגם שלא ייפול על הספר

ואם הוא מצער את הבריאות מדברים כאלה עוונו יישא

לכן כל אחד ילך לו עם טישו בכל מקום

ויהיה מוכן כל הזמן לקנח ולסיום

כדאי לעורר כאן מכשלה מצויה

ואנשים

רואים בזה עניין של מה בכך

אבל זה לא פשוט

במשנת רבי אהרון

יש אריכות בהתחשבות בזולת ובחובה למנוע צער ואי נעימות

אפילו טרדה קלה

והוא אומר

להחזיר ספרים וסידורים למקומם הראוי

וכיוצא בזה אם הוא מוציא ספר ואינו מחזירו למקומו הוא גורם טרחה וביטול תורה

אין לך חיסרון בדרך ארץ

והתחשבות עם הסביבה גדול מזה.

ואז סטייפלר הקדוש,

מה שהוא אמר,

ודאי מידת אכזריות ורשע להטיל על אחרים מה שהוא הוציא ממקומו.

וכל שכן להטיל על תלמיד חכם השוקד על התורה את המוטל על עצמו.

שמנו את זה בכל הספרייה

בבני ברק, בכל הספרייה,

את הדברים האלה. זה אכזריות ורשע.

ולא רק זה,

אנשים יודעים שיהיה סדר, עשינו סדר, וכתוב איפה כל דבר נמצא, ואתה לא מחזיר למקום.

בן אדם צריך לחפש עכשיו כל הספרייה, איפה הספר, הוא מבזבז זמן.

גזל זמן.

אתה גוזל לו את החיים.

אתה גוזל לו את החיים.

ודאי שיבוא על זה במשפט.

דורשי רשומות אמרו, ברוך אשר יקים את דברי התורה.

טוב,

אז התחלנו בהתחלה שאנחנו כולנו כאיש אחד,

ובפרט בפורים,

ולכן יצר הרע רוצה להכשיל אותנו בעניינים אלה,

ורוצה לעשות פירוד,

וצער, וליצנות, וביזיונות, ושחוק, ופורים, אחד על השני, ושפריצים, ופגיעות,

ונזקים,

ודחיפות,

וכל מיני דברים.

יש אחד אפילו רוקדים, והוא עושה בידיים של השני,

ככה חזק, ומקפיץ אותו, כאילו, הוא רוצה להקפיץ אותו.

הקדוש ברוך הוא יעזור לנו, שנתבונן בדברים,

וחג פורים זה יעבור עלינו מתוך שמחה של מצווה,

בלי שום נדנוד עבירה במה שנוגע בין אדם לחברו, בין אדם למקום.

אמר החזון איש, זכר צדיק וברכה,

מי זה האדם שזוכה להגיע לשלמות,

שאין שלמות כמותה?

אדם שמעולם לא פגע בזולת.

זה שיא השלמות.

משה רבנו,

שבוע ימים השם משדל אותו ללכת לגאול את ישראל.

הקדוש ברוך הוא משכנע אותו.

הוא לא רוצה, למה הוא לא רוצה? לא לפגוע באחיו.

הוא האח הקטן,

אשר לא גדול.

הוא נמצא עם עם ישראל שם.

ופתאום הוא יקבל תפקיד.

מה, מה, אם יקרה לאחיו איזה משהו, איזה צער, או איזה קנאה, או איזה משהו,

לא שווה כל גאולת עם ישראל?

זה לא גאולה רק מלצאת לחירות.

הצער והכאבים והכל, והפסד של התורה,

ולא לפגוע באחיו.

איזה פגיעה אני פוגע, השם אמר לי.

השם אמר לי.

יכול להגיד לו, השם אמר לי, מה, אני יכול לסרב?

השם אמר לי.

הוא מתווכח עם הקדוש ברוך הוא.

הוא לא מוכן,

כי זה יפגע בהשם.

והקדוש ברוך הוא

לא מעיר לו על זה, הוא צודק.

אבל מודיע לו הקדוש ברוך הוא,

ברעך ושמח בליבו.

אני יודע מה יש בלב שלו.

לא הצגות.

ברעך ושמח בליבו.

כן? לא כמו הרב הראשי שהכתירו אותו עכשיו ואחיו לא בא,

הרב הראשי הקודם.

ברעך ושמח בליבו.

זה...

אז תבינו כמה גודל

הזהירות בכבודו של השני.

מי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שנכנס אדר.

מי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שנכנס אדר.

איי איי איי מי שנכנס נכנס אדר מרבים בשמחה.

מי שנכנס, נכנס אדר מרבים בשמחה, יום ולילה.

הסעודה הגדולה לקמפיינרים,

אלה שזכו לתת מטר

לבית מקדש מעט בירושלים, בעזרת השם,

ניפגש בערב, בעזרת השם,

מבטיחים ומקיימים.

הריני,

מכבד לקיים מצוות חכמים דאורייתא, בשמחה דאורייתא, גומל נפשו, יש חסד דאורייתא.

כבד את אביך ואת אימך דאורייתא, לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא.

ולעשות נחת רוח לתנא הקדוש יהיו שפתותיו דואבות בקבר. רבי יחנן יום וירושלים שאומר,

נוצרק, בנוש ברוך הוא חוזר, קודם ויצרוי, נפי.