מרבים בשמחה לא בליצנות

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום

שמונים ושתיים

לזכות קבוצת שערי תשובה לרפואת מרום בן אבבו

אבבו

כל החששות של הרופאים ייעלמו כלא היו,

הילד יצא מבית החולים מהרה, בריא ושלם

לעבודת השם יתברך, אמן ואמן

מרבים בשמחה ולא בליצנות

הגמרא בתענית אומרת כט

אמר רב יהודה ברא דרב שמואל בר שלט משמי דרב

יש שם

שמי שנכנס אב ממעטין בשמחה כך מי שנכנס אדר

מרבים בשמחה

ונפסק להלכה

כמו שכותב המגן אברהם סימן תרפוא מי שנכנס אדר מרבין בשמחה ומי שיש לו דין עם גוי ישפוט באדר

עניין זה

של ריבוי שמחה בחודש אדר דבר טעון הכנה נפשית

והתבוננות מתאימה

בלי זה במקום להתעלות

עלולים ליפול להידרדרות עצומה ולנפילה נוראה

ידועה אמירתו של הרמב״ן

זכר צדיק לברכה

באיגרת לבנו

כל המקודש מחברו

הרב מחברו

וזה לא רק נכון לגבי מקומות מקודשים

אלא גם בזמנים של מועדי קודש

היות

וחודש אדר זמן מסוגל מאוד להתעלות בעבודת השם

באמצעות המרבין בשמחה האמיתי באותה מידה יכול יצר הרע לשלוט באדם בלציין

פנות, שמחה של לצים

וסכנה מרובה.

המשגיח רבי נתן

ווכטפויגל זכר צדיק ברכה

נהג לומר שהמושג משנכנס הדר מרבים בשמחה

זה לא לעשות מעשים של שמחה כמו לשתות יין וכדומה

אלא מרבים בשמחה בעבודת השם,

לומדים בשמחה,

מתפללים בשמחה,

עובדים את הקדוש ברוך הוא מתוך שמחה של מצווה,

אבל לזה צריך הכנה מרובה קודם.

וטמא האדמור מפופה, זכר צדיק ברכה

למה לא מפורש בחכמים זיכרונם לברכה באיזה אופנים ובאיזו מידה

יש להרבות בשמחה בחודש אדר.

כמו

בהלכה שאומרת מי שנכנס אב ממעטין בשמחה ושמה יש סימן מפורט בשולחן ערוך, סימן תקנה,

מה עושים?

איך ממעטים בשמחה?

ממעטים במשא ומתן,

יש איסור לבנות בניין של שמחה,

לא עורכים נישואין וכיוצא בזה,

אז כתוב מה עושים? איך ממעטים? למה בהדר?

כשמרבים לא כתוב איך, למה אין הלכות?

התירוץ פשוט.

בשביל להיות בשמחה יש לנו פסוק מפורש, פיקודי אדוני ישרים מסמך אליהם.

אז משנכנס אדר מרבים בשמחה צריך להרבות בלימוד התורה שהיא משמחת לבב כל אנוש.

ולהרבות במצוות,

פיקודי השם.

אבל בעוונות,

אנשים רבים לא מודעים לכך, לדעתם המצווה היא להרבות בהוללות, בליצנות, בחודש אדר,

ובפרט בפורים.

המאירי הקדוש כותב במגילה זן

לא נצטווינו בפורים על שמחה של הוללות ושל שטות,

אלא על שמחה ותענוג המגיעים עד אהבת השם יתברך.

כמו

הסעודה שהייתה אתמול

לידידי שופר.

במטה משה סימן תטריב,

אף שנדמה לרוב העמון שהותרה לבני אדם בפורים,

פריקת עול ומצוות עליהם, חס ושלום.

וחושבים שכל המרבה בשחוק ועיטול,

הרי זה משובח.

אבל בלי ספק העניין הזה רע ומר ועוון פלילי,

שלא הותר לנו בפורים אלא שמחה של מצווה,

ולא שחוק וקלות ראש.

ובשולחן ארוך סימן תרצה,

נפסק להלכה חייב אינש לבסומה בפוריה עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

בביאור הלכה כבר הביא את לשון חיי האדם,

שאומר,

ואומנם היודע בעצמו שיזלזל אז במצווה מן המצוות,

אם זה בנטילת ידיים,

אם זה בברכה,

אם זה בברכת המזון,

או שהוא עלול לא להתפלל מנחה או מעריב,

או שינהוג קלות ראש.

מוטב לו שלא יקיים את ההלכה הזאת להשתכר,

וכל מעשיו יהיו לשם שמיים.

ואיך יצא ידי חובה עד דלא ידע? בשינה, כמו שאני עושה.

רעה חולה היא,

אלה שחושבים כחודש אדר ופורים,

זה זמן הולם לזלזל בכבוד חברים, ללעוג על רבנים,

ויש שהגדילו והחשיבו את זה מנהג קדוש,

במירכאות,

למנות אדם שקוראים לו פורים רוב,

כאילו הרב של פורים.

זה ליצן שעומד וצוחק ומסתלבט על האנשים,

כולל רבנים וחברים וכולי.

עוונם גדול מנשוא.

הרב שלמה זלמן אוירבך, זכר צדיק לברכה.

כשנוכח שבחורים בישיבה נהגו בפורים מיני ליצנות ועיתול,

והם זלזלים ופוגעים בכבוד מגידי שעורים ושאר בני אדם,

אמר בחריפות, אם זו המציאות,

צריך לסגור את כל הישיבות

ביום הפורים על מנעול ובריח.

מה זה? מי יתיר להם את הדבר הזה?

הגאהן,

רבי גרשון אידלשטיין, זכר צדיק וברכה,

סיפר דבר נורא.

אדם

בא לפניו

ואומר לו לפני רבות בשנים,

פורים אחד,

עסקתי בישיבה במילה דליצנות

והוריתי יותר לעצמי

כמו שמקובל.

ועשיתי זאת על חשבון הזולת תוך פגיעה בכבודו.

מאותה שנה איני רואה הצלחה בתורה.

ויותר מזה,

קודם לכן היה לי טעם בלימוד ולמדתי היטב.

מאותו מקרה איני יכול להתעלות לרמה הרגילה שלי.

אומנם אני עדיין לומד בתורתי אומנותי,

אבל איני רואה סימן ברכה בלימוד.

מה נחשב ליצנות?

מה אסור?

מה זה שמחה?

ומה זה בדיחות הדעת?

שהם מותרים.

בדיחות הדעת.

ואפילו מצווה יש בהם.

נבער כוח הליצנות,

החומרה והעונש.

אולי

יחדרו הדברים ללב

ונזכה להבין איך מקיימים שמחה בחודש אדר

ובפורים בפרט,

מבלי לעבור ייסורים חמורים,

שבחוסר רגישות עלולים להיכשל בהם חלילה.

אמר החזון איש,

זכר צדיק וברכה, מה שהזכרנו בדרשה אתמול,

נהיה שלמות של אדם בעולם הזה לעבור את כל

החיים בלי לפגוע בזולת.

וזה כולל את יום הפורים.

אז ראשית כול צריכים לדעת

מה החילוק בין מה שמכנים בדיחות הדעת,

שהיא מותרת

ואפילו נצרכת,

לבין ליצנות שהיא אסורה באיסור חמור.

המשגיח רבי שלמה וולבה, זכר צדיק וברכה,

כותב בספרו עלי שור,

חלק ב' עמוד רמ״ב.

וכדי שהאדם לא יגיע כלל לידי כעס וקפדה,

מוכרח להיות מחונן עם מידה קדושה של בדיחות הדעת,

מה שנקרא אצל העולם חוש הומור.

זו מידה שאפשר לדלג על הקשיים ביום,

אפשר להיות סלחן.

כאן לחלושי דעת.

אפשר להתעלות גם מעל מצבים מביכים.

מי שמצויד בחוש הומור

יכול לראות אור

מתוך שלילה.

ברוח טובה ונעימה תמיד ניסוחה עליו תמיד. זה לא ליצנות.

יש להוסיף.

לפעמים ראוי ונכון להשתמש בכוח של הבדיחה

למטרות חיוביות

כמו לשמח חתן וכלה וכן לפתוח לבבות לפני הלימוד

כמו שאומרת הגמרא בשבת למד

כי הא דרבא

מקמא דפתח לו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן.

רבא לפני שהיום התחיל את הלימוד

היה מבדח אותם והם היו שמחים.

כך ניתן להפיק מתח לא נעים בסיטואציות מביכות

ואפשר לרמוס דברי תוכחה במקרה כזה.

אבל בדיחות הדעת נכונה

לא מזלזלת

בבני אדם ובערכם.

כל החוש הומור לא על חשבון אחרים.

מה זה ליצנות?

חכמים מאריכים בחומרתה בעונשה ואוסרים אותה מכל וכול לבד מליצנותא דעבודה זרה שהיא מותרת.

וכך אומרת הגמרא בסנהדרין סג',

כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה.

כל ליצנות אסורה חוץ

מליצנות על עבודה זרה.

ועל חילוניזם ומנהגים שטוטיזם וכל האיזם.

רבנו יונה מאריך בשערי תשובה,

שער ג' עד כעד עד כעז,

ומגדיר ומסביר מה הגדרים בסוגי הליצנות,

ומחלק את זה לחמש חלוקות.

אנחנו נדבר על שלוש.

חלק ראשון זה אדם שנותן דופי בבני אדם.

מדבר דברי גנות וחרפה על בני אדם.

כמו שאומר הכתוב, תשב באחיך תדבר, ובין אמך תיתן דופי.

מי שלועג לבני אדם ומשימם לקלס

והוא בז להם בליבו לקוצר השגתם במעלות

או בהצלחות של הזמן, כבוד ושררה,

או שהוא בז אותם על עניותם

והגאווה מביאה אותו על המידה הזאת,

או שהוא חי ברוב שלווה ותענוג.

כמו שאומר דוד מלכנו,

רבת סבא אללה נפשנו, הלעג, השאננים,

הבוז לגאי יונים.

מתוך גאווה הוא מונה אותו, מצער אותו וכולי זה לגאי יונים,

ויש פירוש רשי שאומר לגאי יונים,

זה הבוז לגאי יונים לירושלמים.

הירושלמים נקראים גאי יונים שהם גרים בגא של יונים.

ופעמים ילעי גלץ אפילו על הקדושים ועל הנביאים, רחמנא ליצלן.

טוב,

חלק שלישי

זה הלועג על מעשים ופעולות,

אפילו שהוא לא מבזה את הבעלים,

אבל על ידי הלעג שלו הוא מונע עשייתם של דברים טובים.

וגורם בזה היזק רב,

כי ירחיק הדברים שאין להרחיק.

ועל זה נאמר, בז לדבר יחבל לו.

ואמרו חכמים, אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר,

שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום.

אז זאת אומרת,

הוא לא בז.

מה אתה מגדל זקן כזה? מה זה? צדד את הזקן, מה אתה עושה את זה?

מה אתה עושה את זה? מה אתה עושה את זה? מה אתה עושה את זה? מה אתה מדגדג? בשביל מה אתה קם מוקדם?

אפשר להתפלל עד שעה וזה, ומזלזל במעשים, לא על הבן אדם, כאילו,

אבל זה יכול לגרום לאנשים

שהם יתרחקו מעשיית מצוות, בהידור, זהה לי, ואנביאו וכו'.

ופס לדבר יחבל לו, כי אין לך אדם שאין לו שעה.

בזו לטראמפ.

זה, זה, זה, במשפטים, וזה, ופה, ושם.

זה, הוא קפריזי, והוא לא זה, וזה אי אפשר לצפות ממנו, ולצפות ממנו, ובסוף הוא בא, כיסח את כולם, עוד לא התחיל.

כבר החזיר להם, אל תהיים אז.

אין לך אדם שאין לו שעה.

תיזהר, יום אחד זה יתהפך עליך, אתה לא יודע מאיפה זה יבוא.

היום בן אדם למטה, מחר הוא יהיה מעליך, למעלה.

תיזהר.

בוודאי שמי שמתלוצץ בפורים על כל איש ועל כל פעולה,

ועושה סחוק

ולעג מכל יקר וחשוב,

הוא נכלל בתוך זה, בתוך השלוש חלוקות האלה,

והוא נקרא שלוש שמות.

Z,

יהיר ולץ.

Z זה רשע עושה במזיד, יהיר זה בעל גאווה,

ולץ, זה מה שאנחנו מדברים, ליצן.

מה קורה עם ליצנים? תכף נראה.

לכן עלינו להיזהר בנפשנו לא להיות נכללים בכת הלצים, שעל זה נאמר בסותה מ״ב,

ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה, ואחד מהם כת הלצים.

אם ללצים

הוא יליץ.

אה, אתה ליצן? הקב'ה עושה ממך ליצנות,

שכל העולם יצחק ממך.

אל תהיה לץ, תיזהר.

נכון הוא שפטים ללצים, אין, אין, אין מה לעשות איתם,

כי הם דוחים מיראת שמיים,

ורק מכות זה עוזר. לץ,

רק עם מכות משמיים,

אפשר להרגיע אותו.

לא תמיד, אבל אפשר.

אז ארבע כיתות, כת ליצנים, כת שכרים, כת חנפים, וכת מספרי לשון הרע,

חשמל.

אדם, יש לו משיכה להיתפס לליצנות,

ואומר הגאון מווילנה במשלי א', כב', כג'.

המצווה הגדולה מכל המצוות, לימוד התורה.

אבל הקדוש ברוך הוא עשה זה לעומת זה.

וליצנות ודברים בטלים,

הפך התורה.

לכן יצר רע תורח רבות להחטיא את האדם,

ומנעים לו את העיסוק בדברים בטלים ובליצנות,

להרחיק אותו מעסק התורה.

ויש אפילו דתיים שהולכים לראות סטנדאפיסט,

חרדי,

עם כובע שחור,

כמו המקובלים,

ומדבר דברים של גנאי וזלזול ושמר אחר.

ודובר נבלה.

זה מה שעושים אנשים חרדים,

בעלי תשובה, וזה הולכים לראות דברים כאלה.

מצינו בגמרא בפסחים

רבנו הקדוש

שיבת הפנים ארבעה דברים

אחד

אל תדורו בשייח נציב

זה שם מקום

למה?

משום דלצניה

הבו ומשכו לך בליצנותה

אם תגור במקום כזה שיש ליצנים הם ימשכו אותך בליצנות שלהם

ואתה תיפול בזה לא לגור במקום שיש ליצנים

באשר על כן עלינו לדעת היטב את כוח המשיכה של המידה הזו להסרחק ממנה

כתוב

שלא ישב אברהם אבינו בארץ פלישתים

למה שהיו ליצנים

איפה היו ליצנים? מתי גילינו שהם ליצנים?

ארבע מאות שנה אחרי זה כשהתלוצצו בשמשון הגיבור

ככה אומר המדרש

ובמדרש שוחר טוב על תהילים א' טו כתוב ובמושב לצים לא ישב זה קורח

שהיה מתלוצץ על אהרון ועל משה

מה עשה? כינס את כל הקהל

והקל עליהם קורח את כל העדה ואומר להם דברי ליצנות

כל הלילה

לך תתמודד עם משה רבנו

לא הוא יודע שהוא לא יכול עליו

אבל בליצנות הוא כן יכול וככה הוא שכנע 250 ראשי סנהדרעות

הכי גדולים בעם ישראל הלכו ונמשכו מול הגדולה והמעלות של משה רבנו

שהטיב להם והוציא אותם ממצרים וקרע להם את הים והביא להם מן והכול

עומדים ומזלזלים בו על ידי ליצנות ומתפתים

זה כוח הליצנות

זאת אומרת הוא היה פיקח וידע שבוויכוח הוא לא יוכל להכריע את משה רבנו

אז לכן הלך בדרך הקלה נשק הליצנות

רואים שזה טומאה, טומאה גדולה

וצריכים להיזהר לא להיות בחברת ליצנים

כי זה מושך

אנשים אוהבים לצחוק, לשמוח על חשבון אחרים

אתם מכירים את האנשים שעושים בדיחות על מגמגמים ועל כל מיני זה וזה וזה, וזה בעיה

הרמחל הקדוש במסילת ישרים העריך לבאר את קושי הלצון והשחתתו הרבה, ואומר כך

ותראה קושי הלצון והשחתתו הרבה

כמו מגן משוח בשמן שמשמיט ומפיל מעליו החיצים ומשליך אותם לארץ,

ולא יניחם שיגיעו אל גוף האדם.

ככה הלצון

בפני התוכחה והמרדות.

בליצנות אחת, בשחוק אחד, מפיל אדם מעליו ריבוי גדול של התעוררות והתפעלות.

משלם מתעורר ומתפעל בעצמו.

מדי ראותו או שומעו עניינים שמעירים אותו לחשבון נפש, לפשפוש במעשים.

בליצנות מפיל הכל לארץ ולא יעשה בו שום רושם כלל.

מסיים המסילת ישרים, ולא מפני חולשת העניינים,

ולא מפני חסרון הבנת הלב,

אלא

מפני כוח הלצון ההורס כל ענייני מוסר בירה.

כתוב שליצנות אחת

דוחה

אלף תוכחות.

מה זה תוכחת?

תוכחת זה מלשון ויכוח, הוכחה.

באים ומוכיחים אותך

על דברים שאתה עושה לא בסדר.

אז לדוגמה מסבירים,

בא אדם ומוכיח לך דבר מסוים במופת

שלא ניתן לערעור, שזה ברור שמה שהוא אומר, כמו שתיים ועוד שתיים זה ארבע, שזה ברור לכל העולם,

ככה הוא מוכיח לך דבר מסוים.

בא עוד אחד

ומוכיח לך את אותו דבר

מה שהוא מוכיח לך בדרך אחרת, שגם עליה אי אפשר לערער,

כמו שלוש ועוד שלוש, שש.

בא עוד אחד,

מביא לך הוכחה לדבר המדובר,

מה זה הוכחה אחרת מהשניים הקודמים,

כמו ארבע ועוד ארבע שווה שמונה.

באים אלף וכל אחד מביא לך הוכחה, זאת אומרת,

יש לך

אלף הוכחות

שמה שמדברים איתך זה אמת לאמיתה,

בסוף יבוא הליצן וידחה את כולם בליצנות אחת.

זה הכוח של ליצנות.

זה הכוח של ליצן.

המשגיע הרבים, מתתיהו סולומון,

זכר צדיק וברכה,

המשיל את זה

שהמשל,

אם המגן המשוח הוא נפלא ומדויק,

שלא,

לא בלבד שהחיצים לא פוגעים בגוף האדם,

הם גם לא נחים על המגן, לא נתקעים בו,

אלא נופלים לארץ מבלי להתקרב אל האדם.

לעיתים קרובות אדם שומע דברי תוכחה,

לא ניכר בו עדיין רשומם,

ובכל זאת הם עושים רושם קל,

אבל ברבות הימים הם השפיעו עליו, כמו טיפות שנופלות על אבן לאט לאט עד שחודרות.

כבר אמר האדמו״ר מקוץ, זכר צדיק וברכה,

שאמרה תורה והיו הדברים על לבביך.

מה הפירוש?

לא תמיד הם נכנסים ישר ללב,

אבל הם מצטברים פה,

עד שיום אחד, כמו שאומרים, נפל האסימון,

רק הכל נכנס לתוך הלב.

אבל אם אתה שומע ליצנות, הם מסלקים לך את כל הדברים שגם על לבביך.

ולא יעשה עליך רושם הצטברות הדברים שהיו אמורים להשפיע עליך בהמשך.

המשגיא הרבי שלמה וולבה, זכר צדיק וברכה, מסר פעם שיחה מוסרית,

שהשפיעה מאוד על השומעים.

אחרי שהוא סיים, ניגש אליו אחד המשתתפים ואמר לו,

זאת הייתה שיחה חזקה כל כך,

היא חייבת להשפיע על נפש האדם.

אי אפשר לדחות את השיחה הזאת שאמרת עכשיו.

אמר לו המשגיא, טעות בידך.

את השיחה הכי חזקה

אפשר לדחות בשלוש מילים.

אתה יודע מה הוא אמר? זהו, זהו.

זהו. הוא שם לך טמבל, כאילו זה, צוחק עליך,

אתה בכלל לא מתייחס אפילו לכלום. לא, הוא אמר רק

שלש פעמים.

זהו.

הוא אומר, ככה אפשר לדחות.

שיחה הכי חשובה.

זה כוח הליצנות.

במילה קלה ניתן להדוף דברי תוכחה ומוסר.

הליצנות

לא רק מונעת אדם מלקבל תוכחה, גם אוטמת לו.

הלב מלהבין דברי תורה ולא רק זה גם אם למד תורה על ידי ליצנות הוא יכול לאבד את מה שלמד

יש לזה מקורות

במשלי אומר שלמה המלך ביקש לץ חוכמה ואין

אומר האיבן עזרא זכר צדיק ברכה בעבור שהוא מתעסק בליצנות

לא יכול ללמוד חוכמה

לא נכנס שום דבר

בספר קו הישר פרק י״ב

בואו ראה מה מצינו בכתבי הקודש לחסיד רבנו חיים ויטל

זכר צדיק ברכה

הוא אומר ככה בעניין השגתי שאלתי את נשמתי והייתה משיבה לי

שאתענה ארבעים יום רצופים בשק ואפר

אחר כך אתענה שני וחמישי ושני תמיד עד תשלום

שתי שנים ומחצה

ואז אני אשיג השגה גמורה בלתי שום ערבוביה של סטרה אחרה

וכה אמרה לי הנשמה שלי

אחר שאתנהג חודש אחת שלם בשק ואפר ותענית

אז תתחיל ההשגה

באופן שלא יצא מפי שום נדינות של ליצנות חס ושלום

ולהתנהג בתכלית החנבה והשפלות

ואחרי התחנית שלושה ימים רצופים בשק ואפר

אהיה זוכה לבוא לידי רוח הקודש

ואחרי שתי שנים ומחצה אשיג השגה גדולה

אז רואים שהתנאי להשיג

השגות גדולות כאלה בלי שום נדנות של ליצנות

זה תנאי בתוך כל מה שיעשה כל מה שנאמר

אבל אם יהיה לו ליצנות אחת מאבד הכול

לא יאומן

במדרש

על הפסוק לריח שמניך טובים

דרשו חכמים

מה השמן הזה כוס מלא שמן

בידך

ונפל לתוכו טיפה של מים

יוצאת כנגדה

טיפה של שמן

כך אם נכנס דבר תורה לתוך הלב

יוצא כנגדו דבר של ליצנות

אבל אם נכנס ללב

דבר של ליצנות

יוצא כנגדו דבר של

תורה.

יש לנו כוס מלא שמן,

זה שופך טיפה של מים,

אין מקום.

מלא, כל הכוס.

אז הטיפה האחת דוחה טיפה אחרת.

מה היא דוחה?

מה שיש בכוס. מה יש בכוס?

שמן.

אז היא דוחה.

יש לך תורה בפנים מלא, גדוש.

נכנס לצנוד, דוחה כנגד זה תורה.

אם יש בלב שלך ליצנות,

אתה מכניס תורה, זה דוחה ליצנות.

חכמים מדברים, מלמדים אותנו דבר נפלא,

אבל למה הם בחרו דווקא שמן ומים?

גם אם אנחנו נמלא כוס במים

ונשפוך לבפנים מיץ תפוזים,

כל טיפה של מיץ תפוזים תוציא מים,

או הפוך.

למה מדברים דווקא משמן ומים?

אלא, שמן אינו מתערב בשום משקה.

והטיפה יוצאת.

כנגד טיפת המים זה שמן זך וצלול.

כמו כן בדברי תורה.

כשנכנסים ללב האדם דברי ליצנות, יוצאים נגדם דברי תורה.

לא דברי תורה שמעורבבים בדברים בטלים.

אלא דווקא דברי תורה הזכים בטהורים. ככה אתה מפסיד.

זאת אומרת,

כוח הליצנות להוציא מהאדם תורה טהורה בלי שום תערובת.

סולת נקייה של תורה לשמה.

עד כדי כך.

וזה מה שמפסיד הליצנות לאדם.

הגמרא במסכת עבודה זרה, יח אומרת,

אמר רבי אלעזר, כל המתלוצץ ייסורין באין עליו. אין דבר כזה שהוא לא יבוא עליו ייסורין.

אמר רב קטינא,

כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין.

אם אדם רואה שמתמעטים המזונות, שיבדוק אם הוא מתלוצץ.

כי זה הבטחה.

מי שמתלוצץ, מזונותיו מתמעטין.

רבי שמעון בן לקיש אומר, כל המתלוצץ נופל בגיהנום.

ורבי תנחום בר חנילאי אומר,

כל המתלוצץ גורם קליה לעולם.

בספר אור לציון,

עמוד רנח,

הרב בן ציון הבא שאול זכר צדיק וברכה מוסיף,

מי שיש בו מידה רעה זו של ליצנות,

גורם לעצמו כל מיני רעות וייסורים.

ועלינו לדעת

שזה לא בגדר עונש בלבד,

אלא זה חסד השם יתברך

שמביאים עליו ייסורים במזונות מתמעטים,

כי זה מועין לשבור ולבטל את מידת הליצנות,

כי אז הוא דואג לפרנסה,

או שבאה עליו מחלה מסוכנת,

או שאר מיני ייסורים,

ומחסדי השם יתברך כדי שיתעורר

וישוב מדרכו הרעה,

שתוביל אותו לאבדון.

זו המטרה שיצעד בדרך הטובה.

ויש כאן מסר חד ופשוט,

למה לחכות עד שיבואו ייסורים

ושאר מרעין בישין?

אפשר להתעורר ולתקן את הנפש,

מהמידה הרעה הזאת, וזה תלוי רק בנו.

טוב, נביא מכתב

מרבנו החפץ חיים בחודש אייר תרפח.

הנה רבים שאלוני,

הרי אנו מאמינים ברוך השם בהשגחתו הפרטית,

שהוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים,

וכל,

כל הסיבות והמאורעות המתהווים בעולם,

הן ממש הן.

ואם כן, מה זאת עשה אלוהים לנו?

הלא בימינו נתרבו סיבות ומאורעות נוראות שלא נשמעו כמותן בעולם,

ובוודאי שהשם צדיק בכל דרכיו,

ולא חשוד שעושה דין ולא דין.

אם כן נחקור,

בשל מי הרעות הללו עלינו?

כל עם ישראל טובע בים צרות ומצוקות,

בחסרון פרנסה נוראה למאוד.

אמנם, כאשר נתבונן ונעמיק בדברי החכמים, נמצא את הסיבות שגרמו לכל הצרות והמצוקות שאנחנו סובלים.

ואהבים מאמרים אחדים

שמראים בעלין

שבדין

באות עלינו כל הצרות.

חכמים בעבודה זרה יח אומרים,

אמר רבי אלעזר, כל המתלוצץ,

ייסורים באים עליו.

רב קטינא אמר, מזונותיו מתמעטין.

אומר רשי, הקדוש ברוך הוא, שהוא פותח יד לזון את הכל,

מושך אותה מן הליצנים.

רבי תנחום בר חנילאי אומר שגורם קליה לעולם.

רבי אלעזר אומר, תחילתו ייסורים.

בסופו כל היום.

רואים כמה גדול כוח הליצנות?

מלבד העונש הנורא לאדם בעולם הבא,

כל העונשים האלה הם בעולם הזה.

וזה בוודאי רק התחלה לעונש בעולם הבא.

והוא ממשיך וממשיך, החפץ חיים, לדבר בעניין הליצנות ותולדותיה.

נסיים בשני סיפורים.

שהם ידועים

מגדולי ישראל,

ונקבל השקפה על הליצנות.

סיפור זה סופר מפי הרב שך, זכר צדיק לברכה.

הגאון רבי עקיבא איגר, זכר צדיק לברכה, הגיע יחד עם בנו

לבית אבי הנערה,

עליה דובר נכבדות עבור בנו.

בעל הבית שוחח עם הבן לטהות על קנקנו.

נו, בסוף השיחה שואל אותו הגאון, רבי עקיבא איגר,

את האבא של המדוברת,

מה אתה אומר על בני?

עונה לו האבא בחיוך של שביעות רצון,

הלוואי שגם המחותן ימצא חן בעיניי, כמו שהחתן מוצא חן בעיניי.

שואל אותו רבי עקיבא איגר, ולמה אני לא מוצא חן בעיניכם?

לא, לא, סתם התבדחתי, זה היה ליצנות בעלמא.

האמת, אני מעריך אתכם מאוד מאוד בכל ליבי.

הזדעק

הגאון רבי עקיבא איגר ואמר, ליצון?

עם ליצים אני לא רוצה להשתדך.

קח, ועזב את הבית, והחבילה נתפרדה.

שמעתם?

עוד הוסיף, הרב שך, וסיפר

על השאגת אריה.

שני בחורים באו להיבחן

כדי לזכות בשמיכת חכמים מגאון הדור.

בחן אותם

ואמר שהם עברו את המבחן.

שמחה גדולה הייתה.

הוא היה שבע רצון מהידיעות שלהם,

והביא לשולחן לחיים.

השאגת אריה בעניותו לא מצא מעט משקה חריף,

לא מצא רק מעט משקה חריף וביצים מבושלות.

מזונות ודברי מאפל לא היה לו.

טוב, הניח את המשקה.

שבע ביצים על השולחן,

הוא שואל אותם, השאגת אריה אומר להם, על מה נברך תחילה?

אחד הבחורים השיב לו בהלצה,

ודאי שעל הבצע.

למה?

אומר, יש פסוק מפורש.

בפרשת לך לך כתוב,

והאי מקדם.

ביידיש,

והאי זה הביצים,

כי האשכנזים לא אומרים והאי,

והאי לא יכול להיות ביצה,

אבל והאי זה ביצה,

אז הוא אומר בהתלוצצות, מביא פסוק,

כאילו כתוב בתורה ביידיש שהביצים קודמות.

הזדעזע שואלת אריה לצונוס,

לצונוס,

ביטל את השמיכה.

לא נתן לו שמיכת חכמים, לא ראוי להיות רב.

שמעתם?

רואים פה כמה כוח הרסני של ליצנות והפסד גדול,

מי שמידה זו שולטת עליו,

וצריך להתבונן לעשות הכול, שבפורים ובאדר,

מקום שמרבים בשמחה, שיהיה שמחה של תורה,

בשמחה של מצווה,

וחלילה לא הוללות ולא ליצנות ולא על חשבון אחרים.

כלל וכלל זה איסור גמור.

איסור.

לא תונוי שתעמיתו, לא לצער יהודי, לא לבייש אותו, לא כלום.

אוי ואבוי.

לכן,

מי שמישם, מי שמישם, מי שמישם,

מי שמישם, נכנסה.

מי שמישם, מישם, מישם,

מי שמש, מי שמש, מי שנכנס עדה,

איי איי איי,

מי שנכנס, נכנס עדה,

מערבים בשמחה,

מי שנכנס, נכנס עדה, מערבים בשמחה.

שיהיה לכם יום טוב,

יום של שמחה,

חודש אדר,

תורה, מצוות, חסדים, השתבח עבור

הרי אני מכוון וקיים, מצוות חכמים דאורייתא, בשמחה דאורייתא,

גומל נפשו נשחסת דאורייתא, כבד את אביך ואת אימך דאורייתא,

לעסוד נא התרו על הקדוש ברוך הוא, ולעסוד נא התרו על התנא הקדוש,

שיהיו שפתותיו דאורייתא.