בנתיבות החיים - נה | הרב שמעון משה חי רחמים

 

- - - לא מוגה! - - - 

השם נעשה ונצליח, היום נעסוק בספר נתיבות חיים,

שלום בית,

הוא הנכס והאוצר.

היהלומים שומרים עליהם בשבעה עיניים.

מי שיודע את ערכם, יודע אף להיזהר מהם או בהם.

גם שלום בית הוא יהלום יקר מאוד,

יש לשמור עליו בשבע עיניים.

אדם פותח עסק

לא מסתפק בפתיחת העסק בלבד,

אלא הוא עומד מקרוב ומביט על כל הנעשה בו ומשגיח עליו יומם ולילה.

כך צריכים בני הזוג אף הם להסתכל על חיי הנישואים שלהם.

עליהם להשקיע מחשבה מרובה כדי שיעלו על במותי ההצלחה.

שלום בית אינו דבר המובן מאליו,

יש להשקיע בו מחשבה ומעשים.

המעשים וההנהגות של בני הזוג הם אשר יקבעו את מידת שלום הבית שלהם.

עד כמה חיי הנישואים שלהם תקינים,

בית בריא הוא בית שיש בו שלום בית.

בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה לו פלטין,

קרוי פלטין של מלך.

הוא לא בונה אותה

מדעת עצמו, אלא מדעתו של האומן.

האומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא

על פי שרטוטי אדריכלות,

פנקסאות שיש לו,

לדעת כיצד יעשה את החדרים,

ואך הוא יעשה חדרונים.

כך בנייתו של הבית היהודי צריכה להיות עם תכנון והכנה הראויה.

הבית מורכב מיסודות וקירות

המקיפים את יושביו מארבע רוחות העולם, ועליהם

מונח הגג, הקרוי בפי כל תקרה.

הגג

הינו בורא העולם.

בלעדיו הבית לא ייקרא בית,

היסודות הם דיני טהרת המשפחה,

והם הקירות,

הם ההנהגות שיש ליישם בבנייתו של הבית.

עיקריהן ארבעה,

עידוד,

שבירת המידות,

נתינה ודיבור.

על נושא הדיבור

איחדנו פרק בפני עצמו,

ויהי האדם לנפש חיה, בשיעורים הקודמים,

כיצד לדעת לדבר, על מה להגיב וכו',

וזאת מאחר שעיקר בניין האדם ותמצית מערכת

היחסים שבינו לבין הזולת תלויים בכוח הדיבור.

על האדם לדעת יסוד חשוב,

טרם יבוא לעיין בעיקרי הדברים.

כשם שמנהגו של עולם שאנשי משמר בצבא המלך מתרגלים

על דרכיהם ומתרגלים את

תרגוליהם

הצדעותיהם המדוקדקים כפי ציווי שרו של המלך, שר הצבא,

קודם שהתייצבו לפני המלך, ככה לאדם לדעת

שיסוד

כל תיקון המידות שלו תלוי בתרגולים מדוקדקים שהוא מקפיד לתרגל.

אל לו לאדם לחשוב שאינו מסוגל לתקן את מידותיו או לשנות את צורת דיבורו,

הדבר אך ורק תלוי בו,

או ליתר דיוק במידת ההרגל שמרגיל את עצמו כיצד להתנהג.

אדם המרגיל את עצמו לדבר בנחת או מרבה בנתינה חיובית

ושאר הדברים הנצרכים לחיי שותפות בין בני זוג,

גם אם מטבעו הוא אינו כן,

הרי שההרגל הזה הופך עם הזמן לטבע שני.

הדבר הנוסף,

עידוד.

עידוד הינו הכוח של החיים.

מה מעניק לאדם כוחות נפש להתמודד עם קושי חייו?

אדם מגיע לביתו אחר יום קשה ומפרך,

ביום שלמחרת הוא אמור לחזור ולהתמודד פעם נוספת עם קשייו המפרכים.

מהיכן הוא שואב את כוחותיו?

התשובה היא עידוד.

עם ישראל במצרים סבל משפלות העבודה מתישה ומפרכת,

ולא זו בלבד,

אלא ילדיהם אף היו נתונים במצב של סכנת נפשות.

חייהם היו תלויים להם מנגד.

מה נתן לעם ישראל את הכוח להמשיך ולהתמודד

ולצלוח את קושי החיים?

רבותינו ענו תשובה מפורסמת,

על פי הגמרא בסוטה יא,

בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו אבותינו ממצרים.

בשעה שהיו הולכות לשאוב מים,

הקדוש ברוך הוא היה מזמן להם דגים קטנים בקדיהן.

הן שואבות מחצה מים ומחצה דגים,

ובאות ושופטות

שתי קדרות, אחת של חמין ואחת של דגים,

מוליכות אצל בעליהן לשדה,

ומרחיצות אותן,

וסחות אותן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן.

והאנשים במצרים היו שרויים בייאוש עמוק,

האור לא נירף בקצה המנהרה.

או אז קמו להם נשות ישראל ונשאו בגאון את לפיד החיים.

בעוד שהמצריים שמו להם מטרה לשבר את רוחם של עם ישראל.

עמדו הם הנשים,

נשות החיל מולם, ועודדו את בעליהם.

הכניסו בלב בעליהן תקווה, אמונה בה' יתברך,

ובמעשיהן זעקו את זעקת החיים אין ייאוש.

ומה היה שכרן?

התורה אומרת,

ויעש את הכיור נחושת ואת קנו נחושת במראות הצובעות אשר צבעו פתח אוהל מועד.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה במדרש בתנחומא,

פרשת פיקודי אותת,

בנות ישראל היו בידן מראות

שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עיכבו מלהביא

אל בית המקדש,

אל המשכן, סליחה, והיה משה מואס בהן,

מפני שעשוי נייצר הרע.

אמר לו הקדוש ברוך הוא, אלו חביבין עלי מן הכל.

שעל ידיהם העמידו נשים צבאות רבות במצרים,

שישה בקרס אחת,

ונעשה כיור בסופו של דבר מהם,

כי דרכו לשים שלום בין איש לבין אשתו.

העידוד פירושו הערכה.

אישה מכינה ארוחת ערב לבעלה,

עמלה שעות,

מסדרת את הבית,

והיא יושבת ומצפה לבעלה.

הבעל מגיע אחרי יום,

מפרך לביתו,

הוא עייף ורעב,

ומול עיניו ניצבת לו ארוחת דשנה וערבה.

הוא משביע את רעבונו,

והאוכל ערב לחיקו, אשתו מסתובבת סביבו.

אך הוא לא שם לב שאשתו מחכה לתגובה,

לאיזה מילה טובה.

אחרי הארוחה הוא מודיע לה, אוי,

מפהק, אני עייף.

ובאמירת לילה טוב הוא הולך לישון.

כך מסתיים לו יום עגום בחיי הנישואים שלהם.

אישה מעין זו מאבדת את כל רצון,

הרצונות והשמחה

כדי להכין אוכל ליום המחרת.

ברם,

לו היה הבעל ניחן בחוכמה,

במשפט אחד הוא יכל לכבוש את ליבה

ולקנות את כל עולמה.

מאוד טעים, אשתי היקרה, מיוחד,

וזה הכל.

העידוד נותן לאדם כוחות נפש,

להמשיך הלאה.

הגמרא שואלת,

נשים במה היא זכיין? נשים במה הן זוכות?

עונה הגמרא בכך שהן מביאות את בניהן לקרוא במקרא בבית הכנסת,

ושולחות את בעליהן לשנות, ללמוד תורה, בבית הכנסת,

וממתינות לבעליהן עד שהן בעליהן.

חיים מבית המדרש, גברה בברכות י״ז.

ולכאורה מקשים רבותינו מה מיוחד בכך שהן ממתינות מילא לשלוח את הבנים,

לשלוח את הילדים ללמוד תורה, לשלוח את הבעלים ללמוד תורה. אה, הבנו,

גדולה מעלתה של התורה,

הם זוכים בכך שגם היא מקבלת שכר,

אבל בזה שהן ממתינות לבעלים שיעזבו

את התורה ויחזרו בחזרה הביתה,

עד שיבואו מבית המדרש.

מה הדבר המיוחד בכך?

מתרצים המפרשים,

זה בא ללמד אותנו

שזכות האישה בלימוד התורה של בעלה הוא אך ורק עודות לעידוד שהיא מעניקה לו.

כמה נחמד לחוש שמישהו מצפה לבואנו,

ומה מאכזב

להגיע לבית שלאיש לא אכפת אם הגעת או לא הגעת?

לבית שכולם ישנים בו.

כותב הרב נתקלו עיניו במדבקה שעליה כתוב משפט מיוחד,

החיוך הוא פס עקום שמיישר הכל.

החיוך הוא פס עקום שמיישר הכל.

משפט כזה מתמצת את כל הנושא הקשור להנהגה

שבין אדם לחברו ובין איש לאשתו.

מה נעים כשמחמיאים לנו שאנחנו חכמים ויפים ומוצלחים,

אלופים, מבורכים וכולי?

ומה נעים כשדעתנו חשובה בעיני השני?

וכשאומרים לנו שאנחנו מיוחדים,

אז מדוע להימנע מלומר זאת?

מדוע לא להרבות בשבחים ולא לומר לאישה את מיוחדת?

האוכל שלך מיוחד, תודה.

ומאידך,

מדוע האישה שוכחת

לחייך

ולקבל בסבר פנים יפות את בעלה?

למה לא לשדר לבעל שהוא חשוב בעולמה

והחכם בעיניה?

החוסן והגב של המשפחה

בעבור התא המשפחתי הוא הכל.

במילים פשוטות ובמעט חיוך ניתן לקנות אף עולם ומלואו.

עם מעט מאמץ ותשומת לב ניתן להשיג הצלחות וברכות,

ואת שלום הבית

שעליו נאמר במדרש רבה שיר השירים א',

אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך עם המעשה באותו בני זוג שחשבו להתגרש

בזמן רבי שמעון ברוך הוא חי שלא היה להם ילדים.

וזהו שורש עיקרי לבניין עדי עד של הבית היהודי.

הדבר הרביעי הינו שבירת המידע.

עוצמה שלא נראית כמותה.

השטכניות נוהגות לומר אין זוג מתאים, יש זוג מותאם.

כשרוצים להתאים מכסה לסיר,

צריך לשייף פה, להשחיז שם,

או אז מקבלים מוצר עם גימור מושלם.

גם בחיי הנישואים צריך לוותר,

ובשום פנים ואופן אסור לעמוד על המגיע לי.

על בני הזוג לשבור את המידות,

כי אדם שמעביר על מידותיו,

אך ורק הוא נקרא אדם חזק ועוצמתי.

הקדוש ברוך הוא נתן מתנה נפלאה נקראת לנו בשם תפילה.

מתנה שכל-כולה רחמים וחסדים עבורנו, עבור האדם.

דרכים רבות לתפילה, ולכל אחת מהדרכים יש את המיוחדות שלה.

אך יש דרך אחת המובילה את התפילה היישר

למעלה אל כיסא הכבוד,

בלי טחנות ביניים.

הדרך

הזאת נקראת בפי כל שבירת המידות.

החז״ל הקדושים מספרים לנו מעשה על רבי אליעזר, שירד לפני התיבה ואמר 24 ברכות ולא נענה.

לעומתו ירד רבי עקיבא אחריו

ואמר אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא עתה.

אבינו מלכנו למענך רחם עלינו מיד ירדו גשמים.

והיו תלמידי הישיבה מרננים.

יצתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה,

אלא מפני שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מידותיו.

המקור לכך, תענית כה.

אדם שמשבר את מידותיו יש בכוחו להבקיע שחקים בתפילתו,

וכפי שאומרים בתהילים קד,

למד, סליחה,

קרוב אדוני לנשברי לב ואת דכא רוח יושיע.

כל בוקר אנחנו מזכירים את זה.

נשברי לב אין הכוונה היא רק לנדכאים,

אלא אף לאותם ששוברים את מידותיהם שמקורם הוא בלב

ומכניעים את עצמם.

ויש בכוחו של המעביר על מידותיו לא רק להוריד גשמים ולבטל גזרות,

אלא אף לעשות שלום בית

ולבנות בית.

כיוצא בזה הגמרא במסכת בבא מציאה,

פג מספרת על רבה ברבר חנן

ששברו לו הסבלים חבית של יין

ולקח מהם את

את גלימתם כדי לפרוע את מחיר החבית של היין.

ובאו ואמרו הסבלים לרב את המעשה.

אמר לו, תן להם בחזרה את גלימותיהם.

אמר לו רבא בר בר חנן,

וכי

כך הדין?

אמר לו, כן,

שנאמר למען תלך בדרך טובים.

ומיד קיבל עליו את הדין והחזיר את גלימותיהם.

אמרו לו,

עניים אנחנו,

וטרחנו כל היום,

ואנו רעבים,

ואין לנו דבר.

אמר לו רב, לרב בר בר חנן,

לך תן להם שכרם.

אמר לו, וכי הדין כן?

אמר לו, כן,

שכן נאמר, ועורחות צדיקים תשמור.

וממעשה הזה למדים אנחנו עד היכן מגיעה לה המחויבות של האדם לשבור את מידותיו ולנהוג עם הזולת לפנים משורת הדין.

על אף שמשורת הצדק והדין עם הנפגע ברם, עליו לנהוג לפנים משורת הדין

ולשבר את מידותיו ולהידבק בדרך טובים.

ולא זו בלבד,

אלא עליו לדאוג לרווחתו של השני גם במחיר הצדק ההלכתי,

כדי לשמור את אורחות הצדיקים.

וכך אמרו חז״ל בגמרא בבא מציע, דף למד,

ועודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.

דרשו רבותינו, ואת המעשה זה הדין, אשר יעשון זו לפנים משורת הדין.

דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין.

אמרה הייתה שגורה בפיה

של אישה צדקת, עליה השלום,

והיא טומנת בחובתה חוכמת

חיים רבה.

קודם הנישואין צריך להסתכל בשתי עיניים.

אחרי הנישואין צריך לסגור עין אחת,

ואז להסתכל.

הכוונה הייתה, קודם הנישואין יש לבדוק היטב עם מי עומדים להינשא.

אך אחר הנישואין אין לדקדק עם בן או בת הזוג על כל דבר,

ואף אם נראה כי אין היא מתנהגת או הוא מתנהג,

כפי הציפיות

המצפים זה מזה, יש להעלים עין ולחפש את הנקודות החיוביות שבהן.

שכן זאת

יש לזכור כאשר מעלימים עין מבלי למצוא נקודות חיוביות על הזולת.

לא רק שלא פותרים את הבעיות,

אלא בסופו של דבר התוצאה עלולה להיות הרת אסון.

כששומרים דברים בלב,

לבסוף יימצא הקש שישבור את גב הגמל.

הכל ייהרס ויסתיים בחירה.

מהדקות האחרונות,

טרם תחילת השיעור, קיבלתי טלפון

מאחד האברכים בבני ברק

שהילדה שלו ירדה לשפוך זבל

ואחת השכנות

התבטאה על עדה פלונית.

הבת הזדעזעה, הגיעה הביתה והיא סיפרה לאבא ולאימא

את מה שהיא שמעה ואמרה להם, כמובן שלא קיבלתי לשון הרע.

הוא מיד התקשר אליי

ושאל אותי האם יש חובה למחות על פי ההלכות שמופיע בספר חפץ חיים.

ואמרתי לו שהמחיה שהיא תמחה היא תהיה בחוכמה.

כיצד?

שהילדה הזאת הקטנה תכתוב מכתב

לאותה פלונית

ובמכתב היא תציין שהיא מאוד הזדעזעה מהדיבור שלה ובגלל שהיא

מכירה אותה ודואגת לה וכולי וכולי, שזה לא על פי התורה ועל פי הדין

היא מאוד מקווה שהיא תבקש סליחה

ולהבא לא תדבר, תקפיד מה שנקרא בלשונה.

ואכן,

בכוח אדיר היא ניגשה אליה אחרי שהיא כתבה את המכתב

והגישה לה את זה ואותה פלונית הזדעזעה מהמכתב

והגיעה לבית שלהם כדי להתנצל ולהגיד שהיא מקבלת על עצמה בזכות ילדה קטנה צדקת

לשנות את מידותיה,

לשנות את דרכה ולא לדבר חס וחלילה רע על שום עדה בעולם.

אנחנו רואים איזה פעולה קטנה של ילדה קטנה,

כמה היא יכולה להשפיע.

יכול להיות שאם היא הייתה מבטאת

את הבקשה שלה או את האימרה שלה או את התוכחת שלה בצורה אחרת,

לאו דווקא שהיא הייתה מקבלת, אולי היא גם מתנגדת,

אולי גם מואסת בה,

אבל זה שבר את ליבה וכל כך נהניתי מהדבר הזה,

אז יישר כוח.

ונמשיך. חיי הנישואים גדושים בהרפתקאות וניסיונות.

החיים מורכבים מבכי לצד שירות.

מדי יום ביומו עלול האדם להיקלע למצבים קשים ולא נעימים. הוא צודק.

וגם היא צודקת.

אך התביעה היא כלפי האדם היא לא להיות צודק,

אלא להיות חכם וחסיד.

לעשות את הדבר המוצדק הוא אמנם צדק,

אך אינו חסידות.

חסידות אמיתית היא שבירת המידות.

לנהוג לפנים משורת הדין,

כדי שגם הקדוש ברוך הוא י...

הנהג עמנו לפנים משורת הדין.

הדברים נוקבים ומחייבים.

הגמרא בחגיגת דף ד'

כותבת על רב ביבי בר אביי,

שמלאך המוות היה מצוי אצלו,

והיה מספר לו על הקורות אותו.

ופעם סיפר לו מלאך המוות,

שהוא אמר לשלוחו ללכת ולהביא את נשמתה של פלונית,

והלך והביא את נשמתה של אחרת.

טרם שהגיע זמנה

של זו להיפטר מן העולם,

והסיבה שהורם מזלה של זו על שום שלא נזהרה לשמור את עצמה בשעה שהייתה מכבדת את התנור.

שאל רב ביבי את מלאך המוות,

מה הוא עושה עם אותם השנים שהייתה זו צריכה לחיות?

ענה לו מלאך המוות,

כי השנים הללו ניתנים לתלמיד חכם שמעביר על מידותיו.

וביאור הדברים הוא כך,

תלמיד חכם אמור לעסוק בתורה ובמצוות,

ובכל יום להיות בגדר של מוסיף

והולך חוכמה על חוכמתו, יראה על יראתו.

על כן השנים היקרות הללו ניתנות לו,

ואף אם נגזר עליו בתחילה שיעמוד בקיצור שנים לאחר שהורם מזלה של זו,

מעניקים לו את חייה

כדי שיעסוק באותן שנים בתורה ובמצוות.

וברם,

מדוע אפוא העדיפו להוסיף את השנים הללו דווקא לתלמיד חכם המעביר על מידותיו?

מדוע לא הוסיפו לסתם תלמיד חכם המוגדר כמטמיד גדול?

השם לילות כימים בלימוד התורה,

או לתלמיד חכם העוקר ערים בסברותיו,

או הבקיא בכל הוויות אבייבר הבא?

ומדוע מוסיפים דווקא את השנים הללו לזה שמעביר על מידותיו?

אלא, רבותיי, מונח כאן רעיון עמוק.

התורה אינה כחוכמה חיצונית,

כדוגמת בגדו של אדם שבכל עת הוא מסוגל לפשוט אותו מעליו.

התורה היא משולה לדברי מאכל ומשקה,

הנכנסים לתוככי גופו של האדם והופכים להיות חלק שאיננו נפרד מעצמיותו.

כיצד ניתן לבחון את האדם? עד כמה תורתו משפיעה על אורחות חייו ומהותו הפנימית?

המבחן הוא עד כמה הוא מעביר על מידותיו.

אדם המעביר על מידותיו,

אות היא כי תורתו תורה פנימית היא,

תורה שהפכה אותו לאדם של צורה הנקרא יהודי אמיתי.

ברם, אדם הלומד תורה הכי חיצונית בלבד,

שאין בכוחה להשפיע על פנימיותו כלל,

זו אינה תורת חיים, אלא בגדר של חוכמה כחוכמות חיצוניות.

על תורה מעין זו אמרו חז״ל באבות אבותיי,

אלף

הוא דהשתמש בתגה חלף,

המשתמש בכתרה של תורה,

כמו אדם שמשתמש בכלף,

בכליו, חולף ועובר מן העולם.

כך מסביר במקום רבי עובדיה מברטנורא.

נהוג בעולם לסווג את המידות לשני חלקים, מידות רעות

לצד מידות טובות.

וברם האמת היא שהמידות עצמן כולן טובות,

שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לטובתו של אדם ברא,

אלא שהדבר תלוי מתי ואיך משתמשים בהן.

במקומה הנכון ובמידתה המדויקת היא מידה טובה,

ושלא במקומה הנכון ושלא במידתה המדויקת, הרי היא מידה רעה.

לדוגמה הקנאה,

אמרו עליה שהיא מוציאה את האדם מן העולם,

אבות דלת,

ומאידך

כתבו רבותינו קנאת סופרים תרבה חוכמה.

ועוד מובא במדרש בתהילים ל״ז אילולא הקנאה אין העולם עומד,

ואין אדם נושא אישה, ואינו בונה בית.

דהיינו, הדרישה מהאדם היא לדעת מתי

ואיך להשתמש במידות.

וזאת ועוד,

במקום אחר מצאנו, ואיחר ליעקב וירב בלבן.

המדרש אומר בדרך שבח,

קפדנותן של אבות, ולא ענוותנותן של בנים.

ואילו במקום אחר, התורה מספרת לנו על הוויכוח

שהתנהל בין יעקב ובין רחל אימנו.

אמרה רחל, הבה לי בנים,

ואם אין מתה אנוכי, ומה עונה לה יעקב?

ויחראף יעקב ברחל ויאמר,

התחת אלוהים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן?

על פניו יעקב צודק,

וכי עליה לדעת שהוא תחת

אלוהים.

אולם חזל,

בבראשית רבה עין א',

מאירים את עינינו,

באומרם כי בשמיים הקפידו על יעקב אבינו.

ויחר אף יעקב ורחל ויאמר,

אמר לו הקב' ברוך הוא, כך עונים את המעיקות?

חייך שבניך עתידים לעמוד

לפני בנה.

עשרת השבטים יעמדו לפני יוסף.

וכיוצא בזה מבאר המהרשה בחידושי אגדות מסכת ברכות דף ה',

על דברי הגמרא, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר רע,

שלפי המשמעות רוגז הוא מלשון כעס,

כי הרוגז והכעס הינם המידות הרעות

ומביאות את האדם לידי חטא,

ועל כך אמר כי במקום

הזה מידות הרוגז.

כי במקום הזה מידת הרוגז טוב.

דהיינו שירגיז האדם את יצר הטוב על יצר הרע כדי שיוכל להילחם בו ולנצח אותו שלא יחטא.

יוצא לנו אפוא שמחד גיסא מידת החרון והכעס הינן מידות רעות ומאידך גיסא.

טובות הן, אלא שהכל תלוי ביחס לאיזה עניין משתמשים בהן.

המוסר הגדול נלמד ממעשה יעקב ורחל,

שבחיי הנישואין לא מספיק להיות צודק,

אלא צריך גם להיות חכם.

כך עונים את המעיקות

ושאמרו רבותינו,

בבא מציאה נט, לעולם יהיה אדם זהיר בהונאת אשתו,

שמתוך שדמעתה מצויה, הונאתה קרובה.

עד היכן מגיעה החובה לשבור את המידות?

ניתן ללמוד זאת מהגר שפחת אברהם אבינו.

הפסוק אומר, ויאמר,

הגר שפחת שרי, אם היא זה בת ואנה תלכי, המלאך אומר לה.

ותאמר, מפני שרי גברתי אנכי בורחת.

והם דברים עצומים.

לו יצוייר שאדם

חברו השפילו ברבים ופוגע בו מדי יום ביומו,

לאדם כזה קשה יהיה לשבור את מידותיו ולדבר בשבח חברו.

אולם אצל הגר רואים אנו ההפך.

עת ששאל אותה מלאך השם מאיחן בת ולאן תלכי,

היא עונה, מפני שרי גברתי אנכי בורחת. היא לא מלכלכת עליה.

וזאת לאחר שהכתוב מעיד שהסיבה שהיא ברחה אל המדבר,

השומם היא משום ותעניה שרה,

שרי.

ואף על פי כן עדיין הגר קוראת לשרה בשם גבירתי.

לשון כבוד.

כמה מדהימים הדברים הללו. לא מדובר בשפחה פשוטה,

אלא באישה שהייתה בעברה בת

מלך מצרים,

ביתו של פרעה.

היו ימים, והיא זו שנהיית

במקום שפחה,

במקום, סליחה, במקום גבירה שפחה.

בעתיד הקודם היא הייתה גבירה בביתו של מלך, בת של מלך,

וכעת הינה משועבדת.

עבודה קשה משפילה את מנת חלקה,

ובסוף

רבותינו מספרים לנו על שרה שהכניסה בה עין הרע בעיבורה של הגר,

והפילה את עוברה, כפי שכותב רשי הקדוש.

ולמרות כל זאת ממשיכה הגר לכנות אותה בתואר כבוד,

גברתי,

וממשיכה להתייחס אליה כראוי למעמדה.

אין פלא שאישה כזאת

רגילה הייתה לראות מלאכים ואף לדבר עמהם.

כדבר איש אל רעהו מבלי שתתיירא מהם.

וכפי שאמרו רבותינו בבראשית רבה מ״ה מנוח,

אמר לאשתו מות נמות,

כי אלוקים ראינו.

והגר שפחת צרי רואה חמישה מלאכים בזה אחר זה ולא מתיירת מהם.

ולא זו בלבד,

אלא שהמשך הדו-שיח שבין הגר למלאך

מצווהו עליה דבר מפליא,

הנוגד את כל כללי ההיגיון, שוב היא אל גב ירתך

והתענית תחת ידיה.

דהיינו המלאך משכנע אותה לחזור כי שווה לה לסבול את כל העינוי והצער,

שכן שכר עצום יהיה לה בכך

בתמורה למעשה שהיא תעשה.

ויאמר למלאך ה' הרבה הרבה את זרעך ולא ייספר מרוב.

רואים אנו מכאן שהסיבה שזכתה הגר

לבין שממנה ייוולדו צאצאים אשר לא ייספרו מרוב

היא הייתה מפני ששברה את מידותיה והייתה מוכנה לסבול את הצער של והתענית תחת ידיה.

זוהי עוצמה של שבירת המידות.

אם כן, איפה כיצד שוברים את המידות?

הגמרא בברכות כב מספרת על מעשה באחד שטבעה אישה פלונית לדבר עבירה.

אמרה לו, ריקה,

יש לך ארבעים סיעה שאתה טובל בהן?

מיד פירש ממנה

וכיוצא בזה מצאנו מקור אחר בגמרא במנחות מ״ד.

על אחד שהלך לקרחי הים לעשות מעשה של איסור עם אשת איש,

וקודם שבא לעשות המעשה באו ארבע הציציות שלו וטפחו לו על פניו

ונשמט בבהלה ולא עשה עבירה.

מה טומנים לנו מצבים שכאלו בחובתם?

באותה שעה שליבו של אדם תוקפו

לעבור עבירה, חושיו נפגעים.

עבירה שהוא להוט אחריה מסמט לו את עיניו והוא חדל מלראות ולחוש.

הוא מדרדר עלי תהום,

רגע לפני הוא עוצר משהו בעדו ומונע אותו מלהמשיך ולהיות אסור באזיקים.

בחבלי היצר,

המשהו הזה קרוי בשם התבוננות.

כשאמרה לו אותה אישה ריקה,

יש לך ארבעים סאה שאתה טובל בהן, הוא התעורר מהתרדמת

וחזר לעצמו.

שבירת המידות

נעשית אך ורק באמצעות ההתבוננות.

אפילו רגע קט של התבוננות יש בו בכדי לעצור מלאך גדול כמו יצר הרע.

אדם שכועס על אשתו, באותם רגעים הוא שוכח אפילו את עצמו.

ועל אחת כמה וכמה את אשתו.

בעיניו עומד רק דבר אחד, פורקן עצביו.

תכליתו של הפורקן חורבן.

מה ניתן לעשות במצבים מעינינו?

פשוט לעצור את מרוצת החיים.

העצירה של מרוצת החיים מביאה אותו לידי התבוננות,

לידי שבירת המידות.

על אחדים מגדולי ישראל מסופר שהיו נמנעים מלומר את אשר על ליבם.

רק אחרי שלושה ימים

מתוך תקווה שאחר שלושה ימים התמונה תהיה ברורה ופחות מכעיסה,

וייבכחו לראות עד כמה מתעתע בהם היצר הרע להכשיל אותם.

הדברים נוקבים ומחייבים אותנו.

בקודש הקודשים היה מונח ארון ברית אדוני,

שמעליו היו שני קרובים בדמות תינוק ותינוקת.

ומדוע תינוק ותינוקת?

התינוק בשנותיו הראשונות דומה למלך.

כולם רצים סביבו, דואגים לשלומו,

ויותר מכל, על כל שטות צולחים לו.

על אף היותו בוכה ומיילל,

על אף שהוא מלכלך ומטנף,

אף על פי כן לא מקפידים עליו כלל.

אחרי הכל,

מדובר בתינוק.

כך צריכים להתייחס אל בן הזוג.

התינוק מלמד אותנו ללמוד כיצד לסלוח.

עלינו ללמד את עצמנו לראות את החיים במבט נכון,

לתת לכל דבר את ההיבט האמיתי שלו.

ובהקשר לכך, סיפר לי אחד המשמשים

של כבוד קדושת האדמו״ר מאמשינוב.

שליטא.

מעשה שיש בו לחזק את הדברים הללו.

עיקר תוכנו של המעשה היה כך.

כידוע,

קבלת הקהל אצל האדמו״ר נעשית בדרך כלל בביתו.

באחד הפעמים בערב שבת קודש,

בשעה שהייתה בתו של האדמו״ר שוטפת את מרצפות הבית,

הגיעו מספר אנשים להתייעץ עם האדמו״ר,

ומחוסר תשומת לב לכלכו את הרצפה

שלפני רגע קט נשטפה.

בתו של האדמו״ר התלוננה לרבנית,

כיצד הם אינם שמים לב שהרצפה עודנה רטובה?

ומששמע האדמו״ר את דברי בתו, אמר לה, מעתה שטיפת הרצפה תהיה ביום חמישי.

והוסיף השמש ואמר לי שמאז הנהגת האדמו״ר בבית הייתה שגם אם לא הספיקו לשטוף את הרצפה

ביום חמישי,

מוטב שתישאר הרצפה מלוכלכת ובלבד שהנשמה תהיה לבנה וזכה.

וזוהי הנהגה שמוטלת על כל יהודי ויהודי ליישמה.

הדבר האחרון, נתינה על כל פשעים תכסה אהבה.

התורה מצווה אותנו, ואהבת את אדוני אלוהיך.

בכל לבביך ובכל נפשך ובכל מאודיך

לעשות את דבריו מאהבה.

אינו דומה העושה מאהבה לעושה מיראה.

העושה אצל רבו מיראה, כשהוא מטריח עליו,

מניחו והולך לו, כך כותב רשי בדברים ו'.

והיה אם נאמר לאדם לאכול חצילים, הוא יתנצל בפנינו ויאמר, אני לא אוהב חצילים.

האם יעלה על דעתנו להכריחו לאהוב חצילים?

ודאי וודאי שלא.

אם כן, כיצד נכריח את האדם לאהוב את בורא העולם?

אך כיצד אפשר לחנכו לקיים מצוות מתוך אהבה ולא מתוך ייראה?

הווה אומר, אך ורק על ידי הנתינה.

יש דרכים רבות לעורר אדם לאהוב את בורא העולם,

כמו לדוגמה שיראי האדם עד כמה משפיע עלינו הקדוש ברוך הוא שפע של רחמים וחסדים,

יביט על הניסים והנפלאות שעושה עמנו בכל יום ויום,

אולם דרך זו אינה מחזיקה מעמד להרבה זמן.

מאחר שהיצר הרע מלומד בשכנועים ומקהה את הרגש,

ומי שמתרגלים לחסדים ולרחמים פשוט לא שמים לב אליהם.

ולא עוד, אלא שהיצר הרע מקרר את התפעמותו של האדם נוכח פלאי הבריאה ואומר לו,

כי מה שעיניו רואות אינו אלא טבע ולא נס.

ומכאן שההתפעלות מהבריאה ומהניסים המתרחשים בה אינם

האמצעי היחיד להגיע למידת האהבה לבורא.

וכמו שמצאנו שבני ישראל במדבר,

אף על פי שראו ניסים בעיניהם,

בכל זאת נכשלו לא אחת במידת האמונה והאהבה אל הבורא יתברך.

ומשום כך ישנה עצה חזקה בעלת עוצמה אדירה,

הנקראת נתינה.

לביעורן של הדברים, האדם מורכב מגוף ונשמה.

הגוף נמשך למקורו, הקרוי אדמה.

הארציות, החומריות, הן שורש של רצון לקבל שבאדם.

אבל הנשמה אינה כן.

היא מואסת בכל ענייני העולם הזה, ואינה מוצאת מנוח כלל,

אלא בדברים הקשורים אליה ברוחניות,

שהם כלל העניינים הרוחניים.

כל מהות המושג רוחניות הינה נתינה.

בורא עולם הוא מקור על כל השפע המאצילו אל הבריות.

הקול שלו ומשלו אנחנו נהנים וחיים.

הוא מקור אבי אבות הנתינה.

הנשמה, שהנה חלק אלוקה ממעל,

גם היא שואפת להיות דומה לבוראה.

מה הוא רחום, אף אתה רחום וכו'.

ומשום כך אינה מוצאת לה מנוח, אלא רק כשהיא נותנת.

מכאן שבעדם שני ניגודים גם יחד.

מחד, האדם רוצה לקבל, ומאידך, הוא חפץ אך ורק לתת.

הרצון לקבל מעניק לו הנאה רגעית בלבד,

אך אינו ממלא כלל את סיפוקו.

ברם, הרצון לתת ממלא את שביעות רצונו ומשרה בו הרגשה של נועם ושמחה,

נתינה זו נקראת אהבה.

בעולם המודרני, בו אנחנו התרגלנו לחיות סביב האני,

השאיפות והרצונות של האדם הם להשיג כמה שיותר תענוגים,

ריגושים לעני שבו.

עד כדי כך נתון האדם תחת ממשלת האני,

עד שהוא נהיה אטום עבור האחר, דהיינו לזולת.

דרך חיים זו נטלה מהאדם את אחת הרגשות העזים ביותר, והיא האהבה.

במקום לאהוב את הזולת ולעשות למען האחר,

מורגל האדם עוד בהיותו ילד לאהוב רק את עצמו,

את העני, ואט-אט,

שלב אחר שלב, רבים מאבדים את רגש האהבה.

אהבתם לזולת קיימת רק במידה אם היא מניבה תועלת עבור העני שבהם.

והנה,

כאשר ציווה הקדוש ברוך הוא לבחור למלחמת מדיין אנשים צדיקים,

כפי שכתוב בפסוק,

החלצו מאיתכם אנשים לצבא,

לתת נקמת השם במדיין וכו'.

הרבי מקוצק,

זכר צדיק לברכה, מבאר את הפסוק כך,

החלצו מאיתכם, חלצו את עצמכם מן האני שאיתכם,

ורק אז תהיו בגדר אנשים לצבא, דהיינו אנשים שאפשר לצאת עמהם למלחמה.

הדברים נכונים אף לנושא הזולת,

אהבת הזולת.

רק הנתינה שהיא כל-כולה למען הזולת, ללא נגיעות וללא האני תוליד בעדם רגש של אהבה לזולת.

האם פעם שאלתם את עצמכם מדוע האם אוהבת את בנה?

מדוע היא מוכנה להקריב את חייה למענו?

מהיכן נובעים להם רשפי האהבה העצומים הללו?

אהבה זו נובעת מנקודה מרכזית ועיקרית אחת,

נתינה ללא נגיעות.

האם נושאת את עוברה תשעה חודשים,

מגנה עליו,

חשה את פעימותיו,

נתינה זו מולידה בה את כוח האהבה.

בכוח האהבה יכול אדם לסבול סבל רב,

ולשאת על כתפיו משא כבד מאוד, הרבה מעבר לכוחות הטבעיים.

כאן אמר על יעקב אבינו,

ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים,

ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה.

כאשר האדם רואה אישה המנקה לכלוך של תינוק,

המעשה לה לזרה,

מלמד הדבר שאינה אמו של התינוק.

מאחר שהאם מרוב אהבתה לבנה אינה מרגשת כלל קושי מיוחד במעשה הזה.

זהו כוח האהבה כפי שביטאו הבעלי המוסר.

בספר החינוך מצוות את זין כתוב

יסוד חשוב ומפורסם

אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.

להרגיל את עצמך בעשיית פעולות חיצוניות, יש בהן יכולת

להשפיע גם בסופו של דבר על הלב,

דהיינו הפנימיות.

ולפיכך התורה מצווה אותנו לעשות מעשים שתכליתם לעורר את הלב לאהוב את בורא העולם,

וככל שתהיה הנתינה קרובה אל האדם ושייכת לו,

כך תגדל עוצמת האהבה.

בברכת שים שלום שבתפילת שמונה עשרה אנו אומרים,

אהבה וחסד,

ולא בכדי,

אהבה אמיתית שורשה ומקורה בחסד של אמת.

חסד ללא שום נגיעות כלל.

חסד ללא רצון לקבל.

רק הנהגה שכזו מצמיחה באדם רגשי אהבה עזים ללא גבולות.

הדבר הקרוב ביותר אל האדם הוא נפשו.

את הדבר הקרוב הזה מצווה התורה למסור אך ורק לבורא העולם.

ואהבת את אדוני אלוהיך

בכל לבביך

ובכל נפשך ובכל מאודיך,

ככל שהנתינה תהיה מושלמת, כך תהיה אהבה מושלמת.

ולמעשה,

המצוות

כולן הן בגדר נתינה אחת גדולה.

תכליתם להביא את האדם לדרגה הגבוהה של נתינת האני לבורא עולם.

ולא בגלל שהקדוש ברוך הוא חפץ או צריך לזה,

אלא בגלל שהרי הכל משלו ומשלו אנו נותנים.

נתינה זו היא עבור טובתנו,

משאת נפשנו,

משום שהאדם בטבעו רוצה ודבק להידמות לקדוש ברוך הוא ולהידבק במידותיו.

קין והבל לא נצטוו להביא קורבן,

אלא הם עצמם התעוררו להבין כי נתינה היא דבר של הכרת הטוב לבורא עולם.

הם הבינו שעל ידי הקרבת הקורבנות זוכים להגיע למידת האהבה אליו התברך,

להיות קרוב אליו ולהידבק בו.

ומכאן מתורצת לה הקושייה מדוע שלח משה רבנו מרגלים לתור את הארץ,

אף על פי שידע שכוונתם רעה,

כפי שכותב רשי,

שהתפלל משה רבנו על יהושע,

שהקדוש ברוך הוא יאשיעו מעצת מרגלים.

אלא לפי האמור כאן,

אפשר ליישב קושייה זו ולומר כי משה רבנו ידע שכדי להחדיר בליבם של המרגלים את אהבת השם וארץ ישראל,

עליהם לעמול קשה כדי להשיג אותה,

ולשם כך עליהם לתת מעצמם ומכוחם למען הארץ,

כדי שהפעולות הללו ישפיעו על ליבם ויתעורר בהם אהבתם הפנימית אליה.

ולפיכך הכתוב מדגיש, ויעלו בנגב,

כי הנגב הוא מקום שהשמש לוהטת בו,

וחולות מדבר צורבים,

ומה עוד שהוצרכו לעבור בארץ ואף לשאת פירות כבדים.

כל המעשים הללו נועדו בין היתר לעורר במרגלים אהבה לארץ.

אולם למרות כל זאת,

אחר שחזרו,

נכשלו ודיברו רעה נגד הארץ.

הם חשפו אז את פנימיותם האמיתית, ולכך נענשו שנשתרבבה לשונם עד טבורם והיו יוצאים תולעים

עד שמתו.

ילד שאינו מסוגל לאהוב את הבית בו הוא מתגורר,

לאוריו עובדי העצות,

ישנה עצה מקורית לפתרון הבעיה.

עליהם להעניק לילד את האפשרות להשקיע ולתת מעצמו עבור הבית,

אם זה על ידי שייצבע את קירות הבית,

או שהשתתף בהחלטות הנוגעות לבית,

כשהמטרה היא להאהיב עליו את הבית על ידי הנתינה,

דהיינו להביא לתת משלו ומעצמו בשביל הבית, וממילא האהבה תתעורר בו.

ולא אחת פוגשים אנו ילדים שאוספים עצים לל״ג בעומר,

בתמימותם הם לא חסים אפילו על העצים שבגינה הציבורית.

היה פעם איש אחד שלא יכל לשלוט על רגשותיו,

ואף גער באחד הילדים שחתך ענף מעץ שבחצר המשותפת לכל דיירי הבניין.

ניגש אליו הילד, ובעיניים דומעות שאל אותו, מה עשיתי?

בסך הכל חתכתי ענף יבש מעץ הסרק.

והלא כולם אוספים עצים לל״ג בעומר.

ענה עלה אמת,

אבל את העץ הזה אני שתלתי.

אדם שעמל לגדל עץ

הינו משריש בלבו את האהבה אפילו לענפים היבשים שלו.

והדברים נוגעים אף לגבי חיי הנישואין.

התורה מצווה אותנו שאירע כסותה ועונתה לא יגרע,

שמות כא בכל נתינה ונתינה שהבעל נותן ומעניק לאשתו ודואג לצרכיה,

הוא יותר ויותר ויותר ויותר מחזק את הקשר ביניהם,

את האהבה ואת הרעות שביניהם.

אך ורק

על ידי כללים הללו

יכול האדם להשיג את השלום בית האמיתי.

ברוכים תהיו להשם.