ה'חפץ חיים' 'נדחי ישראל' פרק ה מעלת התפלה וחיובה | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נדחי ישראל החפץ חיים בו יבוהר גודל מעלת התפילה וחיובה.

ועתה נתחיל בעזרת השם יתברך לבאר את מצוות התדיריות

כי להן משפט הקדימה.

ונבאר תחילה גודל מעלת התפילה וחיובה.

אחר כך נבאר מצוות קריאת שמע ותפילין וציצית ושאר דברים התדירין.

ואחר כך יתר הדברים הנצרכים לענייננו.

כתוב בתורה,

בספר דברים יד א',

ולעובדו בכל לבבכם.

ואמרו חכמים זיכרונם לברכה,

איזוהי עבודה שבלב,

הווי אומר זו תפילה.

ואיך עובדים בלב?

לוקחים את הלב ועובדים איתו?

אלא זו תפילה, זו עבודה שבלב.

זאת אומרת, תפילה זה לא עבודת שפתיים.

זו עבודה שבלב.

וגודל מעלת התפילה,

דרך כלל,

הובא בגמרא, קדושה וברכות דף ל״ב,

אמר בלעזר,

גדולה תפילה יותר מן מעשים טובים.

שאין נחק גדול במעשים טובים

יותר ממשה רבנו.

ואף על פי כן לא נענה

אלא בתפילה.

זאת אומרת, אם היה לו מספיק מעשים טובים, היה בא מכוח מעשיו.

אבל הוא לא נענה אלא בתפילה

שנאמר

בדברים ג' אל תאסף דבר אליי עוד.

וסמוך לזה כתוב עלי ראש הפסגה.

זאת אומרת, שהקדוש ברוך הוא נענה לו. להכניס אותו לארץ, לא, אבל לראות את הארץ, כן,

עלי ראש הפסגה.

ואמר רבי אלעזר,

גדולה תפילה יותר מכל הקורבנות,

שנאמר, למה לי רוב זבחיכם?

וכתוב, ובפריסכם כפיכם,

כמה גדול כוח התפילה?

שהרי אמרו חכמים, זיכרונם לברכה,

יפה צעקה לאדם,

בן קודם גזר דין,

בן לאחר גזר דין.

בעיטא,

במדרש רבה, הפרשה תצווה על הפסוק,

קחו עמכם דברים ושבו אל השם.

לפי שישראל אומרים,

הנשיאים חטאו,

ומביאים קורבן ומתכפר להם,

אנו, אין לנו קורבן.

אמר להם הקדוש ברוך הוא,

דברים אני מבקש,

ואין דברים אלא תורה.

אמרו לו, אין לנו יודעים.

אמר להם, בכו והתפללו לפניי.

וכי אבותיכם,

לא בתפילה פדיתי אותם,

שנאמר, וייאנחו בני ישראל מן העבודה.

ובימי יהושע,

וכי לא בתפילה עשיתי להם נשיאים.

הווה,

אין אני מבקש לא זבח

ולא קורבנות,

אלא דברים שנאמר,

קחו עמכם דברים ושובו אל אדוני.

אז רואים מעלת

התפילה למעלה ממעשים טובים של משה רבנו, למעלה מכל הקורבנות.

ויהייתא במדרש תנחומה.

אין הקדוש-ברוך-הוא חפץ לחייב כל ברייה,

אלא מבקש שיתפללו לפניו ויקבלם.

ואפילו אין אדם כדאי לענות בתפילתו,

ולא כדאי שיענו לו בתפילתו,

והוא לא כדאי לעשות עמו חסד.

כיוון שמתפלל ומרבה בתחנונים,

אני עושה חסד עמו.

ככה מביא

מדרש תנחומה.

דהיינו, ככל שהאדם ירבה להתפלל לפני הקדוש-ברוך-הוא בתחנונים,

מובטח לו שה' יעשה איתו חסד, אף על-פי שהוא לא ראוי לענות בתפילה ולא ראוי לעשות לו חסד.

ויהייתא במדרש אגדת תהילים,

כשהיה דוד במערה בעת צרה,

ידע וראה שאין אדם עומד

לא בממנו ולא בגבורתו.

ומה הוא עומד עליו?

תפילתו.

שנאמר, קולי אל ה' אזעק.

זאת אומרת, כשדוד היה במערה בעת צרה,

ממון לא יכול להציל אותו,

וגבורה לא יכולה להציל אותו.

מה אציל אותו? אז זעק על ה'.

ועוד במדרש שם על הפסוק.

ה' אלוהים צבאות

שמעה תפילתי.

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל.

היוו זהירין בתפילה

שאין לך מידה אחרת יפה המנה,

שהיא גדולה מכל הקורבנות.

על כן צריך להיזהר כל אדם שלא לבטל חס ושלום שום תפילה.

ויהייתא בגמרא,

מעוות לא יוכל לתקון,

זה שביטל קריאת שמע של ערבית או של שחרית

או שביטל תפילה.

אומנם יש עצה שאם אדם, חלילה, איבד תפילה,

יכול בתשלומין,

ואם איבד תשלומין, הוא יכול לעשות תפילת נדבה.

זאת אומרת,

לנדוף תפילה, להגיד, הרי אני מתכוון להתפלל תפילת נדבה.

דהיינו, זה לא חובה ולא רשות נדבה,

ואז הוא צריך לחדש בה.

ואפילו אם בא לאיזה מקום

בין עובדי גילולים,

שכל ענייני הנהגת היהודים הם לזרע בעיניהם

ומתלוצצים מהיהודים ומדתם,

ולא יוכל להתפלל בבית עבודת גילולים,

אפילו האחר צריך להתחזק

שלא לבטל מצוות תפילה,

ולהתפלל בדרך

באיזה מקום.

דהיינו, אין שם לא מניין ולא בית-כנסת,

אז שלא יתבייש,

להתפלל באיזה מקום.

ואם לא יוכל להתפלל בדרך,

טוב הרבה שיסבול עלבון משיבטל מצוות תפילה.

זאת אומרת, אין לו מקום להסיט את עצמו הצדה ולהתפלל.

להתפלל אפילו במקום שרואים אותו ומלעיגים עליו.

והנה, בכתובים מצאנו אצל דניאל,

שאפילו בעת הגזירה שגזר דרייבש

המלך

שלא להתפלל

או לבקש שום בקשה,

כי אם ממנו,

ואם יעבור אדם על זה,

ישליכו לגובה ריאות.

היה דניאל

טומן עצמו בעלייתו,

והיה מתפלל שלוש פעמים בכל יום

נגד גזירת מוות.

בעל אחת כמה וכמה שלא לבטל, חס ושלום,

מצוות תפילה מפני חשש ביזיון בעלמא.

אז זאת אומרת, מה חשש

של ביזיון?

ודאי שלא.

אם במקום כזה של מסירות נפש לא ביטל דניאל,

הוא היה נחוץ מאוד לישראל, צדיק יסוד העולם.

אז כל שכן אנחנו.

בכל דברנו להיזהר אפילו שלא לבטל תפילת המנחה,

בכל שכן תפילת ערבית ושחרית.

מה מאוד צריך להיזהר שלא לבטל יותר, חס ושלום, בשום פעם?

כי לבד שמצוות תפילה היא בעצמה מצווה גדולה,

עוד תלוי בה מצוות עשה גמורה,

והיא מצוות קריאת שמע.

לכן הוא אמר לא לבטל תפילת מנחה

שאין בה קריאת שמע,

ובשחרית וערבית יש קריאת שמע.

אז כל שקל לא לבטל שחרית וערבית,

כיוון שתלויה בה מצוות עשה גמורה,

והיא מצוות קריאת שמע.

כי מי שמתפלל שמונה עשרה קורא גם כן קריאת שמע עם ברכותיה

לפניה ואחריה.

ובבוקר

בתפילת שחרית

יש גם מצוות תפילין,

שאם חס ושלום יתרפא מהתפילה

ממילא לא יקרא קריאת שמע ולא יניח תפילין.

בידו העונש הגדול שמגיע לאדם שאינו מניח תפילין,

כמו שנכתוב לקמן,

על כן השומר נפשו יישמר מזה מאוד,

והוא בכלל קרקפתא דלא מניח תפילה.

והנה עד כה דיברנו בעניין עצם חיוב התפילה.

עתה נדבר בעניין מעלת תפילה בציבור.

כי יש כמה אנשים שנקל בעיניהם, בעוונותינו הרבים, להתפלל ביחידי בביתם בכל ימותיהם,

מפני שאינם יודעים גודל המצווה שיש בתפילה בציבור.

על כן מצאתי עצמי כמחויב בדבר להעתיק לפני הכל

גודל המצווה שיש בזה.

בהרבה מקומות בספר הוא כותב, מצאתי עצמי מחויב בדבר.

אתם שומעים צדיקים?

מחויב בדבר.

מי חייב אותך? איפה כתוב שולחן רוח שאתה חייב?

אין דבר כזה. במקום שאין אנשים יהיה איש.

אם אין מי שיתריע ואין מי שיודיע ואין מי שיסביר,

אז אתה מחויב.

אז מצאתי עצמי מחויב בדבר.

אם אחד אחר לא קדם ועשה את זה ולא הפיץ את הדבר ברבים,

אז אני מחויב.

כל אדם מחויב.

מאיפה הוא מחויב? מהכרתו.

אם יש לו הכרה,

הוא מחויב, הכרה מחייבת.

אז מה הוא מעתיק לנו?

כי כשמתפלל האדם בציבור,

לבד מה שמתרומם בזה הרבה יותר, כבוד השם יתברך,

כי ברוב עם הדרת מלך

עוד הוא מקיים בזה עוד כמה מצוות רבות.

אמירת הברכו,

ברכו את השם המורך.

בעניית עמני יש מרבה וקדושה.

וכמה פעמים יש לו להגיד.

אמני יש מרבה.

מארבע פעמים קדושה.

וכמה גדול עניינם

ברוב חשיבותם בעיני המקום.

בעיני המקום ברוך הוא.

אתם יודעים שאלף פעמים ברוך הוא וברוך שמו זה כמו אמן אחד.

ואלף פעמים אמן זה כמו אמן יש מרבה אחד.

ככה זה.

ורוב חשיבותם בעיני המקום ברוך הוא,

שעל-ידי זה מתעוררת אהבתו לישראל ומזכיר גלותם

ומעורר גאולתם.

על-ידי זה מתעוררת

אהבתו לישראל ומזכיר גלותם ומזכיר גלותם ומעורר גאולתם.

נדמה לי אפילו

שאלף אמן זה כמו ברחו ואלף ברחו זה כמו ימי נשמה רבה. אני כבר לא זוכר את זה. צריך לבדוק.

הוא מזכיר.

על-ידי זה מתעוררת אהבתו לישראל ומזכיר גלותם ומעורר גאולתם.

וכן, איטא במדרש.

על-ידי זה מתעוררת אהבתו לישראל. שמעתם?

הוא מזכיר גלותם,

זה מזכיר שהם עדיין בגלות,

ומעורר את הגאולה

מזה שמתפללים בציבור.

ואומרים, אמן,

יהיה שמי רבה מברך, יהיה שמו הגדול מבורך לעולם ולעולם מעל מים. אנחנו רוצים.

אז זה מעורר את הגאולה.

וכן, איטא במדרש,

מובא בתניא רבתי,

ברוכים לי,

שמים וארץ ויורדי מרכבה,

אם תגידו לבניי

מה שאני עושה בתפילת שחרית

בשעה שאומרים לפני,

קדוש, קדוש, קדוש,

השם צבאות ולא חורץ כבודו.

ואם יש לפניו קדוש, קדוש, קדוש,

ואמני יש מרבה, מה קודם?

אמני יש מרבה.

ולמדו אותם

שיסעו עיניהם למרום

נגד בית תפילתם

וירימו עקבותיהם עם גופם

בשעה שמקדשין אותי,

קדוש, קדוש, להרים את העקב,

כי אין הנאה בעולמי

כאותה שעה שעיניהם נשואות בעיני,

ועיני נשואות בעיניהם.

ובאותה שעה אני אוחז בכיסא כבודי בדמות יעקב,

ומחבקה,

ומנשקה,

ומזכיר גלותם

וממהר גאולתם.

עד כאן לשון המדרש.

עוד פעם,

ברוכים לי שמים וארץ ויורדי מרכבה, אם תגידו לבני מה שאני עושה בתפילת שחרים, שעה שאומרים לפני, קדוש, קדוש, קדוש, השם צבאות,

ולמדו אותם שישאו עיניהם למרום נגד בית תפילתם,

וירימו חכבותיהם עם גופם,

בשעה שמקדשין אותי,

כי אין הנאה בעולמי כאותה שעה שעיניהם נשואות בעיני,

ועיני נשואות בעיניהם.

ובאותה שעה אני אוחז בכיסא כבודי

בדמות יעקב,

ומחבקה ומנשקה,

ומזכיר גלותם,

וממהר גאולתם.

עד כאן לשונו.

כי אם ישראל היו עושים תשובה,

מייד היו נגענים.

אז עם התפילה עושים תשובה, מייד נגענים.

כמה הוא צריך ממיליון וחצי, אה? כמו שאמרו. ממיליון וחצי, אה?

שתהיה בריא.

אבל צריך לעשות את זה כמו שהוא מתכוון.

יש כאלה אומרים את זה, אתה מבין, אמן,

אמן, אמן.

אמן שוה רבם, מה אמרנו לך?

ככה אומרים.

בלי כוונת הלב,

תפילה זה עבודה שבלב, לא בשפתיים.

זה לא להגיד,

זה בלב,

כשזה יוצא מהלב,

כל האומר ימיני יש מרבה בכל כוחו,

בכל כוחו,

זה בכל פנימיותו, בכל כוונתו,

נמחלים לעומנות של 70 שנה.

תאר לך מה הכוח של זה.

כל שכן מה הוא יכול לפעול בשביל ישראל.

וכעניין זה אמרו חכמים זיכרונם לברכה,

שנגלה אליהו הנביא לרבי יוסי

ואמר לו

כי בכל זמן שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים

אמן יש מרבם וברח,

הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר

אשרי המלך

שמקלסין אותו בביתו כך,

שמשבחים אותו כך בביתו,

דהיינו בבתי כנסיות ובתי מדרשות,

ומה לו לאב שהגלה בניו מארצם,

ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם.

מתי אשוב להיכלי?

מתי אקבץ את שארית ישראל בניי מבין האומות,

עובדי גילולים,

שיהיו מפארין

ומרוממין

את קדושת שמי הגדול?

ובזה סיום הלשון הזה מובא ברוקח,

בילכות ברכות.

עוד איתה בגמרא.

אמר רבי יהושע בן-לוי,

כל העונה אמן יהיה שמי רבה בכל כוחו,

חיינו בכל כוונתו, קורעין לו גזר דינו,

שנאמר בפרוע פרעות בישראל,

בהתנדב עם, ברכו השם.

ואמר שמעון,

דה אפילו יש בו שמץ של מינות,

מוחלין לו.

בזכות עמני יש מרבה בכל כוחו,

בכל כוונתו.

כי אם הוא אומר בכל כוונתו,

דהיינו בכל לבו,

בכל פנימיותו,

הוא רוצה שיתגדל שמו הגדול בעולם,

זה שורף

כל שמץ של מינות שהיה בו.

הם יוצאים למיני בהמשך. מה זה המינות?

מינות זה כפירה, אפיקורסות.

ומה מאוד צריך האדם להתחזק, לשמור, שלא לבטל אמירת הקדושה, והאמן יש מרבה.

יש תלמיד אחד,

חכם, אב בית-דין, שאני רואה אותו מתפלל בשטיבל,

וכל פעם שיש אמן, אם יש ברבה,

בזה הוא עובר מחדר לחדר

להגיד אתם.

דהיינו ידוע מה שאמרו החכמים, זיכרונם לברכה.

דלמעלה יש כמה אלפים, רבבות,

מלכי השרת שאומרים קדושה תמיד, בכל יום,

באימה וביראה.

בכל יום.

אתם שומעים?

למעלה.

יש כמה אלפים, רבבות, מלכי השרת,

שאומרים קדושה תמיד, בכל יום, באימה וביראה.

שמה זה באימה וביראה, במלוא משמעות המילה.

זה לא כמו פה.

אומרים ומסתכלים אחד על השני.

ואיתא בתנא דבי אליהו, פרק טז,

שיש 496,000 רבבות מלאכי השרת.

שעומדים לפניו

ומקדשים שמו הגדול בכל יום ותמיד.

מיציאת החמה עד שקיעתה אומרים קדוש,

קדוש, קדוש.

ומשקיעת החמה עד יציאתה אומרים ברוך כבוד אדוני ממקומו.

שמעתם?

496,000 רבבות.

מיליונים,

מיליונים,

מיליונים

אנשים הולכים לראות את המלכה,

גברת חרטה בארטה,

באנגליה.

אז יש לה מסדר שעובר לפני הארמון,

והם מסודרים ככה, ראם, טראם, טראם, וכל העולם באים לראות את החרטה בארטה,

ומתפעלים שמה מאיזה שניים כאלה שעומדים גבוהים,

ואתה יכול להרגיז אותם והם לא זזים וכו',

והעולם מתפעל.

אתם מבינים מה זה לעמוד במעמד כזה, לראות

מיליונים מיליונים מלאכים, כל אחד 75 מיליון קילומטר,

גובה, בהימה ויראה,

שמהבוקר עד הערב קדוש-קדוש,

ומהערב עד הבוקר, ברוך השם כבוד מלכותו.

וואי, וואי, וואי, וואי, ברוך כבוד השם במקומו.

אתם יודעים מה זה?

לראות כזה דבר.

וכמה יתבייש האדם בבואו לעולם העליון

ויראה את כל הרעש הגדול היוצא מאלפי רבבות מלאכים קדושים

שמקדשים ומשבחים שמו של הקדוש-ברוך-הוא,

שיצרם ובראם בחדווה ובשמחה.

שיזכור שכשהיה בעולם העשייה נתן לו הקדוש-ברוך-הוא את המעלה הגדולה הזאת

להקדיש ולפאר את שמו הגדול תמיד, בכל חטא, כצבא, מרום במרום,

והוא התעצל וביטל זאת בחפץ נפשו.

עצלן ובטלן.

לא רוצה להטריח את גופו

לבית-הכנסת ובית-המדרש,

להלל ולשבח בציבור את הקדוש-ברוך-הוא,

ומקפיד גם אם הוא מגיע לאחר,

בשביל לחסוך בזמן

ולצאת לפני

כדי להרוויח את העולם הזה.

ויש לו הזדמנות,

שעושים את זה ללא לאות

מלאכי השרת יומם ולילה,

ונותנים לו את האפשרות

להיות כעין זהה,

והוא לא מנצל.

כמה יתבייש שיגיע למעלה ויראה,

שעם הפה הקטן שלו

חיי יכול להלל ולשבח לקדוש-ברוך-הוא,

והקדוש-ברוך-הוא אומר,

ברוכים לי שמים בארץ ויורדיהם רכביים תגידו לבניי מה שאני עושה בתפילת שחר ובשעה שאומרים לפני קדוש-קדוש-קדוש-קדוש על עצמאות,

ולמדו אותם שיישאו עיניים למרום נגד בית-תפילתם וירימו עקבותיהם עם גופם בשעה שמקדישין אותי כי אין הנאה בעולמי, כי אותה שעה שעיניהם נשאות בעיני ועיני נשאות בעיניהם,

ובאותה שעה אני יוחס בהכסי כבודי בדמות יעקב,

ומחקקו ונשקו ומזכיר גרעותם מאר גאולתם.

כל זה בפה הקטן כשהאדם יכול להגיד את מה שאמרו.

וביותר מזה,

דאיתא מסכת חולין,

דף צדיק א',

דגם המלאכים

אינם זוכים כולם לומר הקדושה תמיד,

שיש שאינם זוכים לומר

רק פעם אחת בחודש,

ויש פעם

אחת בשנה.

יש שאומרים רק פעם אחת ביובל.

עיין בחולין,

דף צדיק א' במארשע,

ואליו,

שהוא מבני ישראל,

החביבין בעיני הקדוש ברוך הוא,

ניתן לו רשות

לאמור שבח הגדול של הקדושה

בכל עת,

כל ימי חייו,

ויצרו הרע, הסיתו לבטל את מעליו הזכות הגדולה הזאת שזיכה הוא הקדוש ברוך הוא,

להשליך מעליו את העיקר והגדולה

שהיה ניתן לו לעתיד לבוא

עבור עבודה הקדושה הזאת.

והוא משליך מעליו

את העיקר והגדולה

שהיה ניתן לו לעתיד לבוא עבור

העבודה הקדושה הזאת.

זאת אומרת, יגיע לכל אחד

שניצל בחייו את ההזדמנויות

שהיו פתוחות לפניו לשבח את הבורא בדרכים האלה,

מובטח לו שיהיה לו עיקר וגדולה לעתיד לבוא

עבור הקדושה הזאת.

וכידוע

שעל-ידי הקדושה שאנו מקדשים שמו הגדול,

ממילא מתקדש נפשנו גם כן.

מה זה ממילא? אתם יודעים מה פירוש המילה ממילא?

מה זה ממילא?

דרך אגב, לא.

לא.

לא.

מאליו.

ממילא מתקדש נפשנו גם כן.

אז מאליו

מתקדש נפשנו גם כן.

ורמו זה בתורה,

מה שכתוב

ונקדשתי בתוך בני ישראל,

אני, אדוני מקדישכם.

אז מתקדש,

גם

נפשנו מתקדשת באמירת הקדושה.

וזה רמוז בתורה,

שבה כתוב,

ונקדשתי בתוך בני ישראל,

אני, אדוני מקדישכם.

אז ונקדשתי זה בתוך בני ישראל.

גם בני ישראל מתקדשים.

ולבד כל זה,

אם יתפלל בציבור,

יתרבה לו עוד כמה עשיריות,

דהיינו עשיריות מצוות,

בכל יום

מאמינים שעונה על כל ברכה וברכה

ששומע

בהן 16 של ברכות השחר,

ועוד ארבעה מאמינים

עד 18 ו-19 אמינים של חזרת השליח ציבור,

ועוד כמה וכמה אמינים של הקדישים

שיש בכל תפילת ציבור.

לבד אמין יש מרבה,

שעולה קרוב ל-60 אמינים מתפילת שחרית לבד.

בגדול זכות השומר לענות אמין

על כל ברכה ששומע.

וכמו שאמרו החכמים, זיכרונם לברכה שעבור זה,

בעבור האמינים,

פותחים לו שערי גן-עדן,

שנאמר פיתחו שערים,

ויבוא גוי צדיק שומר אמונים.

אל תקרא שומר אמונים,

אלא שומר אמינים.

כי באמת מי שעונה אמין על כל ברכה כראוי אבל,

יש בכמה ברכות שבנויות על עניין העתיד,

כגון מקבץ נדחה עמו ישראל והמחזיר שכינתו לציון.

הוא חיה גוונה והוא עונה אמן,

אז מה פירוש המילה אמן בברכות כאלה?

שמאמן את דברי השם

ומצפה ושומר מתי יקוים זה.

והוא ממש, כוונת הכתוב, שומר אמונים.

היינו שהוא שומר וממתין על הבטחות הקדוש-ברוך-הוא, שנאמר עליהן, אין אמונה,

והיינו שמאמן לקיים את דבריו,

כפירוש רש״י שם בהאזינו, אין שם.

זאת אומרת, אמן מלשון

מאמן את דברי השם ומאמין בהם.

ויש מקומות שצריך להתכוון אמן, כן יהי רצון,

ופעמים אמן, אמת הדבר, אמן,

נכון הדבר.

תראו, יש סידורים שכתבו כבר את הפירוש לאמנים בסוף כל ברכה.

תשימו לב.

כן, בעבודת השם.

תביא לי רגע.

רבה.

אז בסוף הברכות

כתוב לדוגמה,

תשכון בתוך ירושלים, רק כשדיברת וכו'. בוני ירושלים, פירוש

אמת שאתה הוא בוני ירושלים,

וכן יהי רצון שתבנה אותם במהרה.

זאת אומרת, כשאתה אומר אמן, מכוון את שתי אלה.

את צמח דוד עבדך,

ברוך אתה השם, מצמיח קרן הישועה.

מה זה אמן? פירוש אמת שאתה מצמיח ישועה,

וכן יהי רצון שתצמיח לנו ישועה בקרוב,

וכן הלאה.

אז תשימו לב,

בסוף כל ברכה יש פירוש, כן, בשליח ציבור בחזרה.

וגם יש עוד מעלה גדולה שמתפלל בציבור,

שמתקבלת יותר התפילה.

אז מה המעלה היותר גדולה בתפילה בציבור?

שהיא מתקבלת,

כדאמרינן,

בברכות דף ח'.

מה זה שכתוב בתהילים סטר?

ואני תפילתי לך, אדוני, עת רצון.

אז אני מתפלל אליך, הקדוש-ברוך-הוא, בעת רצון.

אימתי עת רצון?

בשעה שהציבור מתפללים.

עוד היית שם שאין הקדוש-ברוך-הוא מואס בתפילתם של רבים,

שנאמר הן אל כביר ולא ימאס.

ורוצה לומר,

אפילו אם היא אינה על צד היותר נכון מכל מקום, כיוון שרבים הן,

זכותן גדול ואינה נמאסת.

אפילו שהתפילה לא הייתה כראוי,

אבל היא אינה נמאסת מצד הרבים,

שהזכות של הרבים גדולה.

ואם כן, בימינו שתרדת הזמן גדול מאוד ומי יאמר, זיכיתי ליבי

שאני מכוון בתפילה כראוי,

בוודאי צריך

להתחזק, להתפלל בציבור,

כדי שלא ידחו את תפילתו לחוץ.

אז זאת אומרת, אם אדם מתפלל לבד, זה בעיה.

למה?

אם הוא מתפלל לבד, מזכירים לו עוונותיו.

אם הוא מתפלל בציבור, הוא הרוויח.

יש על זה

ציור.

היה מלך שביקש

שכל אחד מנתיניו יביא לו בקבוק יין משובח

עד שעה 12 בצהריים ביום פלוני.

כל העם מקצה,

רץ וביא בקבוקים.

היה עני אחד,

אין לו כסף,

אין לו מה לאכול מים,

הוא בקושי משיג.

איך יביא לו יין?

לא ידע מה לעשות.

פתאום הוא רואה

חבר שלו עני, חוזר, מבסוט, אומר לו, תגיד,

איך אתה אוהב את היין?

הוא אומר, מאיפה יש לי?

אז הוא אומר, אז מה הבאת? אני רואה אתה מבסוט.

הוא אומר לו, אני הלכתי לקחתי בקבוק מים,

שמתי טיפה צבע אדום,

שמתי את זה עם כולם.

ההוא אמר, אם ככה גם אני.

אבל מה,

ההוא הביא את זה עם כולם,

אז רשמו שהוא הביא, אבל לא רשמו על הבקבוק,

רשמו שהביא.

וזה העני,

לא הביא.

יבדקו אחר כך את הרשימות, תראו שהוא חסר.

יוציאו אותו להורג.

רץ מהר, ערבב,

בא אבל איחר,

12 ו-3 דקות.

דופק, דופק, דופק, צוחקים אל מעלק, מה זה, מי זה? בא.

אמר, אני, אני, לא הספקתי, הבאתי יין.

אמרו,

זה אפילו איחר לא ויתר לתת למלך,

אשרה ואשרי חלקו.

המלך שאל, מי זה, מי זה דופק?

אמרו לו, בא אחד מיוחד, הביא עכשיו יין, אפילו כשהוא היה באיחור לא ויתר על הזכות.

אמרתם, זגו לי כוס.

שוטט.

הוא אמר, יאללה, תתלו אותו.

הבין את התרמית.

אז יש אנשים,

כשהם באים בתפילה, אפילו שום חרבש,

התפילה זה לא תפילה, זה הכול צבע עם מים, זה לא שום דבר רציני.

זה לא תפילה, זה רק

זה רק פטפוטי מילים.

פטפוטי מילים, פטפוטי מילים, פטפוטי מילים, יום, עושה שלום, זהו.

בכלל, לא יודע מה אמר, הוא היה בכלל בשוק, היה שם טייל.

כיוון שזה בא עם כולם,

אז זה נבלע.

הן אל כביר ולא ימאס.

אבל אם הוא מתפלל לבד,

או שהוא בא שלוש דקות אחרי זמן תפילה,

הוא דופק בשמים, רגע, יש עוד אחת.

יש עוד אחת, קבלו את שלי.

אומרים, וההה, מטריח,

לפתוח לו מחדש שערים.

בודקים את התפילה,

מזכירים לו עוונותיו.

וואי וואי וואי וואי וואי.

זה תפילה?

על זה הטרחת אותנו?

ביר ביר ביר ביר ביר ביר.

אז לכן תמיד אדם

התפלל בציבור.

והנה כל זה דיברנו לעניין תפילה בציבור

בכל ימי החול,

ובפרט ביום שני וחמישי

שקוראים בתורה.

בוודאי צריך האדם להתאמץ להתפלל בציבור כדי לשמוע קריאת התורה,

שהיא תקנת משה רבנו, עליו השלום,

כמו שמובא בגמרא,

בבא קמא פב,

וגם מובא בריש מגילה.

ואפילו אנשי הכפרים היו רגילים להתאסף בעיר ביום שני וחמישי

כדי לשמוע קריאת התורה.

זאת אומרת,

אלה שישבו בכפרים היו מגיעים עד לעיר. זה לא היה מכוניות ואוטובוס ואופנוע,

זה היה על חמורים וברגל.

ואם כן, כשהוא דר בעיר,

בוודאי שהחיום עליו להתפלל בציבור

כדי לשמוע קריאת התורה.

והיום במרחק פסיעות יש ליד כל אחד בית-כנסת.

ומי שמונע עצמו מלהתפלל בציבור שלא מחמת אונס,

הייתה במדרש כונן,

שגורם למעט העתרה של הקדוש-ברוך-הוא,

שהוא נברא מקדוש

ומברוך כבוד.

זאת אומרת, העתרה נבראת

ממה מקדוש ומברוך.

והאמן יהיה שמי רבה שעונים ישראל.

אז העתרה של הקדוש-ברוך-הוא מתגדלת בהתאם לזה.

וגם אמרו חכמים זיכרונם לברכה,

אמר רבי שמעון בן לקיש,

כל מי שיש לו בית-הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע

שאינו רוצה להיכנס לבית-חברו הדר אצלו,

שנאמר כה אמר השם על כל שכני הרעים

הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל.

ולא עוד,

אלא מי שלא מתפלל בציבור בבית-הכנסת,

גורם גלות לו ולבניו,

שנאמר הנני נוטשם מעל אדמתם.

וגם איתא בירושלמי,

כל מי שאינו נכנס לבית-הכנסת בעולם הזה אינו נכנס לבית-הכנסת לעתיד לבוא.

רבי אבו אמר דירשו השם בהימצאו.

היכן הוא מצוי?

בבית-הכנסת ובבית-המדרש.

קראו בהיותו קרוב.

היכן הוא קרוב?

בבית-הכנסת הוא בית-המדרש.

והנה, כל זה דיברנו אפילו כשיש מניין בבית-הכנסת,

והוא משמיט עצמו להתפלל ביתו היחידי, לא שהוא משלים עשירי,

אפילו שיש מניין.

ובפרט כשכולם משמטים עצמם, ובית-הכנסת נשאר סגור כל ימי החול.

בוודאי הוא עוון גדול.

כמו שכתוב בברכות ו', אמר הרב יוחנן,

בשעה שהקדוש-ברוך-הוא בא לבית-הכנסת ולא מצא שם עשרה, מייד הוא כועס.

כשנאמר, מדוע באתי ואין איש?

קראתי ואין עונה.

דוד של אבי, מנוחתו עדן,

מור אברהם,

היה אומר,

מדוע באתי ואין איש? איש?

אומן יהא שמר.

בואו מבורך. אין מי שיגיד איש.

מדוע באתי ואין איש?

כן, ויהיית בשולחן ערוך,

באורח חיים, סימן נו.

די במקום שאין מניין תמיד בבית-הכנסת,

כופין זה את זה בקנסות,

שיבואו תמיד מניין לבית-הכנסת כדי שלא יתבטא לתמיד,

כי זה כנגד התמידין, קורבן תמיד של שחרית ושל ערבית,

כי תפילות כנגד תמידין תיכנום.

בטעם, כי כיוון שיש מניין בעירם,

חלה עליהם חובת המצווה.

אם יש מניין של יהודים,

הוא רואה את גודל העניין שיש בזה.

דעיתא בגמרא,

יש מעשה נפלא שהיה,

מספר אנשים שעלו למטוס

והם פחדו שמי יאחרו מנחה.

אתם יודעים, החסידים ככה מחפשים, חיפשו מניין, עשו מניין בחוץ,

פספסו את הטיסה,

פספסו את הטיסה, והמטוס התרסק,

והם ניצלו

בזכות המנחה.

הוא רואה את גודל העניין שיש בזה. דעיתא בגמרא, אשר בילי עזר

בא לבית-הכנסת ולא היה שם מניין,

ושחרר את עבדו כדי להשלים למניין ועשרה.

ועתה, מפני שהוא מצווה לרבים,

לכך הותר לשחרר העמד בשביל זה, כך אומרת הגמרא.

וכמה גדול שכר האיש שדירתו במקום קיבוץ קטן,

דהיינו שיש מעט אנשים, כשהוא רואה לקבץ תמיד המניין,

שלא יתבטא לה תמיד,

כי אפילו מישהו, רק בעשרה ראשונים אמרו חכמים, זכרוננו, שנוטל שכר כנגד כל הבאים אחריהם.

קל וחומר בזה שהוא עמל לקבץ אותם גם כן,

שולח אס.אם.אסים,

מטלפן בבוקר ומעיר את האנשים לתפילה.

ואמרו חכמים, זכרוננו לברכה, כל המזכה את הרבים,

אין חטא בעל ידו.

וכל זה דיברנו בתפילות

בתוך משך הזמן המותר להתפלל.

ומי שמתפלל בנץ כמונו,

ובפרט כל יום,

מעלתו לאין שיעור.

חוט של חסד משוך עליו כל היום.

בתפילותיו נענות

ואינן נדחות.

ואם הוא עוד אומר שיעור לפני

ושיעור אחרי,

מחבר יום ולילה בתורה,

ועם התפילה בזמנה,

הקדוש-ברוך-הוא אומר לפי מליאה של מעלה, ראו בנייך, חביבי,

תראו, הקדוש-ברוך-הוא משתבח,

עזבו את השינה הבאה לעורכך, השכם להורגו.

במקום שהוא יהרוג אותך במיטה,

תשכם ותהרוג את היתר הרע.

אשריכם ישראל.

ואחרי הלימוד להגיד קדיש?

אין מעלה יותר גדולה.

לכן נאמר, רבי חנן יברקה שאומר,

רצה הקדוש-ברוך-הוא זכות ישראל לפיכך הרבה עם תורה מצוות,

שנאמר, אדוני חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר.

אמן!