מיהו המנהיג האמיתי? | הרב אמנון יצחק

בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירויח 

"וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (בראשית כט יא). 

פרש רש"י: 'בכה לפי שבא בידים ריקניות, שרדף אליפז במצות אביו להורגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו. 

אמר לו: 'מה אעשה לציווי אבא?' 

אמר לו יעקב: 'טול מה שבידי והעני חשוב כמת'. 

אליפז נשלח ע"י אביו עשו להרוג את יעקב דודו, וכשהוא מגיע לשם יש לו התלבטות, מה ההתלבטות? מאבקי נפש של אליפז, מצד אחד הוא רוצה את מצוות כיבוד אב ואם להרוג את הדוד, 'מצוות כיבוד אב ואם': להרוג את הדוד. אבל הוא נמנע מלהרגו כי הוא תלמיד של יצחק, הוא לומד בישיבה של יצחק, והוא מתבקש: 'להרוג את הבן של יצחק - ראש הישיבה!' מצד אחד אבא שלו עשו, מצד שני: הסבא שלו יצחק ראש ישיבה. ומאידך מצות אביו חזקה עליו, מתלבט ולא יודע מה לעשות? 

עד שנתן לו יעקב עצה: "טול מה שבידי והעני חשוב כמת". 

נו, אם רואים חבילה של כסף אז כל התירוצים מגיעים מיד... 

זו דוגמא ש:'אור וחושך משמשין בערבוביא בנפשו של אדם' אדם יכול לחיות כשאור וחושך משמשין בנפשו בערבוביא. מצד אחד הוא בנו של עֵשָׂו; 'עשו מכבד את אביו למראית עין, אך יוצא מן העולם הזה בסוף בלי שן ועין'.

 למראית עין: שהרי אמר עשו: "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (בראשית כז מא) הוא מכבד אב, הוא לא יהרוג את אביו ח"ו, 

אבל הוא הולך לישמעאל ואומר לישמאל: 'שיהרוג את אביו! "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי" הוא רוצה לקרב את מיתת אביו בשביל שיוכל להרוג את אחיו, ואז אם ישמעאל יהרוג את אביו, דהיינו; את אחיו, אז הוא יהיה 'גואל הדם' והוא יוכל להרוג את ישמעאל. ואם הוא יהרוג את ישמעאל אז הוא יכול בקלות להרוג את יעקב...! זה 'מכבד האב' עשו. כיבוד אב למראית עין. 

יש לו בן קוראים לו אליפז, גם הוא למד מאביו לכבד אב, אם אבא אומר: 'לרצוח!' אז כיבוד אב ואם קודם בעשרת הדיברות ל:"לֹא תִּֿרְצָח" (שמות כ יב) אז כיבוד אב ואם קודם לפי דעתו. 

איך אפשר?! 

אפילו אם אדם האבא יגיד לך לעבור על מצוה אחת מן התורה - לא שומעים לו! 

אבל ככה זה במשפחת עשו: 'כיבוד אב ואם למראית עין'. 

הרי שעם האור הגדול שבו שגדל בחיקו של יצחק, חושך נורא שׁוֹרֵה אצלו עד שמשום כבוד אביו בא לשפוך דם! והרי לא צורך לבוא על כך מצד הדין: 'שאם אומר לו אביו: 'לעבור על דברי תורה!' לא ישמע לו' שפשוט לכל בר דעת: שאין להרוג אדם משום כיבוד אב, ואעפ"כ הסכים אליפז לשליחותו ורדף אחר יעקב, ואף שמשך ידיו, עדין הוקשה לו: 'מה אעשה לציווי אבא?' 

ההלכה אומרת: שאם יש ריב בין הבן לבן חברו 

והאבא אומר: 'לא להשלים עמו'

- אין שומע לאביו אפילו בלהשלים. 

למה? "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח יט) צריך שיהיה שלום. אז כל שכן להרוג ובפרט את הדוד. אבל ככה זה במשפחת עשו - ראש כת הצבועים בעולם. 

אתם יודעים, היה לא מזמן רשע מרושע שונא ישראל, ימח שמו וזכרו! היטלר גם הוא היה מכבד מאוד בני אדם, גם אצלו היה הדיברה "לֹא תִּֿרְצָח" חשובה מאוד, רק "לֹא תִּֿרְצָח" - 'אדם' הוא אמר: 'ואלה שאני הורג אלה לא בני אדם! כי יש 'גזע הארי' זה הגזע שצריך להשאר בעולם, כל הנכים, הפצועים, השסועים, הבלועים, הלא נראים - אין להם מקום בעולם, הוא החליט: להעמיד גזע הארי, אז הוא אמר גם כן: "לֹא תִּֿרְצָח" - ודאי צריך לקיים! השאלה: מה? בני אדם. 

פעם מישהו כינה את הנצים: "חיות טרף!" 

אז יצאו נגדו בשצף קצף: 'איך הוא מעליב את החיות?! הנאצים היו הרבה יותר גרוע מחיות טרף! כי חית טרף - זה קיומה, זה חיותה היא אוכלת וטורפת רק כשהיא רעבה, אריה כשהוא שבע הוא לא טורף, רק כשהוא רעב זה לקיומו ככה ברא אותו הקב"ה. אבל הוא לא הורג להנאה, והם עשו זאת להנאה - אז הם היו גרועים מחיות טרף!! 'חיות אדם' הם היו! היה לכם שכל של אדם וטבע של חיה. 

זה פחות או יותר מה שהתהלך אצל עשו ואליפז... 

הוא אשר אמר הנביא: "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע יד י) כך אומר הושע הנביא. זאת אומרת רש"י מפרש: 'שבאותן דַּרְכֵי ה' אשר המה ישרים וצדיקים יֵלְכוּ בָם, פושעים יִכָּשְׁלוּ בָם, באותם מצוות שהצדיקים רואים בהם את האור, הרשעים נכשלים בהם והופכים אותם לחושך! וכמו שכאן שמצות כיבוד אב ואם היא מצווה חמורה מאוד, החמורה שבחמורות ב'מצוות עשה"! כיבוד אב ואם. 'והוקש כבודו לכבוד המקום' הכבוד של אבא ואמא הוקש לכבודו של המקום; שנאמר: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ יא) וכתוב: "וכַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ" (משלי ג ט) 

אז ההלכה אומרת: שאפילו כיבוד אב ואם עדיף מכיבוד ה'! במה? שאם אביו ואמו עניים ואין להם מה לאכול, אמנם הוא לא צריך לפרנסם מכספו, אבל הוא צריך לפזר על הפתחים להאכילם. זאת אומרת הוא לא יכול להשאיר את אביו ואמו רעבים. 

אבל את ה' כתוב: "כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ" אם יש לך הון כבד, אתה לא מחויב לחזר על הפתחים לכבד. זאת אומרת מי שאין לו מספיק כסף לא חייב להדר במצוות, הוא לא חייב לקנות אתרוג מהודר מאוד, ותפילין מהודרות מאוד, אם אין לו מעות, "כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ" אם יש לך הון - אז צריך לכבד את ה', אין לך הון אז אתה פטור. אבל במצוות "כיבוד אב ואם" אפילו אם אין לך ואין להם - תחזר על הפתחים להאכילם. 

אז רואים: שמצווה חמורה זו, אבל למרות כל זאת החושך שבאדם יכול להיכשל בעצמו ולהגיע לידי רציחה! להשתמש ב:'כיבוד אב ואם', ולהפוך אותו ככלי בשביל לרצוח בן אדם. 

'והיינו מה שאמר רבא: 'למיימינים בה - סמא דחיי, ולמשמאילים בה - סמא דמותא' (שבת פח.). זאת אומרת מי שמימין בתורה אז זה סם חיים התורה בשבילו, ומי שמשמאיל בה - זה סם המוות בשבילו. רש"י מפרש: "מיימינים בה" - שעוסקים בה בכל כוחם, כאדם העושה בימין שהיא העיקר'. אדם שהוא ימני - כל עשיתו בימין, והשמאל טפלה לימין ומסייעת מידי פעם, אבל העיקר זה הימין. אומר רש"י: 'מה זה מיימינים בתורה? אלה שעוסקים בה בכל כוחם!' אלה שלא שעוסקים בה בכל כוחם – אלה המשמיאילים. אלה שעושים עם התורה כדרך של טפל ולא עיקר, 'על הדרך' הם מוכנים ללמוד קצת, אבל העיקר שלהם שהם משמאילים.

 "בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד" (משלי ג טז) הפרוש הרגיל: בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד זה מי שלומד תורה שלא לשמה, זוכה ל: עֹשֶׁר וְכָבוֹד. אבל לפי מה שאנחנו נגיד עכשיו "למשמאילים" בה עֹשֶׁר וְכָבוֹד, אותם מענין העושר והכבוד, לכן הם משקיעים שמה יותר, אבל להימין בה בכל כוחם בתורה - זה הם לא עושים. אפילו ש: "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ". 

יוצא מכאן: שבשביל אלה שמשמאילים זה סמא דמותא! דהיינו; אצלהם החושך מרובה על האור, כיון שהתורה 'המאור שבה מחזירן למוטב' וכח התורה להאיר את נפשו של האדם, אומנם היא לא מגרשת את החושך מעצמו, כי החושך שנמצא בנפשו של אדם זה מהות בפני עצמה, וצריך לסלק את החושך בפועל, בעשיה, ולא ע"י לימוד התורה נכנס האור ומסתלק החושך, כי החושך הזה הוא לא 'העדר אור' אלא מציאות ממש! כמו שנאמר במצרים: "וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ" (שמות י כא) ניתן למשש אותו. כמו החושך שירד מן השמים וכיסה את ארץ מצרים, כך מדובר פה שיש בנפשו של האדם. 

והנה עמלק שהוא שורש הרע בעולם, נולד מאליפז בן עשו. עשו הרשע הוליד את אליפז, ואליפז הוליד את עמלק, יש להתבונן: על שום מה נולד מאליפז שגדל בחיקו של יצחק? ולא גדל משאר בניו של עֵשָׂו? למה עמלק יצא דוקא מאליפז שגדל בישיבה אצל יצחק? 

והגמרא מספרת: 'שתמנע אחות לוטן' היא היתה בת מלכים, היתה פלגש לאליפז, היא באה אל האבות אברהם יצחק ויעקב - ולא קבלוה; היא רצתה להתקרב, היא מאומות העולם והיא רצתה להתקרב והם עמדו על טבעה: שהוא גרוע! ולא רצו לקרבה. 

אמרה: 'מוטב תהא שפחה לאומה זו!' היא לא תעזוב את האומה הזו, היא רוצה להישאר בבית אברהם יצחק ויעקב, לכן היא מוכנה להיות שפחה לאליפז שהוא הבן של עשו שהוא הבן של יצחק, 'מוטב שתהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת!' אם היא היתה מתחתנת בעמים אחרים - היא היתה שמה גבירה, היא היתה מתחתנת עם בן מלכים! 

'בגלל שרחקו אותה האבות הקדושים - יצא ממנה עמלק שציער לישראל! מה הטעם? אומרת הגמרא: 'שלא היו צריכים לרחקה' (סנהדרין צט) זאת אומרת כיוון שדחקו בשתי ידים יצא מזה דבר גרוע ביותר שיצא ממנה עמלק. 

רואים מפה: עד כמה צריך להשתדל שלא לרחק אף אדם מלהתקרב אל התורה, ואפילו תמנע שידעו בטבעה האבות הקדושים שהיא לא מתאימה להתקרב לאומה זו, מכל מקום, כתוב בגמרא במפורש: שהם לא היו צריכים לרחקה. 

אז כל שכן כמה צריך לקרב את מי שהוא יהודי! וצריך לפעול בשביל להחזירו למוטב!! 

אבל נשאלת עדין השאלה: למה יצא מאליפז דוקא עמלק? 

ונראה: שדוקא משום שגדל בחיקו של יצחק, וזכה לתורה ועם זאת נשאר 'בן עשו' שהרי הלך לרצוח את יעקב אבינו, לכן נתהוה ממנו עמלק, שהרי התורה נעשית 'סם המות' שהוא גרוע יותר מאלו שלא למד תורה, שהערבוב של האור והחושך שבאדם - הוא הגרוע ביותר. תורה של יצחק עם דרך האבות של עשו ביחד יוצא עמלק. לא יאומן כי יסופר! אם לא היה לו שום שייכות לתורה - לא היה עמלק. אבל עם שייכות של תורה, עם שֶׂכל של תורה, עם חכמת התורה, אבל להשתמש אתה עם החושך שיש בנפשו של האדם, אז היא סמא דמותא, היא סם המוות. לכן 'למיימינים בה - סם חיים, למשמאילים בה - סם המות' "צַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" באותו "בָם". 

וכך הם דברי אליהו הנביא: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱ-לֹקִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מלכים-א יח כא). 

לא אמר להם: וְאִם הַבַּעַל הוא האלהים – כי הוא לא א-לקים... אלא אמר: וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו.

 זאת אומרת עדיף או להיות חרדי שומר תורה ומצוות – כראוי! או חילוני גמור, אבל באמצע 'פרווה' - אין דרך כזאת אצל אליהו הנביא! אין לפסוח עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים!! גם פה וגם פה, זה בחינה של 'עמלק' מעורבב... 

וכמו שכתוב בגמרא: 'אין עולם הזה אלא לאחאב בן עמרי, ואין עולם הבא אלא לחנינא בן דוסא, בינונים: אין להם לא עולם הזה ולא עולם הבא'. 

אחאב בר עמרי היה רשע גדול מאוד! נהנה מהעולם הזה כל מה שרצה. בלי שום נקיפות מצפון, בלי שום הרהור של תשובה, הוא נהנה מהעולם הזה, העולם הזה זה כמו אחאב בר עמרי. 

חנינא בן דוסא: לא נהנה בכלל בעולם הזה, הוא הבחינה שלו בעולם הבא גם בעולם הזה, שהרי: 'די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת' אפילו הנאת אכילה לא היה לו. זה עולם הבא! בכלל לא מחובר לחומר. 

אבל בינונים; אין להם לא עולם הזה ולא עולם הבא. למה? הבינוני רוצה ליהנות מהעולם הזה, 

אבל כל פעם הוא נזכר: 'יואו! אבל זה עברה - זה אסור תקבל עונש..!' 

אז הוא לא נהנה לגמרי. עושה מצווה – מרגיש: 'שהוא מפסיד, בשעה שהוא עושה הוא היה יכול ליהנות, היה יכול לעשות ככה...' אז גם זה אין לו, הבינונים לא עולם הזה ולא עולם הבא. 

אומר אליהו הנביא: עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱ-לֹקִים תחליטו לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו! הפסיחה של הסעיפים שהאור והחושך משמשים אצלם יחד, גרועה יותר מהליכה אחר הַבַּעַל לגמרי!! 

ויש להוסיף בביאור ענין זה עוד דברים: כתוב שרבקה: "וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ" (בראשית כה כד) וכשהיא הולכת בדרך פתאום היא רואה שהתינוק כשהיא עוברת ליד בית המדרש רוצה לצאת, עוברת ליד בית עבודה זרה רוצה לצאת. 

אז היא אומרת: 'מה זה? ה' ירחם! כשעוברת ליד בית המדרש רוצה לצאת, כשעוברת ליד בית עבודה זרה רוצה לצאת. מה זה? זה בדיוק מה שאמר פה אליהו הנביא: עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים זאת אומרת ילד כזה היא לא רוצה! "ואִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי"? "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'" הלכה לִדְרֹשׁ אֶת ה'! מה זה? 

אז אמר לה שם בן נח: אמר "לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כה כג) אל תדאגי! יש לך אחד צדיק ואחד רשע' 

אמרה: 'אוֹ! אם זה אחד צדיק ואחד רשע - זה בסדר! אבל לא אחד שהוא צדיק ואחד רשע - זה לא זה עמלק!!' 

אתם שומעים דבר כזה? אייייייי... 

למה יעקב כשהיה בבטן, כשהיו עוברים ליד בית המדרש היה רוצה לצאת? מה יש? אתה בפנים! לומד מפי המלאך את כל התורה כולה!! לא חסר לך כלום, לאן אתה רוצה לצאת?! אם תצא החוצה יש ישיבה שיש בה ראש ישיבה מלאך?! ושילמד אותך בתשעה חודשים על התורה כולה? למה אתה רוצה לצאת? מילא עשו, ברור למה הוא רוצה לצאת, 'מה עכשיו מבלבלים לו את המח תשעה חודשים, נמצא בכלא! שומע דברי תורה מהבוקר עד הערב, אין לו כח לזה אז הוא רוצה לצאת! הוא לא יכול לסבול את זה'. אבל יעקב למה רוצה לצאת? 

אומרים חכמים: 'כשיש בישיבה אחד כמו עשו - יעקב לא מוכן להשאר!' אפשר להיות עם מלאך ראש ישיבה והכל, אבל אם יש לך חבר, שכן בתוך הישיבה שהוא כמו עשו - תברח משם! כמה השפעה שלילית בין מי שרקוב נמצא אפילו בתוך ישיבה שכראש הישיבה מלאך. 

חברה רעה מקלקלת, וזה צריך לדעת, המשנה אומרת: 'הַרְבֵּה שְׁכֵנִים הָרָעִים עוֹשִׂים' (סוטה א ד) פרושו של דבר: אדם מושפע מן הסובב אותו, ולא כולם חכמים בשביל להתרחק מחברים רעים, בגלל שהם לא עצמאיים והם תלויים בדעת אחרים. 

אם כן אנחנו רואים: שיש מצב שבו טוב וחושך, רע ואור, אור וחושך משמשים בערבוביה ובאדם יכול להיות את שתי הבחינות. זאת אומרת אדם מכיר את האמת, ולמרות שהוא מכיר ע"פ האור שבנפשו את האמת, הוא עושה את ההיפך ומורד ממש עם האמת מכח החושך שבו, זה הבחינה של אליפז. ובכל אחד מאתנו יש בו את האליפז שלו, באיזה יחס רק של אור וחושך, אבל אם בן אדם מכיר את האמת ואעפ"כ פועל כנגדה - הוא בחינה של אליפז, אז אל תצחק על אליפז! למה? הוא מצד אחד הוא בא בשם התורה כאילו: 'כיבוד אב ואם' ורוצה: לרצוח את דודו! 

מצד שני הוא אומר: 'תשמע אני לומד בישיבה אצל יצחק - זה לא יפה!' שני הדברים האלה מפעפעים בו, המלחמה של שני עולמות אור וחושך בערבוביה. יש את זה גם בני אדם בימינו, וכמעט בכל אדם, למעט השלמים בדעתם ובמעשיהם, אז התורה מגלה לנו: שצריך להתמודד עם זה. 'באנו חושך לגרש ובידינו אור ואש' צריך לגרש את החושך הזה. 

עכשיו נראה דוגמאות של אלה שהצליחו לגרש את החושך מקרבם, ולא היה להם אור וחושך בערבוביה. 

כתוב: "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" (בראשית כט יז) לאה בכתה בכוונה לכלות עינים כדי שימאס בה עשו! כשבוכים הרבה-הרבה זה מכלה את העינים, העינים נחלשות ואין להם את הברק של הבריאות של עינים בריאות. היתה עושה כן לאה בכוונה. למה? 

'כי אמרו: 'שני בנים ליצחק ושתי בנות ללבן; הגדולה לעשו והקטנה ליעקב' אם כן לאה לעשו ורחל ליעקב. לזה השתדלה לאה בכל מיני השתדלות לפגוע בשלמות גופה, ואפילו לכלות את עניה, שהעינים הם היופי והחן העיקרי של האשה, כמו שאמרו חז"ל: "אשה שעיניה יפות אינה צריכה בדיקה" פה לוקחים את הפרוש של הדברים כפשוטם. 

אבל גם חכמים אומרים: 'אשה שעיניה יפות באורחים ונותנת בהרחבה אינה צריכה בדיקה' כיוון שיש לה מידת החסד! 

לאה היתה מוכנה להשחית במו ידיה את היופי הזה כדי להרחיק את עשו מעצמה, כדי להנצל מציפורני הרשע הזה כדאי היה לה להפסיק את החן הטבעי שלה, כי: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" (משלי לא ל) אז רואים מפה: שהיא לא הסתנוורה... 

רק שלא נבין, עשו היה נראה כמו צדיק, עשו לא היה נראה רשע כמו שאנחנו מתארים, הוא היה רשע ומושחת באופיו, אבל צריך לדעת: שעשו היה נראה ג'נטלמן, היה נראה לפחות כמו יעקב, אבל זה היה רק כלפי חוץ... זאת אומרת למרות כל זאת, ולמרות שעשו הגדול היה חכם גדול! חכם גדול שראשו בסוף נקבר במערת המכפלה, כי מצד הראש שלו הוא היה מבריק, אבל מכל מקום היא לא התפתתה, והבינה את שחיתות מידותיו ולא הסכימה. 

כך נהגה גם אסתר המלכה, אחרי שלוקחה בעל כורחה לבית המלך, כי היתה מטמנת עצמה, וכשהגיע התור שלה: "לֹא בִקְשָׁה דָּבָר" (אסתר ב טו) כמו שבקשו כל הנשים להתנאות ולהתקשט כדי שיצליחו למלכות, אבל אסתר לא רצתה ליפות את עצמה - כדי שלא תשא חן בעיני המלך! זאת אומרת אסתר שנבחרה מבין כולם להיות מועומדת, ברחה מן האפשרות להיות מלכה אע"פ שאם היא תהיה מלכה, היא תוכל לעזור להושיע את ישראל. אבל להטמא לאותו רשע?! להיות מחוברת לאותו רשע?! היא לא היתה חפצה! אפילו שלוקחה בעל כורחה, וכשנתנו לה את ההזדמנות לבקש דבר לֹא בִקְשָׁה דָּבָר, לא רצתה להתנאות כמו האחרות בשביל לזכות בכתר, אלא האור שבה דחה לגמרי-לגמרי את החושך. 

דבר יותר מפליא קרה: לגולי בבל שהוגלו ע"י נבוכדנצר הרשע, מובא בחז"ל: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן: עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ: כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן: אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר:" (תהלים קלז א-ד).

 אמר להם נבוכדנצר הרשע: 'מה אתם יושבים ובוכים? תכינו את עצמכם עד שאנחנו אוכלים ושותים...' 

כשנגמור פה על המנגל אז אתם בינתיים תעשו חזרות, להקת הלוויים, אלה שמלהקים בבית המקדש ושרים מזמורי תהילים תתכוננו, אנחנו עוד מעט גומרים את הסעודה, ותהיו מוכנים לשיר לנו את השירים שהייתם שרים בבית המקדש! 'ותקישו בכינורות שלכם כדרך שהייתם מקישים לפני א-לקיכם!!' 

התחילו מסתכלים אלו באלו ואמרו: 'לא דיינו שהחרבנו את המקדש?!' הרי בעוונותינו חרב בית המקדש, ובעוונותינו גלינו מארצנו 'אלא עכשיו אנחנו עומדים להקיש לפני הננס הזה ולפני עבודת כוכבים?!' 

נבוכדנצר היה הגובה שלו גובה של אמה, בקבוק קינלי פלוס... והוא הפחיד את כל העולם! היה רשע גדול מאוד, 

הזוהר הקדוש אומר: 'שכשהוא הגיע לגיהנם - עשו הפגנה שמה לא רצו לקבל אותו!' נבוכדנצר הרשע! 

אמר להם: 'תתכוננו אני רוצה לשמוע אתכם כמו שהייתם שרים בבית המקדש'. 

אז הם אמרו: 'מה, אנחנו עומדים להקיש לפני הננס ולפני העבודת אלילים?! 

"עמדו כולם ושלטו בעצמם ונתנו את הבוהן של היד לתוך פיהם ומקצצים אותם!" הטילו מומים בגופם 

"שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן" אמר להם נבוכדנצר הרשע, 

"אֵיךְ נָשִׁיר?!" אמרו לו, לא ענו: 'לא נָשִׁיר'. אלא השיבו: איך נָשִׁיר? איך נָשִׁיר?! האצבעות שלנו כשכפתם אותנו חזק עם החבלים - אז האצבעות שלנו נקרעו! "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה'"? 

והוא עשה מהם תילים-תילים של גופות! אבל הם היו מוכנים למות ולא לחטוא עוד פעם. הם הצליחו לגרש את החושך שהיה בנפשם שגרם להחריב את בית המקדש ולהגלותם. אבל כשהגיע הרגע שביקשו מהם עוד פעם לעשות מעשה שיהיה כנגד ה' - עד כאן! היו מוכנים להטיל מומים בגופם ואפילו להיות ערמות של הרוגים!! כח גדול מאוד. 

אם הם היו מנגנים, יכול להיות שהם היו בגלות עד שהוא ימות, יכול שזה היה שנים ספורות, ואח"כ חוזרים ובונים את בית המקדש וחוזרים לעבודת הלוויים. אבל אם הם פסלו את עצמם, גם אם היו חוזרים הם לא יכולים לשרת בקודש כי הם בעלי מומים. והם ויתרו על הכל! רק לא להכעיס את הקב"ה ולשיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר. 

כשהקב"ה ראה את זה שהם עשו - נשבע הקב"ה לישראל: "אתם שלטתם בעצמכם, וקטעתם אצבעות ימינכם, אף אני אשיב אחור ימיני מפני אויב! "הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב" (איכה ב ג) ואינה חוזרת אלא אם כן אזכיר אתכם, שנאמר: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי..." 

זאת אומרת הקב"ה כל כך התפעל מהמעשה הזה שהם עשו שהבטיח: שלא ישכח וישיב את יְמִינוֹ אָחוֹר. 

מסירות נפש למען שמירת הקדושה, התמסרות נפשית שאין דמיון וציור מופלא מזה! אלפים-אלפים מכניסים את האצבע לתוך הפה וקוטעים אותם. איפה הסופר שיוכל להגדיר את הכח הטמיר שנתגלה אז בלוויים שקיבלו על עצמם להישאר בעלי מומים כל ימי חייהם, כשהם מפסידים את נחלת הכבוד והיחוס של אבותיהם. כדאי להם היה לקלקל לעצמם את הכל ובלבד לשמור על התיקון העצמי שלהם, להיות מן המיימינים ולא מן המשמאילים. 

עוד דוגמא: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי: לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי" (במדבר יא יא-יב)

מפרש הספורנו: "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת" - וצריך שתשתף עמי אחרים שיבטח העם הזה בהם "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי" - שאינך רוצה לשתף אחרים עמי כדי שלא לפגוע בכבודי "הָרְגֵנִי נָא הָרֹג" 

יש לי עצה: בשביל שהעם יקבל את המנהיגות ויוכל לסבול את המנהיגות, קשה להם שאני מנהיג אותם כך, אז בא תצרף אלי מישהו וגם הוא ינהיג והעם יקבל, ואם אתה לא רוצה לפגוע בכבודי? אני מוכן: "הָרְגֵנִי נָא הָרֹג"! כדי שתוכל למנות אחרים שעל ידם תהיה הנהגת העם שלמה. כמו שאמרו חז"ל על שמואל: 'שמת קודם מימיו כדי שתעמוד מלכות דוד'. 

"וְאַל אֶרְאֶה" אומר משה רבנו: "בְּרָעָתִי" ברעת חסרון ההנהגה המסובבת בגללי, כי זה קשה עלי מן המוות. וכאן מתגלה סוד הגדלות של משה רבנו ע"ה: שלמען התועלת של הרבים, ולמען טובת עם ישראל, מוכן הוא לקפח עצמו ממשְׂרתו שבא החזיק במסירות נפש מיום עומדו על דעתו! כשהוא עודנו במצאים, סבל סבלותם, שותף היה באנחתם וצעקתם, ועוד מששת ימי בראשית נודע: שהוא יהיה גואלם. 'אתה גואלם ואין אחר גואלם!' הוליך אותם ממצרים, העבירם את הים, הביאם למדבר, הוריד את הלוחות הראשונים והאחרונים ונִהגם כרועה נאמן. 

'משה הרועה הנאמן, האכילנו את המן; משה הרועה הנאמן האכילנו את המן, ובתפילת: "וָאֶתְחַנַּן" (דברים ג כג) אותו ה' לא חנן...' (דרשזמר, מהשירים שכתב כבוד הרב אמנון יצחק שליט"א)

ואעפ"כ משה רבנו ע"ה, מוכן: לוותר על הכל ואפילו למות! רק לא להפריע שעם ישראל יוכלו לקבל הנהגה שיוכלו לסבול. והנה אחרי כל אלה, מוכן לשתף עוד מנהיג אחר אתו, מנהיג שלא יצטער עבורם כלל אפילו, משה מוכן להעביר ולמסור לאחר לגמרי את מקומו אפילו בתנאי שיהרג, כדי להקל שאַחֵר יבוא וימלא את מקומו, וכדאי לו להפסיד את העטרה מעל ראשו כדי שישתפר מצב של כלל ישראל. 

בימינו אין כאלה מנהיגים, אני מה שהספקתי לשמוע עד היום זה מנהיגים שאומרים: 

"בראשותי! הממשלה תעשה כך וכך, אני ראוי להיבחר! תבחרו בי!! אני יותר טוב מהשני!..." 

כל מיני דיבורים של: 'אני ואני ואני....' 

משה רבנו: "וְנַחְנוּ מָה" (שמות טז ז) שיא השיאים של ענווה! זה המנהיג האמתי, איפה יש מנהיגים כאלה?! איפה יש מישהו שרץ ארבעים (40) שנה כמו סוס במדבר לפני עם ישראל, סובל עלבונות, בזיונות! חשדות, טרוניות, מה לא? והוא רץ לפני כולם על מנת לשרתם, 

וכשמגיע הרגע של תפילת: "וָאֶתְחַנַּן" אף אחד משש מאות אלף (600,000) שהתפלל בעבורם והצילם מכליה מספר פעמים! - לא התפלל בעבורו: 'שיכנס לארץ' - לא יאומן כי יסופר! 

ולמרות... ולמרות שלא התפללו עליו "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לג א) כשהוא עולה על ההר וצופה על ארץ ישראל, והוא כפסע בינו לבין המות, ביום האחרון של חייו, והוא רואה את הארץ הנכספת, ארץ הבחירה, מקום ש: אִיוַהּ ה' לְמוֹשָׁב לוֹ, הארץ הנבחרת, שתים עשרה (12) צעדים מפרידים בינו לבין הארץ, רק לעבור את הנהר, 

הקב"ה אומר לו: 'עד כאן!' "וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ" (דברים ג כז) זהו. 

מה עונה לו? 'למה אני לא נכנס לארץ?' 

- 'בגלל ישראל' בגלל מי מריבה! בגלל שהם לחצו על המים! ואז הוא בשגגה נכשל והכה בסלע במקום לדבר אל הסלע ונגזר: "לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ" (דברים לב נב) 

אז מה היה צריך? להתרעם באותו רגע על אלה שגרמו לו! ומה הוא עושה? מה עושה? "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" זה לא 'בן אדם' זה אִישׁ הָאֱ-לֹקִים, במקום שיציפו את ליבו כל הטענות שיש לו על ישראל, לקלל? - ח"ו! אבל לברך?! מה פתאום? והוא מברך! זה אִישׁ הָאֱ-לֹקִים. 

זה אדם שאין לו חושך בכלל, אין חושך ואור בערבוביה, המידות שלו מפולסות ומאוזנות. 

רואים: את לאה - מוכנה לוותר על הכל! אפילו ללקות ביופיה. רואים: את אסתר בורחת מהמלכות. רואים: אפילו את גולי בבל אפילו שחטאו שצריכים לגרש את החושך. ורואים דוגמא ממשה רבנו; מוכן למות, אם אני מפריע "הָרְגֵנִי נָא הָרֹג" שים מישהו תחתי העיקר: שיהיה טוב לישראל! 

צריכים ללמוד מפה: לא להיות כמו אליפז, אור וחושך בערבוביה; מצד אחד יושב בישיבה באוהלה של תורה הולך בדרך טובים, מצד שני מעשים של אבא עשו; כיבוד אב ואם על מנת לרצוח. 

ה' יצילנו משגיונות ויזכנו להיות מן המיימינים ולא מן מהשמאילים כי אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ ורק עֹשֶׁר וְכָבוֹד בִּשְׂמֹאולָהּ. אמן! 

('שיחות מוסר' תשל"ג).