סיפורים לפרשת השבוע

8-7-12
...יכול לשמור על עצמו בדד, להשאר ביחודו ובקדושתו אע"פ שהוא יושב ימים רבים בקרב האומות, איך הוא יכול לשמור על מצבו היחודי הבדידותי?

הן עם לבדד ישכון,

איך הוא יכול, ולשמור על קדושתו, איך הוא יכול בתוך כל האומות? זה בתוצאה של "בגויים לא יתחשב" שהגויים לא מחשיבים אותו כאחד מהם אלא מביטים עליו כעל נטע זר שצריכים להתרחק ולהבדל ממנו. אז זה הברכה של בלעם, הן עם לבדד ישכון, איך הוא יכול לבדד לשכון? בזכות שבגויים לא יתחשב, הוא לא נחשב בעיניהם, כמו שכתוב "נתן בלבם לשנוא עמו", שהקב"ה רצה שעם ישראל יצאו ממצרים אז הם התערבו בהם המצרים והכל, היו חיי חברה משותפים, אז נתן בלבם לשנוא עמו, אז זה נתן ליהודים לשמור על ייחודם. כל זה תוסיף הבעל שם טוב, ומן הצדקה שעושה הקב"ה עם ישראל, המפוזרים בין הגלויות כדי לשים להם שם ושארית בקרב העמים עד לגאולה השלמה, גם היום בהפגנות נתן בליבם לשנוא עמו, לקעקע את ביצתן של ישראל חס ושלום שלא ילמדו תורה בשביל שעם ישראל שומרי התורה ולומדיה יתחברו ויהיו באחדות. ויהיו לבדד ביחודם ובמעלתם, כי גם בין החדרים יש סכסוכים כאלה ואחרים, ועכשיו יהיה מכנה משותף, כולם סביב הגזרה של לגייס את בני הישיבות ולעקור את התורה מישראל.
סיפור שלישי, אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד, ככה אמר בלק לבלעם. אני רציתי לכבד אותך ואתה לא ביצעת את השליחות והבקשה שלי במקום לקלל אותם, אתה ברכת אותם, אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד.
מסופר על אברך אחד מבאי ביתו של האדמו"ר רבי חיים מצאנז, שהיה תלמיד חכם ולמדן מופלג, ולאחרונה החל להתגאות במעלותיו, ולרדוף כבוד ולזלזל במצוות, במצוות התורה. הגיעה פרשת בלק, והאברך בא כמנהג להתפלל בבית מדרשו של רבי חיים, האדמו"ר מצאנז נהג לקרוא בעצמו את פרשת השבוע ולכבד בעלייה לתורה את חסידיו ואנשי שלומו. רחש קל עבר בקרב החסידים, בשעה שהרבי קרא בשמו של אותו אברך לעליה לתורה. בנוסף, הוא הזמין אותו לעליית שישי, העלייה המכובדת ביותר, שזוכים בה רק גדולי תורה ויראה. והנה לא סיים רבי חיים לקרוא את הפסקה כולה עד שביעי, אלא קיצר שני פסוקים, ז"א השישי הוא לא קרא עד שביעי, אלא קיצר בשני פסוקים, וסיים בפסוק "ועתה ברח לך אל מקומך אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד". דבר הרבי נישא בכל רחבי בית הכנסת המלא כמו רוח סערה, וגם האברך שתלמיד חכם היה, חש בכוונת הצדיק הדגול, והחל מהרהר בתשובה, בסופו של דבר, חזר האיש למוטב וחטאות נעוריו נשתכחו ממנו כלא היו. זה כוחו של פסוק בתורה להחזיר בתשובה.
סיפור רביעי, מה בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. בעיירה אחת במרכז פולין הוכתר כמורה הוראה רב צעיר שהרשים את הבריות בדרשות נלהבות, שבהן גילה בקיאות וחריפות בתורה שבכתב ותורה שבעל פה. במיוחד נמשכו אל הרב רבים מצעירי המקום, מהם אברכים חסידים ויראי שמים שהיו מסובין בביתו במשך שעות ובלעו את דבריו בשקיקה ובלהיטות. זה אחת הבעיות שאנשים לא מבחינים בין לבין, זה שאדם יודע לדרוש דרשות נפלאות, זה עדיין לא אומר כלום, צריך לבחון מה שאמרו חכמים אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו - תורה אל יבקשו מפיהו. הם לא הלכו לפי הכלל הזה, הם ראו שהוא מדבר יפה, מדבר עם הרבה מקורות, יודע הרבה דברים, אז הם נמשכו. לא עברו ימים רבים, יצא קול בעיירה שרבם משמיע באזני התלמידים דעות נפסדות, וכתוצאה מכך נתפסו כמה מהם לרוח ההשכלה, וסרו מדרך הישר של אבותיהם. דהיינו היה מהמשכילים. כיון שכך, פתחו החוגים החרדים באותה עיירה במאבק חריף נגד הרב, ודרשו ממנו שיפנה את כסא הרבנות בעירם, שאותו תפס תוך העמדת פנים והונאת הציבור. אך הרב התעלם מהדרישות של רוב בני הקהילה, והסתמך על כתב המינוי שבידו שעליו חתמו ראשי הקהל בעיירה.
באסיפה הכללית של בני המקום השמיע הרב דברים קשים כלפי מתנגדיו, ובין השאר אמר להם כך, הלא אני לבוש כשאר הרבנים המכהנים בקודש בערי המדינה, והנני נוהג בכל מעשי לפי כללי השולחן ערוך, מה אפוא ראיתם להתנפל אלי ולגזול את פרנסתי ופרנסת בני ביתי? קם אחד הלמדנים שהיה מראשי המתנגדים של הרב, וקרא בהתרגשות. שנינו במסכת ברכות פרק ה', מה בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע, ולכאורה השאלה תמוהה, היה צריך לשאול מה בין אברהם אבינו לבין בלעם הרשע? למה הגמרא אומרת מה בין תלמידיו של אברהם לבין תלמידיו של בלעם? למה זה לא מתייחס לאברהם ובלעם? אלא אמר אותו למדן לרב, התירוץ הוא שלפעמים לא רואים את השוני ממש בין הרבנים, הם לובשים אותם בגדים, הם מדברים מהשולחן ערוך, הם שומרים את השולחן ערוך, אבל השוני מתגלה אצל התלמידים שלהם, רואים מה יצא מהרב הזה ומהתלמידים שלו ומה יצא מהרב הזה ומהתלמידים שלו, אם אלה שהיו תלמידים שלך הם סרו מן הדרך אז זה הרבי עשה להם את זה, אז זה מראה את ההשקפות הפסולות שיש לך, זה שאתה לבוש כמו חרדי או שאתה מקיים כביכול את השולחן ערוך, אבל הראש רקוב, אז לכן התלמידים ניכר עליהם בדיוק מי הרב שלהם. ז"א תסתכל בתלמידים ואז אתה תבין מי הרב שלהם, את הרב אתה לא תוכל להבחין, אבל מה שהוא שידר להם זה מה שהם קנו.
סיפור חמישי, "מברכך ברוך" בחור צעיר הגיע לגאון רבי חיים עוזר גרודז'נסקי זצ"ל על מנת לקבל ברכה ממנו, כדי שלא יצטרך ללכת לצבא. אז הוא בא לרב לבקש ברכה לא ללכת לצבא. האפשרות לא להתגייס היתה כמעט בלתי אפשרית, וביחוד אם השלטונות ידעו שהמגוייס הינו יהודי חרדי, ממש כמו היום. במהלך השיחה, שאל אותו רבי חיים עוזר, האם אתה לובש ציצית? הבחור התבייש להודות אבל הרגיש שהוא לא יכול לשקר לפני הרב שממנו הוא רוצה ברכה, לכן הוא הרכין את ראשו ואמר, לא. הרב חיים עוזר שאל, האם אתה מניח תפילין בכל יום? הבחור היסס לרגע, ואח"כ השיב בקול נמוך, רבי, אני לא יכול לשקר בפניך. אינני מניח תפילין. ומה בענין שבת? שאל רבי חיים עוזר, האם אתה שומר שבת? שוב לא יכול הבחור להביט בפניו של הרב, וכשהוא מביט לארץ אמר, רבי, אינני שומר שבת. שקט שרר בחדר כשהנער חיכה בפחד לדבריו של רבי חיים עוזר, הוא היה בטוח שהוא ינזוף בו בחומרה, במקום זאת רבי חיים עוזר אמר לו, אני נותן לך ברכה, שהשלטונות הרוסיים יהיו מאוכזבים ממך בדיוק כמוני. הבחור הניע את ראשו לאות תודה ועזב את החדר בזריזות. שבועיים לאחר מכן הוא חזר לרבי חיים עוזר, ואמר לו, רבי, רציתי לספר לך שהברכה עזרה מאד, ושוחררתי מהצבא. לאחר מכן הראה לו ציצית בבגדו, ומספרים החסידים שהאיש הצעיר הזה לבש ציצית, הניח תפילין ושמר שבת כל חייו. נו, הברכה עזרה.
סיפור שישי, בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו מן השמים. אברך אחד שהיה מבאי ביתו של רבי יונתן אייבשיץ זצ"ל, התעתד לנסוע לליטא כדי להשתלם בש"ס ובפוסקים. באחת הישיבות הגדולות ששמן יצא לתהילות בקהילות ישראל באירופה. סמוך למועד נסיעתו, נכנס האברך ליטול ברכת פרידה מרבו הדגול רבי יהונתן אייבשיץ, וביקש ממנו מכתב המלצה לגאון רבי אליהו חסיד מוילנא, הגאון רבי אליהו החסיד מוילנא, הגאון מוילנא, שהוכר כגדולי חכמי ישראל בליטא ובסביבותיה. נטל רבי יהונתן גליון חלק, וכתב בצידו האחד מילה בת שתי אותיות, מי, אח"כ הפך את הגליון וכתב בצד השני את המילה מי. בתום הכתיבה קיפל רבי יהונתן את האיגרת, מסר אותה לידי אברך, בעוד הלה לא העז לשאול את רבו לפשר המילה היחידה שנועדה להמסר לידי הגאון מוילנא, כעבור ימים אחדים הגיע האברך לוילנא, ומיד סר לביתו של הגאון רבי אליהו. בידו האגרת שמסר לו רבו רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל, פתח הגאון מוילנא את האגרת והעיף מבט בה, העלה חיוך על פניו ואמר, רבך כתב אלי הפעם מועט המחזיק את המרובה, מי שרשם בשני עמודי האגרת ששיגר בידך מרמזת בדרך של נוטריקון, ראשי תיבות. למאמר הנודע של עקביה בן מהללאל, שהיה מהתנאים הראשונים שהוא ציוה לבנו בשעת מיתתו, מעשיך יקרבו מעשיך ירחקו. צוואה זו כוחה יפה לכל אדם, בכל עת ובכל שעה בחיים, מי ומי ההולכים, מי ומי ההולכים. מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך. כי מידת ההצלחה של היחיד בקרבן הבריות תלויה בראש ובראשונה במעשים שלו, וככל שאדם מרבה בעשיית הטוב והישר הוא מערה עליו סיעתא דשמיא, והולך מחייל אל חייל. שכן אנו מובטחים מפי חכמים ז"ל במסכת מכות על הגויים עמוד י', כי בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו מן השמים, אז מעשיך יקרבוך מעשיך ירחקוך.
סיפור שביעי, "ויהיו המתים במגיפה ארבעה ועשרים אלף, מסופר על הצדיק הקדוש, רבי שרגא פייבל מסמרגן, שהניח אחריו בן חשוך בנים. והבן נהג להשתטח על קבר אביו ולהתפלל אל ה' שיפקדנו בבנים. לילה אחד בא אליו אביו הצדיק, רבי שרגא בחלום, ובישר לו, כי בשנה זו יפקד בבן זכר. לשאלת בנו, מדוע דוקא עכשיו נענתה תפילתו, השיב לו אביו כי היום היה עת רצון בה', והוא האבא רבי שרגא נשלח לעולם למסור שלמא רבא מן שמיא, שלום רב מן השמים לגאון רבי אליהו מוילנא, כאות הוקרה על חידוש שחידש הגאון מוילנא באופן נפלא, וכיוון לאמיתה של התורה.
מדוע נבחר דוקא הוא, רבי שרגא פייבל, לשליחות הזו? כיון שגם הוא חידש בחייו דבר אמת בתורה. זה לא כל כך פשוט להגיד חידוש אמיתי, חידושים אפשר להגיד, אבל שהוא מתקבל בשמים שהוא לאמיתה של תורה לא כל אחד זוכה. הרבה מהמחברים של הספרים כותבים בהקדמה, שאם מכל הספר יהיה חידוש אחד אמיתי, אז היה שווה להם להשקיע את כל השנים בשביל שיצא חידוש אחד אמיתי. אז שלחו אותו להגיד שלום רב מן השמים לגאון מוילנה על החידוש האמיתי שהוא אמר בפרשה הזאת, פרשת בלק. אז למה הוא נשלח? כי גם הוא חידש חידוש אמיתי בתורה. שאל אותו הבן בחלום, מה החידוש שחידש הגאון רבי אליהו מוילנה? אמר לו אביו, הטעם של המילה במגיפה, הוא אתנח, אתנחתא, ויהיו המתים במגיפה ארבעה ועשרים אלף, אז בתורה כותבים ככה ומתחילים שורה חדשה אחרי במגיפה, אפילו שזה לא סוף פסוק. וזה יש אתנחתא, אתנח - סימן כזה הופ שזה מפסיק. לכאורה הדבר תמוה מאד, שכן טעם אתנח בא תמיד כדי להפסיק בין שני מאמרים או משפטים שבפסוק אחד, ואילו כאן הטעם מופיע כאמור על המילה במגיפה שהיא באמצע הענין ולא בסופו, ומדוע? כתוב ויהיו המתים במגיפה ארבעה ועשרים אלף, אז לכאורה יש פה רצף של הענין, מה פתאום מפסיקים, ויהיו המתים במגיפה, כאילו זה ענין בפני עצמו, ארבעה ועשרים אלף, ענין בפני עצמו, והלא הקורא מבין שזה ענין אחד, אז למה זה באתנחתא? למה זה מפסיק את הענין? כמו הכללים שאתנח מפסיק ענין.
אלא התירוץ שתירץ רבי אליהו מוילנא הוא, שבאתנח הזה טמונה כוונה גדולה, כי מתחילה נגזר על ישראל שימותו במגיפה עשרים וארבעה אלף אנשים בגלל שנכשלו בבנות מואב. מי ששמע דרשה שנתתי בענין הגלגולים, שעשרים וארבע אלף שמתו אנשי שכם על ידי שמעון ולוי, הם נתגלגלו בעשרים וארבע אלף האלה והם נתגלגלו בעשרים וארבע אלף של תלמידי רבי עקיבא. ולמה תשמעו את הקלטת.
אז מתחילה נגזר על ישראל שימותו במגיפה עשרים וארבע אלף אנשים בגלל שנכשלו בבנות מואב, אולם מאחר שהיתה עת רצון מלפני ה' יתברך, קבע הקב"ה ברחמיו הרבים שכל האנשים שהגיע זמנם למות בדרך טבעית באותה שעה, יצטרפו גם הם למנין של עשרים וארבע אלף האנשים. ולפיכך הטעם אתנח מפריד בין שני ענינים, זהו שכתבה התורה, "ויהיו המתים במגיפה ארבע ועשרים אלף" ויהיו המתים, אלה שבלאו הכי צריכים למות באותו יום, כדרך כל הארץ, גם הם יהיו בחשבון המגיפה, זה ענין אחד, וסך המתים יהיה ארבעה ועשרים אלף, זה ענין שני. אז הקב"ה חסך מעם ישראל שלא היו עשרים וארבע אלף מתים במגיפה חוץ מהמתים באופן רגיל באותו יום, אלא הכניס את אותם מתים שהיו צריכים להיות מתים, ויהיו המתים, איזה מתים? אלה שמתים בלאו הכי באותו יום, בחשבון של המגיפה, וסה"כ יהיה עשרים וארבע אלף. אז זה היה חידוש אמיתי שחידש הגאון מוילנא לכן שלחו לו שלום רב מן השמים. ולכן באותו יום זכה הבן שרבי שרגא פייבל שייפקד בבן זכר בזכות זה.
"מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", זה הסיפור האחרון. פעם נשאל הגאון רבי נפתלי צבי ברלין, הנצי"ב מוולאז'ין, רבי נפתלי צבי ברלינר, הנצי"ב מוולאז'ין, כיצד הוא יכול לשאת את הרעש של הלימוד שבוקע מבנין הישיבה? תכנסו פעם לישיבה ותשמעו, ישיבה גדולה, איזה רעש יש כשלומדים יבבי, איזה רעש, וכיצד אין הדבר מפריע לו בשעה שהוא מתגורר בסמוך מאד לישיבה, איך זה לא מפריע לך הרעש? השיב להם הרב, האם שמעתם שבעל תחנת קמח יתאונן על הרעש וההמולה שמקימה התחנה שלו? ברור שהוא לא יתאונן, כיון שרעש התחנה מבשר לו על הפרנסה, כל זמן שהוא שומע את התחנה עובדת הוא רגוע, יש פרנסה, יש פרנסה. ואדרבא, רק לשמע קולה הסואן של תחנת הקמח תערב לו שנתו. אף אני, אמר הנצי"ב מוולאז'ין, דומה לבעל התחנה, קול התורה הבוקע מפיותיהם של בני הישיבה, קול ערב זה הוא מקור חיותי והוא נוסך בי עידוד וחיזוק, והוא נעים וערב מאד לאזני, ואם חלילה יפסק קול זה לא יהיה מסוגל לתת תנומה לעיני בשקט הנורא שייווצר. וזה מה שרוצים לעשות הפראיירים שלא לומדים תורה ועומדים ברחובות, במקום לקחת את הגמרא וללמוד שבעה דפים בגירסא ולסיים את הש"ס תוך שנה, הפראיירים עומדים ברחובות, מנסים לעקור את התורה מאהלי הישיבה שמחזיקה את כל העולם כולו. ועל דבא בכינא, ולכן אנחנו צריכים להתחזק כנגד הגזירה עוד יותר, ולקבל עול תורה עוד יותר, כנגד מפסידיה אמן ואמן.
רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.